הלכות הכשרת כלים · איסור שטעמו פגום
מחבת שטיגן בה ביצה, ופתאום נפל יתוש לביצה, זורק את היתוש ואוכל את הביצה, והמחבת אינה צריכה הכשר כלל. (סימן קד סעיף ג)
ואף שבארנו לעיל שאיסור שנופל לתבשיל של היתר, צריך פי שישים כנגדו כדי לבטל את טעם האיסור, מכל מקום במקרה זה אין צריך פי שישים, ודי שיהיה רוב של מאכל היתר כנגד האיסור שנפל. והטעם בזה, כיון שנאמר בתורה (דברים יד כא): "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהָּ". ודרשו רבותינו (עבודה זרה סז ע"ב) נבלה הראויה לאכילת גר [היינו גר תושב, שהוא גוי שהתחייב לשמור שבע מצוות בני נח], קרויה נבלה. אבל נבלה שאינה ראויה לאכילה, אינה קרויה נבלה, ולא אסרה אותה התורה באכילה. דהיינו, שכאשר ציותה התורה לתת את הנבלה לגוי, משמע שדווקא נבלה כזאת שראוי ליתנה לגוי שיאכלה, היא האסורה מן התורה, אבל אם הנבלה הסריחה ואינה ראויה לאכילה, לא שייך שניתן אותה לגוי שיאכלה, נמצא אפוא שבשר זה שהיה ראוי לאכילה והסריח, התורה לא אסרה. ומכאן למדנו על כל דבר שנפגם טעמו, שלא אסרתו התורה באכילה. ואף יתוש וזבוב וכל כיוצא בהם שהתורה אסרתם לאכול, מכל מקום אם נפל מהם לתבשיל, מאחר ונתן בו טעם פגום, אין צריך פי שישים כנגדו. (ב"י קג ס"א. שו"ע קד ס"ג)
יש להזהר מאוד לבל יכנסו חרקים לאוכל, בפרט בימות הקיץ החמים שמצויים הרבה יתושים ופרפרים העפים בחלל. ולכן יביט היטב במאכל לפני שאוכל אותו, או במשקה לפני ששותה אותו, כדי שלא יכשל חס ושלום בששה איסורי לא תעשה מן התורה, שעובר עליהם האוכל שקצים ורמשים העפים באויר.