אור ברסלב

כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק א· רבי שלמה נתן קוטלר

סימן יב

סימן יא

בחיי אדם כלל ה' בסעיף א' בהגה שם משמע מסוף דבריו דאפי' בלשון לעז אסיר להוציא ש"ש לבטלה. הנה יעיין בתשובת רע"א זצ"ל בסי' כ"ה מוכח להדיא דגם לענין להוציא ש"ש לבטלה שאני דבלשון חול מותר [ולא דוקא לענין מחיקה לחוד] והנה הגאון רע"א זצ"ל מחלק דלענין ברכה שאינה צריכה אפי' בלשון חול אסור רק להוציא ש"ש בלא ברכה באופן זה מותר בלשון חול אך יעיין בפה בנשמת אדם שהאריך דבלשון ברכה קולא יותר א"כ לפי"ז אם נפסוק כהגאון הנ"ל דהזכרת ש"ש לבטלה מותר בלשון חול א"כ מכש"כ ברכה שאינה צריכה פשיטה דמותר בלשון חול כדעת הפנ"י ברכות י"ב המובא בפתחי תשובה ליו"ד סי' שכ"ו ויעיין היטב בתשובת רע"א הנ"ל ויבין דברי:

אגב אציג כאן מה שאמרתי לתרץ על קושיית הנשמת אדם בכלל זה בא"א דהקשה שם דאם איתא דברכה לבטלה הוא דאורייתא על מה סמכו חכמים לתקן כל הברכות ומי נתן להם רשות ודהע"ה שאמר ב ר ו ך א ת ה ד' למדני חקיך מי התיר לו וגם הקשה על הרמב"ם דפסק דנעלם ממנו אם בירך ברכת המזון חוזר ומברך, והיינו משום שהוא ספק דאורייתא, וכי מותר לימול ספק בשבת דוק בדבריו ועוד מקשה אם יאמר כל היום אתה הוא ד' אלקינו מלך העולם בורא פרי העץ וכו' וירבה בשמות מותר לכתחלה וכשיאמר תחלה ברוך יהי' עובר על יראת ד' וכו' ועוד קושי' יעיין בדבריו אך לענ"ד לתרץ כל הקושיות שלו בחדא מחתא ולהשריש רק כלל אחד הנה באמת הא דאסור להזכיר ש"ש לבטלה מהפסוק דאת ד' אלקיך תירא או מהפסוק דלא תשא שמו לשוא הוא דוקא היכא שאינו מזכיר דרך שבח אבל כשמזכיר דרך שבח לא נקרא לשוא ולא נקרא שמסלק יראת ד' מפניו רק הנה לחדש עוד דבר ובזה יהי' סר כל תלונותיו הנה לענ"ד דכמו שאסרו חכמים להוסיף על הכריעות מפני סברת התו' באין עומדין דף ל"ד ע"א ד"ה מלמדין שלא יודע עי"ז הוספה את חיוב חז"ל דכיון דכל אחד יכרע כאות נפשו וכן לשון התו' שם וא"ת וישחה ומה בכך וי"ל שלא יבא לעקר דברי חכמים שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה ואין כאן הקנה חכמים וחיישינן ליהורא עכ"ל כעין סברת סתו' מצינו בערכין דף י"א ע"ב ודף י"ב ע"א מ"ה בנסכים וכו' נפ' מיני' חורבא ועיין ברש"י כעין סברת התוס' ברכות דוק שם והנה נחזי דזה הטעם שייך בברכות ג"כ דאסור להוסיף על הברכות כדי שלא יבא לעקר דברי חכמים שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה כהנ"ל ע"כ בודאי אסור להוסיף על הברכות א"כ נחזי כיון שמי שמברך עתה אין עושה שום דבר טוב רק אדרבא עושה איסור שעובר על דברי חז"ל שאסור להוסיף א"כ לא די שעובר על איסור חכמים שאסור להוסיף על הברכות כמו שאסור להוסיף על הכריעות דחד טעם להם עובר נמי על ד' אלקיך תירא ועל לא תשא שמו לשוא דכיון דאין מחייב הוא לברך רק עושה מעצמו דבר טוב לשבח להקב"ה וזה הדבר טוב בא בעבירה שעובר על דרבנן בא העבירה דרבנן ומבטלה מקו"ח דמצוה הבאה בעבירה אפי' בעבירה דרבנן ועיין פסחים לענין שאכל טבל בעציץ שאינו נקוב דלא יוצא א"כ מכש"כ אם עושה דבר רשות רק שהוא דבר משובח ועושה זאת ע"י עבירה בודאי לא נחשב הדבר המשובח לכלום ולפי"ז אם עתה לאחר שתיקון חז"ל ברכות וממילא אסור להוסיף על הברכות א"כ הדבר המשובח היינו שמשבח להקב"ה לא נחשב לכלום כיון דבא בעבירה ע"כ לא די שעובר על מה שאסור להוסיף עובר נמי על לא תשא וכו' שמו לשוא דנקרא לשוא כיון דבא בעבירה דרבנן ע"כ בזה סר כל הקושיות. דהא דחז"ל הי' להם כח לתקן ברכות ומי נתן לדוד כח לברך זה אין קשי' כלל לפי דברי מפני שקודם שחז"ל התקינו ברכות הי' זה דבר טוב ומשובח לשבח להקב"ה אפי' בלשון ברכה ע"כ אף שאינו מחויב מכ"מ לא נקרא לשוא כיון דזה דבר משובח אבל עכשיו שחז"ל התקינו ברכות ואסור ממילא להוסיף על הברכות א"כ עתה אם אומר בלשון ברכה עושה איסור דרבנן א"כ אין זה שבת להקב"ה כיון דבא בעבירה דרבנן במה שאסור להוסיף בודאי לא נחשב השבח לכלום מקו"ח דעבירה דרבנן מבטל מצוה חיובית א"כ מכש"כ מצוה רשות מבטל העבירה דרבנן ע"כ עתה נעשה איסור דאסור להזכיר השם בלשון ברכה ועתה עובר על את ד' אלקיך תירא ועל לא תשא את שמו לשוא ובזה ניחא גם קושיתו על הרמב"ם מספק אם בירך ברכת המזון דהא איך מותר לעבור על ספק לא תשא ומדמה זה שאסור למול מספק בשבת. אך לפי הנ"ל סר ממילא קושיתו, דהנה כיון דמה שאסור לברך ברכה לבטלה מפני לא תשא את שם ד' אלקיך לשוא מעיקרא הוא מפני האיסור דאסור להוסיף על הברכות וזה עושה זאת דיקרא לשוא אבל זולת זה האיסור לא הי' נקרא לשוא כיון דעושה דבר משובח. א"כ בספק אם בירך ברכת המזון הוה ספיקא דאורייתא ומחויב לברך לא שייך איסור דאסור להוסיף ע"כ לא הוה לשוה ודוק. וגם מה שמקשה מאי נ"מ אם דלשון ברכה אסור ואם לא בלשון ברכה מותר אפילו כל היום להזכיר שבחים ובזה ניחא כיון דהעיקר לשוא נובע מפני האיסור להוסיף על הברכות וזולת זה האיסור לא הי' לשוא וחז"ל אסרו להוסיף דוקא בלשון ברכה אבל בלא לשון ברכה אין איסור להוסיף א"כ ממילא בלא לשון ברכה לא הוה לשוא ובלא לשון ברכה ברכה הויא כמו קודם התקנה דהי' מותר בכל הברכות אפי' בלשון ברכה דוק, כמו כן מותר עתה בלא לשון ברכה אפי' לאחר התקנה. והא דחז"ל אסרו להוסיף בלשון ברכה ובלא לשון ברכה מותר הוא פשוט מפני שהיכא שייך אסור להוסיף היכא שנמצא חיוב באופן כזה מחז"ל אז אסור להוסיף אבל באופן שלא נמצא חיוב מחז"ל מותרין אנו להוסיף כמו בכריעות בתחלת הברכה ובסוף הברכה דנמצא חיוב מחז"ל אסור להוסיף בשאר הברכות דליכא חיוב מהם אבל באמצע ברכות שלא נמצא חיוב בשום פעם מהם מותרין אנו להוסיף ע"כ לפי"ז ניחא בפשיטות הא דבלשון שבח בלא ברכה מותרין מפני ששבחים בלא ברכה ליכא מחז"ל חיוב ע"כ מותרין אנו לומר כל היום שבחים דלא שייך אסור להוסיף כיון דליכא באופן כזה חיוב מחז"ל ע"כ מותר וממילא כיון דמותר לא נקרא לשוא כיון דהתפעלותו מביא אותו לידי זה לשבח להקב"ה לא נקרא לשוא [ולענ"ד דוקא אם עושה בהשתפכות הנפש דו"ק] אבל בלשון ברכה כיון דזה מצינו חיוב מחז"ל ע"כ אסרו להוסיף וממילא כיון דרמי' איסור ע"ז להוסיף השתא כונתו לא נחשב לכלום ונקרא לשוא:

ובזה יש להעמיד דברכה לבטלה הוה דאורייתא דכיון דהסרתי באמת כל הקושיות מזה ולפי"ז העליתי דבר מחודש לענין הנ"ל לענין שפסק הגאון רע"א זצ"ל דאסור ברכה שאינה צריכה אפי' בלשון חול ויסודו מהרמב"ם שכולל זה בשובע לשוא ובשובע לשוא פסק הרמב"ם להדיא דאפי' בכל לשון ע"כ ברכה לבטלה גם כן בכל לשון דמלאו אחד נובע זאת כן יסודו. אך על פי הנ"ל דלענין דיהי' נקרא לשוא נצרכין לזה עוד תנאי היינו האיסור דרבנן שאסור להוסיף על הברכות וזה האיסור עושה זאת לשוא אבל זולת זה כיון דעושה דבר טוב לשבח להקב"ה לא נקרא לשוא כדהארכתי לעיל א"כ יש לומר דחז"ל אסרו להוסיף על הברכות דוקא בלשון הקודש אבל לא בשאר לשון וממילא בשאר לשון מותר להוסיף על הברכות והוה כמו קודם התקנה בשאר לשון ע"כ ממילא לא נקרא לשוא כיון דעושה דבר משובח בלא איסור כלל והטעם שחז"ל לא אסרו להוסיף על הברכות בשאר לשון הוא מפני זה כיון דלכתחלה צריך לברך את הברכות שמחויב עפ"י חז"ל דוקא בלשון הקודש רק בדיעבד יוצא בכל לשון ע"כ האיסור דלהוסיף כיון דזה האיסור הוא דוקא היכא שנמצא חיוב במקום אחר כעין זה ע"כ בעינן דוקא דוגמת החיוב וכיון דהחיוב הוא לכתחלה בלשון הקודש ע"כ אסור להוסיף רק בלשון הקודש אבל לא בשאר לשון והנה אף שבדיעבד יוצא בשאר לשון מכ"כ כיון דעיקר התקנה במקום חיובם לא הי' בשאר לשון אין לנו מעצמינו לומר שאסרו חז"ל להוסיף אפי' בשאר לשון כיון דזה חידוש מה מה שאסרו להוסיף ע"כ אין לך בו אלא חידושי' שאסרו רק כעין עיקר התקנה ועיקר התקנה הי' בלשון הקדש ע"כ כיון דבשאר לשון לא התקינו החיובים לכתחלה ע"כ גם האיסור להוסיף אין אסור בשאר לשון וממילא לא נקרא לשוא ע"כ אין ראי' מהרמב"ם דאף דכולו מלאו אחד שבועה לשוא וברכה לבטלה מכ"מ אין דומין זה לזה ברכה לבטלה לא הוה לשוא דוקא אם בלשון הקודש כיון דבשאר לשון ליכא איסור א"כ ממילא אין נקרא לשוא כיון דעושה דבר משובח שמשבח להקב"ה אבל בשבועה לשוא דבזה אין עושה דבר משובח ע"כ אפי' בשאר לשון עובר דבאמת זה האיסור הוא בכל לשון רק אם זה נקרא לשוא ע"כ אם אומר ברכה דרך היתול בזה אסור ואפי' בלא לשון ברכה אפי' בכל לשון דו"ק ויש להביא ראי' אלימתא דמביטין בכל מקום על עיקר החיוב היינו על לכתחלה ועיין מנחות דף ע"א ע"א דקוצרין קודם העומר מבית השלחין מפני שמשם אי אתה מביא אף שבדיעבד מביאין משם מכ"מ נקרא דמשם אין מביאין כיון דלכתחלה אין מביאין ע"כ יש בזה יסוד דחז"ל דתקנתם דאסור להוסיף דוקא כעין החיוב דלכתחלה בלשון הקודש ולא בשאר לשון דו"ק וזה ענין נחמד בעזה"ש יתברך:

תוכן העניינים

כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה