כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה יד
כהן שדעתו יפה, כבוד ה' עליו חופה לישועתו מצפה, ה"ה שארי י"נ הה"ג המאוה"ג מעוז ומגדול חריף ובקי צ"ת כש"ת מו"ה שמעון שאטן כהן צדק נ"י אב"ד דק"ק פאטאק יע"א:
ני"ה קבלתי והנני למלאות משאלות לבו במלואו אי"ה כאשר יש לאל ידי, להרים קרנו בכבוד ברצות ה' דרכנו, וע"ד הנוגע לדינא אשר בדק לן מר בשולי מכתבו הנני להציע לפניו מה עמדי כיד ה' הטובה, והנני ראיתי כהן ודאי מוחזק נכנס לבית הספק במי שהוא ספק כהן ספק ישראל אם שרי ומחוייב לישא כפיו או אסור משום ספק שמא לאו כהן ועובר באיסור עשה דזר העולה לדוכן, או נימא דספק עשה שמא כהן הוא דוחה לספק איסור עשה דשמא זר הוא, ופלפל בחכמה תבונה ודעת תורה אי אתי עשה ודחי איסור עשה אי הוי כהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ויש אתי תשובה א' בענין זה והעליתי מכמה ראיות דשאני איסור עשה מעשה גמורה וקו"ח אי אתי עשה ודוחה ל"ת החמורה הרבה מאיסור עשה, כ"ש שדוחה איסור עשה בעלמא, וא"כ בנדון שלנו לכאורה דוחה ספק עשה ספק איסור עשה, אבל יש לנו ראי' דאינו דוחה ומספק אסור לעלות, והוא מש"ס כתובות כ"ד ע"ב דמבעי ליה ופליגו אי מעלין מנ"כ ליוחסין ואי ספק כהן מחוייב לעלות לנ"כ איך מעלין ממנו ליוחסין דילמא ספק כהן הוא אלא ש"מ שאינו רשאי לישא כפיו משום ספק, והטעם דעד כאן לא ילפי' מכלאים בציצית אלא דוודאי עשה דוחה לל"ת כמו התם דמקיים המצוה בוודאי ונדחה הל"ת מפני העשה, אבל בספק אפשר שיעבור הל"ת שלא במקום מצוה שלא יקיים מצוה כלל כה"ג מנ"ל דדוחה, וכן מוכח לי ממה שהוכיח תוס' ר"ה ל"ג דל"ת בברכה אינו אלא איסור דרבנן דאלת"ה איך ספק אמר אמת ויציב חוזר וקורא, ואי ספק עשה דוחה לל"ת ספק, לק"מ דאתי ספק לא אמר ודוחה לל"ת דלא תישא וע"כ דפשיטא לתוס' דלא דחינן מספק ל"ת ודאי משום ספק שמא מחוייב בעשה דשמא אינו מחוייב ועבר בל"ת שלא במקום מצוה, ועי' תוס' שבת קל"ה ע"א ד"ה ולא ספק דוחה דמוכח דהכי ס"ל ויש לתוס' ראי' מש"ס כתובות הנ"ל כמ"ש:
ויש לעי' לפי שיטת הרמב"ם דספק דאורייתא רק מדרבנן לחומרא וכבר השריש לנו החו"ד רסי' ק"י וכן קיים אבא מאוה"ג זצ"ל מדילי' דספק מ"ע מה"ת לחומרא דלא דברה תורה על הספק כי כן ספק אמר אמת ויציב וכדומה דחי ספק לאו דל"ת הגם שהוא מה"ת, דהא ספק ל"ת מדרבנן הוא דאסור וספק אם קיים המ"ע צריך מה"ת לקיים ואתי ספק חיוב דאורייתא ודחי לספק איסור דרבנן, וכן בנדון שלנו מחוייב לישא כפיו מספק וקשה מסוגי' ש"ס כתובות הנ"ל איך מעלי' מנ"כ ליוחסין דלמא ספק הוא, ודוחק לומר דסוגי' ש"ס שם אזיל למ"ד ספק דאורייתא מה"ת לחומרא וכמ"ד דחתיכה אחת ספק חלב ס"ש חייב אשם תלוי:
עוד ק"ל לפי המבואר בפ' אלו נאמרי' ל"ח ע"ב דכהן שאינו עולה עובר בג' עשין א"כ בוודאי ג' עשין דוחין מספק לאיסור עשה דאיכא בהך צד שאינו כהן, ורחוק לומר כיון דספק הוא לא אלימי אפי' ספק דג' עשין לדחות ספק איסור עשה של זר הנושא כפיו וקשיא מכתובות לכ"ע אפי' לדס"ל וקיי"ל ספק דאורייתא מה"ת לחומרא ועיי' רמב"ם סוף הלכו' תפלה דכ' הגם דליכא עשה ה"ז כעובר בג' עשין ועיי' ב"י רס' קכ"ח דס"ל לרמב"ם דהא דאמר ריב"ל עובר בג' עשין לאו דוקא אלא כעובר וצ"ל מנ"ל לרמב"ם לפרש דריב"ל לאו דוקא קאמר ולכאורה יש לו ראי' מש"ס כתובות הנ"ל דהוכחנו דספק אסור לישא כפיו ואי איכא ג' עשה ממש בוודאי שרי ומחוייב, וע"כ ג' עשה לאו דוקא כן הי' נ"ל, אלא דלרמב"ם דס"ל דס"ד מה"ת לקולא עדיין קשה מש"ס כתובות הנ"ל גם אם ליכא רק עשה אחת. וי"ל דהאי כללא דלרמב"ם דס"ל דס"ד מה"ת לקולא מ"מ בספק קיים המצוה צריך לעשותה מדאורייתא מספק, זה דוקא אם הוא ודאי ב"ח במצוה, בכלל זה שצריך לעשותה עד שיצא מספק שמא לא עשה החיוב המוטל עליו אבל ספק שמא הוא ב"ח מצוה זו א"צ לעשותה מספק דהספק ע"ז עצמו שמא אינו ב"ח מצוה זו ועיי' פ"י קדושין ס"ג ע"ב בספק קטן ועי' בש"ש והארכנו בזה במקום אחר, והא"ש לרמב"ם ספק כהן ספק זר לא אמרי' ספק דאורייתא לחומרא כיון דספק ב"ח הוא, אבל מסתימת הראשונים רא"ש ור"ן וטוש"ע נראה דס"ל דג' עשה ממש הן וס"ל ספק מה"ת לחומרא, לדידהו בוודאי ג' עשה דוחי' לספק איסור עשה דזר הנ"כ וצל"ע:
ונ"ל גם אם מחוייב לעלות שלא יעבור בג' עשה מ"מ אסור לו להכניס עצמו בכ"ז וצריך ליצא מבהכנ"ס בשעה שקוראי' כהנים, ועיי' תוס' ערובין ק"כ דאין עשה דפשיעה דוחה ועיי' טו"א ר"ה כ"ח ע"ב שהאריך בדברי תוס' אלו וגם לדבריו בוודאי לכתחילה לא יביא עצמו לידי כך לדחות איסור וי"ל עוד אפי' הוא בבהכנ"ס בשעה שקוראים כהנים כיון דאם אין השליח ציבור מכוין לו א"צ לעלות, וכיון שאין נכון שיכניס הכהן עצמו בספק זה גם הש"ץ אפי' לא ידע מספיקו מ"מ מסתמא אינו מכוין לקרות רק למי שראוי לעלות בלי פקפוק ועיי' בשו"ע סי' קכ"ח במי שאין עולה מדרבנן כנ"ל. ומיושב קצת בזה קושית מש"ס כתובות עיי' והבן:
ויש לנו סמוכים לדברינו דכשקוראים לו ביחוד מחוייב לעלות, אבל בסתמא לא עליו מכוין הקורא שאין נכון לו להכניס עצמו בספק דחיי' איסור ספק, והוא מש"ס שבת קמ"ח ע"א דאמר ר' יוסי יודע אני בעצמי שאינו כהן ואם אמרו לי חבירי עלה לדוכן הייתי עולה, ויש כאן שפת יתר במה שאמר יודע אני בעצמי שאינו כהן הא ידוע הי' לכל שלא עלה בשום פעם לדוכן כשקוראים כהנים, ועפ"י דברינו באו כל דבריו בדיוק הרי רצה להודיע כמה חביבי' עליו דברי חבירו ואם אמרו לו עלה הגם שיש בו איסור הי' עולה ואין מזה ראי' דאפשר שיודע בעצמו שהוא ספק כהן, ובכ"פ שקראו כהנים לא עלה דקורא מסתמא לא עליו מתכוין, אבל כשקוראים לו ביחוד צריך לעלות כמ"ש ולכן אם היו אומרים לו חביריו היה עולה שמחוייב לעלות מפני הספק ולא נראה כמה חביבים עליו דברי חביריו ולכן הקדים יודע אני בעצמי שאיני כהן ואין ספק אצלי כלל, ובכ"ז אם היו אומרים לו עלה הי' עולה, וא"ש דברי ר' יוסי בדקדוק היטב הדק ועיי' טו"ז רסי' קכ"ח:
ועדיין יש לעיי' לפי שיטות הפוסקים דקיי"ל מצ"כ וכהן המברך בלי כונה לשם מצוה א"י י"ח, ונ"ל פשוט דהה"נ זר המברך ברכת כהנים ואינו מתכוין לשם מצוה דב"כ דליכא עשה, כיון דכהן כה"ג לא יצא ידי מצוה, ודומה לאיסור דבל תוסיף דאינו עובר בלי כונה למצוה, ולרש"י דנשים א"ס רשות משום ב"ת הוא וא"ע רק בכונה לשם מצוה ועיי' כ"ז בר"ה כ"ח ובערובין ר"פ המוציא תפילין, ושם מבואר ג"כ דאם לעבור בב"ת בעי כונה בספק יוכל להתנות אם מחוייב יהי' לשם מצוה ואם לאו לא מכוין למצוה ואינו עובר, ומה"ט הישן בשביעי ספק שמיני אינו עובר עיי' רש"י ר"פ המוציא, אם כן יוכל ספק כהן לעלות ולברך ע"ת אם כהן הוא מכוין למצוה ואם לאו אינו מכוין למצוה ויצא מאיסור עשה ולכלל מצוה לצד שהוא כהן בא, כנ"ל ויש מקום אתי ליישב בדברינו ר"י שבתוס' שבת דלא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן והקשה בד"מ סי' קכ"ח הא סוגיא ערוכה היא בכתובות דזר העולה לדוכן עובר בעשה. ועפ"י דברינו י"ל דלא ידע ר"י לר' יוסי לשיטתו דס"ל מצ"כ כמבואר בש"ס דפסחים קט"ו ע"ב ולשיטתו אפשר שיעלה ויברך בלי כונת מצוה וליכא איסור כלל ומה רבותא דלא עבר עד"ח ומאי אפי' דאמר אפי' יאמרו לי חבירי עלה לדוכן הא בקל יכול לקיים דבריהם בלי נדנוד איסור כלל שלא יתכוין למצוה וא"ש ועיי':
ובדברינו אלו נתישב לי מ"ש תוס' עוד אם לא משום ברכה לבטלה היינו ברכה אשר קדשנו וכו' וקשה לי הא שיטת תוס' ר"ה ל"ג וחולין קי"ג ע"ב דנשים מברכות רשות על מ"ע שהז"ג, וכיון דלא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה הו"ל זר בברכת כהנים כנשים סומכות רשות דמברכות כן זר שעולה לדוכן, ולמה לא יהי' יכול לברך ואם משום אשר קדשנו וכו' אין בזה משום ברכה לבטלה אלא משום דובר שקרים נגד ה', ומשום איסור ברכה לבטלה בל"ת ליכא כמו נשים דמברכות וצונו משום דלגבי אנשים מצוה וחיובא הוא ובנשים כא"מ ועושה עיי' ר"ן ר"ה שם וצ"ע לכאורה. ולמ"ש דכונת ר"י דלא ידע מה איסור יש היינו באינו מכוין למצות ברכת כהנים שפיר כ' אם לא משום ברכה לבטלה דהא דנשים מברכות משום שמכונין למצוה כא"מ ועושה, וכיון דאנשים מחוייבים ומקיימים המצוה כמצווה ועושה גם נשים יכולות לברך, אבל זר שעלה לדוכן בלי כונה למצוה דכהן כה"ג א"י ידי חובתו וגם זר אינו מקיים כא"מ ועושה איכא משום ברכה לבטלה, וא"ש דמסיים אם לא משום ברכה לבטלה ואיכא איסור ממ"נ אם מכוין למצוה איכא איסור עשה דזר העולה ואיכא ממילא תרתי משום איסור עשה ומשום ברכה לבטלה דהא לאו מצוה אפי' כא"מ ועושה קעביד אלא עבירה היא בידו, ואם אינו מכוין למצוה איכא משום ברכה לבטלה מיהת דכהן כה"ג א"י כמ"ש, וא"ש נכון בעזרת החונן דעת:
אלא דקשי' עלן מסוגי' ש"ס כתובות דרצה רבא להוכיח התם מר' יוסי דס"ל אין מעלין מנ"כ ליוחסין, ולפמ"ש לר' יוסי לשיטתו דס"ל מצ"כ בוודאי א"א להעלות מנ"כ ליוחסין דאפשר שעולה ומברך ואינו מכוין למצוה, והא דמבעי ופליגי אי מעלין מנ"כ היינו למ"ד מאצ"כ וס"ל ג"כ בב"ת א"צ כונה, וי"ל כיון דכהנים דעזרא עלו לדוכן ונשאו כפיהם תמיד כמצוה עליהם בוודאי יחזיקו אותם לכהנים אם מעלי' מנ"כ ליוחסין ולא יתלו שא"מ למצוה ופשוט:
ועד"פ י"ל דרבא לשיטתו הוכיח שפיר מר"י והוא עפ"י קושי' הט"א בר"ה כ"ח על אביי ורבא בסוכה ס"פ לולב הגזול דנתקשו על ר' יוסי במתני' שם מדאגב' נפיק ביה והיינו אי מאצ"כ כמ"ש הראשונים והא ר"י ס"ל בפסחים מצ"כ כדהוכיח ש"ס שם מדאמר מצוה להביא חזרת. הוא מותיב והוא מפרק דס"ל דהא דאמר ר"י מצוה היינו משום הכירא כדמקשה בפסחים דלמא משום הכירא ודחה הא מצוה קאמר, ואביי ורבא ס"ל דמשום הכירא קאמר ר' יוסי עיי' בו, ולפ"ז י"ל רבא לשיטתו דס"ל אליבא דר' יוסי מאצ"כ מביא שפיר בכתובות מר' יוסי דהתם דא"מ מנ"כ ליוחסין, ור"י שבתוס' לא ידע מה איסור יש בזר העולה לדוכן, היינו לפי סוגי' ש"ס דפסחים דס"ל לר' יוסי מצ"כ יוכל לעלות ולא יכוין למצוה:
המורם מדברינו אלו דמי שהוא ספק כהן אפשר לו לישא כפיו על תנאי דאם אינו כהן א"מ למצוה למאן דס"ל מצ"כ, וכן פסק המחבר סי' ס' ועיי' מג"א סי' תקפ"ט, וכיון שאפשר לו לעלות מחוייב לעלות כשקוראי' כהנים ומסתמא הקורא גם לדידי' מתכוין כנ"ל:
שבתי וראיתי כי יש לשדות נרגא דניהי כשאינו מתכוין אינו עובר באיסור עשה דבני אהרן ולא ב"י, מ"מ עובר מספק בעשה לפי מ"ש בס' חרדים ומובא בהפלאה כתובות כ"ז ע"ב דאיכא עשה על ישראל להתברך מפי כהנים וכ' דא"י רק כשהוא פנים אל פנים עיי"ש, כי כן ספק כהן ספק ישראל אם עולה עם שאר כהנים ומתנה במחשבתו שאם אינו כהן א"מ למצוה מ"מ נשאר הוא בספק דעובר אעשה שמא ישראל הוא ועובר בעשה בשוא"ת, הגם דאיכא ג' עשה לכהן לברך ודוחי' לספק עשה דעל הישראל להתברך מפי כהנים לרוב ראשונים ופוסקים דס"ל דג' עשין ממש הן, מ"מ אין לו להכניס עצמו לזה לכתחילה, וגם הקורא לא יכוין ואינו מכוין לו חוץ כשאומרים לו ביחוד שיעלה כנ"ל. והיינו דוקא כשיש כהנים אחרים שנים מבלעדו, אבל בדליכא רק א' והוא, יוכל לעלות לדוכן על תנאי שאם אינו כהן א"מ למצוה, דאז ליכא עשה שעל ישראל כיון דאין כאן שני כהנים אחרים בלעדו ליכא מצות עשה דישראל עליו ואפי' קוראים לכהן א' דלאחד אפי' קוראים לו ליכא מצוה ועיי' טור וב"י, וחיוב איכא עליו לעלות כיון דשמא כהן הוא ועוד כהן א', וכיון דליכא עליו עשה דישראל דזולתו אין כאן רק כהן א', גם הקורא יוכל לכוין עליו ומסתמא כן הוא ומחוייב לעלות במחשבת תנאי שא"מ כשאינו כהן, ואם ליכא עוד כהן זולתו, יוכל לעשות כמו כל כהן א' שעולה כא"מ ועושה, ועיי' מג"א שיוכל לברך, אבל הוא לא יברך דספק הוא ויש חשש ברכה לבטלה ועיי':
וזאת תורת העולה, א) ספק כהן ספק ישראל והוא ספק השקול, עיי' טו"ז א"ע סי' קכ"ט ס"ק י"ג ועיי' צ"צ סי' קכ"ה, ועי' אה"ע ססי' ג' ובטו"ז סס"ק י"א ובב"ש סס"ק ט"ז, אם הוא בבהכנ"ס ויש בלעדו עוד ב' כהנים לא יעלה עמהם לדוכן אלא ישמע ויקבל ברכה מפי הכהנים ועומד פא"פ להם, וטוב מזה שיצא מבהכנ"ס עד אחר קריאת כהנים ואז יכנס וישמע, ב) אם כבר שמע ברכה מפי כהנים כהנ"ל כשנזדמן לו צבורא אחרינא, והוא בבהכ"נס יעלה עם הכהנים וישא כפיו בלא ברכת אשר קדשנו וכו' ויכוין לשמוע ברכה זו מא' מהכהנים הסמוך לו ועיי' הפלאה כתובות כ"ד ע"ב, ויכוין במחשבתו שאם אינו כהן אינו מברך ברכת כהנים לשם מצוה, ואפרש שיחתי, טעמי ונמוקי דלאחר ששמע ברכה מפי כהנים שוב כשנזדמן לו צבורא אחרינא שכהנים נושאים להם כפיהם שוב אין עליו מ"ע לשמוע שנית ברכה מפי הכהנים, כמו דליכא חיוב מצוה על הכהן לישא כפיו שנית כמבואר בר"ה כ"ח ע"ב, כן ליכא חיוב על ישראל שישמע שנית ברכה מפי כהנים דכל עיקר מ"ע לישראל שיתברך מפי כהנים ממצוה דכהן נפקא כמ"ש הפלאה דסתמא מצוה על שניהם על המברך ועל המתברך ומינה דסגי ויצא בפ"א כנ"ל פשוט, וכיון שאפשר לו לעשות כה"ג מצוה להדר שילך לבהכנ"ס אחרת בציבורא אחרינא ולישא כפיו, אולי כהן הוא ויקיים המצוה ע"ד שכתבנו, ג) אם ליכא בבהכנ"ס רק כהן א' בלעדו, כיון דליכא מצוה לגבי כהן א' שיעלה ואפי' קוראי' לו כמבואר בטוש"ע סי' קכ"ח, ולהך צד שהוא ישראל ליכא ביטול מ"ע אם אינו שומע ברכת כהן העולה ברשות כא"מ ועושה ומברך, דהא כל עצמו של כהן המברך ביחיד רשות ואם הוא אינו כהן ממ"נ אינו עובר בעשה זו דעל ישראל, ויוכל לעלות עמו וישמע הברכה מפי כהן יחידי שעמו, וכיון שאפשר מחויב הוא כשהוא בשעת הקריאה וישא כפיו ויברך ע"ת כמ"ש, זהו הנלפע"ד בדין זה אחר העיון לפי מסת הפנאי ואני בע"מ הרבה ופר"מ שארי נ"י ישים לנו שארית בארש, וישים עין עיונו על דברינו ואת אשר יבחר יקרב ויודיענו, וה' יאר עינינו ובתורתו ישמח לבנו, הכ"ד שארו אוה"נ חותם בברכת שים שלום וישם לך שלום כאות נפשו ונפש אוה"נ דש"ת כה"י. פ"ב כאור בקר ליום א' י' סיון תר"כ לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל