כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה סב
שיל"ת פ"ב
שלומים מרובים כטל ורביבים, לאחד מן תלמידי קרוים בנים ה"ה תלמידי' הרב המופלג חריף חרוץ בע"פ ז"ר כש"ת מו"ה יעקב כ"ץ סגאליץ נ"י.
שורותיך הנעימים קבלתי בעידנ' דטרידנ' טובא יותר מטרדות התמידי', ולהשיב פניך ריקם שנית לא בעינא לכן הנני באתי בתשובה מאהבה, ויספיק לך כעת מ"ש על מ"ש הרמ"א א"ע סי' קכ"ד סעי' א' מיהו דבר שצריך ביעור מה"ע וצריך שריפה אם כ' עליו הגט בטל והוא מר"ן גיטין כ' ע"א והח"מ הקשה מדכ' הרמ"א בפשיטות דבטל הא תלי' בפלוגתא דכל העומד לשרוף, והב"ש העלה דקיי"ל כל העומד לשרוף כשרוף, וקשי' לך לו יהי' כדברי ב"ש עדיין קשה הלא הר"ן כ' וז"ל למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף משמע דלא הוי גט דכמאן דליתא הוא דמי, נראה מדכ' משמע דלא בריר' לי' הך מלתא דלמ"ד כשרוף כמאן דליתא הוא, ורמ"א כ' בהחלט דבטל אלו דבריו. והטבת לראות ודיוקך נכון מדכ' הר"ן דמשמע דלא בריר' לי' אלא דמשמע לי' מסברא וכן מוכח ממ"ש הר"ן סוכה ר"פ לולב הגזול גבי אשירה דמש"ה כיון דעומד לשריפה כתות מכתת שיעורי' דכל העומד לשרוף כשרוף דמי הרי כ' משום דכשרות דמי כתותי מכתת שיעורא, ולא דכמאן דליתא דמי ואפילו במידי דל"ב שיעור וסתר דברי עצמו בגיטין, ועכצ"ל דבגיטין לא כ' אלא דמשמע לי' כן מסברא דנפשי' ולא בריר' לי', ולכן כ' בסופה משום דכתותי מכתת שיעורא, ובחי' ר"ן גיטין ג"כ כ' באותו לשון שכ' בר"ן סביב רי"ף משמע נראה דבדיוק כ' משמע וצ"ע על רמ"א.
וכשאני לעצמי נ"ל ראי' למה דמשמע ני' לר"ן מסברא מש"ס חולין ס"פ כה"ד דמסיק ר' אשי הכא השתא התם שעורא בעינא ועכו"ם כתותי מכתת שעורא הכא כל מה דמכתת מעלי טפי. וצ"ב מאחר דאמר רב אשי התם שיעורא בעי ועכו"ם כתותי מכתת תו ל"נ הכא כל דמכתת מעלי טפי דפשיטא דכיסוי ל"ב שיעור ול"ש דמכתת שעורא, ולכל היותר הי"ל לומר אבל הכא ל"ב שעורא, ומה לי' לומר הכא כ"כ דמכתת מעלי טפי והוא דקדוק עצום. וא"ש ע"פ סברת הר"ן הנ"ל למ"ד כל העומד לשרוף כמאן דליתא הוא ופסול בגט והיינו במידי דבעי שיהי' גוף א' ודבר ממש וכדומה הגם דל"ב שיעור, ורצה ר' אשי לתרץ הא דמכסי' בעפר עהנ"ד אפי' לר"ש דאמר כל העומד לשרוף ולכן אמר תרתי התם בעי שעורא ועכו"ם כתותי מכתת אפי' למאן דס"ל דל"ל כל העומד לשרוף כשרוף מ"מ כיון דשיעורא בעי כתותי מכתת שיעורא וא"ש לכ"ע, ואמר עוד הא דמכסי' בעפר עה"נ א"ש גם למ"ד כשרוף דמי וכמאן דליתא הא דוקא במידי דלא מעלי טפי בכתיתה ואדרבה צריך שלא יהי' כתות, אבל בכיסוי כ"כ דמכתת מעלי טפי ולכ"ע מכסי' וא"ש. וזו ראי' מהימנא לסברת הר"ן וא"ש פסקא של הרמ"א.
אלא דנראה להך סברא מוכח דלית הלכתא כמ"ד כל העומד לשרוף וכו' דהא שלחו מתם כתבו על אה"נ כשר משמע בכל איסורי הנאה כמ"ש הר"ן בתחלת דבריו, משום דגט ל"ב שיעור, וצ"ל דשלחו מתם וכן בריית' דרבי לא ס"ל כמ"ד כל העומד לשרוף, ומדשלחו מתם סתם כתבו על אה"נ וכן לוי דרש משמי' דרבא כן וקלסוהו והלכת' כוותי' ש"מ דקיי"ל להלכת' דלאו כשרות דמי. וי"ל כזה פי' ר"ת הא דקבלוהו לבסוף ובתחלה לא קבלוהו משו' דאמר לי' משמי' דיחיד ועיי' פ"י שהקשה דכאן א"א לפרש כמו לקמן דהא לא מצינו פלוגתא בזה וכי משום דאמר משמי' דרבי לא קבלוהו עיין בו. ולמ"ש נ"ל משו"ה תחלה לא קבלוהו היינו במה דאמר משמי' דרבי דבכל אוה"נ כשר אפי' דבר דצריך ביעור בשריפה ודלא כמ"ד דכל העומד לשרוף לכן לא קבלוהו משום דמשמי' דיחיד אמרוהו והא פליגי תנאי' בזה אי כל העומד לשרוף כשרוף דמי', והדר אמר משמי' דרבא דס"ל כך וקבלוהו כנ"ל.
והרמ"א דנקט כסברת הר"ן ופסק כמ"ד כל העומד לשרוף כשרוף אוחז החבל בתרי ראשי' דאי נקטי' כחידושי של הר"ן בזה נראה דלית הלכתא כמ"ד כשרוף דמי וצל"ע.
ומה שנתקשית בדברי הר"ן עצמו שכ' בכל אה"נ קאמרי' אע"ג דכתותי וכו' דוקא במידי דבעי שיעור ושוב כ' אבל באות' שצריכים להתבער מן העולם וכו' א"כ תחלה לאו באות' שצריכי' ביעור קאי א"כ לא כתותי מכתת שעורא, כבר התעורר הפר"ח בזה וכ' דכוונת הר"ן בע"ז של ישראל דל"צ שרפה רק גניזה ומ"מ כיון שצריך גניזה כתותי מכתת שעורא וכ"כ תוס' ביבמות ק"ד ע"ב ודבריו נכונים. אלא ממ"ש הר"ן בסוכה לא נראה כן.
ועיי' רשב"א סוכה גבי אתרוג של ערלה ותרומה טמאה שכ' שם דלכן פלגינהו מתני' כל חדא באנפי נפשי' דשל אשירה ושל עה"נ חייב בשריפה, ושל ערלה אינה בחיוב שריפה אבל עומד לכך וא"א להנות בשריפתו ותרומה טמאה חייב שריפה ואפשר בשריפתו, ולכן פליג להו בתלתא בבא אע"ג דטעמא דכולהו משום כתותא מכתת שעורא עכ"ל. הנה ס"ל דערלה לא בעי שריפה דלא כתוס' סוטה שם, ומ"מ כתותא מכתת שעורה משום דאסור בהנאה ועומד לכך, וכן נראה מתוס' סוטה כ"ה ע"ב ד"ה לאו כגבוי דמי שכ' דכיון דאסור בהנאה לכ"ע הוי כעפרא דארעא וכתותי מכתת שיעורא, הגם דתוס' שם אזיל בע"ז דבעי שריפה, מ"מ נראה משטיחות לשון תוס' דס"ל כל אה"נ כעפרא חשוב וכתותי מכתת כשיטת רשב"א הנ"ל, ומדברי ר"ן בגיטין וסוכה נראה דל"ל כן וכן נראה דתוס' יבמות הנ"ל ל"ל כן. וענינים אלו צריכי' ביאור רחב ומאירת עינים.
ומדי דברי בדין זה, אסיק לכולא מלתא, אשר חנני ה' בזה. הנה הרמב"ם כ' כותבי' לכתחלה על אה"נ וכ"כ הטור והמחבר נקיט לשון דיעבד כלשון ברייתא ודשלתו מתם ועיין לח"מ שנתקשה מהא דפסק הרמב"ם באבר בשחור ובשיחור דיעבד כלשון הברייתא וכאן ס"ל דיעבד לאו דוקא. והנלפע"ד דס"ל לרמב"ם הא דשלחו מתם ולשון ברייתא דיעבד משום דנקטו סתם כ' על אה"נ כולל כל אה"נ אפילו שצריך ביעור כשר דלא כמ"ד כשרו' דמי מ"מ משום חומרא דגט חששו לכתחלה למ"ד כשרוף דמי ולכן נקטו רק דיעבד, אבל הרמב"ם להלכת' פסק כמ"ד כשרוף דמי כמ"ש הב"ש ואם כתבו על דבר שצריך ביעור בשריפה פסול אפילו בדיעבד, ובאלו שאינם מתבערי' אפי' לכתחלה כשר לכ"ע לכן נקוט דכותבי' לכתחלה, והא דלא כ' הרמב"ם דבאלו שצריכי' ביעור אפי' דיעבד פסול כיון דדבר זה לא מפורש בש"ס ואין דרכו לכותבו, והמחבר המעתיק לשון הבריית' דיעבד דס"ל דלית הלכתא כמ"ד כשרוף דמי לכן מעתיק לשון הבריית' דיעבד דכולל כל אה"נ כן י"ל. אלא דלא א"ש מ"ש רמ"א על זה בדבר שצריך ביאור בשריפה בטל משום דכל העומד לשרוף ונקיט הלכת' כמ"ד כשרוף הרי המחבר ע"כ ס"ל דלאו כשרוף דמי וכולל גם אלו שצריכי' ביעור בשריפה וה"ל לרמ"א לכתוב בשם י"א.
והנה הח"מ כ' משמי' דב"ח דטעמא דמחבר דנקוט דיעבד דלכתחלה אסור משום שנהנה והח"מ כ' גם רמב"ם וטור הכי ס"ל אלא דלא איירי רק מהכשר הגט עצמו. ולדידי צ"ע טובח לפי המבואר בר"ה כ"ח למ"ד מצות להנות ניתנו אי תקע לא יצא וכ' חידושי הרמב"ן יבמות ד' ק"ג פ"ב וז"ל דטעמא דמלתא כיון שאם יצא נהנה ועבד איסורא ואי לא יצא לא עשה ולא כלום נמצא שלא נהנה אמרי' דלא יצא עכ"ל. לע"ז בכותב גט על אה"נ שנהנה ע"י שמגרש בו אשה שרוצה לגרשה מחמת שנאה וכדומה אי נימא דגט בטל לא נהנה נימא דאינה מגורשת כדי שלא יהנה ולא עביד איסור' וצל"ע:
וי"ל דבריית' ושלחו מתם במגרש משום שמחויב לגרש ואיכא מ"ע כשמצא בה ערות דבר ומצוה לאו להנות ניתנו ואין בזה דוחק למקומו בהכי דבריית' ושלחו מתם איירי לענין הכשר הגט היכא דליכא משום הנאה הגט כשר דא"צ ונתן שיש בו שיווי פרוטה, וכיון דמצוה איכא גם שהוא ג"כ נהנה הוא אינו מתכווין לזה רק למצוה, ועיי' ר"ה גבי טובל במעין ועיין ר"ן נדרים דף ע"ב גם י"ל באופן שאוהב אותה ואינו מגרש רק משום שחיוב עליו לגרש. ולא תיקשי למ"ד מצוה ליהנות ניתנו וי"ל דס"ל תנאי הוא עיי' עירובי' ל"ג ע"א בחד תי' דר"י ס"ל לאו להנות ניתנו וס"ל כרבנן דלהנות ניתנו, ולדידי' א"א להך דינא דבריית' להלכה' ועיי'.
והנה הגם דקיי"ל לאו להנות ניתנו מ"מ לכתחלה אסור כדתנן בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא וכן בסנדל של ע"ז ועיין רמב"ן יבמות שם שכ' ב' טעמים או משום דמאיס למצוה, או משום דמחזי כנהנה ועיין תוס' יבמות שם שכ' בכיסוי ליכא ביזוי ומאיס, וי"ל ה"ה בגט ליכא משום מאוס דאין זה קיום מ"ע כמו לולב ושופר וכדומה דמעשה גירושין גם לרשות ניתנה וקו"ח ממצות כיסוי וא"צ להאריך, אלא לטעמא משום דמחזי כנהנה אפשר שייך גם בגט מכ"ש כשיש לו הנאה בגירושין מלבד המצוה, ולזה י"ל הא דכ' הרמב"ם דכותבי' לכתחלה היינו באופן שמגרש למצוה דמצא בה ע"ד ורוב גירושין עד"ז הם כמ"ש הרמב"ם הגם דקיי"ל כב"ה מ"מ לא יגרש אלא במצא בה ע"ד ובאופן דלכא מצוה בלא"ה א"א לדין זה דגט בטל משום שנהנה כמ"ש, וס"ל לרמב"ם במקום מצוה אפילו לכתחלה כשר דס"ל טעמא דלכתחלה לא יתקע ויחלוץ משום דמאוס וזה ל"ש בגט אבל המחבר ס"ל דטעמ' דלכתחלה לא משום דנראה כנהנה לכן נקט דיעבד כן נ"ל ועיין.
אלא דקשה טובא על תוס' גיטין כ' ע"ב ד"ה כתבת קעקע שכ' דכותב גט על אה"נ הגם שעושה איסור שנהנה מ"מ הגט כשר הרי אזיל באופן שאינו מגרש למצוה או למ"ד מצוה להנות ניתנו שנהנה ועושה איסור וקשה למה יהי' הגט כשר ולא נימא דאינה מגורשת כדי שלא יהנה צ"ע.
וליישב שיטת תוס' נ"ל דהנה מ"ש הרמב"ם יבמות דאמרי' דא"י כדי שלא יהנה ולא יעבוד איסור לכאורה דבר זה תלי' בפלוגתא אי אמרי' כ"מ דא"ר ל"ת א"ע נ"צ או מהני, וכייל לנו מהרי"ט ורמז עליו ש"ך ח"מ סי' ר"ח דוקא היכא דאי נימא דל"מ דג"ע איסור עיי"ש. ולמ"ד דמהני כן ה"נ דיצא לכאורה, וי"ל כה"ג לכ"ע א"ע ל"מ כיון דאי נימא דנ"מ לא עבר על מימרא דרחמנא כלל דהא ל"א תורה שלא יתקע בשופר של עולה, אלא שלא יהנה ואם ל"י לא נהנה ולא עבר לכ"ע אמרי' א"ע נ"מ ומצאתי כן בטורי אבן ר"ה כ"ח והארכתי בזה במק"א אלא לפמ"ש הט"ז ח"מ שם דבמקח הנעשה בשבת וכדומה שאין האיסור במעשה עצמו רק ממ"א שזמנו גרם לו או שמוסר מעות בריבית וכן הנשבע שלא למכור שאיסור בא מצד אחר ל"א א"ע ל"מ, כן ה"נ בתוקע בשופר ש"ע וחלץ בסנדל של ע"ז וכדומה אין האיסור בגוף המעשה, רק מצד אחר והי' יוכל לעשות דבר זה בהיתר כשופר יסנדל של היתר ל"א לכ"ע אי עביד ל"מ ונראה מזה דחי' הרמב"ן ל"ל כט"ז הנ"ל ועיין.
והנה לשיטת ט"ז קשה מ"ט דמ"ד בשופר של עולה לא יצא וצריך לומר כמ"ש הטורי אבן עוד שם משום מהב"ע לא יצא ואפי' למ"ש תוס' דמהב"ע רק מדרבנן ל"י, כה"ג דעבירה באה ע"י מצוה מכח שעושה מצוה נהנה ועובר מדאיריית' מצוה כזו מתועב לפני המקום, וה"ה מאן דס"ל מהב"ע יצא מ"מ בכה"ג מודה עיי"ש והוא במח"כ ערבב ב' דברים א"ע ל"מ ומהב"ע והדברים בעצמם נכיני' ע"פ שבחרתי, וי"ל הסוברים דל"א א"ע ל"מ במקח הנעשה באיסור וכדומה מטעמא דט"ז הא דשופר ש"ע מהב"ע הוא דלא יצא. וכן י"ל ס"ל תוס' גיטין וכ"ז דוקא בעושה מצוה ל"י ידי מצוה והוי מהב"ע לכולי עלמא דמצוה גורמת עבירה לכ"ע מצוה כזו מתועבת ואינה מקובלת לפני המקום, אבל בדבר הרשות ל"א דבטל המעשה כדי שלא יעבור עבירה כיון דמעשה עצמו אפשר בהיתר ומצ"א בא האיסור ל"א א"ע כ"מ, והה"נ בגט ל"מ כשמגרש לרצונו שלא מצא' חן בעיניו או שניהם רוצים בגירושין אפילו במגרש משום מצוה דמצא בה ע"ד, מ"מ הגט כשר, דל מצוה מהכא דל"י ידי מצות הלא גירושין שלא במקום מצוה ג"כ מהני וא"ש והבן.
ואחרי הוצעות דברינו אלו יתבאר לנו הא דנקיט הרמב"ם וטור דכותבי' לכתחלה, והמחבר נקיט דיעבד דרמב"ם וטור ס"ל כטעמא דרמב"ן דאמרי' לי' כדי שלא יעבור כעין כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ וכן במגרש בגט של אה"נ וא"א שיהי' הגט כשר רק במקום שמצוה לגרש וכה"ג אפי' לכתחלה מותר כמ"ש לעיל דבגט במקום מצוה אפילו לכתחלה מותר כמו ועדיפא, אבל המחבר ס"ל בשופר ש"ע למ"ד דלא יצא לאו משום א"ע ל"מ הוא דאזיל לשיטתו בח"מ סי' ר"ח במקח שנעשה באיסור בשבת וכדומה ל"א א"ע ל"מ וע"כ טעמא דמ"ד בשופר ש"ע ל"י משום מהב"ע וזה ל"ש בגט כמ"ש, ואפילו מגרש לרצונו כשר אבל לכתחלה אסור משום שנהנה, לכן נקט המחבר כ' באה"נ כשר בדיעבד דכולל כל מיני גירושין אפילו דליכא מצוה דבדיעבד כשר לכן נקט דיעבד כ"נ לפע"ד והדברי' בעצמותן נכונים וקרובים לאמת בעזה"י:
הכ"ד רבו טרוד מאוד אוה"נ דש"ת הק' אברהם שמואל בנימין סופר.