כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק א· רבי שלמה נתן קוטלר
סימן כג
חקירה בענין הא דקיי"ל עוסק במצוה פטור ממצוה אם עוסק במצוה דרבנן אם פטור ממצוה דאורייתא:
לכאורה לחקירה זו יש להביא ראי' מפרק מי שמת ברכות י"ח ע"ב דעוסק בתנחומי אבלים פטור מק"ש משום עוסק במצוה וזה יעיין בבאר הגולה בחושן משפט בסוף חלק שני א' ל' דהביא בשם הרמב"ם דניחום אבלים הוא רק עשה מדבריהם א"כ לכאורה מזה ראי' אלימתא דאפילו עוסק במצוה דרבנן נמי פטור ממצוה דאורייתא:
אך הנה הרבינו יונה כתב מפורש דתנחומי אבלים דאורייתא הוא ולכאורה מרבינו יונה משמע דדוקא עוסק במצוה דאורייתא פטור ממצוה דאורייתא דכיון דנותן טעם על קברו את המת וחזרו וכו' ואם לאו לא יתחילו וכתב ע"ז רב"י משום דתנחומי אבלים דאורייתא הוא כו' ולפיכך אמרו כיון שעוסק במצוה פטור מה"ת יעיי"ש משמע דס"ל דאילו הי' תנחומי אבלים רק מדרבנן, אזי לא נפטר מטעם שעוסק במצוה אך זה אאריך לקמן לבאר דאין ראי' מדבריו, אבל זה מוכח דהוא סובר דתנחומי אבלים דאורייתא ע"כ אין ראי' לדבריו מהמשנה:
אך נחזי הנה מאי דהרמב"ם המובא בבאר הגולה הנ"ל דרק מדרבנן הוא, אך יעיין ביד הקטנה בהלכות דעות פ"ח מדע בא' ז' ובא' ח' ובא' ט' שם יראה שגם הרמב"ם סובר דזה דאורייתא הוא דזה מכלל ואהבת לרעך כמוך רק שכיון שבהתורה הוא בכלל והרבנן חלקו כל הטבה לחברו בשם אחר ע"כ נקרא מצוה מדבריהם ובאמת המקיים זאת מקיים מצוה דאורייתא ומצוה דרבנן נמי וזה כונת הרמב"ם יעיין שם שהיד הקטנה מאריך בזה ולפי"ז גם הרמב"ם אינו חולק על רב"י דתנחומי אבלים דאורייתא הוא ע"כ אין מהמשנה ראי':
והנה ראיתי בספר שארית יעקב להמו"ץ דליבאווי בסי' ט' דהביא ראי' לזו החקירה מרש"י דסוכה דף כ"ה ע"א במתניתין שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, ופירש"י הולכי בדרך מצוה כו' ולהקביל פני רבו והובא ג"כ בתו' שם והסכימו לפירש"י יעיי"ש, והרי חיוב קבלת פני רבו אינו אלא מצוה מדמבנן, דיליף לקמן בסוכה כ"ז מדברי קבלה, מדכתיב מדוע את הולכת כו' יעיי"ש, ומ"מ פטור מסוכה שהיא מצוה דאורייתא עד כאן לשון הספר הנ"ל:
לענ"ד להעיר בזה דנראה לי לומר דהחיוב להקביל פני רבו הוא מדאורייתא ועיין בנשמת אדם בכלל ס"ח בא' ג' בסופו שם דמביא בשם הרמב"ם פ"ה מהלכות ת"ח דחייב לקבל פני רבו ברגל ביו"ט אף על גב דלא אתי ביומא דדוקא לר"א מחלק הש"ס ולא קיי"ל כוותי' וכתב הנשמת אדם וא"כ מוכח דלא מהני טעם זה דשמחה לבטל שום מצוה א"כ לפי"ז כיון דהקבלת פני רבו דוחה שמחה מוכח דזה חיוב מדאורייתא להקביל פני רבו, וע"כ אף דילפינן מדברי קבלה מכ"מ דאורייתא הוא ומסתבר כן דכיון דהקרא לא נחית לאשמועינן החיוב להקביל פני רבו ביו"ט אלא משאלת מדוע ממילא מוכח דכן הי' הדין בישראל א"כ מוכח מזה דכן מקובל עד למשה מסני שחייב להקביל פני רבו ברגל דאל"כ הי' למצוא בנביאים דיבור מהתחלת זמן שנתיסדה זה החיוב ע"כ מוכח להדיא דזה חיוב מדאורייתא שכן נהג בישראל מעולם ואפי' אם נאמר רק שכן נהג בישראל מעולם כן ג"כ דאורייתא משום שמנהג ישראל דאורייתא הוא דהוה כמו נדר ולענ"ד דמהקרא זאת ראי' דהי' מנהג טהרה בישראל להקביל פני רבו ע"כ זה נעשה דאורייתא דאם הי' תקנה בשום זמן מן הזמן מנביאים הי' להזכירם להדיא את החיוב וזמן שהתחיל זה החיוב אלא מוכח אחת משתי אלה או שכן מקובל עד למשה מסני או שכן הי' המנהג טהור בישראל וג"כ דאורייתא הוא ולענ"ד דמי' זאת להדין שלמדין דאסור לילך בגילוי ראש מפרע ראש האשה דחזינן מזה דהי' המנהג בישראל לכסות ראש האשה מזה ראי' דאסור מדאורייתא כן הכא נמי אף שזה הוזכר בקבלה מכ"מ דברי קבלה ג"כ כדאורייתא יעיין בטורי אבן מגילה דף ה' ט"ב בד"ה חזקי' קרא בטברי' דוק שם שמסיים מ"מ מסתבר לי דדברי קבלה כשל תורה וספיקא להחמיר כיון דא' אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ב"ה אין לחלק ביניהן, א"כ לפי"ז ראי' הנ"ל נופלת מהדין דעוסק להקביל פני רבו דעוסק במצוה דרבנן פטור ממצוה דאורייתא דחייב להקביל פני רבו נמי דאורייתא הוא הן דדברי קבלה דאוריי' הוא ובפרט שמשמע שהי' המנהג בישראל מקדם קדמתה ע"כ דומה לפרע ראש האשה הנ"ל דאפי' אם נאמר דדברי קבלה לאו כדאורייתא הוא מכ"מ זה דוקא היכא שהקבלה מחדש חיוב כמו במגילה אבל הכא אין הקבלה מחדש כלום חיוב אלא מוכח שכן נהג בישראל וודאי מנהג שנזכר בקבלה הוה כדאורייתא ובפרט שיותר מסתבר שזה המנהג הי' מעולם דאל"כ הי' להזכיר הזמן התחלה לזה:
והנה עוד ראי' דמנהג שנזכר בקבלה הוה דאוריי' והראי' שחליפין הוא קנין דאורייתא לכולי עלמא ואין אחד מסתפק בזה וזה נזכר רק בקבלה ברות וזאת לפנים בישראל ע"כ מכ"ז נראה ומסתבר דהא דחייב להקביל פני רבו ברגל הוא מדאוריי' מחויב והעיקר הראי' דילי הוא מהרמב"ם הנ"ל דמבטלין מצות שמחה שזה מדאוריי' הוא מוכח מזה דגם החיוב לקבל רבו הוא ג"כ מדאורייתא ולענ"ד העיקר הוא מטעם חיוב ללמוד תורה שאפשר ישמע דבר חדש בתורה והראי' לזה שקבע הרמב"ם זה הדין במצות ח"ת ולא בהלכות רגל א"כ לפי"ז בודאי דאורייתא הוא כן נראה לי ע"כ נופל ראי' הנ"ל מזה להוכיח דעוסק במצוה דרבנן פטור ממצוה דאורייתא והנה בעיקר דברי הרמב"ם הנ"ל עיין בכתר המלך על הרמב"ם להגאב"ד דיאגעסטאוו נ"י שהביא בשם זכרון יוסף חלק או"ח דהעלה דהא דהרמב"ם פסק דאפי' לא אתי ביומא משום דהוא סובר דאין על הבעל חיוב לשמח את אשתו דוק שם ולפי"ז נופל ראיתי מהרמב"ם דהוה דאורייתא החיוב להקביל פני רבו דאל"כ לא הי' דוחה שמחה ולפי"ז דברי הזכרון יוסף הנ"ל דהרמב"ם סובר דאין חיוב על הבעל לשמח את אשתו נופל ראיתי מכ"מ נשאר דברי דלעיל להוכיח דזה דאורייתא הוא מהשאר הראיות שכתבתי לעיל:
נחזור לענינינו דכיון דסתרתי ראיתו מהרש"י סוכה הנ"ל ע"כ נחזי להוכיח ממקום אחר, הנה מקודם אדבר בהא דהוכיח ספר הנ"ל מרבינו יונה המובא לעיל בדבריו בא' ב' דהרבינו יונה סובר דעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת דוקא כשהראשונה הוא דאורייתא, דאל"כ לא הי' לומר משום דתנחומי אבלים דאורייתא הוא לענ"ד יש לדחות זאת דהתם כיון שלא התחיל עדין בניחום רק הניחום הוא מישך שייכא לה קבורה אבל התחיל בניחום ממש לא הי' ע"כ אם הי' רק דרבנן לא הו' בכח לפטור כיון דלא עסק עדיין בניחום דדאורייתא ודאורייתא שייכא להדדי אבל דרבנן לדאורייתא לא מישך שייכא להדדי דו"ק
והנה בגוף הדין לענ"ד אף דלא זכיתי להביא ראי' מוכרחת אך הסברא נוטה דפטור ממצוה דאורייתא אפי' אם עוסק רק במצוה דרבנן דהנה לכאורה תליא זה בהחקירה הידועה אם הדאוריי' בתנאי' הולך אף אחרי הדרבנן או דוקא אחר הדאוריי' לענין אינו ראוי מדרבנן היכא דבעינן ראוי אם הדרבנן פועל על הדאורייתא והדברים ארוכים בזה, מלבד זה לענ"ד דהכא כ"ע מודים דאזלינן בתר הדרבנן כיון דהתורה לא אמרה הפטור שאם עוסק במצוה פטור דאם הי' התורה אומרת כן היינו מסתפקים אם התורה מיירי במצוה דאורייתא או דהתורה מיירי אפי' במצוה דרבנן אך עתה הזכירה התורה החיוב בלכתך היינו כשאתה הולך בלכת דידך חייב אתה במצות וממילא מוכח דאם אתה הולך בלכת ד' פטור אתה ממצות דכיון דהתורה דייקא שבלכת דידך חייב אתה במצות דוקא ע"כ ברור שאם אדם הולך בלכת מצוה דרבנן דלא נקרא לכתך וממילא כיון דלא נקרא לכת דידי' והתורה אמרה דוקא בלכת דידי' חייב ממילא אם הולך בלכת מצוה דרבנן פטור דלא נקרא בלכתך דו"ק: