אור ברסלב
כרך של רומי סימן יד

כרך של רומי

סימן יד

סימן יג

שאלה נכבד אחד מנכבדי וגבירי עירנו יע"א גומל חסדים טובים ירא את ה' מנעוריו עושה צדקה בכל עת סוחר מפורסם ונושא ונותן באמונה ומלכים ויועצי ארץ כולם משכימים לפתחו ויהי היום הן בעון נהפך עליו הגלגל והגיע לשברים הפלא ופלא עד זבולא בתרייתא ונהפכו פניו לירקון כלוא ולא יצא מפתח ביתו החוצה מפני הבושה הגדולה כי היו הגוים והישראלים מלעיגים עליו באמרם כי כל צדקותיו לא תזכרנה כי עשאם בממון אחרים ובאלה רבות אשר לא יוכל שאת הבושה והכלימה ויהי היום ואני השואל עבדכם יוסף אחיכם מנהיג הקהלה יע"א נכנסתי לבקרו ולדבר על לבו ולנחמו כאשר אבלים ינחם והן בעון ראיתיהו כמעט אבוד בדעתו עד שברוב דברים אמר לי בפירוש מאסתי חיי ואיני מוצא שעת הכושר לבחור מות מחיים ונתגברתי לדבר על לבו בכל כחי וימאן להתנחם בטוענו כי לפי דעתו חיותו גורמת חלול ה' גדול כי אומרים עליו ועל חסדיו הנאמנים שהם גזל בידו ואם לא יאמרו כך היודעים ומכירים אותו בטוב עכ"פ הוא סיבה שיאמרו לית דין וכו'. ואם כן למה לו חיים וכאלה דברים אשר תסמר שערת בשרי ואני בכל כחי מתגבר להשקיטו מזעפו והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב ויצאתי משם בפחי נפשי והיה לבי הומה עלי על הדבר הזה וצויתי לכל בני ביתו שיזהרו לשמור אותו כי ברע הוא ואני בפעם בפעם לא נמנעתי מלבקרו לנוד לו ולנחמו ויהי כעשרת הימים בבקר השכם והשמועה באה כי אותו הנכבד ביה בליליא שתה סם המות ויהי בבקר מצאוהו מת על מיטתו וספר שערי ציון פתוח לפניו על המיטה במקום הוידויי' והתחינות והרופאים בנתוח אותו כמשפטם מצאו הסם באסטומכתו כנהוג ואני בעניותי בו ביום חפשתי בספרים מעט אשר היה לפני ובראשם הש"ע בדין מאבד עצמו לדעת וגם באחרונים וראיתי שלפי המובן בדין שלפני הוא מאבד עצמו לדעת פשוט וכשרציתי לעמוד על הדבר בשורש נסתבכתי ולא מצאתי ידי ורגלי בבית המדרש שאני איני רואה בפ"ב דמסכת שמחות ששם מקור דין זה כל אלו החמרות שלא להתאבל ומנין בא לו להרמב"ם והש"ע הנגרר אחריו? ועוד מאד הייתי נבוך אם לדמות נדון שלפני למצאוהו חנוק או לאומר לעלות לראש הגג וליפול יען שכבר אמר לפני שהיה בדעתו לבחור מות מחיים אמת הרמב"ם ז"ל כתב ועלה מיד דרך כעס וכו' ואחריו נגרר הש"ע כדרכו אבל שאר הפוסקים לא כתבו כן ועל הכל לבי בקרבי היה בוער באש מלגזור עליו שלא להתאבל וכיוצא כי באמת הייתי מכירו כי היה ירא את ה' מרבים (וגם אדני נר"ו הכירו בעצם בעברו בקרב מחנינו יע"א) ואיך אדין אותו כרשע מוחלט סוף דבר נשארתי כסומא בארוב' ולא ידעתי מה לעשות כי אם לעשות כל כבוד החיים בכל כחי כבוד גרול ולימודים אבל נדר גדול נדרתי לאלהי ישראל לכתוב לאדוני נר"ו את כל העובר כי זכני ה' להכירו יפה יפה בעברו דרך עירנו יע"א ומי כמוהו מורה מגדולי ההוראה שבדורינו ליש וגבור מאיר עיני חכמים כל סתום לא עממוהו וכאשר הראני את כבודו ואת גדלו בפסק אותה עשירה החשודה כן יראני מתורתו נפלאות בענין זה לפקוח עינים עורות והיה שכרו כפול ומכופל מן השמים ואל יחסר מלכו ונר ישראל לא יכבה לעולם עד כי יבא שילה כיר"א:

תשובה עדי בשמים בקראי ב' דלתות המו מעי לו שרפ"ה כליותי והלב לבית חללו: וכל ראשי אברי שרפים עומדים ממעל לו. ושאר הגוף יצוק כמו אבן יקבוץ אבן לו רעדה אחזתהו שמה החזיקתהו בכל אשר ימצא לו איכה נהייתה הרעה מחלה ונועה אוי לדור אל לא טובה השמועה כי גמול ידיו יעשה לו איכה פגעה מדת הדין בדוקין שבעין ידיו רב לו לעשות חסד אל כל היום משפט וצדקה בארץ ובחו"ל ועפרות זהב לו על זה ידוו כל הדווים ואם לא כל אפייא שוים דיו לאבל שיעמוד באבלו:

חמדת ישראל! יוסף יפה טוהר! איש על מחנהו ועל דגלו יפה שאלת יפה חקרת יפה טענת יפה נתקשית יפה נסתבכת ויפה הורית לנוד לו ותתן לו מגן ישעך כי אמרו העם לסקלו: זה אומר בכ"ה וזה אומר אל תבכו למת ואל תנודו לו אין בן העול' טורף נפשו באפו שאול ואבדון אמרו כי לא יחיה אחרי נפלו ותגדל חסדיך חסד של המת חיים שאל ממך נתת לו ע"כ יצאתי ממחנה ישראל נמלטתי ומעסקי צבור רגע כמימריה נפניתי ואדברה בעדותיך ואתהלכה ברחבה כה יעשה וכה יוסיף למחכה לו כי אותך ראיתי אש יצאה מקולמוסך להבה תלהט על פנקסך. לא בזפת ולא בשעוה לא בכוסך ולא בכיסך כי אם לשמוע דבר ה' אשר או"ר לו בציון ותנור לו ואת כל אלה אחת דברתי ובי נשבעתי להפנות אליך להורות תשובה לרבים ארוכה מארץ מדה נתן תהום קולו וטעם בעיק' כי ענין זה כל שהוא עיקר נראה בו שערוריה ודבר ה' היה יקר ואת אחרונים הלא בספרתם איכא דאמרי אייקר זה עומד בשלו ונצבו איש פתח אהלו: עד כי באופן אין בידינו הלכה ברורה למעשה לא שורש ולא עיקר ולית דמשגח בן לברר הדברים למי אוי למי אבוי לעשות יקר קדוש יאמר לו. למי בולם פיו והחריש לו ביום שמעו עושה עצמו כאלו לא ידעו הפוגע בו יחפור ברקר גם קבורה מהור ימהרנה לו: למי פצעים בשבט פושעים ובנגעים ובאבוד רשעים ליהודים היתה אורה וששון ויקר גם פליטה לא היתה לו העל אלה כדי לבוא לידי בירור וזיקוק ענין זה צריכין אנו להביא כל הענינים שישנן בזה אחר זה ולדקדק ולפשפש בכל דבר ודבר לדעת מה זה ועל מה זה וכל סתים הבה נתחכמ' לו. ולהקל על המעיין ראיתי ונתון אל לבי לערוך לפניו שלחן ייני עם חלבי כל הערות השייכות בין בעיקר הדין בין בסדר הלשון שבש"ס ובפוסקים אשר אני בעניותי נשקפתי בעד אשנבי ואעריכם ואסדרם אחת לאחת למצוא חשבון רחב רחב ברחוב אכין מושבי ואחר היות כל הערותי נמתחות כאהל לשבת הא בעטירי עטיר פומבי. אתנהלה לעי"טי לישב ולחלק הדברים לא בחכמה ראיתי בי כי אם בה' מבטחי כי הוא הנותן כח לכל הבא לאהלה של תורה אלהים יראה לו:

וזה החלי בס"ד

א' יש להעיר במאי דאמרו פ"ב דאבל רבתי המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ר"י אומר קורין לו הוי נטלה הוי נטלה (ובנוסחאות הגאון מוולנא גרוס הוי נתלה הוי נתלה בתי"ו והרמב"ן בס' תורת האדם גריס הוי נשלח) אמר לו רבי עקיבא הנח לו בסתמו (והרמב"ן בת"ה גריס הניחהו סתמא) אל תכבדהו ואל תקללהו דהנה יש להעיר מה הלשון אומרת הוי נטלה ולא ראיתי בשום מפרש שנעורר לפרש לנו לשון זה ונראה ודאי שהוא לשון קללה ממאי דא"ל ר"ע אל תקללהו וע"כ נראה שהוא מלשון נטול מן היהודים כאותה שאמדו בנדרים ד"ץ ע"ב ור"ל שאינו נחשב עוד מן היהודים למנות אותו ויהיה דינו כדין פורש מד"ץ שאין מתאבלין עליו ואין מתעסקין עמו לכל דבר או יפורש אוי נטלה נטול מן העולם בלא זמנו ע"ד שאמרו כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם (ונראה דהיא מדה כנגד מדה או לשון נופל על הלשון הוא לא נטל ידיו יהיה נטול מן העולם והוא לשון נעקר) ושו"ר בס' חתם סופר סי' שכ"ו שפי' לשון כלי חרס שהיו נוטלים ממנו ידיו ונקרא נטלה כנודע ופי' הראשון נראה עיקר דאי כפי' הב' שהוא נטול מן העולם מאי א"ל ר"ע אל תקללהו ומה קללה היא זאת? שכבר הוה מאי דהוה וניעקר מן העולם וכן בפירוש החתם סופר שהוא לשון כלי חרס מאי קללה הוא ולאמר שהך אל תקללהו ר"ל אל תבזהו דומיא דאל תכבדהו הוא דוחק ועוד מאי בזיון שייך למע"ל לבזותו בקרוא אותו נטלה? אבל אם תאמר כפי' הראשון שהוא נטול מן היהודים הא ודאי הוי קללה או בזיון גדול להשוות אותו לפורש מד"ץ שהוא באמת נטול מן היהודים ויהיה הענין קרוב לגירסת הרמב"ן ז"ל שגריס הוי נשלח הוי נשלח שהכונה בו גברא ערטילאי וערום מן המצות ועיין ערוך ערך שלח ב' שפי' ערום יעו"ש וא"כ מה לי נטול מן היהודי' מה לי ערום מן התורה והמצוות ולכל אפייא הוא לשון קללה ובזיון גדול.

ב' יש להעיר מאי קסבר ר"ע שאמר לר"י הנח לו בסתמו (או הניחהו סתמא כגי' הרמב"ן) אל תכבדהו ואל תקללהו דהוא באמת קשה והרי סתמו כפירושו וסתמו הוא מאבד עצמו לדעת ומע"ל הוא רשע גמור שנאמר עליו באבוד רשעים רנה וה' אמר לו קלל?

ג' במה שסיים ר"ע יאמר באלו מפרש דבריו שאמר אל תכבדהו וכו' והוא אומרו תכף קורעין עליו ואין חולצין עליו ולא מספידין עליו שהכונ' דכל זה הוי יקרא דשכבי וזהו שאמר אל תכבדהו בשוא"ת אבל בק"ע לבזותו ולומר עליו נטלה וכיוצא לזה אי אתה רשאי וכן דבר שהוא כבוד החיים אי אתה יכול לבטלו אפי' בשוא"ת וזהו אמרו אבל עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד לחיים וא"כ תקשי למה לא מנה גם אבילות דהוא משום יקרא דשכבי? וכמו שהוכיח הרב לח"מ פ"א מהלכות אבל הלכה י"א שעל מה שפסק הרמב"ם שעל מע"ל אין מתאבלין עליו כתב הרב לחם משנה ז"ל דסוגייא דפרק נגמר הדין מסייעא ליה להרמב"ם ז"ל דאמרו שם ואי ס"ד כיון דאקבור הוייא ליה כפרה לאבלו משמע להדייא דאבלות הוא כבוד המתים א"ד ולפום ריהטא האמת אתו וא"כ קשה לברייתא דא"ר למה לא תני לה בהדי אין קורעין ואין חולצין וכו'? ולומר דפליג הוא רחוק הרבה שהרי היא הלכה רווחת ומי לנו גדול מר"ע שהלכה במותו מחבירו? ולכל הפחות היה לו לתלמודא להביא סברת ר"ע ולהשיב עליה ולמשקל ולמטרי באורח התלמוד:

ד' קשה אף לכשיאמר האומר דאין מניחין סוגיי' בדוכתא דפ' נגמר הדין דמשם מוכח להדיא דאבילות יקרא דשכבי היא וע"ז פסקה הרמב"ם נגד ברייתא דאבל רבתי דהיא ממסכתות חצוניות כנודע אכתי יגדל התימה על הרמב"ם דאחז החבל בב' ראשים שהרי פסק הך דא"כ שעומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברבת אבלים ואם אין מתאבלין עליו ברכת אבלים מנין? ולא ראיתי להרב לח"מ ולא בשום אחד ממפרשיו שנתעורר מזה:

ה' להרמב"ן בס' ת"ה ה"ד מב"י סי' שמ"ה דאבילות יקרא דחיי הוא וז"ל הרמב"ן בס' תורת האדם אות באות אחר שהביא הברייתא כצורתה (לבד השנויים הנרשמים לעיל) סיים וכתב וז"ל ויראה לי דאין קורעין לכבוד קאמר אבל הקרובי' הראויים להתאבל קורעין דקריעה חיובא היא ואם תאמר זה שאינו עושה מעשה עמך פטורים ממנו אף הם לא ינהגו אבלות והיאך עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים אם אין נוהגין עליו אבילו'? ולא מצינו אלא בהרוגי ב"ד אין מתאבלין עליו אלא אוננין והרמב"ם ז"ל כתב שאין נוהגין עליו אבילות כלל עכ"ל הצריך לעניננו ובאמ' זוהי שקשה על הרמב"ן ז"ל מה יענה לסוגיית פ' נגמר הדין שהביא בידו הלח"מ ז"ל שמשם תורה יוצאה דאבילות הוא יקרא דשכבי וסוגייא בדוכתא עדיפא וזה מן התימה על הרב לח"מ ז"ל שכתב בפשיטות אבל הרמב"ן ז"ל חולק על רבינו ואומר דמדאמרינן ברכת אבלים משמע דמתאבלין אבל הסוגייא הנזכרת מסייעת לרבינו כדכתבינא ותמיה לי על דבריו תרתי חדא הא דאמרן דאי מדאמרי' ברכת אבלים משמע דמתאבלין א"כ תקשי על הרמב"ם ז"ל דפסק תרתי דסתרן ויבאר הלח"ם ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל תחילה ושוב ישמיע לנו כמאן ס"ל ומאי אהני לן דהודיע לנו דס"ל כסוגייא דפ' נגמר אחר שדבריו הם כס' החתום ולא סיפיה רישיה? וזאת שנית קשה ע"ד ז"ל דאי סוגייא דפ' נגמר עיקר מה כחו של הרמב"ן ז"ל לחלוק על הרמב"ם ולהניח סוגייא ערוכה מפני מה שנמצא במס' חצוניות דאומרים עליו ברכת אבלים דמשמע מינה דמתאבלין אימור דבפי' איתמר דמתאבלין משום דס"ל דאבילות הוא כבוד החיים עכ"ז היה לו להרמב"ן ז"ל לפסוק דאין מתאבלין מאחר דהלכה רווחת היא בתלמוד דידן דאבילות יקרא דשכבי הוא? ובכל אלו הדברים הקשים בטבעם היה לו להלח"מ ז"ל לעמוד עליהם ולבררם ולנתחם ולא להניח לנו דברים סתומים וחתומים וזוהי מן התימה על הרב שלחן גבוה יו"ד סי' שמ"ה דהביא דברי הלח"מ ז"ל הללו וסמך שתי ידיו עליו וכתב דמרן ז"ל פסק בהרמב"ם ולא חש לקמחיה של הרמב"ן ז"ל ולא נתעורר מכל האמור:

וי"ו במאי דסיים בברייתא דאבל רבתי כללו של דבר כל שהוא כבוד החיים מתעסקין עמו וכל שאין כבוד החיים אין הרבים מתעסקין עמו לכל דבר דיש להעיר מאי שנא ריש' דקתני סתם המאבד עצמו לדעת אין מתעסקים עמו לכל דבר? דנראה בין רבים בין יחיד בין קרובים בין רחוקים וסיפא דייק ותני אין הרבים וכו' דוקא רבים הא יחיד או קרובים מתעסקים ומזה מבורר דכל דיני אבילות וכיוצא נוהג באבלים הקרובים ככל המתים אפי' אותם של יקרא דשכבי דלא נמנעו מכבוד המתים כי אם הרבים אבל הקרובים איתנהו בכל כבוד המת ואם נאמר לזה דרישא ר"י דס"ל דבשום אופן של כבוד בין של חיים בין של מתים אין מתעסקין עמו ולא זה בלבד אלא שמבזין אותו וקורין לו אוי נטלה וע"ז לא שנא ליה בין הקרובי' והרחוקים ובין היחיד לרבים עד שבאופן לדעת ר"י דין מע"ל כדין פורש מד"ץ ככל חקתיו וכל משפטיו. ור"ע פליג עליה וס"ל דמלבד דאין מבזין אותו אלא דגם הקרובים מכבדין אותו גם בכבוד המתים זו בלבד דהרבים אין מתעסקים עמו בדבר שאינו שהוא כבוד החיים הנה גם אם נאמר זה בפשיטות הברייתא ואחר האמת כן צריך להיות פשיטות כונת הברייתא עדין יש לדקדק דיוקא הדיוקא בדברי ר"ע גופיה דאמר כללו של דבר כל שהוא לכבוד החיים מתעסקים עמו ר"ל כולן בין הקרובים ובין הרחוקים ודוק מינה דבר והופכו הא בכבוד שאינו של חיים אין מתעסקים עמו לא הרבים ולא קרובים אימא סיפא אומרו כל שאין כבוד החיים אין הרבים מתעסקים עמו דנר' דוקא הרבים אין מתעסקים עמו בכבוד שאינו של חיים אבל הקרובי' מתעסקים עמו בכל דבר ככל המתים ובאמת קשה דיוקא אדיוקא בדברי ר"ע גופיה ולפי גרסת הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם דגריס כללו של דבר כל שהוא לכבוד החיים הרבים מתעסקים עמו וכל שאינו לכבוד החיים אין הרבים מתעסקים עמו מיעוט רבים ברישא דסיפא ובסיפא אתי שפיר וכך צריך להגיה בהכרח בתלמודין והוא ברור:

ז' במ"ש עוד בברייתא הב' שם בא"ר. איזהו מאבד עצמו לדעת לא שעלה לראש האילן ונפל ומת בראש הגג ונפל ומת אלא זה שאמר הריני עולה לראש הגג ואפיל עצמי ואמות ורואין אותו שעלה לראש הגג ונפל ומת הרי זה בחזקת מע"ל וכל המע"ל אין מתעסקק עמו לכל דבר מצאוהו חנוק ותלוי באילן הרוג ומושלך על הסיף (והרמב"ן גריס על סופו וכן פסק הרמב"ם ז"ל והוא יותר חידוש) הרי זה בחזקת מאבד עצמו שלא לדעת (וכל המאבד עצמו שלא בדעת כן גריס הרמב"ן והוא נכון) אין מונעין ממנו כל דבר דהנה תחילה אומרו לא שעלה לראש האילן לראש הגג ונפל ומת ודאי דהכונה הוא דתלינן דאפשר בעלייתו שם גם בלי סיבה באנס ונפל שלא מדעתו ומת וכן פי' הטור יו"ד סי' שמ"ה עי"ש ואם יהיה כן פירושא דהך מילתא מלבד שקשה דזו אינה צריכה לפנים דודאי לא יעלה בדעתנו להחשיבו מדעת כל דידעינן דכמו אלה אלף פעמים יארעו מאורעות כאלו ומקרא מלא דיבר הכתוב כי יפל הנופל ממנו והכתוב דיבר בהוה והיכי יעלה בדעתנו דאופן זה יקרא מע"ל עד שיוצרך התנא לשלול אותו ולומר לא שעלה לראש האילן וכו' דמאין הידים להחשיבו בדעת? ומי יטעה טעות כזה? והעד נאמן על זה הוא הרמב"ם והרמב"ן שם שלא ביארו דברים אלו כאשר ביארם הטור ופסקו הדברים בסתם ובר מן דין זוהי שקשה כמלונה במקשה דקשיא רישא לסיפא שהרי באומרו לא שעלה לראש האילן וכו' מוכח דוקא באופן כזה שיש לתלות שמא נאנס ונפל ומת לאונסו הוא דלא הוי מע"ל אבל אם אנו רואין שעלה לראש האילן וכו' והפיל עצמו בק"ע או שהאופן של ראש הגג הוא שא"א ליפול באונס כי אם ברצון הא לאו הכי לא היה אפשר בשום אופן שבעולם שיפול לאונסו וכיוצא אופנים כמו אלה אה"ן דבאופן כזה ידים מוכיחות שהפיל עצמו בכל דעתו והוי מע"ל דידים מוכיחות הויין בלי ספק. ולא איכפת לן אם יאמר אותו קודם או לא כל דבריא לן דלא נאנס אלא שהפיל עצמו מדעת זהו מה שנראה דיוקא דהך מילתא אם נפרשהו על אפשר שמא נאנס ונפל כאשר פ' הטור ואם יהיה כן קשה טובא במה שסיים אח"כ ומלי דין מע"ל באמירה שאמר קודם עלותו למקום גבוה ותלול שהוא ע"מ להפיל והלך ועשהו ודוק מינה הא אם לא אמר ולא הקדים שום אמירה למעשה הרע אלא שעלה בעליית בית חורון והפיל עצמו בכל דעתו ועינינו רואות וכלות עכ"ז לא מקרי מאבד עצמו לדעת אם לא שיבטא בשפתיו קודם לכן וא"כ קשיא רישא אסיפא בלי ספק:

ח' שאף אם נדחוק עצמינו כל מה שנוכל ולא נידוק מרישא כיון דסיפא בפירושא איתמר דהדבר תלוי בביטוי שפתים קודם מעשה הא לאו הכי בשום אופן לא הוי מע"ל וכמו שהוא הדין בפשיטות א"כ קשה מאי דסיים איזהו מאבד עצמו שלא לדעת מצאוהו חנוק וכו' היכן כשאר לנו ספק מאי מאבד עצמו שלא לדעת ועדין לחלוחית של דיו קיימת ובפירושא איתמר סמוך ונראה והוא כל שלא אמר קוד' מעשה ואפי' דאינוהו שעלה והפיל עצמו עכ"ז לא הוי מע"ל דבעינן אמירה קודם מעשה א"כ כ"ש מצאוהו חנוק וכו' דלא ידעינן מאי הוה ביה ולא זו בלבד שלא אמר כלום אלא אף זאת שלא ראינוהו בשום אופן כדי לדון ממעשיו ותנועותיו והליכותיו ורמזיו קודם מעשה מה היה בדעתו כמו שהיה בראותנו אותו עולה לאילן דלא סגי שאינו מתברר מפסיעותיו וצעדיו מה היה בדעתו השפלה ועכ"ז כל שלא אמר בפירוש בטלינן כל אומדנות דעתנו ולא מחשבינן אותו מע"ל כ"ש אם מצאוהו חנוק או הרוג וכו' ולא נודע לנו שום אופן ממנו דודאי לית מי שיסתפק בדבר להחשיבו מע"ל כדי שיוכרח התנא להרחיב הדבר כל כך להוציאו מכלל מע"ל והלא מרישא שמעינן לה בעדיפא מהא?

ט' דאף אם נאמר דאצטריך תנא לאשמעינן להקל לבל נטעה ונאמר דדוקא בעליית הגג או לראש האילן בעינן אמירה קודם דאפשר לומר דהוא היה בדעתו לעלות ולא ליפול. ואפי' אם היה בדעתו כן עכ"ז אין הדבר מבורר כביעתא בכותחא שהוא פגע בעצמו וידו ממש כמו שהוא בעניין מצאוהו חניק וכו' דנראה דהוא פגע בעצמו דאם היה אחר לא היה לו צורך לתלותו באילן כדי לחונקו ואף אם ת"ל דזה האופן אפשר לתלותו באחר עכ"ז במושלך על הסייף ובפרט לפי גרסת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דגריס על סייפו דזה הוכחה גמורה שהרג עצמו בלי ספק ושלזה כתבו באחרונה מושלך על סייפו על דרך זו ואין צריך לומר זו (יעיין יעיר אוזן אות וי"ו) כהרגל התנא בכל המקומות ובאופן בזה הוה ס"ד למימר דהוי כאלו אמר בפירוש כל שמעשיו מוכיחין שהוא טרף נפשו ואין לך מע"ל גדול מזה ולזה אתא תנא לאשמועינן דגם זה לא הוי מע"ל והטעם הוא דכל שלא ראינוהו אופן מיתתו ומה היה בדעתו קודם לכן אם באמת מעשיו מוכיחין וסדר מיתתו שהוא איבד עצמו בלי ספק ולא יד אחר פגעה בו עכ"ז נוכל לומר שהיה שלא לדעת דאפשר נכנס כו רוח רעה ונשטתה ומתוך שטותו ואבידת דעתו פגע בעצמו ובנפשו דיבר וכמו שכן נראה להדיא מתשו' מוהר"י וויל סי' קי"ד הובאה ג"כ בתשו' מוהר"ם מינץ סי' ק"ו וז"ל ודמיא למצאוהו חנוק ותלוי באילן דאין זה בכלל איבד עצמו לדעת אעפ"י שהיא מוכיח שהוא עצמו עושה אמרינן דילמא רוח בעתתו ואין בכלל פורש מד"ץ דפורש מד"ץ היינו פורק עול הרגיל תמיד בכך עכ"ד יעו"ש הנה גם אם נאמר כן ויהיה כן הפירוש בעיקר דין זה דאנו חוששין לרוח רעה וכיוצא א"כ יגדל התימה מה לי אנו רואין אותו מושלך על סייפו שודאי איבד עצמו? ומה לי אמר שרוצה להפיל עצמו או ליהרג ונפל או נהרג? ומאי שנא במושלך על סייפו תלינן ברוח רעה ושלא מדעתו ובאמירה לא תלינן ברוח רעה ושלא מדעתו? ולמה לא אמרינן שהרוח שנכנס בו והוא שגרמה מיתתו הוא עצמו אילצתו להוציא בשפתיו כדרך השוטים ותכף לעשותו מעשה וליאבד עצמו מן העול'? ומאי אולמיה באמירה יותר? ובפרט למה שהוסיף הרמב"ם ז"ל ועלה מיד רוצה לומר שתכף שאמר עלה והפיל עצמו דא"כ יותר ויותר יש לתלות ברוח רעה שאותו הרוח רעה שאילצתו להוציא בשפתיו דברים אלו הוא עצמו ר"ל הרוח לא הרפהו עד שהוציא אמירתו בפועל ודבר זה באמת קשה למצוא בו טעם מספיק?

יו"ד בשנוי נוסחאו' האמירה והעשיה שיש בין הבריתא אשר לפנינו ובין גדולי הפוסקים ובשנויים שבין הפוסקים גופייהו דהנה נוסח הבריתא אשר לפנינו הוא אלא זה שאמר הריני עולה לראש האילן או לראש הגג ואפיל עצמי ואמות ורואין אותו שעלה לראש האילן ונפל ומת הרי זה בחזקת מאבד עצמו לדעת ונוסח פסק הרמב"ם ז"ל הוא אלא האומר הריני עולה לראש הגג ראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מצר ונפל ומת הרי זה בחזקת מאבד ע"ל הנך רואה שהרמב"ם ז"ל עשה ג' שנויים מן הברית' א' שתשמיט באמירתו לעלות לראש ושיפיל עצמו וימו' אלא נקט סתם שאמר לעלות לגג ותו ל"מ ב' שהוסיף שעלה מיד מה שאינו בברייתא ג' שהוסיף שהעליה צריך שתהיה דרך כעס או מצד מה שאינו גם זה בבריתא ולשנוי האחרון נוכל לומר דהוציאו מגוף הברייתא דאם לא שהיתה העליה דרך כעס או מצד שהם דברים הנראים שאין בו רוח רעה א"כ מאי שנא אמירה ממצאוהו מושלך על סייפו וכאשר דקדקנו לעיל אבל אם תאמר שהיתה העליה דרך כעס או מצד ככל בעלי דעה והשכל הרי התברר שלא היה בו רוח רעה זה נוכל לומר בישוב על שנוי השלישי אמנם על שנויים הקודמים לא ידעינן מאי כוונתו ומהיכן בא לו שכבר ידענו שהרמב"ם אינו פוסק כי אם הדיני' המבוארים בתלמוד ושאר הדינים הנלמדים מדיוק מניחם ועל המעיין ללומדם וכמ"ש רלנ"ח סי' ג"ל ד' ע"ד ע"ב וכן כתב הרמב"ם עצמו באגרותיו לר' פינחס בן משולם דיין נא אמון כי זה לא עשה מעולם בחיבורו כי אם לכתוב הדינים המבארים בתלמוד יעו"ש באנו לנוסח הרמב"ן בס' תורת האדם ושאחריו נגררו הרא"ש והטור הוא באופן אחר אלא שאמר ראו שאני עולה לאילן ונופל ומת לראש הגג ונופל ומת זהו בחזקת המאבד עצמו לדעת ופי' הדברים וז"ל פי אעפ"י שלא ראוהו מפיל עצמו כיון שאמר חזקה עשה לדעת ע"כ הראיתיך בעיניך שנויים אחרים בלשון הרמב"ן מלשון הברייתא ומלשון הרמב"ם ז"ל השינוי מלשון הברייתא הוא שהוא ג"כ השמיט באמירתו לעלות שהוא ליפול ולמות כאשר השמיטו הרמב"ם ואל יעלה בדעתך לומר שמ"ש אלא זה שאמר ראו שאני עולה לאילן ונופל ומת ר"ל שהם דברי העולה ונופל ומת דא"כ היה צריך לסיים ולומר ראוהו שעלה ונפל ומת ולא סיים כן א"כ מוכרח דפי' דברי הרמב"ן כך הם שאמר ראו שאני עולה לראש האילן ותו לא אמר כלום כנוסח הרמב"ם וזה שכתב ונופל ומת ר"ל והוה עובדא שראינו נופל ומת וכך צריך שתפרש לשון הרמב"ן זה דאם תפרש שהכוונה שאמר לעלות וליפול ולמות ושדעת הרמב"ן ז"ל הוא דלא בעינן שנראה אותו לא בעלייתו ולא בשום אופן מנפילתו כיון שאמר לעלות וליפול חזקה עשה לדעת ולא בעינן שנראה העליה והנפילה מלבד דמריהטא דלישנא אומרו ראו שאני עולה מוכח דהם רואים המעשה וכך היה לו לומר רעו שאני עולה וחוץ מזה שהרי הרמב"ן עצמו פי' הדברים ואמר דלא בעינן שיראו אותו מפיל עצמו דוק מינה מפיל עצמו בק"ע לא בעינן שיראו אבל לעולם נופל ומת בעינן שיראו אותו דאי לאו הכי לפלוג וליתני בדידיה אע"פ שלא ראו אותו נופל ומת דבזה הלשון משתעי ומפיל עצמו מאן דכר שמיה עד עתה? והוא ברור שכן צריך שתפרש בלשון הטור השינוי אחר שאנו רואים בין הרמב"ם והרמב"ן הוא שהרמב"ן לא השמיענו שצריך שתהיה העליה מיד וגם שתהיה דרך כעס או מצר ולנו לדעת אי פליג על הרמב"ם או לא הוכרח להרחיב הדיבור וממילא משמע:

י"א במה שאמרו בין בבבא ראשונה בין בבא שניה בלשון בחזקת מאבד עצמו לדעת או בחזקת מאבד עצמו שלא לדעת דאין ספק דלשון בחזקת הוא מבורר בכל התלמוד דעדין הדבר בספק מה אלא שהוו ספק קרוב לודאי (ועיין בב"ב ד"ם ע"א וע"ב בחזקת שנתן בחזקת שלא נתן ודוק היטיב וכן בהרבה מקומות) ובפרטן אתה מוצא מאי דאמרינן במנחות די"ב ע"א מאן דמתני לה אבריתא כ"ש אמתני' ומאן דמתני לה אמתני' אבל אבריתא לא משום דמצי אמר לה אנא העדים סמיכי ע"כ והכונה דמתני' דקתני בתולה מן הנשואין היינו שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה כאשר פירש"י במתני' עי"ש וא"כ נמצא דעדיין יש ספק מה בדעתו לא כן בבריתא דאיכא עדים שלא נבעלה הוא ודאי גמור וע"ז מאן דמתני לה אברייתא כ"ש אמתני' דבבריתא הוא ודאי גמור ובמתני' הוא בחזקת שלא נבעלה ירצה שעדיין יש ספק והוא ברור ולעולם אונו ודאי גמור מבלי שום ריח ספק דאי הכי הול"ל הרי זה מע"ל או מ"ע שלא לדעת ולא לומר לשון בחזקת דמורה על הספק ואחר שדבר זה מבורר הוא כשמש בחצי השמים א"כ זוהי שקשה הא תינח בסיפא דלא שמענו ממנו שאמר שרצה להמית עצמו א"כ בחזקתו קאי ר"ל בין בחזקת אנושיותו (כי סתם אניש דעלמא חפץ חיים אוהב ימים לראות טוב ולא יבחור מות מחיי') בין בחזקת יהידותו לבלתי עבור על מקרא מלא אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וא"כ כל שלא שמענו בפירוש שגמר עצמו למיתה לא מרעינן חזקת יהידותו ואנושיותו ואפי' דאנו רואין מתוך מעשיו כגון מושלך על סייפו דהוא פגע בנפשו עכ"ז לא מרעינן לחזקתו הראשונה ואמרינן דאיבד עצמו שלא לדעת כגון שנכנס בו רוח רעה ולזה שפיר תני בחזקת וכו' שר"ל אין הדבר מבורר שהיה שלא לדעת ואדרבא המעשה מבורר להפך אבל תלינן במיעוט מצוי שלא לדעת כגון רוח רעה (יעיין מוהריק"ו שורש מוהריב"ל ח"ד סי' י"ד הריב"ש סי' תמ"ו ותמ"ז לענין חזקת כשרות דלא מרעינן אותה חזקה ותלינן במיעוט מצוי דילדן לי"ב חדש וכן לענין חזקת אוסור א"א לא מרעינן לה ותלינן במיעוט מצוי דהנטבעים במים שאין להם סוף נצולים ועיין חי' פ' החולץ דל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה ובתשובה אחרת הארכתי כיד הטובה עלי לברר דברים אלו בשלמה ודברתי על הנביאים אחרוני זמנינו שלא דקדקו בחילוק נכון זה ואכמ"ל) וע"ז שפיר אמרו ה"ז בחזקת מ"ע שלא לדעת והוא ברור אבל ברישא שכבר אמר בפ"ו ובפרט לגירסת ברייתין שהתרה עצמו למיתה בפירוש ודבר ידבר אתנו שפוי בדעתו כאשר ידבר איש אל רעהו ושמתוך דבריו ותנועותיו מתברר לנו דאין בו רוח רעה וכמו שבארנו לעיל בהערה יו"ד דעת הרמב"ם שהוסיף העליה דרך כעס או מצד ואחר שהדבר מבורר אצלינו שהוא שפוי בדעתו ועכ"ז אמר לעלות וכ"ש לפי הגירסה שאמר לעלות וליפול ולמות וראינו שתכף עשה מעשה עד שאין לתלות באונס וכיוצא לזה א"כ הרי נתברר לעיני השמש והירח שזה איבד עצמו לדעת א"כ תו מה הלשןן אומרת הרי זה בחזקת מע"ל והכי הול"ל ה"ז מע"ל וכבר הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם נד' דנרגש מזה שהרי פי' ה"ז בחזקת מע' לפי' אעפ"י שלא ראו אותו מפיל עצמו כיון שאמ' חזקה עשה לדעת עכ"ד הרי דנרגש מזה ופירוש הדברים דעדין איכא ספק כיון שלא ראינוהו מפיל עצמו אלא שראינוהו נופל ומת ועדין יש להתספק שמא נאנס ונפל אלא דהאמירה שאמר קודם לכן מחזיק אותו שהפיל עצמו בק"ע ואין נותן מקום להסתפק זהו בירו' דבריו ויפה פירש אלא דעדין לא יגהה מזור לדקדוקינו דא"כ הא תינח באופן כזה דעדין נשאר ספק מה שפי' אין מבזין אותו לדעת ר"ע דהלכה כוותיה אבל אם הגע עצמך שאמר בפי' ומסר עצמו למיתה בפירוש וראינוהו בחוש הראות שהפיל עצמו או שהרג עצמו לדעת עד שלא ישאר לנו שום מקום להסתפק ובודאי הגמור פגע בנפשו א"כ באופן כזה הוא רשע גמור טורף נפשו באפו ובודאי שדינו לקללו ולבזותו ושלא להתעסק עמו בשום דבר א"כ היה לו לתנא להשמיענו דין זה ולעשותו בבא בפני עצמה ומדאשתיק תנא נר' להדיא דלא שנא דין ראינוהו בק"ע לראינוהו נופל וכן נר' מפשט לשון הרמב"ם ז"ל דלא שני ליה ואי הוה שני ליה הוה פוסק דין זה ומפרש אותו באר היטיב כאשר עשה בביאורים אחרים אעפ"י שלא באו בברייתין ואם כה נאמר להפך דהכל אחד בין ראינוהו מפיל בין נופל הכל דין אחד מלבד שקשה דא"כ לקתה מדת הדין וכמדובר עוד זאת מה הלשון אומרת הרי זה בחזקת כיון שראינוהו מפיל עצמו תו מה מקום ספק נשאר שהוי שלא לדעת וכאמור ולומר תני ליה בחזקת אגב נופל וכמו שפי' הרמב"ן או תני רישא אגב סיפא זה דוחק גדול והנראה דיש מאבד עצמו יותר מבורר מאופנים האמורים ובאמת צריך לחתר אחריו היכי משכחת לה אופן מבורר יותר מאמירה ומסירה וראיה בחוש הראות מפיל עצמו בכל דעתו והוא פלא לפום ריהטא כי אפי' בדרך נבואה לא יתברר יותר מזה:

י"ב והיא בעיקר הדין של מע"ל שבאמת יש לעמוד לדעת גדר אסורו שלפום ריהטא אין הדבר מפורש באר היטב מהו גדר איסורו אמת ידענו ששורש איסורו הוא מאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכמו שהובא בב"ר פ' ל"ד ופסקו הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות רוצח הלכה כ"ג וז"ל אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו או שכפתו והניחו לפני ארי וכיוצא בו והרגתו חיה וכן ההורג עצמו כל א' מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד ומניין שכן הדין שנא' שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא ע"י שליח את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג עצמו מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו מיד האדם מיד איש את אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חברו. ובפי' נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמי' עכ"ל וכל לשון הרמב"ם זה היא ב"ר הנ"ל כדמותו כצלמו ותימא על מרן כ"מ ז"ל שלא רשם לנו מקור ב' הלכות אלו מראשם לסופם שהוא לשון ב"ר פ' ל"ד בדקדוקו ואין לומר אלא כמ"ש מוהר"י אזולאי ז"ל בס' ועוד לחכמים ח"ב מערכת הכף אות ז' כיעו"ש (ועיין יפ"ת שם כשהביא דעת רש"י דשני מעוטים נינהו אחד לחונק עצמו ואחד להורג עצמו וכנגדו דעת הרמב"ן ז"ל דכל הפסוק הזה היא אזהרה אחת ותימא איך לא הביא דעת הרמב"ם ז"ל מפסק הלכה זו דקאי כדעת הרמב"ן ז"ל) ולשון אך אמרו בב"ר שהוא פרט לאנוס כשאול ועל זה האריכו למעניתם היפ"ת שם ובפ' ס"ה ורש"ל פ' החובל סי' ט"ן באורך וברוחב ובשבות יעקב ח"ב סי' קי"א כנסת יחזקאל סי' ל"ז זרע אמת חי"ד סי' קל"ט ובסי' קמ"ב ורוח יעקב שבס' לב שמא ד"ק ע"ד לחם יאודה שם ושבט יהודה סי' שמ"ה ברכי יוסף שם חיים שאל ח"ב סי' מ'ו ועיין בעלי התוס' ע"הת בס' דעת זקנים ועיין להרב עפר יעקב שם באורך ויתר מאחרונים הלא בספרתם האריכו למענית' וכולם פה אחד יסבו בלכתם אל מקור אחר להביא האוסרין והמתירים וסברתם בהראותם כי אפי' לדעת האוסרים לפגוע בנפשותם אם עברו ואיבדו עצמם לדעתם מפני פחד יסורין המרה בעלי תשובה הן כולם מיתתם כפרתם ואין דינם כדין מע"ל והם ככל הכשרי' המתים על מיטתם ואין גם אחד ר"ל מכל אלו הפוסקי' ראשונים ואחרונים המעניקים חמה בקומתם ולא בדרך גוזמא אין מי שנתעורר לומר אימור דהלאו מצינו והוא אך את דמכם וכו' מקרא מפורש גלוי לכל העמי' ללשונותם אבל העונש הגדול הזה אחת דתם לדונם בפורשים מד"ץ או כהרוגי ב"ד החטאים האלה בנפשות' זו לא נתברר בשום מקום וכן מ"ש בע"ז די"ח מוטב שיטלנה מי שנהנה גם שם לא נתברר מה דינו אם הוה עובדא ועבר ונטלה מי שלא נתנה ר"ל שהמית עצמו דמשם ר"ל מאותה סוגיא לא משמע כי אם עצה טובה קמ"ל או איסור חמור כשאר איסורין דעלמא. אבל שיהיה עונש מיוחד למע"ל לדונו כפורש מד"ץ או כהרוגי ב"ד ר"ל שלא להיות נחשב עושה מ"ע כדי לפטור את קרוביו מן האבילות ומכל דיניו הנתנין בתורת האחוה ושאר בשר בעמיו זו לא שמענו ולא נתברר בשום מקום ואם כה תאמר מה כל החרדה הזאת? הרי פ"ב דאבל רבתי לפניך ושם נתפרש דינו באר היטב. וגם הרמב"ם פסק אין מתאבלין עליו וביאר עליה הלח"ם ז"ל דהני דומיא דהרוגי ב"ד דלא הוי להו כפרה כי אם עד מיתה וקבורה ועיכול בשר גם הלחם יהודה עיאש ז"ל בנה דייק ע"ז להשוות הרוגי ב"ד למע"ל ועדיפא מהא אתה תראה למוהריק"ש בהגהותיו הנקרא ערך לחם י"ד סימן שמ"ה שהפליג להחמיר בדין מע"ל שלא לרוחצו שלא להלבישו לבנים שלא לומר עליו צידוק הדין ושלא לקבור אותו בעשרה ולקוברו בקברי ישראל אבל בריחוק מקום וסיים וכתב וז"ל וק"ו הוא מהרוגי ב"ד מפני רשעם. דהנהו אית להו כפרה במיתתם עכ"ד ואחר כל הבירור הזה מה תצעק אלינו לאמר איה עונש מע"ל ואיה בירור דינו. והכל גלוי וצפוי לפניך באר היטב? לזאת אשיב קורא נעים! הרף ממני בעת מדברי הרמב"ם ופרשיו ורכבו. ומהש"ע וכל נושאי כליו. וכשנבא בדבריהם בע"ה נחכים כיד ה' הטובה עלינו. רק לעת עתה שלח ידך ואחוז בעיקר מטרת הראיה היא ראית פ"ב דא"ר שהבאת בידך. והראה לי משם איה מקום מנוחת ראיתיך. אי ממ"ש אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו. הא כבר סיים וכתב כללו של דבר כל דבר שהוא לכבוד החיים הרבים מתעסקין עמו וכל דבר שאינו לכבוד החיים אין הרבים מתעסקין עמו דוק מינה דוקא הרבים אבל הקרובים קיימי בדינם ולא שייכי בכל דין זה כלל. וראיה חותכת עוד שכל אלו הדינים הוא על הרחוקים ולא על הקרובים. שהרי למטה בבריתא ז' שנינו הרוגי ב"ד אין מתעסקים עמהם לכל דבר. אלא אחיהם וקרוביהם באים ושואלין בשלום הדיינים והעדים ולא היו מתאבלין עליהם אלא אוננין וכן פסק הרמב"ם שם אות באות. הרי מכאן תרתי ראיות האחת דענין אין מתאבלין לא תני ליה בהרוגי ב"ד אלא בהדי אחים וקרובים ועכ"ז היו אוננין. ובענין מע"ל לא תני ליה כלל יען דלא משתעי כלל בענין הקרובים (ואף לפי גרסת הרמב"ם עכ"פ תני ליה בהכרת בהדי הרבים שהם הרחוקים יען שהקרובים לא אדכר שמייהו כל וכל ולקמן נרחיב הדיבור בזה בס"ד) ועוד ראיה שאין הקרובים בכלל דין זה דמע"ל. דא"כ יהיה מע"ל חמור מהרוגי ב"ד בענין אחד. שהרוגי ב"ד אם שאין מתאבלין עליהם. עכ"פ אוננין וכמו שפסקו הרמב"ם ג"כ ואלו המע"ל לפי הס"ד שאין מתעסקין עמו לכל דבר היינו על הקרובים ג"כ והיינו על האבילות שאין מתאבלין כלל. א"כ לפחות היה לו לומר אא"כ אוננין עליו כמו הרוגי ב"ד. ולו' שמה שאמרו עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים. נרצה לומר. שהוא אנינות זה ודאי דאנינות הוא בלב וברכת אבלים בפה מלא ומעשה רב. ועוד מעולם לא מצינו ברכת אבילות על אנינות. ועוד אעיקרא הענין בעצמו קורא בגרון דרב המרחק בין מע"ל ובין הרוגי ב"ד ופורשים מד"ץ. דאלו במע"ל לא מיעטם כי אם מכבוד שאינו של חיים ולרחוקים וכל זה בש"ואת. אבל לבזותו בק"ע נזדעזע ר"ע דקי"ל הלכה כוותיה ולא הניח להוציאו דבר זה מן השפה ולחוץ וחשש לביזיון המע"ל יותר מדי. כ"ש שיחוש לעשות מעשה רב שלא להתאבל עליו אחיו וקרוביו וכל שאר בשרו ואין לך בזיון גדול מזה שאתה מוציאו מכלל ישראל. וכיון שאינו ישראלי ממילא הו"ל כאלו אין לו אחים וקרובים כלל דבעמך כתיב בעושה מעשה עמך הוא קרוב לנו ושאר בשרינו. וחייבים קרוביו להתאבל עליו ואם אינו עושה מעשה עמך הו"ל כאלו אינו ישראלי ואין לו אחים וקרוביו מרחוק עמדו. כי הם ישראלים גמורים. וזהו עיקר הטעם בהרוגי ב"ד והפורשים מד"ץ שלא היו מתאבלין עליהם וכמבואר בפ' נגמר הדין באורך וברוחב. ואחר שדבר זה הוא ברור כשמש אם אתה מחייב לאחיו וקרוביו שלא להתאבל ושלא לקרוע וכל דיני אבילות את שישנן בק"ע ואח שישנן בשו"את הרי אתה מבזהו בקל קרנא ובפועל ובפירסום גדול בזיון שאין אחריו כמוהו כאלו אתה קורא ופושט אותו למומר ופורש מד"ץ בקולי קולות. ואי ר"ע נזדעזע וחרה אפו בקללו הוי נטלה שיהיה או פי' נטול מן היהודים או נטול מן העולם או כלי חרס כפירוש החתם סופר ז"ל או נשלח וערום כפי' הרב"ן ז"ל. כ"ש שיעשן אפו וקנאתי באיש ההוא המוציאו מכלל ישראל ומרחיק קרוביו וכל שאר בשרו מלנוד לו ומלאתאבל עליו. וכל זה ויותר מזה מבורר באר היטב בסדר הלכות אלו המובאות בברייתא דא"ר דנראה לעיני השמש. דג' גדרים הם. מע"ל גדר הקהל. הרוגי ב"ד גדר ב' חמור ממני וקל מפורשים מד"ץ. פורשים מד"ץ גדר ג' חמור מכלם. שהרי אתה רואה שכל חד בדידיה בנוי לו במה בפני עצמה. ולא כללם התנא כולם כאחד. או לפחות מע"ל והרוגי ב"ד שניהם בפקידה אחת. אלא אתה רואה בחוש הראות. דהתנא הפיצם וחילקם לג' בבות בשינוי דיניהם ומשפטם. דהנה אתה רואה מע"ל לא חרץ משפטו כי אם על הרבים הרחוקים ר"ל לכבדו בפרהסיא מנעם מטעם שכל ענין הרבים הוא בפרהסי' אבל היחיד רחוק והקרובים לא אידכר שמייהו כל עיקר וגם אלו ר"ל הרבים והרחוקים לא מנעם כי אם מכבוד שאינו של חיים בשוא"ת ואדרבא הזהירם בכבוד החיים בכל דיניו ובכל משפטם. ואם זה המע"ל לא יקרא עושה מעשה עמך. עד שאין לו קרובום וקרוביו נעשו לו רחוקים מאיזה פתח או חלון אטום יתחייבו הרחוקים בכבוד החיים הא כל כבוד הזה אינו אלא מפני קורבתם למע"ל הזה. ואם אינו עושה מ"ע הרי קרובים נעשו רחוקים כמו הם ומאי שנא אלו מאלו וזה ברור מאד. באנו בענין הרוגי ב"ד גדר ב'. הציב להם התנא במה בפני עצמה שלרבים אסר להתעסק עמהם בכל דבר ר"ל בין בכבוד של חיים בין שאינו. תדע שכן הוא שהרי למעלה פרט לך ב' דברים פרט לך כבוד שאינו של חיים ופרט לך הרבים ר"ל הרחוקים. וכאן סתם ואמר אין מתעסקין עמו לכל דבר כלל בין בכבוד החיים בין בכבוד המתים ובין הרחוקים ובין הקרובים ואדרבא ציוה לקרובים בפירוש לעשות מעשה בפועל לשאול בשלום הדיינים והערים במקום שמירת ימי אבילות ונראה מריהטא דלישנא דהיה הענין תכף או לכל הפחות תוך מן ז' ימים וזה לך האות שציום לעשו' ב' דברים בק"ע הפך דיני אבילות הראשון דאבל אסור בשאלת שלום וכאן ציום בק"ע להתחיל בשאילת שלום הדיינים והעדים שנית שאבל אסור לצאת מפתח ביתו כל ז' וכאן ציום לצאת ולבא לפני הדיינים והעדים ולבקר אותם בחצריהם ובטירותם. ולזה נ"ל דכמפרש סיים ואמר ולא היו מתאבלין עליהם דלכאורה יש להקשות דהכי הול"ל ואין מתאבלין עליהם בדרך ציוי ולא לומר ולא היו מתאבלין עליהם בדרך סיפור. אבל הכוונה דהוא סיום וטעם כיצד היו באין ושואלין בשלום והם היו אבלים? ולזה כנותן טעם סיים ואמר דהיו עושין זה יען לא היו מתאבלין עליהם אא"כ אוננין שאין אנינות אלא בלב. וא"כ ממילא מחוייבים לצאת ולבא ולשאול בשלום הדיינים והעדים. ולא בשלום כל אדם מפני שהם אוננין בלבם הנה נמצא דהרוגי ב"ד הוא גדר ב' חמור ממע"ל שקרוביו לא היו מתאבלין וממילא הרחוקים לא היו חייבים בכבוד החיים כיון דהחיים והם הקרובים נעשו רחוקים. ודא ודא חדא היא ר"ל כיון דאין מתאבלין הקרובים עליהם ממילא גם הרחוקים פטורים מכבוד החיים והכל הולך אל מקום אחד.

באנו לפורשי מד"ץ גדר ג' חמור מכולם שמלבד שאין מתעסקים עמהם לכל דבר לא בכבוד המתים ולא בכבוד החיים כיון שאין מתאבלין הקרובים ולא אוננין כל עיקר. אלא אדרבא הם מחוייבים ר"ל הקרובים ללבוש לבנים ולהתעטף לבנים ולאכול ולשתות ולשמוח. וכל מעשה הגדול הזה בפועל ובפירסום עצום באכילה ושתיה ושמחה גם את הלבוש כולו הפך לבן. הוא לבטל האנינות בלב שזה ענין טבעי שאין דרך לצוות שלא להתאונן בלב כי הוא מהדברים שהטבע מחייבם ואין שום תחבולה לינצל מזה. כי אם ביום הלחמו ביום קרב נגד הטבע החומרי והיינו לעשות מעשה מפורסם בכל עניינים של שמחה האמורים דאחר המעשה הגדול והנורא הזה לא נשאר מקום לאנינות הלב. ואם עד אלה לבו יצוק כמו אבן ולבו אומר לו לשמחה מה זאת עושה כי רעה עינו באחיו אשר כשה לטבח הובל ואהבת עולם אהבו לאחיו הפורש מד"ץ עכ"פ הוא עשה את שלו בפועל לאכול ולשתות ולשמוח. והיה הנשאר אנוס הוא ומחומר קורץ וישתנה הצבע ולא ישתנה הטבע ומה לו לעשות עוד ולא עשה ובזה רז"ל תלמידי מרע"ה אחזו שער והלכו בדרך התורה שתתעלה והיינו שבכל הדברים שאינם תחת יכולת האדם ורשותו ונראה שבאו עליהם המצוות כאלו הם תחת ידו משמים הביט ה' ראה את טבע חומר האדם. וע"ז ממכון שבתו השגיח לצוות עליהם ר"ל על המצות ההם מעשה בפועל כדי להכריח האדם בכל מה שיוכל דרך משל זכור את יום השבת לקדשו. זכרהו על היין בפעל זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. הנחת תפילין בכל יום בפועל זכור את אשר עשה לך עמלק קריאת פ' זכור דאורייתא אחת בשנה בפועל וכאלה רבים דוק ותשכח וטעם הדברים כי הזכירה והשכחה הם טבעיים ולא יפלו תחת סוג הציווי אם לא בעשות מעשה בפועל דכוותא אמור רבנן בטעמא וצוו לקרובי הפורשים מד"ץ לאכול ולשתות וכו'? כי לא יפול הציווי בשום אופן לאמר לא תאונן בלב כי הוא מהנמנעות תחת סוג הציווי בטבע קיים והוא ברור מאוד ועיין תשובת בשמים ראש סימן קע"ג שכתב וז"ל ולדעתי יציאת מצרים של כל הימים מדאורייתא סגי לה בלב מדאצטריך גבי זכירת עמלק אל תשכח לשכחת הלב וזכירה בפה מכלל דבעלמא זכירה בלב והרהור בדבור ע"כ לשונו הצריך לענינינו ואחר המחי' שגיאה גדולה יצאת מתחת ידו כי איך אפשר בשום אופן שבעולם שנאמין שתורתינו תורת אלהים חיים מצינו מצות שאינם בכח האדם. או כמו שתאמר שאין מקורם בשכל כי אם בטבע? כמו שהם באמת הזכירה והשכחה ובפרט לזכור בכל יום בלב ואיך יזכור? ומי יעורר לו הזכרה בכמה אלפי טירופי הדעת שאדם נלכד כהם יום יום? הס כי לא להזכיר ומקרא צוח עלינו וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ומנא מבורר שאם אין מעורר חיצוני השכחה מצויה באין מיחוי והראיה שהביא מענין זכירת עמלק אינה ענין לכאן. דלעולם זכירה בפה וא"א באופן אחר או בעשות איזה דבר כפועל או באמירת דברים מן השפה ולחוץ הא לאו הכי יפול האדם ברשת השכחה וזה די לזכירת יציאת מצרים. אבל בזכירת עמלק יען שעיקר מצות הזכירה ע"י קריאת פ' זכור וכדומה אינה אלא כדי להתנקם ממנו וענין זה אינו די בזכירה לבד שהיא אמירת דברים אלא צריך התעוררות הלב אל הנקמה כי שם משכנה וע"ז יפה דרשו רבותינו ז"ל ואל תשכח בלב ומי יפרש כמוהם פשטי המקראות? זיע"א ואמן ולדעתי המעט זהו מה שפשט המנהג בכל יע"א להכות ברגל בשעה שאנו אומרים תמחה את זכר עמלק כדי להורות על התעוררות הלב שעליו בא הציווי אל תשכח בלב. ואגב אומר שמנהג הזה הוא קדמון מזמן התלמוד שהרי בכלל חוקי הקיסר טיאודוסיו על היהודים חד מהם הוא שלא יכו המן בבתי כנסיות. ראה כמה קדמון הוא מנהג זה ומקורו מקרא מלא. ושוב ראיתי בס' המנהיג ה' מגילה סי' ח"י שהביא מ"ש בירוש' שאמ' כי דו"ח כמטי להאי פסוק' אשר הגלה נבוכדנצר צריך לומר שחיק טמיא וכו' ועוד סיים וכתב וע"כ מנהג התינוקות בצרפת ובפרוסייא לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם המן ומקישים זעג"ז כשהקורא מזכיר המן שנא' ושם רשעים ירקב ע"כ. ובזה אשכחנא פטרי למה הציווי על הקרובים לבד ולא על הרחוקים שהרי עיקר הראיה בציווי זה הוא מקרא מלא באבוד רשעים רנה ומקרא זה הוא כללי לרחוקים וקרובים ולמה לא יתחייבו כי אם הקרובים. אבל לפי האמור הוא כמין חומר. דעיקר מצות אכילה ושתיה ולבישת לבנים לא לעצמה יצאת ובאמת אינה מצוה בפני עצמה. כי כדי לקיים באבוד רשעים רנה די בשלא להתעצב ולא להראות שום אבילות בשום אופן כדרך כל הארץ. וא"כ כשלא יש אבילות ממילא עולם כמנהגו נוהג וששון ושמחה ימצא בו ואינו תלוי באכילה ושתיה וכו' (יזכר לדבר עיין בית יהודה עיאש ז"ל במנהגי ארג'יל דק"י ע"א סעיף יו"ד) וכל זה תינח לרחוקים כי אין לבם חלל בקרבם מצד התרחקותם אבל בקרובים כי המרירות בלבם טבע קיים על אלה תסוב המצוה לשמוח בפועל בדרך תחבול' להלחם נגד טבעם שלא יתאוננו בלבם בהיותם מטבעם שאר בשר איש באחיו ידובקו מן הגזע ומן השרשים וגם דבר זה ברור מאד אשר מזה יש להקשות על הרמ"ה בחי' לסנהדרין שפי' על מ"ש הרוגי ב"ד לא היו מתאבלין אלא אוננין שאין אנינות אלא בלב כתב וז"ל ויש לפרש לא היו מתאבלין דהוי דבר הנראה דכתיב באבוד רשעים רנה אלא אוננין ומה טעם אוננין שאין אנינות אלא בלב וכיון דהוי דבר שאינו נראה הותר להם. אי נמי מה טעם אוננין שאין אנינות אלא בלב ואין אדם יכול לכבוש את יצרו שלא להתאונן ושלא ידוה על קרובו ע"כ ולע"ד פי' ראשון נראה עיקר דאי כפירוש הב' דגם מצד הדין היה אסור להתאונן עליו אלא שאין תתבולה יען האנינות הוא בלב וא"א למי שהוא קרוב אליו לכבוש יצרו מלהתאונן. א"כ היה אפשר לתקן דבר זה באכילה ושתיה ושמחה ולבישת לבנים כמו שהיא בפורש מד"ץ דשם לא הותר אפילו אנינות ונצטוו הקרובים להתעסק בעסקי שמחה. אלא ודאי מדראינו דלא נצטוו על השמחה בהרוגי ב"ד. מוכרח שמצד הדין מותרים להתאונן ביון שאינו דבר הנראה ביון שהוא בלב ובפי' הראשון. ולקמן בס"ד נבאר ביאור היפה טעם הדבר למה הותרו. ושוב ראיתי להרמ"ה עצמו דכמעט חזר בו מפירושא בתרא הלזו שהרי לקמן בדמ"ו ע"ב כתב וז"ל מתיב ר"א בר אהבה לא היו מתאבלין עליהם דכתיב באבוד רשעים דנה אלא אוננין מה טעם אוננין שאין אנינות אלא בלב ולא חייבם המקום לכוף יצרם ולשמוח להריגת קרוביהם עכ"ד. הרי בפי' דס"ל להרמ"ה גופיה דמצד הדין לא חייבם הכתוב לכוף יצרם לשמוח להריגת קרוביהם. ונראה דהיה מקום לכופם. והלא כתב לעיל שא"א לכבוש יצרו שלא ידוה. והוא אמת מצד עצמו שהוא דבר נמנע בטבע קיים. אבל הכוונה הוא שר"ל שלא חייבם הכתוב לכוף יצרם ולשמוח בפועל באכילה ושתיה וכו' כמו שהוא בפורשים מד"ץ ולזה שפיר דקדק כאן לכוף יצרם ולשמוח. ולעיל כתב לכבוש את יצרו שלא ידוה שבאמת הא דלעיל ליתיה בתקנתא בשום אופן ואינו נכנס. לא ידוה. תחת סוג החיוב אבל הך דהכא שהוא חיוב לשמוח נכנס תחת סוג החיוב לעשות מעשים של שמחה עם שכל לבב דוי ולא חייבם הכתוב בהרוגי ב"ד לעשות ענין זה כמו שחייבם בפורשי מד"ץ והוא ברור בכוונת הרמ"ה דמצד הדין הרוגי ב"ד קילי מפורשי מד"ץ והותר להם האנינות והוא ברור ישוב בא לידי תשובת זרע אמת ח"ג סימן קנ"ח וראיתי לו שם בענין זה דברים שאינם ראוים לפי עוצם בינתו ובקיאותו כי רב הוא ומי שיעמוד על בוריין של דברים שכתבנו בכל האמור בעיניו יראה ולבבו יבין דאחמ"ר אין מקום לכל מה שכתב בענין האנינות ודוק כי לקצר אני צריך. איך שיהיה מבורר יוצא מכל ריהטא דפ"ב דאבל רבתי דמע"ל קיל טובא מהרוגי ב"ד וכ"ש מפורשים מד"ץ מבלי שום ריח ספק וא"כ לנו לדעת מבטן מי יצאו כל העונשים המובאים בפוסקים ראשונים ואחרונים. וגם להרמב"ם מאין יצא לו שאין מתאבלין עליו ולמוריק"ש ז"ל הנז"ל שהפליג מהרבה במע"ל וקשה מאין ולאין לו. ולפום ריהטא הייתי אומר בטעם מוהריק"ש ז"ל שהפליג להחמיר כמ"ש הרב מט"ש ח"ג בתשובת מירא דכיא סימן ט"ו וז"ל ואף שמוהריק"ש הפריז על המידה. איפשר היה הדור פרוץ בזה והוראת שעה היתה עכ"ד. ונראים קצת דבריו ממ"ש מוהריק"ש ז"ל שם ועושים כל אלו הדברים בפרהסייא משום והנשארים ישמעו וידאו עכ"ד אבל כד דייקינן שפיר היאך נאמר הוראת שעה שהוא לא פסק דין על מעשה שבא לפניו כדי שאמר הוראת שעה כי מוהריק"ש כותב ומעלה על ספר חקה ויערוך עליו ערך לחם לכל עת ולכל זמן. והיותר קשה (ושהוא ראיה שמצד הדין כתב כל הכתוב בספר) שהרי סיים וכ' דק"ו הוא מהרוגי ב"ד וכו' יעו"ש. מאריה דאברהם! מהיכן הוציא הק"ו פריכא שבור וקלוט מאחד דכבר בררנו דמע"ל קיל טובא מהרוגי ב"ד ואם לא שיאמר כן איך יתיישבו לו ולכיוצא בו דקיימי בסברה זאת כל הדברים הנתנין למעלה והוא פלא בעיני:

י"ג אף לכשיתעקש המתעקש בביאור פ"ב דאבל רבתי הנ"ל ויבארהו כאשר יעלה מזלגו ויאמר בו כוונה אחרת אשר ממנה יצא לחם דין ומשפט חרוץ למע"ל שלא להתאבל עליו כל עיקר ויהיה דינו כהרוגי ב"ד או אפי' כפורש מד"ץ בכל מכל כל עכ"ז לא אעזבהו ולא ארפהו עד בולעו רוקו. עד שיאמר לי הטעם הנכון והמספיק בהשואת הנדונות ר"ל השייכות שבין מע"ל להרוגי ב"ד ופורשי מד"ץ וכדי לבא עליו בכח אני אביא שרש דינים אלו בקיצור נמרץ ואח"ך למשפט נקרבה אם דרכי ההוראה מסכימי"ם ומעריבים להשוות מע"ל להרוגי ב"ד ופורשים מד"ץ הדומה להם או לא. הנה שורש ביאור דין זה הובא בהגהות מרדכי פ"ג דמ"ק בהביאו דין מנודה ודין פורש מד"ץ כתב וז"ל ובהלכות שמחות של מוהר"ם ז"ל כתב וז"ל אמר לי הרמב"ן מפי רבינו יונה (ולשון זה הובא בהרא"ש פ' אלו מגלחין בשינוי כמו שיבא לקמן בע"ה אבל לא הובא מוהר"ם בשם הרמב"ן בשם רבינו יונה אלא מוהר"ם בשם רבינו יונה ותו לא ואלו הרמב"ן לא אדכר. ודבר זה נעלם מהרב חידא ז"ל בס' שם הגדולים ח"ב דל"ח ע"א כ"ה יעו"ש) הא דאמרי' העומד ביציאת נשמה חייב לקרוע הני מילי באדם שאינו רשע אבל באדם רשע לא. אלא יש לשמוח דכתיב באבוד רשעים רנה וכו' והוסיף מוהר"ם ז"ל ואמר אינו נקרא רשע רק העושה להכעיס והוא הנקרא פורש מד"ץ. ולא יקרא פורש מד"ץ כי אם עובד ע"ז או אוכל נבלות להכעיס דהכי אמר רב שמעיה פ' נגמר הדין יכול אפילו פרשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו יטמא צו. משמע דהכי מיירי אבל אם אדם עושה עבירה לפעמים לתיאבון או מניח לפעמים מצוה משום טורח כגון זה חייב לקרוע בשעת יציאת נשמה כיון שאינו עושה להכעיס שכן מצינו באבשלום א"ר יעוש"ב וברוחב.

ואני בעניותי בתשובה אחרת הבאתי דברי הגמ"ר הללו כמות שהם מראשם לסופם ודקדקתי בהם דקדוקים עצומים ונאותים. וגם בדברי הש"ע ורמ"א והש"ך ביו"ד סימן ש"ם ושמ"ה ובכל האחרונים שפסקו דין זה עמדתי עליהם בכל כוחי ובררתי הדברים בשמלה בראיות מופתיות. וזו הלכה למעשה העליתי בכל פורש מד"ץ וכל עובר כל מין עבירה גדולה וקטנה להכעיס או מפני דעת שיתבאר ממנו שזאת התורה אינה אמת (ועיין הרמב"ם בה' ממרים פרק ג' ובה' רוצח פרק ד' ובמורה נבוכים ח"ג פמ"א) דינו כפורש מד"ץ ויוצא מכלל ישראל לגמרי עד שהתודע ששב בתשובה. ואם לא נתודע ששב אפי' בזבולא בתרייתא מלבד שאין מתאבלין עליו אלא אדרבא קרוביהם אוכלין ושותין ושמחין. ונקט אוכל נבילות להכעיס פרט ולא עושה עבירה להכעיס כלל להשמיענו כי בעבירה הזאת סתמו כפירושו כל דשביק היתרא ואכיל איסורא. אפילו ששורשו בא לתיאבון כיון דשביק היתרא ואכיל איסורא הרי נתבאר דעתו שעושה להכעיס רוצה לומר מפני שאינו מאמין בדבר ועל זה הורה לדעת כי הכל שוה אליו בשר נבילה כבשר שחוטה וזהו מ"ש הש"ך יו"ד סימן שמ"ה ברגיל אף לתיאבון (אשר בלשון זה נתחבטו כמה מהאחרונים וגם חכמי דורנו בתשו' נשלחה אלי מארצות המערב הפנימי ועוש"ב) דלשון רגיל הוא בזה אחר זה תמיד ולא יפול כי אם בשביק היתרא ואכיל איסורא וזהו תמיד (ובאותה תשובה הארכתי לחזק דבר זה במסמרים ומכלל הדברים הבאתי דברי מוהר"י וויל ומוהרם מונ"ץ הנז"ל שכתבו פורש מד"ץ היינו פורק עול הרגיל תמיד בכך) ולשון לפעמים מורה בהכרח דלא שביק היתרא ואכיל איסורא דפעמים מצא היתר ולא אכל איסור ופעמים לא מצא היתר אוכל איסור ואפי' כל ימיו באופן זה לא מקרי רגיל ומ"ש הש"ך אף לתיאבון ברגיל ר"ל אף אם שורש מה שנלכד בעבירה זאת היתה לתיאבון לצבות בטן למלאות נפשו בטן רשעים עכ"ז כיון דרגיל ושביק היתרא הרי נתבאר שכופר וכל כופר הוא פורש מדר"ץ (ובאותה תשובה הנז"ל הארכתי הרבה ואכמ"ל עוד) לא כן בשאר עבירות כגזל ועריות שאין כנגדם בהיתר בשום אופן ונפשו של אדם מחמדתן כי לענין חמדת ממון הרי אמרו אין אדם מת וחצי תאותו בידו ולענין עריות מ"מ דיבר הכתוב מים גנובים ימתקו עכ"ז אפילו ברגיל בעבירות כאלו כל ימיו יקרא לתיאבון גמור ואינו יוצא מכלל ישראל בשום אופן מאחר דהתאוה אילצתו והיא בעוכרו מה לי פעם אחת מה לי אלף אלפי אלפים פעמים כל שאין כנגדם בהיתר בשום אופן ובאותה תשובה נסתייעתי מדברי הרשב"א הובאו בב"י לרש"ך שבעלי עבירה כגזלנים מתאבלין עליהם ואומרו בעלי עבירה היינו שנעשו בבעלים לאותה עבירה ברגילות עצום ואפ"ה מתאבלין עליהם יען שאינו להכעיס אם לא שיאמר אותו בפי' כמו שאמר מנשה כשבא על אמו שהיה עושה להכעיס את בוראו (איני זוכר עתה איה מקומו וחפשתי במקום הראוי לחפש ולא מצאתי אבל היא אמת שכך כתבו רז"ל) הא לאו הכי כל עבירה גדולה וקטנה שאין אתה יכול לברר שהיה להכעיס אפי' היה רגיל בה כל ימיו עכ"ז אינו יוצא מכלל ישראל ומתאבלין עליו ודבר זה ברור למי שעומד בכל מקורות דינים הללו בשורשם. נכון לבו בטוח כי לא יוכל לחרוץ משפט חוץ מאשר הוא שומע וקורא בשום אופן שבעולם ואחר כל הדברים הברורים והמזוקקים שבעתים האל למשפט נקרבה בדין מע"ל שהנה אין ספק שגדר איסורו קיל מלא תרצח כקש לפני רוח ששם גורם רעה לאחרים וכאן גורם רעה לעצמו. ואלולי מקרא שכתוב אך את דמכם וכו' אפשר לא היה איסור מצד סברתנו על דרך רשאי אדם לחבול בעצמו (ועיין רש"ל פ' החובל סי' ט"ן ויש לי אריכות דברים עליו ואכמ"ל) וברוך מרחם על הארץ ברוך מרחם על הבריות אשר חס רחמנא עלן וקדשנו במצותיו וצונו. אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. ובאמת אפי' בשעת סכנה ויסורין קשים ומרים כי טוב מותו בחייו בדרך טבע. יפה אמר רחב"ת בע"ז די"ח מוטב שיטלנה מי שנתנה ויפה העלו האחרונים דשאול עשה שלא כהוגן ושלא ברצון חכמים ואף אם נאמר כדעת החולקים עכ"פ שאול שאני בלי ספק. ואין ללמוד ממנו בשום נדון ושום אופן. ומי גבר כשאול מלך צדיק הראשין זך וישר פעלו וכאשר הסכימו רוב האחרונים הלא בספרתם ובראשם הרב יפ"ת ב"ר פ' ל"ד ופ' ס"ה והרוצה יעיין בהם וירוה כל צמאונו אבל לכל אפיא אין מי שיוכל להכחיש דהפוגע בנפש זולתו חמיר טובא מפוגע בנפשו דעם דהא רציחה והא רציחה עכ"פ הא גורם רעה לאחרים והא גורם רעה לעצמו ורב המרחק בין המאורעים ודיינו דברי הרמב"ם בה' רוצח שכלל דין זה עם דין גרמא בנזיקין כמו כופתו לפני הארי אי שולח אחרים להרוג את חבירו שבשלשתן כתיב בהו דרישה להעיר אוזן שדינם מסור לשמים וכאשר הבאתי דבריו לעיל וכבר ידעת הרי שמיתה בידי שמים קילא ממיתה בידי אדם והוא ברור ולו יהי כל אפיא שוים וניתן את של זה בזה עכ"פ אשנה ואומר אין מי שיוכל להכחיש כי מעולם לא מצאנו בכל התורה כולה על הרוצח ועל הבא על העריות שהם שני עבירות החמורות עד שנאמר בהם יהרג ואל יעבור. שאם עבר בשאט בנפש פעמים רבות כי יחם לבבו או כי יתגבר יצרו הרע ובשאר דברים היה ישראלי לכל דבריו שיצא מכלל ישראל ונדון אותו כפורש מדרכי צבור זה לא נמצא בשום מקום והפוך כל הספרים וכל התלמוד וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים מתחילתם לסופם ומעבים להיקפם (ועיין מרכבת המשנה אשכנזי ח"ב בה' תשובה ובמ"א כתבתו עליו כיד ה' הטובה עלי) ומעולם לא תמצא כי אם דוקא או כפורש מד"ץ שכבר יצא מכלל ישראל ובנה במה לעצמו או בעושה להכעיס תהיה כסתם כמו אוכל נבילות בחמידות וכאמור או כמו נדון אותה האשה שהובא נדונה בהגמ"ר שכפרה בשעת מיתה בכל האלה כיעוש"ב שמתברר מגוף הנכון שהיתה כופרת לגמרי וכן אם תהיה משאר עבירות כגון רציחה וגזל ועריות וכל עבירה גדולה או קטנה שקודם שעשאה אומר בפירוש או מתבאר ממנו שהוא עושה להכעיס כמו ענין מנשה הנז"ל הא לאו הכי כולם נקראים לתיאבון ומעולם אינם יוצאים מכלל האחוה הישראלית בשום אופן שבעולם וא"כ אם מתו או נהרגו דינם להתאבל עליהם ככל הישראלים הפשוטים בלי שום ריח ספק.

ואם כה תאמר הרי נדון הרוגי ב"ד לפניך שהיו נהרגים על הרציחה ועל גלוי עריות והם מהעבירות שנעשים רובם ככולם לתיאבון גמור תינח שהיו הורגין אותם לקיים מקרא שכתוב אבל עכ"פ לפי דבריך לא יצאו מכלל ישראל כיון שלא היו להכעיס וא"כ למה לא היו מתאבלין עליהם? כיון שהעבירה שנהרג עליה לא היתה להכעיס כגון סתימות הרציחה ועריות שרובם ככולם הם לתיאבון גמור לזאת אשיב דענין הרוגי ב"ד שאני. דכבר נתחייבו בב"ד ברשעתם ונתברר עונם כשמש בחצי השמים והוחלטו בדין הצדק לרשעים גמורים ובדינא וכדינא. ואשר ירשיעון אלהים כתיב דכל אלו העבירות אינם מתבררים בעליהם לרשעים גמורים לתת דינם בפורשי מד"ץ ספק קרוב לו אם לא שנדונו בב"ד הא לאו הכי עדין יש להסתפק כי מי יודע ואפי' העדים שראו שהרג בזדון לא היו יכולים להענישו עד שיבא לב"ד וידינהו למיתה שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט כמ"ש הרמב"ם בריש ה' רוצח יעו"ש ואפי' בענין הרוצח שהוא עון חמור ורשע גמור יותר מכל עריות שבתורה מטעם השחתת ישובו של עולם וע"ז אם נתברר לב"ד רציחתו אלא שחסר אחד מתנאי המשפט כגון שלא בהתראה וכיוצא שהיו מכניסין אותו לכיפה וכיוצא יותר משאר עבירות הנה גם משפט זה יוצא אחר שנתברר בב"ד מצב רשעתו ודנוהו בזה כי זה דינו לפי בירור רשעתו לפניהם כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' רוצח די"ח יעו"ש. כללן של דברים דהרוגי ב"ד שאני דנתברר רשעתם בדינא ובדינא וע"ז לא מהני הוידוי להוציאם מידי ודאי רשעתם וכמ"ש מוהרד"ך בי"ת י"א (ואני באותה תשובה הנז"ל הארכתי עוד בזה) וכת' מוהר"י וויל ומוהר"ם בתשו' הנז"ל על מי שרצח נפש אחת מישראל ונהרג בדיני אומות (עיין במפתחות שם ועיין שיירי כנה"ג י"ד סי' שמ"ה) ונתאבל אחיו עליו ע"ז כתב וז"'ל שפיר עבדת דהתאבלת על אחיך כיון דלאו בדין הסנהדרין קא מקטלי לא גרע ממי שנהרג בדין המלך אע"ג דחייב מיתה כמ"ש הרמב"ם כל הרוגי מלכות אעפ"י שבדין נהרג והתורה נתנה לו רשות להורגו הרי אלו מתאבלין עליו וכו' ע"כ מדקאמר התורה נתנה לו רשות אלמא דמיירי במלך ישראל ואפ"ה מתאבלין עליו אעפ"י שבדין נהרג כגון שמרד במלכות דודאי חייב מיתה. והמלך ודאי ימית אותו. שאסור למלך למחול על כבודו ואפ"ה מתאבלין עליו עכ"ל וכן העלה הרב שבט יהודה עיאש ז"ל מס' דנפשיה דאפי' כל מין הריגה של מלכות אפי' בדין גמור עכ"ז מתאבלין עליו עכ"ל ונתקשה ממ"ש בגמ' דתלי האבילו' כיון דלא בדין קא מקטלי וכו' דמשמע דאי מקטלי בדין דינו בדין הרוגי ב"ד ונדחק הרב ז"ל על מין המיתה שממית המלך שהוא הורג בכל מין מיתה שיעלה ברצון ולא במיתות האמורות בתורה לפי גדר העונות ועל בחינה זאת מקרי שלא כדין ומתאבלין עליו עכ"ד. ואחרי המחי"ר לא צריך להא שהרי אפי' אם המלך הרג בדין גמור ובאותה מיתה שאמרה תורה עכ"ז מקרי שלא כדין יען שהתורה אמרה ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט דבעינן עדה שופטת כדי שיהא דין גמור והמלך לאו עדה הוא ואין לו כי אם דינא דמלכותא התלויה ברצונה והפרש גדול יש בין רשות שנתנה תורה למלך לחיוב שחייבה לב"ד הגדול כי אותו דין הנעשה בחיוב התורה האלהית הוא דין גמור ועליו יסובו כל הדינים החזקים הנאותים והוא ברור כשמש וכן משמע מריהטא דענינא שלא חלקו שים פוסק אשר בית ישראל נכון עליו חילוק זה של הרב שבט יהודה כי הוא חילוק נצרך לבארו אם היה לו שורש כי נפקא מינה טובא לדינא וכל כה"ג לא שתקי הפוסקים מלהודיעו ולעמוד עליו ולבארו וכן משמע מפשט תשובה מוהר"י וויל הנז"ל דלא חילקו כלל וסנה' קאמרי ודוק היטיב ועיין פרישה ודרישה יו"ד שם בסי' שמ"ה ואכמ"ל עוד הא ראית בחוש הראות שענין הרוגי ב"ד אינו ענין לדמותו לשום פרט אחר. והרי לפניך מי שנהרג בדין ובהלכה ובאותה מיתה הכתובה בתורה עכ"ז כיון דחסר דבר מה מהמשפט החרוץ מחאבלין עליו וענין הרוגי ב"ד שאני ואין ספק שהוא מטעם האמור והוא ברור ואפשר ג"כ דהרוגי ב"ד שלא היו מתאבלין עליהם שאני ולא מפני שבעשותם אותה העבירה שנתחייבו עליה מיתה יצאו מכלל ישראל וכיון שיצאו מכלל ישראל תו קרוביהם נעשו רחוקים כדמיון פורש מד"ץ או שאר עבירות הדומה להם וע"ז אינם מתאבלין זה אינו ודאי שהרי אם תדון אותם בדין פורשי מד"ץ לגמרי א"כ דינא יתיב שקרבנותיהם אינם קרבין כי זבח רשעי' תועבה וכמו שאפסיק' הלכתא בפ' נגמר הדין דומייא דעיר הנדחת היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו וכו' ואלו כיוצא ליהרג אמרו בערכין ד"ז שהיוצא ליהרג אם זבחו זבוח מזין עליו ואם אין זבחו זבוח באותה שעה אין נזקקין לו מפני שאין מענין דינו ודין זה פסקו הרמב"ם סוף פ"ב מה' סנהדרין יעו"ש. ותיפוק ליה דזבח רשעים תועבה. אלא לאו דזה לא נאמר כי אם במומר לכל התורה כולה או במומר שדינו כמומר לכל התורה כולה שיצא מכלל ישראל על אלה נאמר זבח רשעים תועבה. ולא בעושה עבירה אחת לתיאבון אפי' פעמים רבות אפי' נהרג עליה סוף סוף ישראל הוא בכל חקותיו ובכל משפטיו וקרבנו קרב וטעמ' שאין מתאבלין עליהן אפ' כדי שלא יערערו על מעשה ב"ד יפה וראיה לדבר שאחיהם וקרוביהם היו באין ושואלין את שלום הדיינים והעדים כלומר שאין בלבנו עליכם שדין אמת דנתם וע"ז סיים ולא היו מתאבלין עליהם אלא אוננין וכו' נמצא דנוכל לומר דעיקר הטעם שלא היו מתאבלין עליהם היה כדי שלא ימצא ערעור על מעשה ב"ד יפה והכי דייק לישנא ולא היו מתאבלין עליהם דרך סיפור ולא אמרו ואין מתאבלין עליהם דרך ציווי אבל הכוונה דהכי הונהג בישראל שלא להתאבל על הרוגי ב"ד כדי שלא יהיה פתחון פה נגד מעשה ב"ד יפה. ועד היום הכי נהוג עלמא כי מי שנהרג בהרוגי מלכות או"הע (ובפרט אצל מלכות תוגרמא) נמנעים מלהתאבל בפהרסיא כלו' שדין אמת דנוהו הא לאו הכי מתפחדים משום מורד במלכות ואל תשיבני דא"כ היה בדין שיהיה מנהג זה גם בהרוגי מלכות ישראל ואדרבא כ"ש שלא להתאבל אם נהרג בהרוגי מלכות ישראל מטעם זה הא לא ארייא כלל. שאצלנו הישראלים כתר תורה הוא העיקר ועליו אנחנו מצווים לחזקו ולאמצו שלא ימצא עליו שום טוען ומערער כי הוא חיותנו שלא יתבטל בשום אופן אבל כתר מלכות שהיה רק לכבוד ולתפארת ואין דינו דין תורה גמור לא חיישינן להחזיק דינו ולעשות גדרים שלא להתאבל פן יבואו לערער ואם יערערו ויגרום ביטול בכולו או מקצתו מה לנו ולדינו כי תורה צוה לנו משה ואותו דין ומשפט אנחנו מחויבים לשומרו ולגדרו מכל מין טוען ומערער הגורם ב"מ ביטול מאות אחת שבתורה וזאת התעודה בישראל ועל שאר הדברים האנושיים שאינם יוצאים מב"ד הגדול אנו נותנים עורף ולא פנים והוא האמת והוא הצדק שתתעלה:

קורא חכם! ידעתי שאתה יוצא לקראתי בחרב ובחנית והיא סוגיא דפ' נגמר הנז' שמשם מתברר כביעתא בכותחא דהאבילות תלוי בכפרה וכיון שלא נתכפרו הרוגי ב"ד כי אם עד מיתה וקבורה וחזו צערא דקברא פורתא. והאבילות חייל מסתימת הגולל. וכיון שבשעת סתימת הגולל שהוא זמן התחלת אבילות עדין לא נתכפרו שוב אין מתאבלין דכיון דאדחי אדחי כיעו"ש. נמצא דאבילות תלוי בכפרה ולא מפני ערעור על מעב"ד יפה לזאת אענה חלקי אף אני ידעתי שסוגייא זאת עומדת כנגדנו בלי ספק אבל עכ"ז לא אחשוך מלטעון ע"ז כמה טענות בריאות וטובות. חדא דאפשר תלמודא דידן כיון דמיירי בהרוגי עיר הנדחת שהם מומרים ויוצאים מכלל ישראל אמר הכי ויש לי סמך ע"ז מלשון רש"י שם אומרו. הרוגי ב"ד עיר הנדחת ועם שיש לדחות בזה מ"מ עדיין נוכל לומר דכיון דבהרוגי ב"ד אית בהו יוצאים מכלל ישראל ודינם שלא להתאבל ע"ז לא פלוג רבנן ודנו דין אחד לכולם בהצטרפות טעם הערעור ויש סמך גדול לזה ממ"ש בפ' אלו נערות דל"ג ע"א אלא מעתה בן גרושה ובן חלוצה דלא מכאשר זמם קא מתרבי ליבעי התראה אמר קרא משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם ופרש"י משפט השוה דכיון דרוב זוממין לא בני התראה נינהו הני נמי לא בעו התראה ודוק היטב ועוד יד הדוחה נטוייה דלעולם ענין האבילות בהרוגי בית דין (חוץ מהמומרים) הוא משום ערעור על מעב"ד והיינו שמתוך שמתאבלין יבואו לערער ולומר שהרשיעו את הצדיק בטענות כוזבות והראיה שמתאבלין עליו וע"ז כל זמן שלא כיפרה מיתתו בעונו עם קבורה וצערא דקברא פורתא אין מתאבלין עליו והוא מטעם הערעור. ואחד שכיפרה מיתתם היו יכולין להתאבל עליהם לא חיישי לערעור. שכ"ע ידעי שכיון שנקלה וקבל דינו עם צערא דקברא הרי נתכפר והרי הוא ככל ישראלי לכל דבריו. אלא דאין מתאבלין עליו מטעם הואיל ונדחה ידחה זה אנו יכולים לומר בפי' הך סוגייא ואין מעיק אותנו באופן שאם כל הערעורים כולם לא יהיו נאותים חד מהם או כיוצא בהם צריך שתאמר בהכרח שהרי כבר הוריתיך שהרוגי ב"ד קורבנותיה' קרבי' ולא אמרי' בהו זבח רשעי' תועב' נמצא דלא יצאו מכלל ישראל והם מכלל עושי מעשי עמך וכיון שלא יצאו מכלל האחוה איך יהיו קרוביהם פטורים מתורת האחוה שהוא האבילות אלולי שתאמר איזה טעם חיצוני מפני מה לא היו מתאבלין עליהם או משו' כפרה כמו שפירש"י בפי' המשנה הזאת או משו' שלא יהיה פוצה פה ומצפצף על מעשה ב"ד יפה. או כיוצא בדבר אלא שזה עומד לנגדי מה שראיתי להרא"ש פ"ג דמ"ק שהביא לשון מוהר"ם ז"ל המובא בהגמ"ר הנז"ל באופן אחר ובשינוי קצת. והיינו שאמר לו רבינו יונה (עיין מ"ש לעיל בתחילת הערה זאת בין שני חצאי לבנה) שעל אדם רשע אינו חייב לקרוע דכתיב באבוד רשעים רנה וכו' ע"ז כתב מוהר"ם דלא נהירא ליה אלא שכל שאינו מומר לע"ז או עושה עבירה להכעיס אי פורש מד"ץ הו"ל כס"ת שנשרף ופירש"י התם שאין לך ריק שבישראל שאין בו תורה ומצות והיינו דתניא במס' שמחות הפורשים מד"ץ וכו' אוכלין ושותין שאבד שונאו של מקום שנאמר הלא משנאיך ה' אשנא וכו' והאי קרא מייתי ליה בפ' כל כתבי דקי"ו גבי מינים. ובפ' נגמר נמי תני יכול אפי' פירשו אבותיו מד"ץ וכו' עד והואיל ונדחו ידחו וקאמר התם גבי הרוגי ב"ד שלא היו הקרובי' מתאבלין עליהם אלא אוננין שאין אנינו' אלא בלב והרוגי ב"ד הוו כמו להכעיס כיון שמוסרין עצמם למיתה כשמתרין בהם ואומר ע"מ כן אני עושה להכי אין מתאבלין עליהם ועל כיוצא נאמ' באבוד רשעי' רנה וכו' עכ"ד יעו"ש שהכריח כל זה מאבשלום ואיך נתאבל עליו אביו אם לא שהיה לתיאבון ובתשובה האחר' הנז"ל הארכתי עוד בזה הנך רואה דאחר דהחליט מוהר"ם ז"ל דבכל מין עבירה לתיאבון אינו יוצא מכלל ישראל ודינו לקרוע ולהתאבל עליו נרגש מהרוגי ב"ד שבאמת יש ויש כמה וכמה מיתות ב"ד והם על עבירות לתיאבון כרציחה ועריות והדומה להנה וא"כ למה לא היו מתאבלין עליהם ולזה נתן טעם שגם הרוגי ב"ד הם כמו להכעיס מאחר שהתירו עצמם למיתה בהתראה שהתרו בהם. וע"ז הוו כמומר להכעיס. וכן כתב מוהר"י וויל ומוהר"י מינ"ץ שם וז"ל ולא הוה איבד עצמו לדעת אלא בקיבל התראה ואמר ע"מ כן אני כמ"ש האשירי עכ"ד אלא דמה יענו מוהר"ם וז"ל והבאים אחריו הנז"ל ביום שידובר בהם ההיא דהיוצאין ליהרג קרבנותיהם קרבים אם לא משום דאין מענין דינו ות"ל דזבח רשעים תועבה כמו עיר הנדחת ופורשי מד"ץ וגם הרוגי ב"ד בסקירה אחת נסקר עם אנשי עיר הנדחת ופורשים מד"ץ שם בפ' נגמר וכמו שנרגש מוהר"ם עצמו מאותה סוגיא ובאמת פליאה דעת ממני. ומה שנוכל לדחוק ולומר דלענין זבח רשעים תועבה בעינן מומר להכעיס מעיקרו כמו עיר הנדחת ופורשים מד"ץ אבל מעיקרו לתיאבון ושוב ע"י השתקעותו בעבירה התיר עצמו למיתה ונעשה כלהכעיס זה לא נקרא זבח רשעים תועבה. וזה דקדק מוהר"ם לומר ונעשה כמו להכעיס ולא להכעיס גמור כי סוף סוף התאוה אילצתו אלא שאין מתאבלין עליו כי סוף סוף עושה רשעה הוא ורשע מקרי והוא דוחק גדול לחלק כן מסברתיה ועוד דלמא לא ניחוש להבאת חולין לעזרה כיון שהוא כנגד רשע עד שאין מתאבלין עליו והבאת חולין לעזרה חמיר טובא כנודע כי ע"כ אי לאו דמסתפינא אמינא כי הצדדים שצדדתי לעיל אני הדל בענין הרוגי ב"ד שלא היו מתאבלין מטעם הערעור נראים יותר והבוחר יבחר איך שיהיה מצאנו עוד חילוק נכון לחלק בין הרוגי ב"ד למאע"ל שהתם התרו בו והתיר עצמו למיתה ואף ששורשו לתיאבון חזר כלהכעיס ע"י ההתראה ומי לנו גדולים בתורה כמוהר"ם ותלמידו הרא"ש ומוהר"י ווי"ל ומוהר"ם מינ"ץ ז"ל שכולם מסכימים על החילוק הזה והוא ברור. כללן של דברים כי בהרוגי ב"ד לא תוכל להחליט שטעם שלא היו מתאבלין הוא מטעם רשעותם שיצאו מכלל ישראל וראיה שהיו אוננין ואין אנינות אלא בלב ואי רשעים הא כתיב באבוד רשעים רנה כדין פורשי מד"ץ שהיו אוכלין ושותין כדי להשבית האנינות שבלב. ולמה בהרוגי ב"ד אוננין ומה טעם לומר שאין אנינות אלא בלב הא לאו מלתא וכאשר הארכנו לעיל על דברי הרמ"ה אבל מה יפה ענין זה לחזק סברתינו והיינו דמניעת האבילו' היתה כדי שלא לאפושי מיללו' ומקוננו' ומענות ומטפחות נגד מעב"ד יפה ולא לעצמו יצא מניעת האבילות מפני רשעתו דסוף סוף הם פושעי ישראל ולא פורשי מד"ץ וע"ז באנינות שהיה בלב ולא היה בצעקות ויללות וחלילין ומעשה מפורסם לעיני השמש היו מותרים ומחוייבים שלא להיות בשמחה איך שיהיה יאמר האומר מה שירצה בהרוגי ב"ד ויפרשהו בטוב רצונו והשלמת דעתו עכ"פ לא יוכל להכחיש שאין בידו יכולת להביא ראיה למע"ל מהרוגי ב"ד כי יד הדוחה נטויה מכל צד ופינה וכבר השרשנו מוהרשד"ם סי"ד סימן קי"א שהמקשה והמביא ראיה הם קרובים וכמו שהמקשה צריך להקשות בכח גם מי שרוצה להוציא דין מחודש ומביא ראיה לדבריו צריך שתהיה הראיה ברורה ואם לאו הדוחה יכול לדחותה בקש עכ"ד ז"ל. עיין תוס' כתובות ד' ג' ע"א ד"ה א"ד שכתבו וכו' דאליבא דא"ד הוו פרכי וכו' ולא סמכי' אשנויי דחיקי ועיין יבמות דצ"א ע"א. ובזה אני אומר בענין מע"ל כי מי שרוצה לחייב לאבלים שלא להתאבל עליו ולגרום בזיון למתים ולחיים צריך שיביא ראיה ברורה שאין אחריה תשובה כי צער בע"ח דאורייתא בלי ספק ובזיון לחיים אשר אין אחריו כמוהו וכל שאין הדבר ברור לדיין באחותו גמירי אין בידו למונעם מהאבילות ובענין זה ר"ל של מאע"ל צריכה רבה למצוא ראיה ברורה לחייבם שלא להתאבל מכמה טעמים חדא שמעיקר התלמוד מלבד שאין מכל זה כלל אדרבא נראים הדברים להפך וכנז"ל ואי ר' לא שנא רבי חייא מניין ליה ואי ליכא בתלמוד דין זה הרמב"ם והבאים אחריו מניין להו וגם לזה כבר השרשנו רבו של מוהרשד"ם הוא מוה"ר מוהלנ"ח ז"ל בפסק הסמיכה דרפ"ג ע"א שבל דברי הרמב"ם ז"ל שלא נודע שרשם בתלמוד וכיוצא הם כדברי ס' החתום שאין כח להבינם לא עיקרם לעניין הדין ולא טעם לדבריו יעוש"ב (ועיין תשו' הרא"ש הריב"ש סימן מ"ד ובהקדמת מרן כ"מ ועיין להמאירי בהקדמתו לספר בית הבחירה דף ו' ע"ב ודוק) וא'"כ גם בענין מע"ל שהרמב"ם פסק אין מתאבלין ולא חזינא בהאי סימנא לא בתלמוד ולא בברייתא דאבל רבתי ששם מקור הדין. זאת שנית שלפי כל האמור נראים הדברים להפך מכמה הלכות גדושות ושמועות רחבות ושורשי הדינים למקומותם בארשות"ם כאשר הארכנו הא ודאי דאחר כל זה אנו מוכרחים לדחוק ולישב דברי הרמב"ם בכל לשון שאנו שומעי'. ואם לא יתיישבו אין אנו אחראין וישארו כס' החתום עד יבא מורה צדק וכמ"ש מוהרלנ"ח הנז"ל ומכ"ש לפי מ"ש מוהרלנ"ח בפסק הסמיכה דש"ו ע"ד שעל מ"ש מוהר"י בי רב ז"ל שכל המערב אין סומכין אלא על הרמב"ם ז"ל ע"ז כתב לו מוהרלנ"ח ז"ל כי די לנו לסמוך על אותו מנהג (ר"ל לפסוק כהרמב"ם) בדברים שכבר יש חלוק בין הרמב"ם להרמב"ן לא שנכניס עצמנו לחדש ולעשות מעשה בדבר שהוא שלא כסברת הרמב"ן ז"ל עכ"ד וכוונתו מבוארת דדוקא היכא דפליגי בהדייא אה"ן דמהני מנהג לפסוק כהרמב"ם ז"ל נגד הרמב"ן אבל היכא דהרמב"ם דבריו הם בהן ולאו ורפייא בידן כוונתו והם כספר החתום והרמב"ם בירר כוונתו ומקור דינו אז ודאי אין לנו להניח ודאי שלהרמב"ן ז"ל מפני מה שנראה מדברי הרמב"ם ובכל התורה קמ"ל אפושי פלוגתא לא מפישנן וראוי לידחק בדברי הרמב"ם בכל מה שנוכל כי היכי דלא דליפלגו אהדדי כ"ש לעשות מעשה זהו בירור כוונת מוהרלנ"ח ז"ל והם דברים אמתיים קרואים והולכים בדרכי ההוראה בלי ספק. ומינה לענין שלפנינו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ודמיונותיו ההולכות בדרכי ההוראה מחייבות ותו לא מידי:

נמצא דחזרנו ע"כ הצדדים וצידי צדדים ולא מצאנו טעם מספיק וראיה חותכת כדי לדון למע"ל כדין יוצא מכלל ישראל. או כדין הרוגי ב"ד משום אופן שבעולם. אלא אדרבא להפך דאי מצד הרציחה שהוא עון פלילי למה יגרע ממי שרצח את נפש אחת מישראל ונהרג ע"ז בדיני האומות שעכ"ז כתב מוהר"י ווי"ל ומוהר"ם מינץ הנז"ל שמתאבלין עליו? והתם איכא תרתי לרעותא שהרג נפש אחת מישראל וזאת שנית שגרם מיתה לעצמו. אלא מאי אית לך למימר דמצד מה שרצח לא יצא מכלל ישראל ככל העבירות לתיאבון שאינו יוצא מכלל ישראל כגזל ועריות הדומין לו. ועדין עושה מעשה עמך מקרי אם לא שיעשה להכעיס על האופנים האמורים למעלה הא לאו הכי הרי הוא כישראל לכל דבריו. ואי מצד מה שגרם מותה לעצמו הוא לא מסר עצמו בק"ע במתרה עצמו למית' כי סבור היה להמלט וכמ"ש מוהר"ם מינץ (ולקמן נעמוד בביאור דבריו הללו בדקדוקם) וגם הרמב"ן בס' תורת האדם ה"ד מב"י ז"ל והבאתי דבריו למעלה מוכיחין כן שהרי כתב וא"ת זה שאינו עושה מ"ע פטורי' ממנו אף הם לא ינהגו אבילות וכו' כיעו"ש. הרי להדיא דהרמב"ן מדין עושה מ"ע קא אתי דאם אינו עושה מ"ע כדין פורש מד"ץ או כהרוגי ב"ד מהטעמים האמורים. א"כ דינא יתיב שלא להתאבל עליו ר"ל על המע"ל כיון דיצא מכלל האחוה. ואם לא יצא מכלל האחוה ועדין עמ"ע מקרי א"כ חייבים להתאבל ולקרוע ולעשות לו כשאר מתי ישראל וממילא גם הרחוקים חייבים בכבוד החיים. זו תורף כוונת הרמב"ן דתלי האבילות בעושה מעשה עמך. ודבר ה' בפיהו אמת בלי ספק ולדעתי בעדיפא מהא היה לו להכריח שאין דין מע"ל בכלל לאו עושה מעשה עמך שהרי מעולם לא שמענו נכלל בכלל זה כי אם הפורשים מד"ץ כללי דהיינו פורק עול הרגיל תמיד בכך וכמ"ש מוהר"ם מינץ הנז"ל או להכעיס אפילו בעבירה אחת אפילו פעם אחת וכמ"ש לעיל מוהר"ם הובא בהגמ"ר וההרא"ש ז"ל וכן כתב השיירי כה"ג יו"ד סי' שמ"ה משם מוהר"ש הלוי יו"ד סימן כ"ט דהא דאין מתאבלין דוקא משומד לע"ז או עובר על אחת ממצו' ה' להכעי' אבל לתיאבון או בשביל טורח מתאבלין עליו וקורעין עליהם יעו"ש כי אין הס' מצוי אצלנו לראות הדברים בשרשם ודבר ה' בפיהו אמת מכל המקומות את שגלויים ואת שגלויים ומורחבים בתשובה האחרת הנז"ל ודברי הרמב"ן ז"ל בספר תורת הרדם קרואים והולכים לתומם כדברי מוהר"ש הלוי ז"ל שדין האבילות תלוי בעושה מעשה עמך וכאמור וזה מן התימה למה שראיתי להרב מטה שמעון ח"ג בס' מירא דכיא סימן ט"ו שכתב מדברי הש"ך בסק"ב מבוארים דלא פליגי הרמב"ן והטור אלא לענין קריעה דוקא אבל לענין אבלות לכ"ע אין מתאבלין ודברי הטור נמי דייקי הכי ד"ב ח"ב אבל הקרובים הראויים להתאבל דמשמע ראויין להתאבל אבל אינן מתאבלין וכתב שכן דייק בספר לחמי תורה סימן ח"י יעו"ש. וליתא כלל שהרי דברי הרמב"ן ז"ל מפורשים אומרו שאם אינו מעשה עמך אף הם לא ינהגו אבילות נמצא דכיון דאנו רואים דנוהגין אבילות א"כ הרי הוא עושה מעשה עמך וא"כ דינו ככל המתים והקרובים קורעים ומתאבלים. ומ"ש הראויים להתאבל גם הוא גם הטור הנגרר אחר הרמב"ן הוא כי היכי דלא תיסק אדעתיך שהם הקרובים המתאבלין ולאו שאר בשר נינהו כמו שיבא לקמן לז"א הקרובים הראויים להתאבל מצד הדין ולא הקרובי' המתאבלים מצד דרך ארץ או ד"ס וכמ"ש הרמב"ם וכמובא לקמן כי אלו ודאי אין מתאבלין ואין קורעין זהו בירור דבריהם בלי ספק אחר דתלי הרמב"ן בדין עושה מעשה עמך. ובדברי הש"ך איני יודע איך מבוארים דלא פליג הרמב"ן והטור על הרמב"ם לענין אבילות אלא לענין קריעה ואדרבא היה לו לדייק שקורא אותם אבלים ודי בזה:

תוכן העניינים

כרך של רומי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה