אור ברסלב

כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה צ

תשובה פט

בעזה"י כאור בוקר יום ו' כ"ג כסליו תר"ל לפ"ק

שובע שמחות רב ברכות לראש הרב הגאון המאוה"ג חריף ובקי זית שופכני וביישני כש"ת מו"ה ליביש נ"י אבדק"ק נ"ה יע"א במדינת וואלאכייא

גי"ה קבלתי ונפשו היפה בשאלתו ע"ד עובדא שבא לפניו בסדור ג"פ אחר שנכתב הגט ונחתום כראוי' נמלך הבעל מלגרש ברוב שיחו וכעשו אמר כי ילך לו בקרוב למרחקים ויעגנה ותהי' יושבת גלמודה כי"ח ואחר הטורח שטרח פר"מ נ"י וקרובי האשה נתרצה ונתפייס לגרשה בגט זה שכבר כתוב וחתום לפניו אבל בשום אופן אינו מתרצה לכתוב גט מחדש לאמור כדברים הרבה אשר אמר לסופר ולעדים כי בושה היא לו ועומד בדבריו וברוב דבריו אינו חוזר מדעתו ויש לחוש שילך לו בל יוודע איה מקומו ויש כאן חשש עיגון גמור, ונראה לפר"מ כי ע"י שנמלך לגרש ביטל הגט דאית' בש"ע א"ע סי' קמ"א סעי' ס"ח דלא יוכל לחזור ולגרש ואם גרשה ה"ה ספק מגורשת, ונפשו איותת לשמוע דעתי העני' אולי אפשר למצוא היתר במקום עיגון גמור, והנני לעשות רצונו והרבה חששו חכמים לתק"ע ואחר העיון לפי מסת הפנאי נלע"ד דאין כאן בית מיחוש אפי' שלא במקום עיגון כ"ש במק"ע ובד' החונן דעת בטחתי בל אכשל ח"ו ואשר ישים ד' בפי אותו אשמור לדבר.

וטרם אענה בנידון שלפנינו שנמלך לגרש אני מדבר דבר ולא חצי בדין המבטל הגט מפורש אם בכחו לבטלו דס"ל לרוב ראשונים דל"מ בטולו והוא מש"ס גיטין ר"פ השולח דמתרץ הלכת' אהלכת' התם דבור ודבור הוא וכו' כ' תוס' וראשונים דפי' פשטות לשון הסוגי' דאפי' אם מבטלו ל"מ, אלא דתוס' כ' דמלשנא דש"ס קידושין משמע דיש כח בידו לבטלו אלא דר"נ ס"ל דאנו מפורשים כוונתו לבטל השליחות ולא הגט ומסתבר לתוס' כסוגי' דקידושין, ובקידושין כ' תוס' דמסתבר יותר סוגי' דגיטין, והרא"ש גיטין כ' ג"כ דסוגי' סותרי' וכ' דאפשר לפרש סוגי' דקידושין כמו דגיטין וכ' דאין לעשות הלכה למעשה ויש למיזול להחמיר, ולפענ"ד יש ליישב הסוגי' ע"פ קושי' הרשב"א ור"ן על הרמב"ם דס"ל דיוכל לבטל אלא דמפרשים דכוונתו על השליחות תינח בגט זה בטל אבל בטל אבל ביהא חרס טפי משמע ביטול הגט מביטול השליחות משו"ה חולקים על הרמב"ם וכ"כ בריטב"א ולפ"ז י"ל בסוגי' דקדושין לא נזכר מתניתא דא דחרס הוא ולא מובא שם רק מתני' דגיטין דמקש' ר"י על ר"י ומקשה הלכתא אהלכתא אאיבעי' להו חוזר ומגרש בו וקיי"ל כר"נ שפיר מתרץ ניהו דבטל לשליחות מתורת גט לא בטלי' היינו דאין דעתו לבטל הגט, אבל בגיטין בתר דמייתי הך בריית' יהא חרס מייתי פלוגת' דר"נ ור"ש, ומשמע דקאי גם על בריית' בכל לשונו' שאומר ס"ל לר"ן דחוזר ומגרש לא יוכל לתרץ דמפרשי' דעתו על השליחו' רק משו' ראשוני' ולכן הוצרך לכנוס לחלק בין דר"י לדר"נ וא"ש.

לפ"ז לפי האמת העיקר כסוגי' דגיטין כשיטות רוב ראשונים ומציתי להם תנא דמסייע עמוד הוראה הרי"ף ז"ל דמביא בגיטין פלוגת' דר"נ ור"ש וכו' להלכתא כר"נ ושביק שקלי' וטרי' דש"ס דמקש' ומתרץ הלכת' אהלכת' ואי ס"ל כשיטת הרמב"ם דמפרשי' כוונתו דמבטל השליחות וכשמבטל מפורש הגט או שהגט ביד הבעל הגט בטל כסוגי' דקדושין או דמפרש גם סוגי' דגיטין כך כמ"ש הרשב"א דאפשר לפרש כן הו"ל לרי"ף להביא לשון הש"ס דיש בו נפקות' רבתא. וסתמא וא דאמר ר"נ אינו חוזר ומגרש דאינו יוכל לבטל כדס"ל למקש' הלכת' אהלכתא, וע"כ דס"ל לרי"ף דלר"נ אין יוכל לבטל גם למסקנת ש"ס ולכן סתם וכתב הלכת' כר"נ וזו ראי' ברורה לפע"ד.

וליישב שיטת הרמב"ם, דמהני ביטול הגט ואם גירש בו אינה מגורשת והוא נגד סוגי' דגיטין ואם ס"ל כפי' סוגי' דקדושין כתוס' וסוגי' חלוק' הם מנ"ל להכריע כסוגי' דקדושין לחלק דאינה מגורשת ואם קבלה קדושין מאחר דיוצאת בלא גט, נלפע"ד דמצא הרמ"בם מקום ישוב לב' סוגי' דלא סתרו אהדדי דשני' ס"ל דהא דר"נ דומה להא דר"י בל"ק קדושין שם דחוזרת הגם דאיכ' מעשה רק מחוסר זמן ה"ה דמתני' ביטל הגט עד שלא נמסר כדמקש' בפשיטות סוגי' דהלכות סותרות, אלא בגיטין מקשה והא הלכת' כר"י דהי' קבלה בידם דהלכת' כר"י בפלוגת' זו דר"י ור"ל ולל"ב דפליגו בדבור בעלמא אבל היכא דאיכ' עמו מעשה כמתני' ר"פ האומר גם ר"י מודה דאינה חוזרת ולא דמי' לדר"נ, והיינו דמשני התם דבור ודבור הוא וכו' משא"כ בגט דאיכ' מעשה מודה ר"י ומאן דאמר הלכת' כר"נ ס"ל הלכת' כר"י ג"כ משום דס"ל כל"ב. אבל התם בקידושין אמר מפורש הלכתי כר"י אפי' בקמיית' והקש' מדקיי"ל הלכת' כר"נ לא מצא לחלק בין דר"י לדר"נ והוצרך לתרץ דמותרת גם לא בטל הינו שאין כוונתו לבטל הגט ומיושבים הסוגי' וכיון דקיי"ל הלכת' כר"י אפי' בקמיית' דל"ק עיקר דלל"ב אסיק ר"ל בתיובתא וטעה בדבר משנה, ממילא א"א ליישב הלכת' דקיי"ל כר"נ רק לומר דס"ל לר"נ דכוונתו על בטול השליחות כסוגי' דקדושין וא"ש.

ולקושי' ראשונים מיהא חרס בלא"ה כ' הה"מ לרמב"ם לא קאי ר"נ ור"ש על בריית' דבטל הוא א"א בו דבריית' לא איירי ע"י שליח עיי' בו לפ"ז גם על מתני' דיהא חרס לא קאי דג"כ לא איירי השליח. ובאמת כשאמר יהא חרס אפי' ע"י שליח הגט בטל דא"א לפרש רק על הגט ובאמת הרמב"ם לא כ' במגרש ע"י שליח דמפרשי' כוונתו על השליח רק בטל הוא, וביהא חרס לא כ' מזה כלום, דס"ל דר"נ ור"ש לא קאי רק על מתני'.

אלא דבאמת גם במתני' בטל הוא קשה הדבר דלשון גט זה ששלחתי בטל הוא קרוב יותר לפרש דקאי על הגט עצמו ולא על השליחות וכן נראה מרשב"א אלא שהקש' יתר ביהא חרס בודאי רחוק לפרש דקאי על השליח שיהי' חרס:

והנ"ל בשנבאר לפי סוגי' דקדושין דס"ל לר"נ דמפרשינן כוונתו על ביטול השליחות ור"ש ס"ל דמבטל הגט מה טעם בפלוגת' זו דר"נ ור"ש, ולפי הסוגי' בגיטין פליגו בכח ביטול אם אתי דבור ומבטל מעשה כזה כבר מצינו פלוגת' בזה דר"י ור"ל לל"ב ולל"ב באלמות הדבור וכעין זה פלוגת' דר"נ ור"ש בביטול הגט אבל שיחלקו אם כונת הבעל על ביטול השליחות או על הגט אין לו טעם, ומצאתי להטעים טעם לשבח, דשני' ר"נ ור"ש ס"ל באמר גט זה בטל הוא דקרוב לשמוע דכוונתו על ביטול הגט עצמו מלפרש דעל ביטול השליחות מכוון, אלא כאן דאפשר דכוונתו על השליחות הגם דקרוב יותר דכוונתו על הגט ואפי' הוא בעצמו מפרש כוונתו אח"ר כיון דדבורו לא מפורש ולא ברור מללו שיש לפרשם על השליחות דבור זה לא אלים כמו דבור הראשון שאמר לסופר ולעדים שיכתבו לשמה ולא אתי דבור כזה ומבטל דבור דאלום כן ס"ל לר"נ ור"ש ס"ל גם דבור כזה אתי ומבטל דבור דאלים ממנו אפי' במקום מעשה דלא נגמר וזה כעין פלוגת' דר"י וס"ל אי אתי דבור וכו' ולל"ק אי אתי דבור לבטל דבור ראשון דאלים ממנו שיש עמו מעשה כנ"ל.

ועפ"ז יש ליישב הסוגי' דשניהם עולים בקנה אחד ושינוי לשון איכא ביניהם, כוונת הך סוגי' דגיטין התם דבור ודבור הוא ואתי דבור וכו' היינו התם דבור ודבור הוא שני דבורים שווים ברור מיללם כמו הראשון שאמרו שמתרצים להתקיש כן השני שאומר' שחוזר' עתה, אבל הכא ניהו דבטלה לשליחותי' דשליח דשליחות ודאי בטל הגם שאין ברור מללו שי"ל דקאי על הגט יהי' איך שיהי' כוונתו. השליחו' ממילא בטל כיון דגט אין כאן בטל השליחות ממילא, גוטא גופי' מי קבטל כיון שיש לפרש דכוונתו על השליחות גם שיהי' כוונתו על הגט, לא בטל הגט דלא אתי דבור כזה ומבטל דבור הראשון דאלים שיהי' דבור מבורר, וכן יש להעמיס בסוגי' דקדושין ניהי דבטלה מתורת שליחות היינו דשליחות ודאי בטל יהי' כוונתו איך שיהי' מתורת גט לא בטלי' דהיינו כיון שאין ברור דכוונתו על הגט אלא ממשמעות דבריו הגם שהתכווין על הגט כיון דאין ברור ממילא גט גופי' לא בטול וא"ש. והא"ש דפסק הרמב"ם דע"י שליח ל"מ ביטול כיון דאפשר לפרש ע"י שליחות ל"מ חוץ בשמפרש שלא יהי' גט לעולם או ביד הבעל ואפשר ביהא חרס ג"כ הכי הוא הגם דרחוק מאוד לפרש על השליחות, או אפשר ביהי' חרס ס"ל לרמב"ם דא"א להעמיס כלל על השליחות, ועכ"פ בבטל הוא דכ' הרמב"ם דאינה מגורשת אפי' להקל א"כ לב' הסוגי' כנלפע"ד ישוב נכון בעזרת השי"ת.

ואחר שהראני פנים מסבורות לשיטות דס"ל דא"י לבטל ופנים לשיטת הרמב"ם והסרנו מעליו תלונת ראשונ' כשנבוא למנין הלא רבו כמו רבו לשיטת החולקים על הרמב"ם ה"ה הרשב"א והר"נ ריטב"א והרמב"ן דמביא הה"מ ותוס' קדושין דמסתבר להו סוגי' דגיטין וכבר כתבנו דנראה לעין רואה כי הרי"ף כוותי' ס"ל, כשנבוא לדין הי' לנו למיזל בתר רובא ולהקל עכ"פ במקום עיגון דרשב"א ורמב"ן לא כתבו רק להחמיר לכתחלה ורא"ש כ' דיש למיזל להחמיר משמע דמחמיר יותר מ"מ אין מוכח מדבריו דס"ל דהוא ספק מעיקר הדין רק שאין עושים בו הלכה ולמעשה ואפשר במקום עיגון לא מחמיר, ועיי' לשון הטור דאין יוכל לגרש ולא כ' דאם גירש ספק מגורשת, ובל"ס כוונתו כשיט' אביו הרא"ש ז"ל ועכ"פ הי' לו להביא שיט' אביו, נראה דס"ל דלא יוכל לגרש ובדיעבד אפשר לא נדון אותה כספק מגורשת דתצא משני, ועיי' פרישה שמוסיף על הטור דאם גרשה ספק מגורשת ולא מוכרח ואינו במשמע מסתימ' הטור.

אבל מי יבוא אחרי המחבר אחר שכבר עשהו וקבע להלכה בש"ע דאם נשאת ה"ה ספק מגורשת והוא עפמ"ש בב"י דנראה מדבריו דס"ל לעיקר כרמב"ם אלא כיון שיש מפרשים דלא ס"ל הכי לכן אם גרשה ה"ה ספק מגורשת ואם נשאת לאחר צריכ' גט ובאמת הרמב"ם לאו יחידאי הוא דהה"מ הביא שכן שיטת ר"ח, ועיי' ב"י סי' קל"ד דתרומת וסמ"ג כרמב"ם ס"ל ובהגה' רמ"א וב"ש ס"ק ה', ומאן ספון וחשוב להקל במקום עיגון.

חדא ועוד קאמינא דבזה"ז דאיכ' חר"ג שלא לגרש בע"כ אפשר כ"ע מודים דאם בטלו לגט מבוטל ואפרש שיחתי ואקדים אקדמות מילין. הנה בטעמא דמאן דס"ל דאין חוזר ומגרש תמה תוס' גיטין הא כ"ע ס"ל דל"א דבור ומבטל מעשה כדמוכח ממתני' דכל הכלים יורדים מידי טומאתם וכתיבת הגט הוא מעשה דאם כח אדם כותב ס"ת לשמה ל"י לחזור ולבטל דברי תוס' אלו צריכים ביאור תחלה מביא ראי' ממתני' דתני, דאין דבור מבטל מעשה ומסיי' דגט הוא מעשה כמו ס"ת תלה בדלא תני' בשום מקום דאין יוכל לבטל לשמה של ס"ת, ונ"ל כוונתו דבאמת יש לדחות הדמיון וראי' ממתני' דכל הכלים דהתם שאני שע"י מעשה דמשבץ ומגרר או ע"י מחשבתן דתורה אחשביה למעשה כמבואר בש"ס קדושין כמבואר לא אתי דבור ומבטל מעשה או מחשבה שנחשבה למעשה אבל בגט דאין במעשה כתיבה כלום רק ע"י דבור או מחשבה לכהפ"ח שכותב לשמה ואין בדבור ובמחשבה זו רק דבור ומחשבה בעלמא ולא כמעשה יחשב אתי דבור שני לבטל דבור הראשון שיש בו מעשה, ולכן הוסיף תוס' דגט מעשה הוא כמו ס"ת, ותחלה מביא ממתניתן דיש חילוק בין דיבור למעשה וכ' דגט דומה למעשה דס"ת כנ"ל ועדיין יש לחלק בין ס"ת לגט, דבס"ת הסופר בעצמו אומר ועושה לא יוכל לבטל הדבור שעשה מעשה ע"פ דבורו, אבל בסופר כותב גט בשליחות הבעל ועשיתו של סופר כעשיתו ששליחו כמוהו ונעשה שליחו ע"י דבור בעלמא בלי מעשה במנוי שליחותו אתי דבור שני של בעל ומבטל דבורו לסופר ובטל הלשמה ממילא מעשה כתיבה אין כאן דבלא הבעל ל"מ אמירת הסופר וחילוק רב בין ס"ת, דסופר עצמו ל"י לבטל ואחר פשיטא של"י לבטל אפי' דבור בעלמ' של חבירו, אבל גט שאני כמ"ש, וצ"ל דכוונת תוס' הלא ר"ש סתמא קאמר אינו חוזר ומגרש אפי' כתבו הבעל בעצמו. והגנה תוס' מדמה גט לס"ת מדלא תני' בשום מקום דסופר א"י לבטל דלמא באמת יוכל לבטל וכבר כתבנו ממתני' דכלים יורדים מי"ט ליכא ראי' ונ"ל להביא ראי' מסוגי' דכהנים שפגלו דאמר ר"א ס"ת ביד מי ואמר ביד הלוקח ולא האמינו ועיי' רשב"א דשיט' הראב"ד דלרבא אזול דלאביי גם כשהי' בידו אינו נאמן דאין בידו לפסול השמות ורשב"א כ' גם לאביי ניחא דיש בידו ברר בין לראב"ד בין לרשב"א אחר שבא ליד הלוקח אין בידו לפסול דאלו בידו גם לאביי הי' נאמן במגו וכ"ש לרבא ואם אפשר שיעקר הסופר הלשמה אחר שנגמר גם ס"ת ביד הלוקח יש בידו לפסול וע"כ דאחר שעשה ע"פ דבורו גמר אין בידו לפוסלו וכן מוכח ממעשה שני בעורות לא עבדתים לשמה דאמר מתוך שנאמן להפסיד שכרו הא בלא"ה אינו נאמן, הא יש בידו לעקור עיבוד לשמה וע"כ כיון שעכשיו כבר נגמר הספר אין בידו לפסלו כנ"ל.

ועדיין יש להקשות דלמא ר"א ור"י שם ס"ל כר"נ דס"ל דחוזר ומגרש, וה"ה וכ"ש ס"ת שנגמר לגמרי אבל לר"ש נ"ל דס"ל גם ס"ת יוכל לפסול כיון שמבטל דבורו בטל המעשה ממילא כנ"ל, ולפי סוגי' דקדושין דס"ל לתוס' דכ"ע ס"ל דיוכל לבטל ונראה לתוס' עיקר כסוגי' דהתם קשה שפיר מסוגי' דפ' הנזקין דהא כ"ע ס"ל דאין חוזר ומגרש א"ש. וכן לשיט' הרמב"ם דכ"ע ס"ל דיוכל לבטל קשה מסוגי' הנ"ל וע"כ צ"ל כמ"ש תוס' כיון דמחוסר מעשה הנתינה לא מקרי מעשה, ובאמת דבר זה קשה להסביר ואינו דומה להא דש"ס קדושי' אליב' דר"ל לל"ק דגט מחוסר מעשה נתינה שם עיקר השליחות למסור לידה וזה חסר אבל בכתיבות הגט אחר שנגמר ונחתום כבר כלתה שליחותו והמסירה מעשה של בעל או שליחו הוא ואינו ענין למעשה הכתיבה מ"מ צ"ל כן דלא מצא תוס' טעם אחר לר"ש ולפמ"ש לפי סוגיא דגיטין דר"ש ס"ל דאין יוכל לבטל לא צ"ל בטעמא דר"ש כמ"ש תוס' אלא דס"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור הראשון כל הדיבור נשאר מעשה בלא דיבור דלשמה אהא דמוכח מסוגיא דהנזקין דסופר אינו יכול לבטל הלשמה אתי כר"נ ועיי'.

והנה הראשונים דס"ל דלר"נ א"נ לבטל ולא דייקו סוגי' דקידושין או לפמ"ש לעיל בישוב הסוגיא אליבייהו, אצ"ל דס"ל לר"ש דחסרון נתינה מקרי חסרון אלא דס"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור שיש עמו מעשה וה"ה לס"ת והא דלקמן ס"ל כר"נ וכהלכתא.

ואחר הוצעה זו אומר אני לפמ"ש תוס' דטעמא דר"ש דחסר מסירה לכן לא הוי מעשה גמור, ולפי סוגי' דגיטין דתפסו ראשונים לעיקר דר"נ ס"ל דא"י לבטל וס"ל הגם שחסר מסירה א"י לבטל, י"ל דוקא היכא דתלי' בדעת הבעל שיוכל ליתן כ"ע שירצה בלא דעתה אין זה חסרון מעשה, אבל בכותב שטר קדושין לשמה דאחר גמר כתיבה חסר עוד מסירה ותלי' באשה גם ר"נ מודה דיוכל לחזור ולבטל, ודומה לזה שיט' קדוש מראדוש דשליח קדושין אינו עושה שליח דהו"ל מילי כיון דתלוי' בדעתה ואפי' החולקים עליו עיי' א"ע סי' ל"א ובב"ש שם היינו דיצא מכלל מילי דל"מ לשליח. אבל מודו דלכלל מעשה גמור לא בא עד דנימא לא אתי דיבור ומבטל מעשה כזה, ומינה בזה"ז דא"כ חר"ג דא"י לגרש בע"כ ל"מ כשמגרש ע"י שליח דחודש הנב"י דאם גרש השליח בע"כ דידה דל"מ דאין שליח לדבר עבירה ובטל השליחות והארכנו בדינו במק"א ואכ"מ כה"ג חסר הרבה שיקחנו מהשליח ויתננו לה אפי' במגרש בעצמו אפי' נימא דאם גרשה בע"כ מהני דאי עביד מהני, מ"מ לאו בידו הוא כ"כ לעבור על חדר"ג דהוא קרוב לדאורייתא לכה"פ אפשר כל השיטות מודו לי' לרמב"ם דיוכל לבטל, ומ"מ לא ברירא הגם מסברא נכון הוא היינו אם ס"ל בטעמא דר"ש משום שחסר מסירה י"ל ר"נ לא פליג אלא משום שבידו לגרש בע"כ ותלי' רק ברצונו אבל י"ל דס"ל לראשונים לכ"ע חסרון מסירה לאו חסרון במעשה הוא כיון שמעשה הסופר ומעשה המסירה ב' ענינים הם, וטעמא דר"ש די"ל גם שאר מעשה שיעשה ע"פ דבור יוכל לבטל וה"ה ס"ת, והלכתא כר"נ דא"י לבטל מעשה שיעשה ע"פ דבור וא"ש סוגי' דהנזקין. לפ"ז גם עכשיו בזה"ז דאין בידו לגרש בע"כ מ"מ א"י לבטל דלא תלי' הכתיבה כלל בחסרון המסירה דכתיבה ענין בפ"ע הוא כן נ"ל, אלא כיון דתוס' ס"ל בטעמא דר"ש משום שחסרה נתינה וכן מוכרחים לומר לשיטת הרמב"ם כמ"ש, לא נשווה פלוגת' בדבר זה בין הראשונים וכולהו ס"ל בטעמא דר"ש דס"ל דמחוסר נתונה ור"נ חולק עליו רק בשיוכל לגרש בע"כ ומודה בזה"ז, עכ"פ י"ל כן שוב אין לנו מקום להקל אפי' במקום עיגון לסמוך על החולקים על הרמב"ם כן נראה לפענ"ד ועיין.

ואחרי דברים הדברים האלו נבוא לנדון שלפנינו שלא אמר שמבטל הגט אלא שנמלך שלא לגרש, נלע"ד אע"פ שנמלך לא נתבטל הגט דלא נתבטל הגט רק כשאמר בפה מלא שמבטל הגט, אבל במה שאמר שאינו רוצה לגרש עוד לעולם אין במשמעות שמבטל הגט שיהי' כחרס אולי יעלה בדעתו לגרש ואפי' הי' כוונתו לבטל הגט לא אתי דבור סתום כזה ומבטל דבור המפורש, כמ"ש לעיל בביאור טעמא דר"נ לרמב"ם דל"מ ביטול הגט כיון שיש לתלות בביטול השליחות גם אם כוונתו לביטול הגט כיון שאין ברור מללו ל"מ, כ"ש כשלא אמר כלל שמבטל הגט רק שאינו רוצה לגרש דאפי' התכווין על הגט דל"א דבור כזה ומבטל לדבור הראשון.

ויש לי ראי' לזה מש"ס גיטין כ"ז ע"א טעמא דנמלך הא אמר תנו נותנין, איך אפשר ליתנו אח"כ הרי כבר הגט בטל משנמלך וע"כ דלא נתבטל עי"ז, ויש לדחות י"ל רבה דמדייק הכי ס"ל כר"נ דחוזר ומגרש בו, ולמ"ד דאין חוזר ומגרש לא דייק הכי, אלא דאמרינן נמלך הי' ולכן אמר תנו ג"כ אין נותנין כיון שנמלך, אבל אם ל"ח שנמלך הי' מגרשים בו ומיושב בזה קושי' תוס' שם דר"ז לא דייק מבריית' זו די"ל בריית' שלא לזמן מרובה ונדחוק וס"ל דלאו לדיוקא אתי בריית' אלא טעמא קאמר משום שנמלך לא נתנה ודוחק, ולמ"ש י"ל במרווח דר"ז ס"ל דאין חוזר ומגרש וקמ"ל דלא יתן לה דאמרינן שמא ימלך ולכן גם כשאמר תני אין נותנין אבל לולי דנמלך הי' נותנין שלא לזמן מרובה וקמ"ל דחיישי' לנמלך ולכן גם אמר תנו אין נותנין וטובא קמ"ל, ורבה ס"ל כר"נ לכן דייק שפיר הא אמר תנו נותנין ויש להאריך והארכתי בזה עד"פ, וכ"ז לדסוברים דלר"נ א"י לבטל אבל לרמב"ם דכ"ע ס"ל דיוכל לבטל א"כ קשי' איך דייק הא אמר תנו נותנין הא לכ"ע הוא בטל וע"כ דמשו"ה שנמלך לא נתבטל הגט לכ"ע וממ"נ אין לחוש בכה"ג לשיטות רוב ראשונים דאין לנו הכרח דע"י שנמלך לא נתבטל לר"ש הא ס"ל לר"נ גם במבטל בפירוש ל"מ, ולרמב"ם מוכח דע"י נמלך לא נתבטל הגט ועיי':

אמנם לפמ"ש דבזה"ז דאיכא חדר"ג דלא נגרש בע"כ לכ"ע יוכל לבטל וכיון דלסוברים פ"נ ס"ל דא"כ לבטל ליכא ראי' דנמלך לאו כמבטל הגט הוא א"כ בזה"ז בנמלך ג"כ יש לחוש והבן.

אמנם אביא לי ראי' מהימנא שכל השיטות דס"ל אפי' לר"ש דע"י שנמלך לא בטל הגט והוא ממתני' דר"פ כל הגט כתב לגרש את אשתו ונמלך מצאו בן עירו וכו פסול לגרש בו מוכח מתוכו דהוא בעצמו יוכל לגרש ואחר לא משום שלא נכתב על שמו ואי תימא נמלך ה"ה כמבטל הגט גם הוא א"י לגרש וקשי' לר"ש ממתני' וע"כ דע"י שנמלך לא נתבטל הגט אבל נ"ל אם השליכו הגט לאיבוד דזהו בטילו ואפשר דכ"ע מודו דניכר מתוך מעשיו דאינו חפץ בו לעולם כיון שמשליכו לאיבוד וגם ר"נ אי ס"ל דאי לבטל בדיבור אבל מודה ע"י מעשה כזה דבטל הוא כבש"ס קידושין דאם קבלה קידושין מאחר דאתי מעשה ומבטל קדושין הראשונים וכן נ"ש במעשה ממק"א משמע אפי' ל"א בהראשון יהי' בטל הגם שיש לחלק קצת מ"מ נ"ל כמ"ש, והא דלעיל כ"ז בנמלך ונאבד דאמר תנו נותנין התם לא השליכו לאיבוד אלא כיון שנמלך לשעתו לגרש לא שמרו היטיב ונאבד ממנו ועיין פ"י וש"ס ב"מ י"ח ע"א.

ויש לדייק כן מאריכות מתני' גיטין ר"פ כה"ג הנ"ל נמלך מצאו ב"ע ואמר לו שמי כשמך וכו' לא קי"ל לומר רק נמלך ולקחו אחר ששמו כשמו וכו' ולמ"ש בדיוק נקוט כן דהא קמ"ל תרתי אחר ל"י לגרש והוא יוכל לגרש וזה דוקא כשעוד בידו ולא השליכו לאיבוד, ואי הוי נקיט ולקחו או מצאו אחר ה"א גם בכה"ג יוכל אחר שהשליכו לגרש קודם שנתנו לו ולא אחר וא"ש לשון המשנה בדיוק ועיי':

תבנא לדינא בנדון שלפנינו שבאותו מעמד בפני ב"ד חזר ונמלך שלא לגרש עוד והגט מונח במקומו והוא שלי' ואפי' אחר שהלך לו מב"ד והניח הגט שם אין בזה הפקר וביטול שיוכל לקחו כ"ז שרוצה דשלו הוא שהקנה לו הסופר ואולי יתירו לו לגרש בגט זה יגרש בו ואם לאו יקחנו לעצמו שמא ירצה פעם לגרש, או לצור עפ"צ, נלענ"ד דאין בו בית מיחוש ויש לסמוך עמ"ש במקום עיגון עכ"פ, ואם יסכים עוד עמי רב מובהק ומפורסים אחד שיבא מכשורא וד' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות, הכ"ד אוה"נ דש"ת מצפה לישועת ד' בקרוב. ה"ק אברהם שמואל בנימין סופר:

תוכן העניינים

כתב סופר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה