אור ברסלב

כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה עח

תשובה עז

ארי שבחבורה בקי בחדרי תורה, בהלכה ברורה מורה, קולע על השערה, ה"ה ידיד ה' חביב הרב הגאון הגדול המפורסים סיני ועוקר הרים לו שניי' אריות ומלתאות כפירים, בנש"ק צדיק נשגב כקש"ת מהו' פנחס ליב פריעדען נ"י אבדק"ק קאמארן יע"א.

מכ"ק קבלתי ונפשו היפה איותה לשמוע מתחת קן קולמסי דעתי הקלושה בדבר הלכה ולמעשה, מעשה אשר לא יעשה כן בישראל ומעשה שהי' כך הי' איש ואשה עני' הולכי' מעיר לעיר וממקום למקום בתר עני' אזלא עני' לדפוק על פתחי נדיבי' וזה רבות בשנים אשר קבעו מקום דירתם בקהלתו, ודרו יחד כאיש ואשה והוחזקה שהוא אשתו של זה, וזה כשנה אשר הלכו למרחקים לדפוק על שערי רחמים, אחר זמן זמני' שבה היא למקומה וכששאלו אי' בעלה אמרה שגרשה בב"ד ובמקום פלוני והלך לו והיא ריקם בלי בעל שבה למקומה, וכשעברו איזה ירחים בא הבעל ואמרה בפניו גרשתני ולא ערער, וכ' פר"מ נ"י לב"ד שבמקום פלוני שאמרה שגרשה שם אם המצא ימצא שם גט קרוע בשם איש ואשה כאלו ובא התשובה כי זה זמן לא כביר הבערה ללהב יצא בעו"ה ותלהט אש סביב ואכלה בבית הרב ר"ל גם אלו הקרעים בתוכם ואין עוד בזכרונם משמות כאלו כי בנתיי' הי' עוד גיטי' הרבה, ובנתיי' פשטה ידה ונשאת לא' מאורחי פורחי בלי ידיע' ב"ד ע"כ השאלה ויתר פרטי דברים אין בהם נפקותא רק ספור דברים בעלמא ולכן לא העתקתי' והנה הדר"ג נ"י האריך והרחיב בדרכו בקודש ורוצה לדעת דעתי בענין זה.

והנני להשיב תשובה שלימה לפי קט שכלי בעזרת החונן דעת, והנה אחר שימת עין על השאלה ראיתי כי צריכי' אנו לברר וללבן כמה דברים בטרם נבוא למטרת כוונתינו לדון בנדון שלפניני':

א' אשה שאמרה לבעלה גרשתני אם היא נאמנת בין שהבעל מכחישה בין מודה לה':

ב' אם תחלה אמרה שלא בפניו ואח"כ אומר' בפניו אם נאמנת ע"י שאמרה אח"כ בפניו.

ג' אם נאמנת להנשא לכתחלה או דוקא אם נשאת "ת.

ד' בזה"ז דנפישא חוצפה אם נאמנת להקל ואבאר כל הפרטים אחת לאחת כיד ה' הטובה עלינו, ומאתו אתחנן תפילת הבינינו והאר עינינו, ואדברה בעידותיך נגד מלכי רבנן ולא אבוש כי בך בטחתי.

א הב"י בסי' י"ז מביא משם רי"ו דפשטה ידה וקבלה קדושין דמותרת לשני כשאין הבעל מערער הו"ל כאלו אומרת גרשתני והקשה ב"י "ה במערער נאמנת:

ומשמע מב"י כ"ש כשאינו מערער ועיי' ח"מ היינו כשהיא מתחלת והוא מודה אח"כ והחזיק על ידו הט"ז ובהג"ה ט"ז סי' י"ז וסי' קנ"ב דלא כב"ש דחולק עליו ע"פ שיטת הרמב"ם ועיין בבאר היטב דמביא מרמב"ם עצמו פט"ו מגירושין הלכה כ"ו וכ"ז דס"ל דנאמנת בכה"ג וכ"כ בטוש"ע סי' ק', והנה שיטת רי"ו דוקא כשאינו מערער והב"ח כ' מלתא בטעמא דכל שמכחיש איכא חזקה גבי דידי' ג"כ דאינו מעיז. ויפה דחהו הח"מ מסברא דגבי דידה איכא חזקה שלא תפקיע עצמה בשקר משא"כ גבי דידי', ועיי' סברא זו בר"ן שלהי נדרים בשם הר"ן, ולפענ"ד נראה בכוונת הרי"ו בשנדייק היטב בלשונו שכ' כיון שאין הבעל מערער הו"ל כאומר' גרשתני צ"ב הא בתחילה כשכ' אם נשארת תחת הראשון צריכה גט משני הטעם משו' דפשטה ידה הוי כאלו אומרת בפה גרשתני והוא מש"ס שלהי גיטין דאמר ר"ה וכו' וכשכתב שמותרת לשני כשאינו מערער מה לי לומר תו, דהו"ל כאומרת גרשתני פשיטא ולכן נ"ל כשנדייק בש"ס שלהי גיטין דאמר שמואל דלא כר"ה דאמר א"א שפשטה ידה ושוב מקשה וכי שמואל ל"ל דרה"מ וצ"ב אם פשיטא לש"ס דפשטה ידה הוא כאומרת גרשתני מיד הו"ל להקשות וכי שמואל ל"ל דרה"מ ולתקרץ ה"מ בפניו ולא צריך להביא דרה"מ. ונ"ל דהי' מקום. לחלק בין אומרת בפה מלא גרשתני מפשטה ידה לומר בפניו גרשתני זה העזה גדולה, אבל לעשות מעשה בלי אמירה כלל רק שהמעשה מוכיח כאומרת גרשתני אין זה העזה כ"כ והחוש מעיד, גם אפשר לשחוק והיתול עושי' כן, ולק"מ על שמואל ולכן מייתי דרה"מ דמדמה פשטה לאומרת גרשתני וס"ל דגם בפשטה ידה איכא חזקה דאינה מעיזה כ"כ ומדמה לדרה"מ כמו דס"ל דסומכי' באומרת גרשתני להאמינה משום חזקה להוציא' מחזקת א"א כן בפשטה או דס"ל דליכא לחלק או דס"ל הגם דליכא העזה כ"כ בפשט' ולא דמי לגרשתני דגם בפשטה ידה איכא חזקה אלימא כדי להאמינה, ומייתי ש"ס דרה"מ דמדמה פשטה ידה לאומרת ונדר הקשה וכי ל"ל לשמואל דרה"מ והי' יוכל לדחות דס"ל דוקא באומרת גרשתני ובפשטה ידה לא, אלא דס"ל לש"ס לאמת דהנכון כרה"מ, ובשלא בפניו בלא"ה איכא פלוגתא דאמוראי כבש"ס כתוב' כ"ג והלכתא כמ"ד שלא בפניו לא מתרץ דשמואל כמ"ד שלא בפניו לא וכהלכתא וא"ש.

ולפ"ז אומר אני דס"ל לרי"ו בקבלה קדושין בפניו והיא צווח באומרו לא גרשתי' והיא שותק' ואינה משיבה דבר בפה לומר גרשתני ושותקת והולכת לה במקום שהי' לה לומר גרשתני איכא הוכחה דשקר בימינה ולא מלא לבה אותה להעיז פני' כ"כ להוציא שקר מפיה, אבל כשהוא אינו מערער ועומד ושותק אין לה מקום לומר גרשתני כיון שהוא שותק כה"ג הל"ל מה שפשטה ידה כאמרה בפה דסתמא אינה מעיזה לקבל קדושין בפניו וא"ש בדיוק מ"ש הרי"ו כיון שאינו מערער הו"ל כאלו אמרה גרשתני אבל כשמערער והיא שותקת לא הוי כאלו אמרה מדשתק' ש"מ דא"א לה לומר בפה מלא גרשתני כנ"ל והוא ישוב נכון בעזה"י.

ונתיישב לנו מה דצל"ע על הרי"ו מש"ס שלהי נדרים דמקשה מהשמי' ביני לבינך תיובתא דרה"מ ולרי"ו דרה"מ דוקא באינה מכחישה לק"מ דוקא כשהוא מסייע לה והיא התחילה להעיז נאמנ' אבל בשמי' ביני לבינך דס"ד דהיא יודע בשקרה ומכחישה א"נ וכן קשה מש"ס יבמות פ' האשה שלום דמקשה ונהימנה מדרה"מ י"ל במכחישה ולק"מ ולפמ"ש א"ש דלא עלה ע"ד הרי"ו דרה"מ דוקא במודה, רק בפשטה ידה וקבלה קדושין בפניו מטעם שכתבתי והוא טעם לשבח אשר ישבחוהו רבנן לפענ"ד.

והנה הב"י חולק על הרי"ו וכן מפורש כ' הרמב"ם באומרת גרשתני כשהוא מכחישה נאמנת ורי"ו יחידאי היא, ולפמ"ש גם הרי"ו לא כ' כשאינו מערער רק בפשטה ידה וגם בפשטה ידה י"ל דהרמב"ם ס"ל דלא כרי"ו מדכ' בפ"ד מאישות א"א שפשטה ידה מקודשת האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה וכו' מדכ' דאשה שאמרה גרשתני וכו' נראה כמו דס"ל דנאמנת התם שתנשא אפילו לכתחילה בין בפשטה, והראב"ד משיג עליו כמו דמשיג עליו בהלכ' גירושין, ומשמע נמי כמו בגירושין דנאמנת אפילו מכחישה כמ"ש הרמב"ם מפורש כן הוא בפשטה ידה, וכן סתם המחבר בסי' י"ז ולא חש לשיטת הרי"ו, אבל נאחז בסברא זו דעדיף אינו מכחישה ממכחישה מדכ' ב"י ה"ה במערער משמע וכ"ש כשאינו מערער כמ"ש הח"מ ויבוא' לפנינו אי"ה.

ב' הר"ן בכתוב' וגיטין בשם י"א דל"א רה"מ דתנשא לכתחלה אלא אם נשאת ל"ת והראב"ד בהשגות פ"ד מאישות ובביאור יותר בפט"ו מאישות כל דל"א אלא דתפסו בה קדושין אבל לא להנשא לכתחלה ושמא אם נשאת ל"ת, והר"ן הקשה על י"א מש"ס גיטין ס"ד דמקשה ונהימנה מדרה"מ משמע אפילו לכתחלה, וכן הקשה מיבמות פ' האשה שלום דמקשה ש"ס ולהימנה מדרה"מ, ובתשובה א' כתבתי ישוב לקושי' אלו, וכעת נ"ל עוד ישוב נכון יותר בשנבין סיומא של הראב"ד שכ' דאי תימא תנשא אפילו לכתחילה לא הנחת בת לא"א שיושבה תחת בעלה, ודבריו נפלאו הא רה"מ מלתא בטעמא אמר חזקה א"א מעיזה ואיך התחכם הראב"ד יותר מרה"מ ואמר לא הנחת בת וכי כל אשה תוכל להעיז וכבר דחה ש"מ בכתוב' י"ג דברי' אלו של הראב"ד וכי זהו הרבותא של רה"מ דאמר חזקה שאינה מעיזה ואז תמיה' קיימ' על הראב"ד.

ונ"ל להמתיק דבריו דס"ל דלא אלימא חזקה זו דאינה מעיזה אפשר כיון שרוצי' להפקיע עצמה ממנו ואפשר דמאיס עלי' או דתקיף לה מן גברא או עיני' נתנה באחר מחזק' לבה ומעיזה ורה"מ דאמר חזק' אין אשה מעיזה היינו דלא מחית נעשה לספיקא שמא לא תאומן ותהי' צריכה לישב תחת בעלה אחר שככבר העיזה בפניו לומר גרשתני ותמיד היא בושה מפניו, אבל מחית נפשה לודאי כשיודע' שתאומן ותהי' יוצא' ממנו מחזקת לבה וגם אין לה בושה ממנו רק לשע' כשאומר' כך, ולכן אם נאמינה להנשא לכתחלה ויראו' אחרות כי האמינוה כ"א תאמר כן דלא מחית נפשה לספיקא דיודעת כמו שהאמינו לזו כך נאמין לה וכ"א תעשה כן ומדין אין להאמין לאשה שבאה ואומרת גרשתני, וכיון שאין מאמיני' לה להנשא שוב אם באה אחת ואומרת גרשתני ראוי' להאמינה להנשא דהא לא יודעת שנאמין לה וגם אם לאו דינא גמירא עכ"פ לא נתברר לה שתאומן להנשא וראוי' להאמינה ולהתירה לכתחלה. אלא א"כ הדר ילמדו זו מזו ויטענו אחרו' כן ושוב פסקה ונקלשה החזקה כי יודע' בטח שתאמון ובאיזהו תאמר שנאמנה ובאיזהו תאמר שאינה נאמנת לכן א"א להאמין לשום א' להתירה להנשא דבאיזהו נאמר חוץ מזו וזהו שכ' הראב"ד א"ת תנשא לכתחלה א"כ לא הנחת בת לא"א שיושבת תחת בעלה שילמדו ויראו וכן יעשו כולנה כי יודע' שתאומן וליכא חזקה ואפי' דיעבד תצא, אבל אם לכתחלה לא תנשא ודיעבד שתנשא באיסור ל"ש ואם באה אחת וטוענת גרשתני ומחי' נפשה לספיקא בדין שלא תצא כנ"ל ברור ועיי'.

ולפ"ז י"ל כיון דעכשיו אם א' באה ואומרת גרשתני ראוי' להאמינה ולהתירה אלא שא"א לומר חוץ מזו אבל כשיש עוד סניף להתיר בזו יותר מבאחרות הגם שאינו כדאי להתיר מ"מ ראוי' להתירה ולומר חוץ בזו סומכי' על החזקה כיון דמדין ראוי' להאמינה על חזקה שאינה מעיזה בלבד, והא"ש סוגי' דגיטין דמקשה תחילה והא חזקה שליח עושה שליחותו, ומתרץ ה"מ לחומרא וכו' הדר מקשה ניהי דלא סמכי' להקל בדאורייתא על חזקה שליח ע"ש מ"מ נהימנה מדרה"מ ונאמר חוץ מזו להתירה לכתחילה שיש עוד סניף חזקה עושה שליחותו וא"ש, ועד"ז י"ל בש"ס יבמות דקתני קטטה בינו לבינה ולא ידע לפרש רק בקטטה שאומרת גרשתני מקשה ונהימנה בדרה"מ הגם בשע' שאמרה לבעלה גרשתני לא הי' אפשר להתירה לכתחילה משום לא פליג להתיר זו ולאסור אחריתא אבל כשאומר' אח"כ מת בעלה דאיכא משו' דייקא אלא בקטטה חיישי' דלא דייקא כולי האי, מ"מ בודאי יש סניף להאמינה שמת מתוך חומר ניהי דאין להתירה משום דדייקא כיון דאיכא קטטה מ"מ יש לעשו' סניף להתירה ע"י שאמרה בפני בעלה גרשתני שאין לחוש שילמדו אחרים ממנה דהא לא התרנו' עד שבא' ואמר' מת ולמה לנו להחמיר משום חשש שמשקר' או אמרה בדדמי כיון דמדין מותר' בלא"ה משום שאמרה גרשתני, וא"ש קושי' ש"ס כנלפענ"ד והוא יישוב המיישב דעת י"א שבר"ן והראב"ד בעזה"י.

עוד אני מוסיף והולך לפמ"ש הראב"ד דאי תימא דמותר' לכתחלה לא הנחת בה ולפי שפרשנו דבריו וכתבנו שזהו ג"כ טעם של הי"א שבר"ן נראה לי היכא דהיא אומרת גרשתני והוא מודה לדברי' דאיתא לדרה"מ כמ"ש הח"מ וט"ז, כה"ג גם הראב"ד וי"א ס"ל דנאמנת להקל ואפי' לכתחילה, דבכה"ג נאמר חוץ מזו דנאמנת להנשא כיון דמן הדין ראוי' להאמינה כיון שנכנסה לבית הספק, ואין לחוש דכולן יעשו כן וליכא שוב חזקה כיון שכ"א יודע' בבירור שתאומן דהא בתחילת אמירתה גרשתני אינה יודע' אם יודה לדברי' ומסתמא יהי' מכחישה ולא תכניס עצמה לספק שמא יכחיש בה ולא תאומן, וזZו שאמרה והוא מודה לה נוכל להתירה מכח חזק' דאינה מעיזה דלא ידע' אם יודה לדברי' ואיכא העזה כנ"ל, ובדרך קצרה י"ל אם היא התחילה והוא מודה דאיכא ג"כ דבעל שאמר גרשתי נאמן אלא דאינו נאמן להקל משום דקלא הי' לי', כמ"ש רשב"א ב"ב ור"ן שם. עכ"פ לא נדחה לגמרי מגו דילי' וחזי לצרופי לחזקה שלה דאינה מעיזה ומותרת אפילו לכתחלה והראב"ד אזיל עמ"ש הרמב"ן שם א"א שאומרת גרשתני, והוא אומר לא גרשתיך אבל כשהבעל מודה מודה הראב"ד, וכן י"ל לי"א שבר"ן, וכן מ"ש הראב"ד פ"ד בפשטה ידה ג"כ כוונתו במכחישה וכהנ"ל כנ"ל ועיין.

עוד פש גבן לברורי הא מלתא שכ' הראב"ד דאפשר אם נשאת ל"ת לפמ"ש לבסוף מלתא בטעמא דא"ת דמותר' להנשא לא הנחת בת תינח לכתחילה אבל דיעבד למה לא תאומן, ונ"ל עפמ"ש הרא"ה כתוב' כ"ג לי"א דמשום דרה"מ אם נשאת תצא ובמתני' כשנשאה ואח"כ באו עדי' ל"ת דלכתחילה לא תנשא מדרבנן ואם עברה על דרבנן ונשאת קנסוה שתצא אבל במתני' דאח"כ באו עדי' ונשאת בהיתר ל"ת אלו דבריו ז"ל ומובא ג"כ בשע"מ שם באורך, ונ"ל דזהו ג"כ כוונת הראב"ד בספיקתו בודאי מן הדין שלא תצא ואפי' מדרבנן דאין כאן חשש כלל אלא אפשר כיון שאמרו לא תנשא קנסו' שתצא או אפשר לא קנסו' אחר שכבר נשאת כנ"ל בכוונתו:

ובדברינו אלו נתיישב לי מה דהי' קשה לי טובא דבפ"ד מאישות כ' אומר אני דל"א אלא שתפסו בה קדושי' ולא להנשא, ולא כ' כלום אם תצא או לא, ואם כוונתו אבל לא להנשא ואם נשאת תצא קשה הא בפט"ו מסופק אם נשאת תצא, ובפ"ד כ' בפשיטות דתצא, ויותר נראה וכן שטיחות לשונו אבל לא להנשא היינו לכתחילה. וקשה למה לא כ' ואפשר ואפי' אם נשאה תצא כמ"ש בפט"ו וצ"ע.

ונ"ל עפמ"ש הא דמספקא לי' אולי אם נשאת תצא כוונתו משום קנס מפני שעברה שאמרו לא תנשה והיא נשאת באיסור אחר שיצאה מב"ד באיסור תצא, וכ"ז באומרת גרשתני, ולא התירו' ועברה ונשאת, אבל בפשטה ידה וקבלה קידושין זה בהיתר עשתה דיודעת בנפשה דגרושה היא וסבורה שנאמנת אין מקום לקונסה כעין נשאת ואח"כ באו עידי' שנשאת בהיתר הגם שיש לחלק כמובן, מ"מ י"ל דס"ל לראב"ד דכה"ג לא קנסו' בודאי ובגרשתי מסופק אם ראוי' לקנסה ולהוציאה מבעלה והבן.

אלא דצ"ב אם בפ"ד קאי הראב"ד דלא תנשא ואם נשאת ל"ת מזה שקבלה קידושין ממנו בהיתר לפי דעתה ומ"ש אבל לא להתירה להנשא היינו למי שקדשה, למה תהי' אסורה להנשאה לו מאחר שכבר קדשה דיעבד הוא לגרשה ולא ישאנה, ונ"ל דס"ל לראב"ד דאין זה דיעבד מה שנתקדשה כבר וראב"ד לא מספקא לי' בפט"ו רק אם נשאלת ל"ת, אבל בנתקדשה הוי כלכתחלה ולכן כ' רק אם נשאת וכן הר"ן בשם י"א אם נשאת ל"ת, וראב"ד לשיטתו דמביא הר"ן כתובת י"ד ע"א והא נמי בדיעבד דמי דמפרש דאמר בדיעבד והיא לגבי דידה דיעבד ממש הוא דאסרוה לאו דיעבד גמור הוא דאכתי מחסרא מסירה לחופה ולכן קאמר כדיעבד דמי, וכאן ס"ל לכתחלה לא תנשא כיון גם אחר שקדשה דלאו דיעבד הוא ומספקא לי' רק בנשאת אם תצא, ובפ"ד שנתקדשה בהיתר אם נשאת ל"ת ומ"מ לכתחילה לא תנשא דלגרשה מן אירוסי' כלכתחלה הוא כנ"ל ועיין.

והנה המחבר סי' י"ז סתם וכ' פשטה ידה מקודשת לשני שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ולא חש לשיטת י"א שבר"ן והראב"ד בהשגות דביאר בב"י דרובא דרובא של ראשונים ס"ל אפילו להקל ולכתחילה נאמנת והרמ"א מביא דעת י"א דוקא שקדושין תופסי' בה נאמנת, אבל לא להנשא לאחר כוונתו על י"א שבר"ן והראב"ד דלא תנשא לכתחלה, אבל לספיקת הראב"ד דאפי' דיעבד תצא לא חש דגם לראב"ד מספקא לי' שבקינין ספיקתו של הראב"ד מפני פשטותן של י"א דאם נשאת ל"ת, וא"ש ביותר לפמ"ש דגם לפי ספיק' הראב"ד דתצא רק משום קנסא הוא בודאי אין לחוש לספיקא הראב"ד בדרבנן.

והב"ש ס"ק י"ד כ' די"א דמביא הרמ"א קאי רק כשאמרה גרשתני אבל אם נתקדשה בפני בעלה מותרת להמקדש וכוונתו משום דדיעבד הוא שכבר נתקדשה והוא דוחק לומר דרמ"א מסת' קסת' ומביא י"א וקאי על שאומר' גרשתני ולא בפשטה ידה דבו איירי כל הסימן, ולכן נ"ל עפמ"ש דבדיוק כ' הר"ן בשם י"א וראב"ד דאם נשאת ל"ת דוקא נשא' אבל נתקדשה לא מחשב דיעבד לענין זה, וקאי י"א ראשון שברמ"א גם על פשטה ידה כנ"ל וכ"ז כשהבעל מכחיש אבל כשהתחילה לומר או קבלה קדושין בפניו והוא שותק ומודה נלפענ"ד לית מאן דס"ל דלכתחלה מטעם שכתבתי לעיל ועיי' והבן.

ג' האשה שאמרה שלא בפני בעלה וחזרה ואמרה בפני בעלה גרשתני אם נאמנת או לא הב"י בסי' י"ז ובסי' קנ"ב מביא מתשובת הרשב"א דנאמנת דל"א כדי להחזיק דברי' שלא בפניו מעיזה, ובד"מ מביא דריב"ש חולק על זה ועיי' ב"ש ס"ק ג', ונראה לי דריב"ש יחידאי הוא דגם הרא"ש בתשובה ע"כ ס"ל כרשב"א באמרה תחלה שלא בפניו, דהא כ' בנשואה שלא בפניו והדר אמרה בפניו א"נ דלא להחזיק עצמה זונה מעיזה מדכ' דלא להחזיק עצמה זונה מוכח אבל אי אמרה שלא בפניו והדר אמרה בפניו נאמנת ולא חיישי' שמא לחזק דברי' הראשונים מעיזה והטור בסי' קנ"ד דמוסי' על הרא"ש ה"ה בקבלה קדושין שלא בפניו. בארתי בתשובה דג"כ מה"ט דרא"ש הוא כל שקבלה קידושין ידענו שרוצי' להנשא דכלום קבלה קדושין וכו' וכדי שלא תהי' חשודה שרצתה לזנו' מעיזה בפניו, אבל משום אמירה בעלמא שלא בפניו אינה מעיזה אח"כ.

והרי לנו רא"ש ורשב"א וטור דבשיטה א' אזלו דלא כריב"ש ועלה במחשבה לפני כי לו יש לו חברי' לריב"ש וה"ה הרא"ה בכתוב' כ"ג והר"ן רבו של ריב"ש, והנה מן מה שכ' הרא"ה והר"ן הביאו כשאומרת פלוני קדשני א"נ שוב פנוי אני בפניו, והקשה הח"מ סי' מ"ז תאומן במגו דגרשתני דנאמנת בפניו, והב"ש כ' דר"ן לשיטתו דא"נ רק דיעבד ובמח"כ הב"ש הר"ן לעצמו נראה דאחז בשיטת הרמב"ם ומביא הרא"ה והקשה עליה' וגם בסי' י"ז ס"ק ד' כתב הב"ש בשם הר"ן והה"מ דא"נ לכתחלה ובמח"כ לא דק דלא כתבו כן רק בשם י"א, וקושי' הח"מ תמוה לי הא ליכא מגו דלא רוצי' לפסול נפשה מכהונה ועיי' כתוב' י"ג ע"ב אבל הכא איכא מגו וברש"י שם דלא פסלה נפשה מכהונה ותמוה לי על הח"מ וב"ש שנתקשו ונתלבטו בחנם ואיידי אומר דבאמת כתמיה' זו יש לי לתמוה על תוס' יבמות קט"ז ע"ב שהקשה תאומן מת במגו דגרשתני וקשה לי כהנ"ל וצלע"ג.

ועוד תמוה לי על הב"ש וח"מ ממ"נ אם ס"ל דטענת בפניו פנוי אני אינה העזה כמו לומר גרשתני א"כ הוי מגו מאינו מעיז למעיז, ואי ס"ל דגם בטענת פנוי איכא העזה כמו בגרשתני, א"כ בלא"ה קשה על הרא"ה ור"ן למה לא תאומן פנוי אני מחזק' שאינה מעיזה, וקושי' כזו הקשה המרש"א על תוס' יבמות הנ"ל איס"ל לתוס' דמת בעלה ליכא העזה א"כ הוי מאינו מעיז למעיז ואי ס"ל דמת בעלה ג"כ איכא העזה כמו גרשתני קשה בפשוט למה לא תאומן כמו בגרשתני בלא מגו והניח בצ"ע, והעליתי בחידושי ישוב לקושי' זו של מהרש"א בודאי באומרת מת בעלה איכא העזה יותר מגרשתני כבש"ס כתוב' כ"ב ע"ב מת אין יכולה מכחישתו, והא דלא הוקשה לתוס' תאומן מת כמו גרשתני, נ"ל עכ"פ שהשריש לנו הריב"ש בכל עגונא איכא ב' חזקות חזקת א"א וחזקת חי דבעל, וי"ל נגד ב' חזקות ל"מ חזקת דא"א מעיזה ורשב"א בגיטין ס"ד תמה תחלה איך נוציא אשה מחזק' בחזק' דאינה מעיזה ואח"כ כ' דצ"ל דאלימא חזקה זו יותר, אבל נגד ב' חזקות ס"ל לא אלימא, ובגרשתני ליכא רק חדא חזק' ולכן הקשה תוס' תאומן במגו בצירוף חזקה תהי' נאמנת מת שהוא ממעיז למעיז ונגד חזקת חי דבעל איכא מגו, ומגו כזו מהני לכ"ע אפי' אם מגו במקום חזקה ל"מ לא כל החזקות שוות וחזקת חי לא אלימא כ"כ דעשוי להשתנות ועיין ט"ז יו"ד סי' ומיושב קושי' מהרש"א על נכון ועיין.

נחזור לדברינו דצ"ע טובא על הח"מ וב"ש שהקשו דאיכא מגו אי ס"ל דפנוי אני אינה העזה ליכא מגו ובאמת נראה דאיכא העזה כמו בגרשתני דמ"ש, ועוד נ"ל דיש להאמינה יותר פנוי אני דבגרשתני מנגד לדברי' אם איתא קלא אית לי' ועיין ט"ז ובית מאיר סי' י"ז שצ"ל דאלימא חזקה זו יותר מבידו דבעל, ובטענת פנוי' אני ליכא התנגדות כלל בודאי ראוי' להאמינה וקשה וצ"ע על הרא"ה והר"ן שהביאו וראיתי בבית מאיר שהרגיש בקושי' זו תאומן מחזקה שאינה מעיזה וצע"ג.

ונ"ל להוכיח מכח קושי' זו דס"ל להרא"ה ור"ן היכא דאמרה שלא בפניו וחזרה ואמרה בפניו א"נ דלהחזיק דברי' מעיזה, והרא"ה דינא קאמר היכא כשאמרה לפלוני והוא בא ומודה א"נ לומר פנוי אני ואפי' אמתלא ל"מ והיינו מכח אמתלא א"נ לחוב לבעל, ובאופן דליכא לחזקה דאינה מעיזה כגון שאמרה תחלה שלא בפניו ואח"כ בפניו, והיכא דאיכא חזקה דאינה חזקה דאינה מעיזה כיון שמתחלת לומר בפניו נאמנת בלא אמתלא כלל דאם מועיל חזקה דאינה מעיזה נגד חזקת א"א מכ"ש נגד שווי' נפשה וא"ש ועיין ומצאנו לו חבר לריב"ש ואחר התבוננת מעט נחמתי כי עשיתיו דיש לדחות אפשר דס"ל לרא"ה ור"ן דבע"א מסייע ליכא העזה, וי"ל דראי"ה דינא קאמר היכא דליכא העזה כגון ע"א מסייעו, או י"ל בקטטה בינה לבינה שכ' הרא"ש יבמות דמעיזה.

והנה הרשב"א בתשובה מביא ראי' דל"א לחזק דברי' מעיזה מש"ס כתוב' כ"ב ע"ב ומי חציפא כולי האי, ונראה דחולק על הראש וס"ל אפי' בנשואה ל"א כדי שלא להחזיק נפשה זונה מעיזה דהא בכתובות שם מקשה על ר"י דאמר אם נשאת תצא מדרה"מ, וכ"כ בס' ב"מ דרשב"א חולק על הרא"ש, וכ"ש על הטור וראי' זו של רשב"א ל"ק על הרא"ש וטור, דבאמת ראי' הרשב"א תמוה, ונצטערתי. מעודי להבינה ושוב מצאתי אח"ז ושני' כי כבר עמד בתמיה זו בנב"י תנינא חאו"ח סי' צ"א ובנב"י שם מביא ראי' אחריתא לרשב"א מש"ס יבמות דמקשה ונהימנה מדרה"מ וקשה דלמה באמרה שלא בפניו אלא דזה לק"מ קטטה בינו לבינה היינו שמתקוטט' אתו בפניו, אבל קשה נימא שאמרה תחלה שלא בפניו ושוב אמרה בפניו, וע"כ דכה"ג ג"כ נאמנת אלו דבריו ז"ל, ואני אוסי' אפי' נימא דקושי' ש"ס למ"ד שלא בפניו ג"כ אינה מעיזה הגם דלאו הלכתא כוותי' מ"מ הקשה מה יענה הוא למתני', מ"מ קשה הא מ"ד שלא בפניו נמי דוקא לחומרא כמ"ש תוס' דהא רה"מ אמר בפניו וכן מוכח ממתני' דכתובות נשאת ואח"כ באו עדי'. וא"כ גם להך מ"ד י"ל שאמרה תחלה שלא בפניו וא"נ רק לחומרא ואח"כ אמרה בפניו, וע"כ דבאמת נאמנת וכמ"ש וכרשב"א.

והנה מראי' זו של הנב"י מוכח כל דינו של רשב"א אפי' בנשא' שלא בפניו נאמנת כשאומרת אח"כ בפניו דאל"כ קשה עדיין נוקמי מתני' בנשא' שלא בפניו וקשה על הרא"ש, ונ"ל ליישב דנ"ל פשוט דאשה שאסורה לבעלה שזינתה תחתיו א"נ מת בעלה כיון שאסורה עליו לא דייקא וכ' והלא אפי' בקטטה בינו לבינה חיישי' למשקרת או בדדמי כ"ש כשהיא אסורה עליו, ולכן אם מתני' איירי שנשא' שלא בפניו ונאסרה עליו שוב גם אם ל"א בפניו גרשתני וליכא קטטה אחריתא בינו לבינה א"נ מת בעלה ובמתני' דקתני קטטה בינו לבינה והיינו שאומר' גרשתני ע"כ דלא איירי שלא בפניו.

אבל קשי' על הטור שהוסי' על הרא"ש דה"ה קבלה קדושין הנ"ל למוקמי מתני' בקבלה קדושין שלא בפניו כהנ"ל, ונ"ל ע"ד הנ"ל דמקשה למ"ד דר"ה אפי' שלא בפניו להחמיר וצריכה גט מראשון ממילא אסורה לשני משום מחזיר גרושתו וכיון שאסורה עליו בלא קטטה שבינו לבינה שאומרת אח"כ בפניו גרשתני א"נ מת בעלה כמ"ש ומקשה מ"ד הכי איך יפרנס המתני'.

אלא אי קשי' לריב"ש דס"ל אפי' באמירה בעלמא שלא בפניו א"נ כשאומרת אח"כ בפניו הול"ל מתני' כה"ג, ולישב גם שיטת הריב"ש נ"ל עפמ"ש דברי הרא"ה כתוב' שהבאנו לעיל אות ב' דמאן דס"ל לכתחלה לא תנשא ואם נשא' תצא או למאן דס"ל שלא בפניו אם נשאת תצא בודאי מדינא נאמנת להקל, ומדרבנן לכתחילה לא תנשא וכיון שעברה ונשאת קנסוהו ובמתני' בנשאת ואח"כ באו עדי' דנשאת בהיתר לא קנסוהו, ואומר כי ודאי להריב"ש לא רחוקה היא סברת רשב"א דרחוק שתעיז פני' כדי לחזק דברי' הראשונים כדי שלא לשווי' נפשה שקרנית, אלא דס"ל להתיר איסור א"א החמור ולהוציא' מחזקת א"א בעינן חזקה אלימא טובא וכשאמרה תחלה שלא בפניו ואפשר שלחזק דברי' הראשוני' מחזקת לבה ומעיזה נקלשה החזקה ואין לנו להוסי' על דרה"מ לסמוך על חזקה כזו דלא אלימא כ"כ, וכן דייק לשון הריב"ש שמביא הד"מ שז"ל ואם אמרה אח"כ בפניו גריע' טענתה קצת אולי מעיזה כדי להחזיק שקרה עכ"ל הרי דייק וכ' גריע' קצת וכ"ז לפי דקיי"ל שלא בפניו אפי' להחמיר א"נ, אבל למ"ד דנאמנת גם שלא בפניו אינה מעיזה, ולהקל א"נ מדרבנן לכתחלה ושוב קנסוהו בדיעבד, י"ל אם אומר' אח"כ בפניו סמכי' על חזקה זו שאינה מעיזה בפניו הגם דלא אלימא כ"כ כיון שבלא"ה יצאת מאיסור וחזקת א"א דאורייתא ע"י מה שאמרה שלא בפניו שוב סמכי' להתירה לכתחלה ע"י מה שאומרת אח"כ בפניו כנ"ל והא"ש דמקשה ש"ס למאן דס"ל שלא בפניו ג"כ אינה מעיזה איך יפרנסו מתני' דקטטה בינו לבינה ולהלכתא דקיי"ל שלא בפניו, אפי' להחמיר א"נ, וצריכי' להתיר איסור דאוריי' ולהוציאה מחזקתה ע"י חזקה זו וכיון דגרוע קצת ס"ל לריב"ש דלא סמכי' עלה להקל כנ"ל ועיי' כי נכון הוא.

המורם מדברינו כי יש בדין זה שלוש שיטות שהן ארבע

א' באמרה תחלה שלא בפניו ואח"כ אומרת בפניו ס"ל לרא"ש ורשב"א וטור דנאמנת אפי' להקל:

ב' שיטת הריב"ש יחידאי היא, כשאמרה תחלה שלא בפניו שוב א"נ נאמנה בפניו והעליתי דוקא כשצריכי' אנו ע"י אמירה שני' להוציאה מאיסור וחזקת א"א דאורייתא, אבל בקדושין דרבנן מודה הריב"ש דנאמנת להנשא לכתחלה ג' אם נשא' שלא בפניו ס"ל לרא"ש דא"נ וטור מוסי' אפילו בקבלה קדושין שלא בפניו א"נ אח"כ בפניו, ורשב"א חולק בקבלה קדושין בנדו' שלו ולפי הראי' שלו מוכח אפי' בנשא' שלא בפניו א"נ באמירה שאח"כ בפניו, ואפשר דלרשב"א נאמנת בנשא' רק דיעבד שלא תצא ולא לכתחלה, דמש"ס כתוב' אין ראי' רק דאם נשא' ל"ת אבל להתיר לכתחלה מנ"ל אפשר כיון דיש לתלו' דלא לשווי' נפשה זונה מחזק' דברי' לכתחלה מיהו לא מתירי' אותה הגם דליכא ראי' משם דלכתחלה לא דהא שם בשני' אומרי' לא נתגרשה קאי, אבל גם ליכא ראי' דמותרת אפי' לכתחלה, וגם בקבלה קדושי' שלא בפניו אפשר לומר דס"ל לרשב"א דלכתחלה לא תנשא, דכתב בנדון שלו בקבלה קדושין שלא בפניו אם אמרה אח"כ בפניו אסורה מדרה"מ ולא כ' דמותרת לשני נראה דלכתחלה לא תנשא הגם דבנדון שלו דיעבד הוא שכבר נתקדשה שאני לי' לרשב"א בין דיעבד דנשוא' לדיעבד דקדושין כמ"ש לעיל אות ב' לשיט' הראב"ד.

והנה המחבר כ' בנשאת שלא בפניו וחזרה ואמרה בפניו א"נ וי"א ה"ה בקבלה קדושין וקבע להלכה שיטתו של הרא"ש וטור ולא חש לרשב"א בתשובה דס"ל בקדושין ונשואי' נאמנת אפי' להקל בדיעבד מיהת וכ"ש להחמיר וצריך להבין למה לא כ' חידוש דין זה של הרשב"א דאם אמרה שלא בפניו ושוב אמרה בפניו דנאמנת והא הרא"ש וטור מודו לו לרשב"א בזה כמ"ש וצ"ל דסמך עצמו עמ"ש דאם נשאת שלא בפניו דא"נ וכ' טעמא דלא לשווי' נפשה זונה מעיזה וי"א ה"ה נתקדשה והוא ג"כ מהאי טעמא, ממילא מובן אם אמרה דבור בעלמא שלא בפניו דל"ש האי טעמא דנאמנת כנ"ל עדיין צ"ע.

וראיתי בבית מאיר דדייק משינוי לשון המחבר מדלא כ' בנשא' ונתקדשה שלא בפניו והדר אמר' בפניו דאין קידושין תופסי' בה כמ"ש בקבלה קדושין שלא בפניו דאין קדושין תופסי' בה וכאן כ' דאינה נאמנת, דכוונתו דא"נ להקל אבל צריכה גט משני הגם דרא"ש וטור סי' קנ"ב כ' גם בזה דא"צ גט משני, כיון דרשב"א בתשובה חולק בנדון שלו וכ' דאם אמרה בדין אחר שקבלה קדושין שלא בפניו דאסורה משום דרה"מ ולפי הראי' דמביא מש"ס כתוב' מוכח אפי' נשאת שלא בפניו לכן כ' המחבר דא"נ היינו להקל אבל נאמנה להחמיר דצריכה גט משני אלו דבריו ז"ל, ודבריו תמוה בעיני מ"ש דרשב"א ס"ל דנאמנת להחמיר ולא להקל הא לפי הראי' דידי' מש"ס כתובת מוכח אפי' בנשא' נאמנת להקל דהא מקשה על ר"י דאמר אם נשא' לא תצא, ומ"ש הרשב"א בנדון שלו בקבלה קדושי' שלא בפניו דאם אמרה אח"כ בפניו אסורה מדרה"מ כבר כתבנו דצ"ל דשני לי' קדושי' מנשואי' דקדושי' לאו דיעבד הוא כמו נשואי' גם י"ל בכוונתו דאסורה מדרה"מ היינו דאסורה לראשון דצריכה גט משני וממילא אסורה לראשון משום מחזיר גרושתו, אבל לשני מותרת עכ"פ מוכח מתוכו מראי' הרשב"א דס"ל בנשא' אפי' דלא תצא עכ"פ דלא כב"מ, ואפשר לקיי' דראה המחבר דרשב"א ס"ל דנאמנת אפילו להקל בדיעבד מיהת, ורא"ש וטור ס"ל דא"נ כלל אפי' להחמיר עשה פשר דבר וכ' א"נ היינו להקל אבל נאמנת להחמיר כן י"ל.

אלא דלא נראה לומר כן דלא הביא ביתה יוסף דרשב"א חולק על דינו של הרא"ש וטור ולא כ' מתשובת הרשב"א רק באמרה שלא בפניו והדר אמרה בפניו דנאמנת ול"א לאחזוקי שקרה אומר' כן ואיך נעמיס בלשונו בש"ע שחשש לרשב"א ועשה לעצמו פשר דבר ועוד מדסתם א"נ משמע דא"נ כלל דכל כי האי הו"ל לפרושי, והדיוק שדייק הב"מ מדשינה המחבר הלשון ממ"ש בסמוך לו דאין קדושי' תופסי' לדעתי אינו דקדוק כלל דשכתב בקבלה קדושין שלא בפניו ולא אמרה כלל לא שייך לומר אינה נאמנת דהא לא אמרה כלל בפה רק מעשי' מוכיח עלי' כאלו אמרה גרשתני אלו הוי בפניו ולשון נבחר היא דלא תפסו בה קדושין דמעשה זה שעשתה לאו כלום הוא כיון דשלא בפניו הי', אבל כשכתב אם נשא' או נתקדשה שלא בפניו ואח"כ אמרה בפניו לא כ' דאין קדושין תופסי' בה דכבר כ' דאין בדברי' האחרוני' וכסף נבחר לשון צדיק בדיוק היטב והדברי' פשוטי'.

ד' כ' הב"י בשם א"ח משמי' רמ"ה דהא דרה"מ לאו לחומרא אתמר, וה"מ בדורות ראשוני' אבל האידנא דנפישא חוצפא אתרע חזקה דרה"מ ולא עבדינן בה עובדא אלא לחומרא ע"כ, והב"ח כ' דוקא לכתחלה ואם נשאת לא תצא ומביא ראי' מתשובת הרא"ש, והח"מ דחהו בתשובת הרא"ש ע"כ חולק עליו דס"ל אפי' לכתחילה, והנה המחבר הגם שהביא האו"ח בב"י לא הזכירו בש"ע שלו והרמ"א מעתיק בשם י"א מפני שרא"ש חולק עליו ונראה מסידור הרמ"א דאפי' דיעבד תצא מדכ' תחלה וי"א דוקא אם נשאת ל"ת ושוב כ' וי"א בזה"ז וכו' נראה דאפי' נשאת תצא, ועיי' ב"ש ס"ק ד"א ונלפענ"ד לומר דוקא כשהוא מכחיש דאין לנו רק דאינה מעיזה ועכשיו דנפישא חוצפ' אתרע החזקה ס"ל לרמ"א דלכן להקל אבל היכא שהיא התחילה והיא אינו מערער דעדיף טפי וכבר בארנו לעיל היכא דהוא מודה עדיף דבלא חזקה דידה איכא מגו דידי' הואיל ובידו, ויש להמתיק יותר כיון דע"י דילי' הגם דא"נ רק להחמיר מ"מ דבריו עושי' ספק וכבר אתרע חזקת א"א טו ואפשר הא דבעל א"נ להקל רק מדרבנן וכן משמע מרמב"ם דחשש בעלמא הוא שמא בג"פ גרשה, ולרמב"ם ור"ן ב"ב משו' דאם איתא קלא אית לי' אפשר ג"כ דחומרא דרבנן היא דהא איכא דמגרשה בצנע', ולכן גם בזה"ז דנפיש' חוצפה ואתרע חזקה דרה"מ, מ"מ בהא מודה אח"כ מצרפי' מגו דידי' עבדי עובדא להקל ואפי' לכתחלה, וכיון דרמ"ה יחידאי היא בדבר הזה סמוכו לנו לחלק ולהקל בהנ"ל.

וראיתי בב"מ שכ' היכא דאיכא אומדנא והוכחה בלא"ה מאמיני' לה להקל אפי' בזה"ז כדאיתא ברמ"א לקמן סי' קנ"ד סעי' ז' ושני דינ' אלו יצאו וחד דיני' אית להוא, ולפענ"ד לא נראה כן מדלא כ' רמ"א כאן כמ"ש לקמן באמתלא והוכחה נאמנ' להקל ש"מ דכאן ל"מ. והחילוק רב דלקמן ע"י טענת אין לו גבורת אנשי' אין מוציאי' אותה מחזק'. א"א ואין מתירי' איסור א"א, בזה ס"ל היכא דאיכא כא הוכחה ואמתלא נאמנת שכופי' אותו להוציא בגט, אבל כאן דתאומן להקל להוציא מחזק' א"א ולהתיר איסור חמור לא ומ"ש הב"מ דחד דינא אית להו היינו דילפי בקו"ח דנאמנת בטענת שאין לו גבורת אנשי' משו' חזקה דאינה מעיזה אם מתירי' איסור א"א בלא גט ע"י חזקה זו כ"ש בטענה זו שצריכה גט שכופן אותו לפטרה בגט, אבל לא נילף להקל בטענת גרשתני מטענת אין לו גבורת אנשי' כנלפענ"ד שזהו טעמו של רמ"א שלא כ' כאן כמ"ש לקמן דלא כב"מ. וכ"ז באמתלא ואומדנא בעלמא, אבל בהא מודינא לי' לב"מ מ"ש דהיכא דהבעל מודה דנאמנת להקל מטעם שכתבתי כיון דבלא"ה אתרע חזקת א"א ע"י הודאתו סמכי' על דברי' גם בזה"ז.

עוד יש לצדד ולהקל בזה"ז היכא דליכא עדים שהיא א"א רק ע"פ חזקה שהוחזקה אצלינו דכ' הב"י בשם או"ח דרה"מ ור"ה באיש ואשה דאתו מעלמא ואין עדות ברור' שהיא אשתו רק מחזק' דאתי חזקה בתרייתא ומבטל קמייתא אבל איכא עדות ברורה ליתא לא לדר"ה ולא לדרה"מ ודחהו הב"י, וראיתי בב"מ שכ' דכן שיטת תוס' יבמות קי"ו ע"ב ד"ה באותו שעה שהקשה למ"ד שלא בפניו איתא ג"כ לדרה"מ אמאי לא מהימנינן לה מת במגו דגרשתני, ונראה דס"ל לתוס' בקושי' ובתי' קמא דאיתא לדרה"מ שלא בפניו אפי' לכתחלה, ואיך אפשר הא קתני במתני' אם יש עדים שהיתה א"א והיא אמרה גרושה אני א"נ ואם משנשאת באו עדים וכו' ובלא"ה לא, ונראה לו דתוס' בשיטת או"ח קאי היכא דאיכא עדים לא אמר רה"מ ור"ה וא"ש מתני' כשבאו עדי' א"נ לקושי' תוס' דב"ה על מתני' קאי שהלכה היא ובעלה משמע אפי' ליכא עדי' רק חזקה אלו דבריו ז"ל, ודבריו רחוקי' במח"כ ממרכז האמת בכוונת תוס' וקושי' עצומה על תוס', והנלפענ"ד בישוב קושיתו דס"ל לתוס' במתני' דכתוב' שאני דהיכא דאית לה סיוע קצת נקלש החזקה וה"ה אם מגו קצת מסייע לה מעיזה, ומתני' דכתוב' שאמרה גרושה אני קודם שבאו עדים ואח"כ מקודם שנשאת באו עדים ובשעה שאמרה ועדיין לא נודע מן עדי' מגו גמורה הי' לה שמסייע לה בשעה שאמרה משו"ה מעיזה ולכן כשבאו עדי' אח"כ א"נ ולכן לא תנשא ותצא אחר שבאו עדים כיון שהי' לה סיוע ע"י המגו ואם נשא' ל"ת דמצרפי' המגו עם דאינה מעיזה כמ"ש תוס' אלא בקושי' ובתי' א' ס"ל דכל דלית לה סיוע כלל נאמנת שלא בפניו כמו בפניו למ"ד אפי' שלא בפניו איתא לדרה"מ ומה שהקשה בכתוב' לימא בדרה"מ קמפלגי הגם שם אית לה מגו קצת המסייע כמ"ש מ"מ ס"ל למקשן דאם נשאת ואח"כ באו עדי' ראוי' שלא תצא בצירוף מגו ועכצ"ל דקושי' הש"ס התם הכי אזיל כמובן ולבסוף בתי' ב' העלה תוס' דל"מ שלא בפניו אפי' לית לה סיוע כלל רק שלא תצא אם נשאת ואח"כ באו עדי' כיון דאיכא מגו קצת וא"ש נכון ואין מתוס' ראי' לא"ח:

ואפשר למצוא לו חבר לא"ח ממ"ש הרי"ו בפשטה ידה אם אין הבעל מערער והקשה הב"י גם כשמערער נאמנת ואפשר לומר דודאי רה"מ גם בשהבעל מערער אמר דנאמנת אלא שי"ל דוקא כשליכא עדי' אבל איכא עדים והוא מערער נא לכן כ' רי"ו כשאין הבעל מערער אז לעולם נאמנת אפי' איכא עדים כיון שע"י שמודה כבר איכא ספק אם היא א"א שוב סמכי' על חזקה דאינה מעיזה במקום ספק א"א קי"ח דסמכי' על חזקה זו נגד חזקת א"א בליכא עדים דאתי' חזקה בתרייתא ומבטל לקמייתא כן י"ל.

ואלו הן פירות הנושרים מדברינו ובאורינו עד כאן ונקיטנא בקצרה

א' דאשה נאמנת בין אם הבעל מכחישה בין אם הבעל מודה ובאומרת גרשתני גם הרי"ו מודה דנאמנת אפי' במכחישה.

ב' להתירה לכתחלה חושש הרמ"א לדעת י"א דוקא אם נשאת ל"ת וכתבנו דוקא אם נשאת ל"ת אבל נתקדשה תצא ודוקא כשהבעל מכחישה אבל כשמודה אחר שהיא התחילה נאמנת אפי' לכתחלה.

ג' אמרה תחלה שלא בפניו ואח"כ אמרה בפניו נאמנת כמו אם אמרה מידי בפניו דכן דעת רא"ש ורשב"א וטור וריב"ש יחידאי הוא, גם הריב"ש מודה היכא דלא צריכי' אנו לסמוך על חזקה זו נגד חזק' א"א אבל היכא דהבעל מודה ע"י הודאתו אתרע חזק' א"א גם הריב"ש מודה דאם אמרה אח"כ בפניו דסמכי' על דברי' במקום ספק א"א:

ד' כל שנשאת שלא בפניו או קבלה קדושין ואח"כ אמרה בפניו א"נ אפי' להחמיר לפי דעת רא"ש וטור וכן קבע המחבר להלכה, ולרשב"א נאמנת ואפשר דוקא אם נשא' ל"ת ולכתחלה לא, ה' בזה"ז א"נ רק להחמי' ולא להקל ואפי' בדיעבד תצא ואפי' אמתלא ואומדנא ל"מ, אבל כשאין הבעל מכחיש יש לסמוך להקל גם בזה"ז כ"ש היכא דליכא עדי' שהיא א"א רק הוחזקה ע"י שהחזיקו עצמם דיש להקל אפי' לכתחלה כנלפענ"ד.

עוד עלה במחשבה לפני בזה"ז דנוהגי' דהרב מטמי' קרעי הגט אחר גירושי' יש להאמינה יותר ואפרש שיחתי, הנה הב"ש ס"ק ד' בשם ס' בית הלל דעכשיו לפי מנהגינו שהרב מטמי' הגט שוב אינה נאמנת דאפשר לברר ע"כ, וספר בית הלל אינו נמצא באמתחת ספרי' שלי, ונראה כוונתו דאינה נאמנת להקל כיון שאפשר לברר וכל היכא דאיכא לברורי מבררינן ועיין מג"א סי' ח' דוקא היכא דאיכא חזקת איסור מנגד צריך לברר, ה"נ איכא חזקת א"א וחזק' אינה מעיזה אלימא מחזקת א"א וצריך לברר. ולפמ"ש היכא דבעל מודה אתרע חזק' א"א וליכא אלא ספק דאורייתא לכל היותר לפי שיטת מג"א אין צריך לברר דחזקה להתיר במקום ספק איסור א"צ לברר, אלא דהמג"א סתר עצמו ממ"ש סי' רל"ז ועיין נב"י תנינא חאו"ח סי' א' ועיי' מחצית השקל דבחזקה לחוד צריך לברר רק ברוב א"צ לברר וכ"כ אבא מאוה"ג זצ"ל בגליון ש"ע וא"כ כאן צריך לברר אפי' בהוא מודה היכא דאפשר לברר בלי טורח והוצאה מרובה:

ונ"ל דנצמח ממנהגינו קולא אם בשעה שאמרה גרשתני הי' אפשר לברר אז ועכשיו א"א לברר ע"פ מקרה שנאבד ונשרף יש להאמינה אפי' בדורית הללו דנפישא חוצפה ונגרע החזקה נגד זה איכא סברא דיראה לשקר במלתא דאפשר לברר ולחקור בב"ד אם נמצא גט בשמות איש ואשה ושמות אבותי' כמות' ואם יבוקש ולא ימצא יתגלה קלונה כמו דאמרי' בעלמא מלתא דעבידא לגלוי' לא משקרי אינשי הגם בודאי אינו דומה מלתא דעבידא לגלוי' דהכא לאו מלתא דעבידא לגלוי' מעיזה נגד הגרעון שנגרע החזקה בדורות אלו, וכ"ש כשהוא מודה דאיכא גבי דידי' ודידה האי הוכחה דלא ישקרו בדבר שאפשר לברר כנ"ל שוב אחר זמנים מצאתי ראיתי מקצת מדברינו בח"ס חלק ששי סו' סי' ס"ט וברוך שכונתו לדעתו הקדושה של אבא מאוה"ג זצ"ל.

וזאת תורת העולה לדינא בנדון שלפנינו דאמרה קודם שנשא' בפני בעלה ממש גרשתני והוא מודה לדברי' הגם שאמרה ג"כ קודם שבא בעלה מותרת מעיקר הדין להנשא אפי' לכתחלה וכ"ש וקו"ח שלא תצא, ואפי' בדורות הללו כיון שהוא מודה לה וגם לא הי' עדי' מעולם שהיא א"א רק ע"פ חזקה שדרים יחד כמה שנים כאיש ואשה, וגם בשעה שאמרו הוא והיא שגרשה הי' אפשר לברר בב"ד פלוני ועכשיו ע"י מקרה השריפה א"א לברר ויש בנדון שלו עוד יותר שהיא בעצמה אמרה שנתגרשה בב"ד פלוני במקום פלוני מי ביקש זאת מידה והוי כשלח ואחוי בש"ס קדושין ס"ב ע"ב ובהג"ה רמ"א סי' ב' ביו"ד סי' קכ"ז מכל הלין טעמא נלפענ"ד דמותרת להתנסבא בלי פקפוק כלל ודעת תורה מכרעת בעזרת החונן דעת הוא ית"ש יצילנו משגיאות ומטעיות ויראינו מתורתו נפלאות. הכ"ד טרוד מאוד אוה"נ חותם בברכה ובעה"ח. הק' אברהם שמואל בנימין סופר:

תוכן העניינים

כתב סופר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה