כתב יד רש"י על מנחות· רש״י
דף פד.
וקא סבר [חדש בחוץ] לארץ מדאורייתא - [אסור קודם] לעומר דאוריית':
וממושבותיכם - דכתיב בהאי קרא ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וגו':
כל מקום יושבים משמע וכי תבואו אל הארץ - משום דדרשינן לאתויי אף בארץ ישראל משתבאו אל הארץ דוקא את חייבים בהבאת עומר מ"מ משמע דמדאורייתא חדש בחו"ל אסור:
אקרובי נמי מקרבינן - מינה כמו [מא"י]:
שומרי ספיחין - של שעורין [לפני] העומר שלא [ילקטו] העניים:
לאכלה - והיתה שבת [הארץ] לכם לאכלה:
[ולא] לשריפה - היאך מביאין עומר לשרוף את הקומץ:
כרמל תקריב - רך בשעת הקרבתן:
ר' אלעזר [אומר] - היינו טעמא דאין מביאין מדאשתקד דכתיב ראשית [קצירך] בשעת הבאתה התחלת קצירה אותה תבואה באה ממנה:
[ולא] סוף - ואי מייתי מאשתקד הוי שעת הבאה קצירה דתבואה דאשתקד דהיא ממנה:
אביב - כי השעורה אביב:
יחיד מביא חובתו מן החיטין - מנחת חוטא:
וחובתו מן השעורין - מנחת קנאות:
צבור מביא חובתו מן החיטין - שתי הלחם:
אלמא - דטעמא דשתי הלחם משום בכורים הוי דבכורים בעינא וה"ה לעומר דהא כתיב ביה נמי בכורים והיינו כר' אלעזר וקשיא לר' יוחנן:
משבעת המינין - האמורים בפסוק ארץ חטה ושעורה וגו' ודבש דקרא היינו דבש תמרים: