כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה צג
שילתפ"ב ד' לסדר ואותו אהב אביהם ברכות לפ"ק. ד' עמך, יברך אותך וישמרך ה"ה בני מחמד לבבי הרבני המופלג בתורה ויראה ושנון מעופלת ספירים מזהירים הקנין מו"ה משה סופר נ"י.
שמחתני בני במע"י אצבעותיך המבשרים הטוב כי חיים ושלום וכ"ט בגבולך כה יתן וכה יוסיף לנו סלה, והנה שש אנכי על אמרתיך אמירה נעימה בעמלה של תורה הטבת לראות בלח"מ פ"ו מאישות הלכה י"ז שהקשה על הה"מ דקושי' ש"ס גיטין ע"ה הוא דנגזור ישן אטו ניעור, קושי' זו יוכל להקשות בלא רבא דאמר חצר מהלכת ואפי' עומד לא קנה ובתר דהקשה הדר מתרץ דבלא"ה י"ל ניעור פסולו מדרבנן ול"ג ישן אטו ניעור לכן מביא מדרבא דאמר חצר מהלך לא קני מדאורייתא אלו דבריו ז"ל והוקשה לך עדיין צדיק מה פעל דהי' יוכל להקשות דנגזור ישן אטו ניעור משום דמשתמר שלא לדעתה דבניעור ל"ק מדאורייתא כדאמר רבא אבל ניעור וכו' ולמה הקשה ש"ס קושי' זו משום חצר מהלך והוצרך לאתוי' אידך דרבא הא משום חצר שאינו משתמר קשה כקושי' הנ"ל נגזור ישן אטו ניעור אלו דבריך קושיתך עצומה וגם אני עמדתי עלי' בלעדינו בישיבה מסכת גיטין על הסדר ויגעתי ומצאתי מקום ישוב לזה ואציגה פה לפניך מה עמדי בשיטת הרמב"ם לדינא.
הנה הה"מ כ' דכפות אטו אינו כפות לא גזרי' משום דלא שכיח. ולפע"ד י"ל דלא צריכי' לזה דבאמת גזירה ישן אטו אינו ישן רחוקה הוא לגזור כולי האי דכל הנראה לעין רואה עין ישן וסתום, ונ"ל לקרב הגזירה בשנחקורה נא מתנמנם דאיתא בש"ס מגילה ה"ד מתנמנם ניים ולא ניים וכו' דקרו לי' ועני לי' ולא ידע להדורי סברא מהו לענין חצר המשתמר אי משתמר לדעתו או לדעתה, ולרמב"ם דמהני ישן גם לענין שאינו חצר מהלך אם גם מתנמנם בכלל אינו מהלך או לא וצ"ע לדינא.
ונ"ל מסברא לענין מהלך דין מתנמנם כניעור דהא תוס' ורוב ראשונים ס"ל דישן ל"מ לענין מהלך דדומה לעומד שבכל שעה יוכל וראוי לילך כן ישן שאפשר להקיצו משנתו והולך הוא ורמב"ם דס"ל דאינו דומה לעומד שמחוסר מעשה להקיצו או מקרה שיקוץ משנתו, אבל מתנמנם בקל שלא ינום ובקריאה קלה ענה דומה יותר לעומד וכ"ז לענין מהלך אבל לענין משתמר לדעתה גם במתנמנם אינו משתמר לדעתו דמי שמתנמנם ויש חפץ בידו אינו משתמר לדעתו שאפשר בקל לחטו' מידו ולברוח ועד שיתעורר ויפתח עיניו ויעבור והנה איננו ומשתמר יותר לדעתה כ"ז נ"ל פשוט מסברא ישרה.
ואחר הוצעה זו אומר אני הא דס"ל לרמב"ם דגזרו בישן אטו אינו ישן לא אטו ניעור דלא מחלף ישן באינו ישן דבר הנראה וניכר הוא לעין, אבל קרוב למחלף במתנמנם או דלא ידעו לחלק בין ישן למתנמנם, או דטעו שהוא ישן והוא מתנמנם אבל כפות אטו אינו כפות ליכא למגזר דלא מחלך וא"ש. ולפמ"ש דלענין משתמר מתנמנם ג"כ מהני ליכא למגזר כלל לענין משתמר דהא אטו ניעור לא גזרינן ואטו מתנמנם הא מתנמנם ג"כ מהני, ומיושבים דברי לח"מ דבלא רבא לא קשה, די"ל חצר מהלך רק מדרבנן פסול הוצרך להביא חירד דרבא דדאורייתא הוא ונגזור ישן אטו מתנמנם אבל מרבא עצמו מחצר שאינו משתמר לק"מ נגזור ישן אטו אינו ישן והיינו אטו מתנמנם הא מתנמנם משום משתמר לדעתה כשר הוא ואין כאן מקום גזירה הגם דלח"מ לא התכווי' לכל מ"ש וגם בהה"מ לא נזכר מכל מ"ש, אבל אנן לעצמינו ישבנו שיטת הרמב"ם על מכונו ע"פ הה"מ ולח"מ בצירוף שחדשנו בעיקר יצא לאור כי צדיק הרמב"ם בשיטתו ואין בו עיקש ודוחק כלל והדברים אינם רחוקים ממרכז האמת לפע"ד.
ונ"ל להוסיף עוד לפמ"ש דגזירה בישן הוא רק לענין חצר מהלך אבל משום משתמרת לדעתה ליכא למגזר דמתנמנם ג"כ מהני היכא דרגליו כפותים דיצאנו משום חצר מהלך וליכא רק משום אין משתמר לדעתה אם ישן הוא ליכא פסול אפי' מדרבנן דמשום משתמר ליכא מקום למגזר ואפי' מתנמנם וכפות ברגליו כשר ועיין רא"ש לקמן פ' הזורק דמביא בשם הריצב"א דכפות ידיו ורגליו מהני משום מהלך ומשום משתמר לדעתה והרא"ש חולק עליו עיי"ש.
וע"פ דברים הדברים האלו יש ליישב קצת מ"ש הרמב"ם אבל ישן ואינו כפות פסול ואם כפות כשר והקשה הכ"מ פשיטא הא אפי' כפות וניעור וכ"ש ישן וכפות ולמ"ש י"ל הא דס"ל לרמב"ם דכפות לחוד מהני דוקא כפות ידיו ורגליו אבל כפות רגליו לחוד ל"מ משום משתמר כיון דידיו לאו אסורות, והא דכ' הרמב"ם כפות וניעור מהני כוונתו כפות ידיו ורגליו, ורגליו לחוד ל"מ רק לענין חצר מהלך ובישן וכפות רגליו מהני לשני' כפות רגליו ליכא מהלך וישן משום משתמר ואפי' מדרבנן דכל שהוא משתמר ליכא מקום למגזר אטו אינו ישן וזהו שכ' הרמב"ם ישן פסול מדרבנן ואם הוא כפות היינו הגם שאינו כפות רק ברגליו דיצאנו ע"י כפו' שאינו מהלך כשר וקמ"ל טובא דמשום משתמר לא גזרינן ישן אטו אינו ישן ויש קצת דוחק ברמב"ם דכ' בשנים סתם כפות וי"ל שסמך שנדע מעצמינו פי' כפות כ"א לפי הענין עכ"פ הדברים בעצמותן ישרים לדינא למוצאי דעת.
ודע מ"ש הלח"מ שם דרמב"ם הוכיח דישן פסול מדרבנן מד' כ"א דמתרץ דרבא בכפות דאינו שכיח ולא מוקי בישן דשכיח ע"כ דישן מדרבנן פסול ורבא איירי לכתחלה, ואני מחזיק ראיתו דיותר הי' לתרץ דרבא בישן דלא מחסר מידי בדברי רבא דסמך עצמו ע"מ שאמר לקמן ה"מ ישן אבל ניעור לא וכ"כ ראשונים לכן לא מקשה מאינה משתמר לדעתה דסמך רבא על דברי עצמו במק"א, ולשיטת הרמב"ם דסגי בישן בלא כפות הו"ל לתרץ בישן דיצא ידי שניהם דמהלך ומשתמר ומדלא מתרץ הכי או מדהקשה מעיקרא ש"מ דישן פסול מדרבנן מיהת.
אלא דראיית הלח"מ תמוה לי ודחוי' מעיקרא, די"ל משו"ה לא מתרץ דרבא בישן דא"כ תיקשי מה מודיענו חדשות בנתנה לתוך חצירו ועביד ש"ס צריכותא בחצר ה"א משום חצירה הבא אח"כ וכ' תוס' הגם דבעבד ג"כ יש לגזור י"ל משום דכפות לא שכיח לא גזרינן ואי רבא בישן ולא בכפות קשה הרי כבר נשמע הכל מעבד ולכן הוצרך לתרץ דרבא בכפות והיינו באמת י"ל דרבא בישן וסמך עצמו על מ"ש במק"א ישן דוקא אלא דלולי דהשמיענו נתנו בתוך חצירו, ה"א עבד שאני דאיירי בכפות ולכן הוצרך תרתי ולאמת רבא בין בכפות בין בישן בלא כפות איירי וליכא ראי' כלל לרמב"ם. ובמ"ש יובן הא דדחי תוס' דאין לומר ישן או כפות מדאמר רבא אבל ניעור לא משום דאינו משתמר ולא אמר טפי משום מהלך ולא דחה דאם ישן לחוד מהני למה לא מתרץ בד' כ"א דרבא בישן וגם מעיקרא לק"מ דסמך עצמו על מ"ש לקמן וכן צ"ל ע"כ לפי שיטת תוס' ורש"י כמ"ש רשב"א ור"ן. ולפמ"ש א"ש דהוצרך לומר והלכתא בכפות משום צריכותא דעשה אח"כ ולאמת י"ל רבא גם בישן בלא כפות איירי לשיטת דס"ל דישן לחוד מהני, ומתוקן בזה הלשון והלכתא בכפות וצ"ב הו"ל הכי במאי עסקינן בכפות הלא ליכא פלוגתא דאמר והלכתא ולתירוצי קושי' על רבא בא דאיירי בכפות הול"ל הכי במ"ע בכפות, ולמ"ש א"ש באמת לצ"ל דרבא בכפות ה"ה בישן לחוד והש"ס הוצרך להביא דהלכתא כפות לחוד נמי מהני כדי דהי' אפשר לפרש דרבא בכפות דלא שכיח ומשו"ה הוצרך רבא לומר דין זה בחצר שלו דלא גזרי' אטו חצרו הבח' אח"כ, ולקמן דמסיק הלכתא בכפות א"ש לשיטה דמפרשי' והלכתא בכפות, וה"ה ישן לרבא בישן לחוד פשוט הוא הא דל"א הכי במ"ע בכפות דרבא לאו בכפות איירי רק בישן לחוד וא"ש הכל ועיין.
ודע מ"ש תוס' דמעבד ה"א דלא גזרי' עבד של אחר דכפות לא שכיח, צ"ב הא ש"ס עשה צריכותא איפכא אי קמ"ל בחצר ה"א בעבד גזרינן אטו אינו כפות והא כפות לא שכיח שוב ראיתי שהרגיש בזה במהר"מ שיף ונדחק די"ל הכי והכי זיל הכי קמדחי לי' וכו' ודוחק, וי"ל דהא דנגזור כפות אטו אינו כפות וגם משום עבד הבא אח"כ וכיון דאיכא תרתי למגזר גזרי' הגם דלא שכיח אבל גזירה זו משום חצר הבא' לאח"כ לחוד לא גזרי' אפי' בחצר דשכיח. ויותר נ"ל ליישב במרווח די"ל ודאי שיהי' אדם כפות לא שכיח אבל בעל זה שרוצה להקנות לאשתו גט ע"י נתינת העבד שיהי' גיטה וחצירה באי' כאחד כופ' עבדו במכווי' בשעה שנותן לה העבד כדי שתקנה הגט מתורת חצר והענין בעצמותו הא שכיח אלא שיהי' אדם כפות לא שכיח בעצמותו, אבל בכה"ג שכיח שבמכוי' כופת אותו, ומ"ש תוס' דכפות לא שכיח היינו לגזור אטו עבד דאחר שיקנה לה החצר והבעל כבר הניח גט בתוכו, כפות כה"ג לא שכיח שהרי עבד של אחר ואחר זה שמוכר או נותן לה העבד במתנה או מוכר אינו מכווי' שתקנה הגט ע"י העבד ומה לו ולגט וצ"ל דאקרה דהוא כפות או שמתרצה הנותן לכפותו כ"כ האי לא שכיח וכיון דלא שכיח שיהי' כפות דאפי' בעבד שלו לא אתי למטעי ולא נמנו לגזור משום אופן דלא שכיח והא"ש דעשה צריכותא איפכא דה"א בעבד גזרי' כפות אטו אינו כפות היינו אם נתיר בכפות לכופתו הבעל המגרש דשכיח אטו אינו כפות וא"ש נכון.
ולפמ"ש דכפות גבי הבעל שכיח ומוכח כן מצריכותא דש"ס שוב א"א לומר כמ"ש הה"מ דישן אטו אינו ישן שכיח וגזרי' אבל בכפות לא גזרי' אטו אינו כפות, למ"ש כפות שכיח הוא וצריכי' אנו לדברינו דגם בישן לא גזרי' אטו אינו ישן דלא אתי למטעי וה"ה כפות אטו אינו כפות לא גזרי' אבל בישן גזרי' אטו מתנמנם כדכתיבנא באורך ודברינו מוכרחי' וכראוי' מוצקים בעזה"י.
אלו דברים הנאמרים, בחפזי אמורים, ועל דברים הבאים במכתב מאוחרים, א"א לי לעיין עליהם לעת כזאת לשפוט משרים, עד אמצא מקום פנאי, אשים עין עליהם אי"ה, והי' זה שלום לך בני ברוך ה', ולביתך זו אשתך כלתי הצנועה היקרה עם בתכם הילדה תחי' לאי"ש הכ"ד אביך מברכך ומנשקך מרחוק מקרב הלב ומצפה להתבשר תמיד כל טוב מאתכם וטוב האמיתי היא תורה כי היא חיינו וכו' חותם בברכת אהבה הק' אברהם שמואל בנימין סופר: