כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק א· רבי שלמה נתן קוטלר
סימן א
יש לחקור אם מותר לשתות בבית המרחץ בלא ברכה דחשש חולה ליכא בזה אלא רק צער בעלמא וכן למי שידו מלוכלכת וכן בלילה שא"א לו לברך:
לכאורה כיון דליכא רק צער בעלמא אסור לשתות בלא ברכה שזה אסור מדרבנן להנות בלא ברכה כן נראה לכאורה אך מקודם נחקור בזה אם מי שאוכל חלילה בלא ברכה אם עושה איסור באכילתו מדרבנן ודומה כמו שעשה שאר איסור דרבנן בידים ונקרא איסור על האכילה גופא או שבהמאכל לא עושה שום איסור רק דמבטל מצוה דרבנן להודות להקב"ה על מה שברא לאכול ולהכיר טובת הקב"ה ונקרא רק דמבטל מצוה דרבנן בשב ואל תעשה, כן יש לחקור בקצרה אם נקרא שעושה איסור דרבנן בקום ועשה או דמבטל מצוה דרבנן להודות להקב"ה – והנה לכאורה בהשקפה ראשונה נראה דעושה איסור דרבנן בידים דהנה הגמ' בברכות אמר דהנהנה בלא ברכה כאילו מעל מקדשי שמים, אך לענ"ד להוכיח מהמג"א קרא רק דמבטל מצוה בשב ואל תעשה אבל ליכא איסור על האכילה גופא דהנה המג"א בהלכות נטילת ידים פסיק דלמי שאוכל בלא ברכה מותרין ליתנן לו לאכול כיון שהאיסור אינו באכילה אלא בביטול המצוה א"כ הנותן אינו נותן לו דבר האסור אלא האוכל עושה אח"כ בבטילת המצוה אבל למי שאין אוכל בנטילת ידים לזה אסור להושיטו לאכול שמי שידיו מסואבות אסור לו לאכול ע"כ עושה איסור באכילה ועובר המושיטו לו לאכול בלפני עור, א"כ ראי' ממג"א להדיא דהא דאסור לאכול בלא ברכה הוא מפני שמבטל מצוה ולא שאיכא איסור על האכילה בקום ועשה דאל"כ גם למי שאין מברך הי' אסור להושיטו מפני שכ"ז שאינו מברך איכא איסור על האכילה גופא וא"כ מושיטו לו איסור אלא מוכח להדיא מהמג"א דנקרא רק שמבטל בשב ואל העשה, א"כ לפי"ז יש למצוא פתח להחקירה שחקרנו אם מותר לשתות במרחץ בלא ברכה כיון דאין זה חולה רק צער בעלמא ובשביל צער בעלמא לא מצינו דהתירו איסור דרבנן:
הנה מקודם נחקור באופן כזה בענין דאורייתא היכא שאין האיסור על הדבר רק יש מצוה לעשות בזה הדבר היינו כמו בבית מחויב להניח מזוזה והנה אם אין מניח מזוזה אין עושה איסור במה שהוא דר ויקרא שעושה איסור בקום ועשה רק מבטל מצוה בשב ואל תעשה שמחויב להניח מזוזה והוא אינו מניח וכן בטלית בלא ציצית ג"כ אינו עושה איסור בקום ועשה אם מתעטף בלא ציצית רק שמבטל מצות עשה דציצית בשב ואל תעשה וכן בכיסוי הדם אם שוחט ואינו מכסה הוא רק מבטל מצות עשה דכיסוי הדם בשב ואל תעשה אבל לא עושה איסור בקום ועשה בשחיטתו:
בזה יש לעיין אם הוא אונס שאין לו מזוזה או בטלית שאין לו ציצית או בכיסוי הדם שא"א לו לכסות אם הוא מותר לעשות דבר ההיתר אף שיבטל עי"ז המצוה מכ"מ יש לומר דמותר שאין אוסרין ההיתר בשביל ביטול המצוה באונס דכאן דליכא איסור על החפץ רק שיבטל בשב ואל תעשה מצוה וזה נמי באונס יש לומר דמותר וכן אפשר לומר דאסור כיון דע"י עשיתו יגרום שיבטל מצוה ואף שבאונס מכ"מ על עשייתו את ההיתר ליכא בזה אונס ע"כ אסור לעשות ההיתר כדי שלא יגרום ביטול מצוה כיון בעל עשייתו ליכא אונס כן יש לומר דאסור והנה גם אם נאמר דאסור יש לחקור אם אסור מדאורייתא לגרום ביטול מצוה באונס או רק מדרבנן, הנה החקירה הזה איתא במג"א בסי' י"ג בס"ק ח' הביא בשם המרדכי כיון דאין האיסור על הבגד בקום ועשה רק דמחויב לעשות בה מצוה ואם אינו עושה הוא מבטל מצוה בשב ואל תעשה ע"כ בשבת שב"א לו להטיל ציצית או בחול שאין נמצאים בעיר ציצית מדאורייתא מותר ללבוש הבגד אף דיבטל המצוה מכ"מ אין אוסרין מדאורייתא לבישת הבגד בשביל שלא יגרום לבטל מצוה בשב ואל תעשה באונס אך מדרבנן פוסק הוא דאסור והנה יעיין בט"ז שם ס"ק ה' דמותר אפי' מדרבנן:
א"כ בחקירה דידן לענין לשתות בבית המרחץ כיון דהוכחנו מהמג"א בהלכות נטילת ידים דאין איסור באכילה גופא רק שמבטל מצות עשה דרבנן להכיר להודות להקב"ה א"כ לפי דברי הט"ז בפשיטות מותר כיון דמבטל באונס ע"כ אין אוסרין דבר ההיתר בשביל שיגרום לבטל המצוה באונס אך להמג"א במצוה דאורייתא אסור מדרבנן ע"כ במצוה דרבנן יש לחקור אם אסור אם לא ולכאורה כיון דהט"ז מתיר אפי' במצוה דאורייתא ע"כ אין לנו לעשות פלוגתא רחוקה ולומר דלהמג"א אסור אפי' במצוה דרבנן נמי:
אך הנה נחזי אם דברי המרדכי המובא במג"א בסי' י"ג ס"ק ח' הנ"ל דסובר דאם נושא בגד בלי ציצית רק מבטל מצות עשה ונקרא שב ואל תעשה ולא שעושה איסור במה שלובש הבגד בלא ציצית יעיין שם כל דבריו נחזי אם כולי עלמא מודים לדבריו או יש מי מהראשונים החולקים עליו:
הנה מצינו בתו' יבמות דף צ' ע"ב תד"ה כולהו וכו' דמקושיתם שמקשים וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים מוכח להדיא דהם חולקים על המרדכי וסוברים כיון דהתורה רמי' לעשות בהבגד ציצית נעשה הבגד איסור ובתירוצם מתרצים רק דהחיוב הוא לאחר שנתעטף ואז אין עושה מעשה אבל איסור איכא על הבגד רק שעושה איסור בשב ואל תעשה דוק שם, א"כ ראי' מזה דלא כהמרדכי א"כ לפי דברי התו' גם בברכה כיון דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון א"כ כיון דחז"ל רמי' לעשות מצוה בהאכילה א"כ אם לא עשה הוה האכילה איסור לאכול ולא רק ביטול מצוה א"כ לפי דברי התו' אסור לאכול בלא ברכה אפי' במקום שא"א לו לברך כיון דבמקום חולה לא איירינן רק במקום צער ודאי כיון דזה נקרא איסור דרבנן אסור במקום צער ולא שייך דאין אוסרין ההיתר בשביל מצוה באונס דכיון דעל האכילה איכא איסור בלא ברכה א"כ אוסרין עליו האיסור וזה אסור אפי' באונס רק במקום חולה אפי' במקום חולה שאין בו סכנה מותר איסור דרבנן אבל במקום צער לא [והנה אף חולה שאין בו סכנה אם נאמר דיש איסור על האכילה בלא ברכה ג"כ יש להעיר דאסור, יעיין ברמ"א בסי' קנ"ה ביו"ד דפוסק דמידי דאכילה אפי' באיסור דרבנן אסור דו"ק]:
ולכאורה יש להביא ראי' להדיא כשיטת התוס' דנקרא קום ועשה ולא רק ביטול מצוה דהנה איתא בריש ביצה אסור לשחוט ביו"ט מפני שאין יוכל לכסות ביו"ט כו' מספק וא"כ מבטל מצות כיסוי א"כ אם נאמר כהמרדכי דהיכא דהתורה רמי' מצוה בדבר נקרא רק ביטול מצוה אם אינו עושה ואין אוסרין מדאורייתא ההיתר בשביל ביטול המצוה באונס א"כ הכא נמי בכיסוי האיך אוסרין את ההיתר בשביל ביטול המצוה באונס דהא דאינו מכסה הוא באונס בשביל איסור יו"ט ואין לומר הא דאסור לשחוט כו' ביו"ט הוא רק מדרבנן א"א לכאורה דאם נאמר דרק מדרבנן אסור א"כ הוה ספיקא דרבנן דילמא כוי אינו מחויב בכיסוי דאם בודאי מצוה דאורייתא אסור רק מדרבנן לעשות ההיתר כדי שלא יגרום ביטול מצוה באונס א"כ בספק מצוה הוה ספק איסור דרבנן דוק וא"כ הי' להיות מותר לשחוט ביו"ט כיון דאם הי' ודאי הי' אסור רק מדרבנן א"כ בספק הוה ספק דרבנן וספק דרבנן להקל:
אלא מוכח מזה אחת משתי אלו או דכיון דהתורה רמי' על שחיטה מצות כיסוי ומהגמ' חולין דף פ"ד ע"ב מבואר דכיסוי הוה גמר מצות שחיטה א"כ רמי' התורה בהשחיטה לעשות מצות כיסוי א"כ אם אינו מכסה נקרא שעושה איסור בהשחיטה בקום ועשה ע"כ אסור מדאורייתא אפי' באונס כיון דאיכא איסור על הדבר שבה רמי' המצוה אם לא יעשה בה המצוה ע"כ אין שייך הסבר' דאין אוסרין ההיתר בשביל ביטול מצוה באונס דוק א"כ בהדין דהמרדכי נמי ויהי' יוצא מזה ראי' דלא כהמרדכי רק לשיטת התו' הנ"ל יבמות דנקרא קום ועשה או דבזה כהמרדכי דנקרא רק ביטול מצוה ולא איסור בקום ועשה דעל הדבר שבה רמי' לעשות מצוה לא נתפשט איסור אם לא יעשה בה המצוה דרמיא לעשות ודלא כהתו' דנקרא קום ועשה אך בדין המרדכי מכ"מ אין הדין כדבריו דגם מדאורייתא אוסרין ההיתר כד' שלא יגרום ביטול מצוה באונס:
אך לנידון דידן אין נ"מ אם כטעם זה דנקרא קום ועשה או דנקרא שב ואל תעשה רק דאוסרין גם מדאורייתא ההיתר כדי שלא יגרום ביטול מצוה באונס מכ"מ כיון דמצוה דאורייתא מדאורייתא אסור א"כ במצוה דרבנן אסור מדרבנן היכא שליכא חולה רק צער ומכ"מ יהי' נ"מ לענין חולה שאין בו סכנה דאם נאמר דיהי' מוכח מהגמ' דכסוי הנ"ל דהטעם הוא כהתו' דנתפשט איסור על הדבר א"כ אפי' במקום חולה שאין בו סכנה ג"כ אסור ואם נאמר דהטעם הוא דאסור מדאורייתא לעשות היתר כדי שלא יגרום ביטול מצוה באונס א"כ במצוה דרבנן מותר בחולה שאין בו סכנה כיון דלא הוה איסור אכילה דרק באיסור אכילה החמירו [ובפרט שיש לי במקום אחר אריכות דגם מצוה דאורייתא נדחה אפי' בשביל חולה שאין בו סכנה ובמקום אחר יבואר זה בעזה"ש]:
אך לענ"ד לדחות הראי' מהנ"ל מכסוי דיש לאמר כהמרדכי בטעמי' ובדיני' בטעמי' דנקרא רק שב ואל תעשה ובדיני' דאין אוסרין מדאורייתא ההיתר בשביל ביטול מצוה באונס והא בכסוי אסור י"ל דאסור רק מדרבנן, ואין להקשות הא הוה ספק דרבנן דילמא אינו מחויב בכיסוי יש לומר עפ"י הכלל הידוע דהיכא דנולד ספק בדאורייתא ואח"כ נתגלגל לדרבנן אין אומרים בזה ספק דרבנן להקל והכא נמי הכא דעיקר הספק נולד בדאורייתא אם חי' אם בהמה הוא וזה נוגע לדאורייתא ואף שנתגלגל לענין מצית כיסוי ביו"ט שזה רק דרבנן דמדאוריי' אין אוסרין ההיתר בשביל ביטול מצוה באונס מכ"מ אסור מדרבנן ולא שייך בזה ספק דרבנן כיון דנולד לדאורייתא ונתחזק דהוה ודאי חי' דוק [אך מכ"מ יש לדון בזה דתלי' בהטעמים שנאמרו בזה בתשובות רע"א זצ"ל בנידון דמהריב"ל לענין ספק טריפה שנתבשל בכלי ואח"כ נעשה אינו בן יומא אם נאמר דהטעם בשביל מעיקרא נתחזק שהוא אסור ע"כ נחשב כודאי לפי"ז הכא נמי הכא כיון דנתחזק מעיקרא דאם ישחוט דחייב בכיסוי ע"כ נחשב כודאי ואסור לבטל מדרבנן המצוה באונס ואוסרין מדרבנן ההיתר בשביל ביטול המצוה באונס ואין לומר דהוה ספק כיון דנתחזק לודאי דוק אבל אם נאמר דאין מביטין על החיוב או האיסור דמעיקרא רק שעתה נוגע לדאורייתא דהתם נוגע לדאורייתא אם יבשל תבשיל חריף דוק שם א"כ לפי"ז הכא אין נוגע עתה לדאורייתא ואף שנוגע לעני' חלבו ודמו זה אדרבא עושין בזה אותה כבהמה ואין סברא לאמר דבשביל זה שעושין אותה כבהמה יהי' נקרא שנוגע עתה לדאורייתא ובשביל זה יאסור הספק דרבנן כיון דזה תרתי דסתרי דלענין דאורייתא עושין אותה כבהמה ולענין דרבנן רוצין לעשות כחי' בשלמא אם מביטין על הזמן דמעיקרא ובזמן דמעיקרא הי' נוגע לכיסוי אם הי' שחט אותו בחול ולזה עושין אותה כחי' שייך לומר דגם עתה ביו"ט שרק דרבנן מכ"מ נחשב כודאי חי' ואסור מדרבנן לבטול מצוה באונס דוק אבל אם אין מביטין ע"ז הזמן דמעיקרא רק דוקא אם דנוגע עתה לדאורייתא זה אין שייך כאן מלבד שזה שני דברים ואני הוכחתי בהוכחה גמורה דבשני ענינים נפרדים חולקין הדאורייתא מהדרבנן ואין אומרים כיון דלענין דאורייתא הספק לחומרא כן בדרבנן נמי מלבד זה דהכא יהי' תרתי דסתרי א"כ לפי"ז יובא לנו ראי' דהטעם דמביטין על החיוב דמעיקרא וזה ראי' אלימתא דוק]:
ולפי"ז נופל הראי' מכסוי לדחות דברי המרדכי א"כ לפי"ז נשאר דין דהמרדכי בספק ולפי"ז בנדון דידן דלדעת המרדכי דבמצוה דאורייתא אסור רק מדרבנן [ובאמת לכאורה מנלן להמרדכי דאסור מדרבנן כיון דזה סבר' אצלו מסתבר דאין אוסרין ההיתר בשביל ביטול מצוה באונס וגם זה מסתבר לו דנקרא רק ביטול מצוה באונס א"כ מנלן דאסור מדרבנן ומסתבר לכאורה כהט"ז בדעת המרדכי דמותר אפי' מדרבנן דאין לנו לעשות מעצמו גזירת דרבנן אך לפי הנ"ל מכוי ראי' אלימתא לדעת המג"א דמדרבנן בודאי אסור דוק] א"כ בדרבנן אין לנו לעשות מעצמו איסור כיון דאפי' בדאורייתא רק מדרבנן אסור וזה הוא עפ"י הגמ' ביצה הנ"ל אבל לעשות מעצמינו איסור אפי' במצוה דרבנן אין לנו לעשות וממילא שהיא מותר אבל לדעת התו' כיון דנקרא קום ועשה ונתפשט איסור על החפץ כיון דמחויב לעשות בה המצוה וכ"ז שאין עושה נתפשט איסור על החפץ לפי"ז אפי' במצוה דרבנן ג"כ אסור אך כיון דאין לנו הוכחה כתו' א"כ הוה ספק אם כהמרדכי ומותר במצוה דרבנן או כהתו' ואסור אפי' במצוה דרבנן א"כ ממילא במצוה דרבנן הוה ספק אם מותר או אסור ע"כ ספק דרבנן להקל ובמקום צער בודאי מותר כן נראה לענ"ד:
והנה עתה נחזי אפשר יהי' ראי' להמרדכי ויוצא דין הנ"ל ביותר לצדק דמותר הנה יש להוכיח מיבמות דף מ"ח ע"ב ר"ע אומר דאין מקיימין עבדים שאינם מולין וכו' עיין בתו' ד"ה אין מקיימין וכו' ונראה לטעמי' דר' עקיבא לפי שצוה הקב"ה לאברהם למול עבדיו וכו' והנה זאת חזינן מהגמ' דאסור לו לקיימו אפי' יום אחד לר' עקיבא יעיין ברש"י בד"ה האמר אין מקיימין כתב רש"י יום אחד וכן מוכח מהגמ' גופא דאל"כ לא הי' מצרך לאוקמי בלוקח בין השמשות דוק אלא מוכח מזה דאסור אפי' יום אחד וזה מוכח להדיא מהתו' דמדאורייתא אסור זאת דתיכף שלוקח חל עליו המצוה למול אותו א"כ לפי"ז קשי' מאי מתרץ דלוקח בין השמשות הא אסור לו ליקח כיון דיודע דיבטל המצוה באונס א"כ לא איירי קרא באסור דאם נאמר דאמרי קרא ברשע לא הי' צריך לאוקמא בלוקח בין השמשות דוק אלא מוקי בהיתר א"כ מוכח מזה דמותר מדאורייתא לעשות ההיתר אף שיבטל מצוה באונס א"כ ראי' לכאורה מזה כהמרדכי ונתחזק היתר דידן בנידון דידן דו"ק אך דיש לדחות זה דהנה יש לומר דכן הכונה דהי' חושב שיוכל למול ואח"כ לא הספיק אבל אם הי' יודע מעיקרא דלא יספיק הזמן הי' אסור באמת ליקח לכאורה אדרבה ראי' מלשון הגמ' דכתב ולא הספיק משמע שבעת לקיחתו חשב למולו למה להגמ' לומר בלשון זה הי' חומר שלקח לכתחלה וידע שלא יהי' שהות למול אלא מוכח מזה דלא כהמרדכי דאוסרין ההיתר מדאורייתא כדי שלא יגרום ביטול מצוה באונס והנה לכאורה זה ראי' אלימתא מלשון הגמ' להוכיח דלא כהמרדכי דו"ק:
אך מכ"מ אין ראי' מכאן להוכיח דלא כהמרדכי דיש לומר דלהכי לא מוקמי הגמ' הפסוק שקנה מעיקרא וידע שלא יהי' שהות דאם מיירי הפסוק באופן זה יהי' מוכח מהתורה דמותר לעשות ההיתר אף שיבטל עי"ז מצוה באונס דאין אוסרין ההיתר בשביל ביטול מצוה באונס א"כ האיך אסרו חז"ל לעשות ההיתר בשביל שלא יבוטל מצוה באונס דזה כלל דהיכא דכתב בתורה להתיר להדיא אין בכח חכמים לאסור יעיין ביו"ד בסי' קי"ז בט"ז ע"כ כיון דזה מוכח מכוי דחז"ל אסרו ההיתר כדי שלא יגרום ביטול מצוה באונס א"כ אם התורה מיירי באופן שידע שלא יהי' שהות לא הי' חז"ל לאסור זאת ויהי' נשאר קשי' על ר' עקיבא דוק ויבין וקצרתי ע"כ מוקמא דמיירי באופן שלא ידע דלא יהי' שהות ובאמת לפי דברי הט"ז נופל קושיית התו' בד"ה הנ"ל על שיטת הרמב"ן קושי' השני' דכותבים דמשמע מדאורייתא פליגו דהנה המשמע לזו הוא משום דמקשה מקרא אך לפו דברי הט"ז נופל זאת כיון דהתורה התירה להדיא אין בכח חכמים לאסור ובאמת פליגו רק מדרבנן לאסור ומכ"מ מקשה ר"י שפיר מקרא דוק ומתו' יהי' ראי' דלא כהט"ז אך הריב"ן יסבור כהט"ז דוק וכן המרדכי יסבור כהט"ז ע"כ אין ראי' מהגמ' דלא כהמרדכי ונשאר הדין דמרדכי בספק ונשאר היתר דידן לענין לשתות במרחץ בלא ברכה דו"ק עפ"י הספק הנ"ל דילמא כהמרדכי ומותר במצוה דרבנן והוה ספק דרבנן:
והנה אכתי נחזי אנסה עצמי להוכיח בראי' כהמרדכי מזה הגמ' דאל"כ עדין לא ניחא הקרא דוינפש וכו' דאף דמיירי בלוקח בין השמשות מכ"מ יש עצה להפקיר העבד דמדאורייתא מותר להפקיר בשבת [ומדרבנן יש חקירה בהגהות רע"א זצ"ל ובמקום אחר יבואר זה] א"כ צריך להפקיר כדי שלא יבטל מצות מילה דאסור אפי' יום אחד בלא מילה יעוין בשבת דף קל"א ע"ב הואיל בידו להפקירן ועיין במג"א סי' י"ג ס"ק ח' הנ"ל דהביא זה הגמ' א"כ ראי' מזה דאין מחייבין מהתורה שלא יעשה ההיתר בשביל ביטול מצוה באונס א"כ אין מחוייב להפקיר דהא דמחזיקו הוא דבר היתר רק שיגרום בזה ביטול מצום באונס וזה אין אסור מדאורייתא א"כ ראי' מזה להמרדכי:
אך הנה נחזי דגם להמרדכי יהי' קשי' כיון דמדרבנן אסור לעשות ההיתר במקום שיבוטל מצוה באונס א"כ הא הוכחנו לעיל דהמרדכי סובר כהט"ז דאין כח ביד חכמים לאסור דבר המותר בתורה להדיא א"כ כיון דמזה הקרא ראי' להדיא דאין אוסרין ההיתר בשביל ביטול מצוה באונס א"כ האיך יכולין חכמים לאסור לעשות ההיתר בשביל ביטול מצוה באונס דו"ק, אך הנה יש לדחות הראי' מזה דיש לומר דהתורה מיירי שזה העבד הוא כל רכושו ובשביל מצוה אין מחויב כל רכושו רק עד חומש אך זה עדין אינו ניחא דהנה דהא דמבזבז אל יבזבז הוא רק תקנה ומשמע מדאורייתא מחויב אפי' כל הנכסים וזה עדין צ"ע אם אפשר דגם מדאורייתא אינו מחוייב לבזבז כל הנכסים רק התקנה עשה איסור, אך הפשטות משמע דזולת התקנה הי' מחויב והנה בלטדי זה יש עצה להפקיר לזמן להשיטות הסוברים דהפקר לזמן מהני ויוכל להפקיר רק ליום השבת בלבד או מדאוריי' בינו לבין עצמו ג"כ הפקר א"כ לא יהי' לו הפסד ע"כ זה הדחי' אינו כלום דו"ק ולכאורה זה קושי' עצומה:
אך לענ"ד לדחות זה הראי' באופן אחר הנה מקודם נחזי הטעם דאסור לקיים אפי' יום אחד לשיטת ר"י שסובר דהטעם הוא מפני שמחייב למול את עבדו הא אפשר למול למחר וליומא אחרא ומה החרדה הזאת שאסור לקיים אפי' יום אחד בלא מילה אך לענ"ד יש להביא ראי' מזה לדברי המג"א בסי' רמ"ט דסעודת מילה שלא בזמנה מותר לעשות בערב שבת ולא שייך לומר דאפשר לקיים למחר דכל שעתא ושעתא ערל הוא א"כ הכא נמי א"א לקיים למחר דכל שעתא ושעתא ערל הוא כן נראה להביא מזה ראי' להמג"א והנה להמתיק ולהסביר סברת המג"א ונראה ביותר עפ"י דברי בית הלוי להגאון ר' יוסף דובער זצ"ל בספרו בית הלוי חלק שני שכתב דמלבד מצוה דהמול ימול יש מצוה דהיתה לאות ברית בבשרכם וזה המצוה נמשכת כל ימיו דמחויב על גוף ישראל שיהי' עליו אות ברית א"כ לפי"ז ניחא בהסבר טובא דברי המג"א דאף דהמצוה דימול אפשר לקיים למחר אבל מצוה דנצרך להיות עליו אות ברית זה א"א לדחות דכל שעתא ושעתא עובר בזה שאין לו האות ברית א"כ לפי"ז ההסבר ניחא דברי הגמ' דגם עבדים אסור לקיים אפי' שטה אחת בלא מילה מפני שנצרך להיות אות ברית על בשרם וכיון דזכינו לזה דמזה הטעם הוא אסור להשהות בלא מילה עבדים דמטעם גוף המצוה דחיתוך אפשר לקיים למחר רק מטעם אות ברית זה א"א לקיים למחר לפי"ז ניחא בשבת מותר להשהותו בלא מילה מפני שכמו ששבת פטור מתפילין דשבת גופא אות וא"צ לאות אחר כמו כן פטור מזה האות דמילה נמי ע"כ אין קשי' על ר' עקיבא דאומר דהפסוק מיירי בלוקח בין השמשות וכו' והיקשתי הא אפשר להפקיר בשבת – אך לזה ניחא דא"צ להפקיר כיון דהא דאסור להשהות העבד בלא מילה הוא מטעם אות ושבת לא נצרך לאות דוק בזה ע"כ יוצא מזה דאין ראי' מזה לא כהמרדכי ולא כהתו' ונשאר דברי המרדכי לענין נידון דידן ויש לסמוך לשתות במקום שא"א לברך ויש לו צער במניעת שתיתו דו"ק:
אגב אכתוב כאן פרפרת אחת שתירצתי בטוב טעם קושיות התו' בכתובות דף מ' ע"א ד"ה כגון מילה וכו' ועיין שם קושיות התו' וא"ת הא בסדין של ציצית של פשתן אפשר לקיים שניהם הא אפשר בטלית של צמר וכו' דוק שם, ולענ"ד לתרץ עפ"י שיטת המרדכי הנ"ל דציצית נקרא רק מצוה ואין אוסרין מדאורייתא ההיתר בשביל ביטול מצוה באונס א"כ לפי"ז ניחא בפשיטות דלא נקרא אפשר לקיים שניהם דאם נאסור להטיל ציצית בטלית של פשתן אזי לא יהי' אסור לשאת הטלית של פשתן כיון דאין אוסרים ההיתר בשביל ביטול באונס מצוה א"כ ישא הטלית בלא ציצית וממילא מותר ומחויב להטיל ציצית כיון דיבטל המצוה וקושיתם שייך רק אם נאמר דלא כהמרדכי דכיון דאסור להטיל ציצית יהי' אסור ללבוש הבגד א"כ ילבוש בגד של צמר ולא יבטל המצוה אבל לשיטת המרדכי לא אסור ללבוש הבגד ויבטל המצוה, אך יש להאריך דגם להמרדכי אפשר קשי' כיון דמדרבנן אם יאסור אותו להטיל ציצית יהי' אסור מדרבנן לשאת הבגד ע"כ מדרבנן יהי' מוכרח לשאת בגד של צמר ולא יבטל המצוה, ויש להאריך בזה וקצרתי: