אור ברסלב

כפי אהרן על טור אורח חיים· רבי אהרן בן עזריאל

סימן ח

סימן ד

(שו"ע ס"א) יתעטף בציצית ויברך וכו' מדקדוק דברי מרן נראה דמתעטף תחילה ותכף לעטיפה מברך ונר' סעד לדבריו ממ"ש התוס' ביבמות ד"ץ ע"ב ד"ה כולהו נמי שב ואל תעשה הוא וא"ת סדין בציצית היכי הוי שוא"ת דכי מכסי בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר וכו' ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא ע"כ הרי דעיקר מצות ציצית אינה אלא אחר העיטוף וא"כ כשבא לברך דבעינן עובר לעשיתן היינו דמתעטף ומברך דנמצא עובר לעשיתן דאם יבא לברך קודם העטיפה הלא הברכה תהיה עובר דעובר אמנם הלבוש כ' בסי' זה וז"ל וכשיתחיל להתעטף קודם שיתעטף יברך עליהם וכו' ע"כ משמע דס"ל דמברך קודם העיטוף א"כ מוכרח דס"ל דמצות ציצית היא באה תכף בהתעטפו ומשו"ה מברך קודם העיטו' דהוי עובר לעשיתן הן אמת דגם לס' זו יש סעד ממ"ש התוס' סו"ד הנז"ל ומיהו קשה מדמברכינן להתעטף בציצית משמע דבשעת העיטוף עביד מצוה וכו' ע"כ מ"מ לדידיה ק' קו' התוס' דסדין בציצית לא הוי שוא"ת אלא. קום עשה:

והנה חזה הוית להר' אהלי יאודה זלה"ה באות א' דכ"ח ע"ד שעמד ע"ד התוס' הללו וז"ל ולפקע"ד לא הבינותי דבריהם דעיקר החיוב הוא שלא יהיה הטלית בלא ציצית שכיון שהיא בת ד' כנפות היא מחוייבת בציצית ואינו יכול ללבוש בלא ציצית אבל מצות תכלת אינה מעכבת וכו' ומ"ש שם במנחות סדין בציצית פטורה היינו שפטורה מליתן תכלת אבל הלבן שהוא עיקר החיוב ודאי נותן וזה מוכח מן הגמרא דאמר והלא כל המטיל תכלת בירוש' וכו' וגם מ"ש לא יהא אלא לבן ומשני כיון דאפשר במינו לא דחי כדאמר ר"ל וכו' מוכח דלבן ודאי היה מטיל וכן מ"ש מטיל תכלת אינו אלא שוא"ת שמטיל לבן ומקיים מצות גדילים תעשה לך ובהתעטפו ליכא שום חיוב זה נ"ל נכון ודוק"ה ע"כ. ולפק"ד לא זכיתי להבין דבריו דהרי בהדיא פרש"י התם ד"ה גזירה משום קלא אילן וקפריך מאי איכפת לן אי רמי קלא אילן לא יהא האי קלא אילן אלא לבן בעלמא כלו' צמר לבן האמרן לעיל אין לו תכלת מטיל לבן ומשני כיון דאפשר במינו וכו' כדר"ל כלו' הא לבן דצמר לא מצי להטילן משום ציצית דהוי כלאים הואיל ואפשר להטילן במינו אבל תכלת דצמר דא"א במינו דכל תכלת צמר הוא רמינן אי לאו משום גזירה דקלא אילן לקיים את שניה' כגון לבן דפשתן בסדין מקיי' עשה דציצי' ולא ידח' לאו דכלאים יעו"ש הרי דאפי' לבן דצמר נמי איכא משו' כלאים ולא היו מטילין בירוש' ולא אמרן אלא בתכלת דיהי' מותר אי לאו משום גזירה דכסות לילה כדמסיק הש"ס וכן כתב המאור בפ"ב דשבת יעו"ש וא"כ מאי קאמר דיטיל לבן שהוא עיקר החיוב וליכא שום חיוב בהתעטפו דליתא ואי כונת הרב ז"ל לו' דיטיל לבן היינו לבן דפשתן ומקיים העשה דציצית עם שאין במשמעות דבריו כן מ"מ כ"ז אינו אלא לדעת רש"י ז"ל אך לפיר"ת דמייתו התוס' לשם ד"ה סדין דס"ל דאפי' בלבן של פשתן גזרו דנמצא דיהיה הסדין בלי שום ציצית שפיר הקשו התוס' דכי מכסי בטלית דבת חיובא ואין בו ציצית דעובר בידים ומתרצי דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוס' בה כבר דנמצא כשזה מתעטף בטלית שאין בו ציצי' אע"ג דבת חיובא היא אפי"ה כיון דבשעה שלבשו ונתעטף עדיין לא חלה עליו מצות ציצית אלא אחר העטיפה ואחר העטי' שאינו מטיל בה ציצית הו"ל שוא"ת מכח הגזירה אשר עפ"י הי' זה נ"ל דאזדא לה תמיהת התוס' לשם על ר"ת וז"ל ומיהו תימא דהשתא כיון דלא אפשר נדחי עשה ללא תעשה ע"כ דהא אמרי' דהיכא אמרי' דאתי עשה ודחי לא תעשה היכ' דבעידנא דמעקר הלאו מקיים העשה אבל הכא אע"ג דלא אפשר אפי' בפשתן משום גזירה אפי"ה לא א"ע ודחי ל"ת משום דלא הוי בעידנא דמפקר הלאו דהא זה יכול ללבוש הבגד אפי' בלא ציצית ולא מיחייב להטיל בו ציצית משום גזירת חכמים בשוא"ת ואם באתה לומר שיטיל בו ציצית דצמר ואח"ך ילבש אותו וליתי עשה ולידחי ל"ת הא לא הוי בעידנא דזה כשמתעטף בבגד הא קעבר משום כלאים כמ"ש ר"י הכא דעיקר האיסור בשעת לבישה ולא מקיים העשה אלא אחר העטיפה וכל כה"ג לא אתי עשה ודחי ל"ת ושו"ר דדבר זה במחלוקת הוא שנוי דלהמאור בפ"ב דשבת ס"ל דגם בלבן גזרו אבל הרמב"ן במלחמותיו ס"ל דדוק' בתכל' הוא דגזור אבל בלבן חייב וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' ציצית דפשתן חייב בלבן דמינו כדעת רש"י והרי"ף ודלא כר"ת שכ' התוס' בשבת דכ"ו ע"ב ד"ה סדין יעו"ש וכן ראיתי למוהרי"ט הראשון בס' המכריע סי' פ"ח דלדידיה ס"ל דהגזירה היא אף בלבן וכדעת המאור והביא שם רבים החולקים וס"ל דסדין דוקא בתכלת נאסר אבל בלבן מחייבי יעו"ש ובהלכותיו לציצית בס' סם חיים בסו' דיבמו' ד"מ יעו"ש א"כ מעתה לדעת הסוברים דסדין חייב בלבן או דצמר או דפשתים מאי קאמר בעאי לאותובי וכו' סדין בציצית וכו' השתא דשנית לן שב וא"ת לא מיעקר הלא אעיקרא קושיא ליתא דהא אפשר במינו ומקיים מצות ציצי' א"כ מוכרח דפשטא דסוגיא קיימא אליבא דהסוברים דעיקר הגזירה היתה במינו ולהכי מקשה שפיר דהיכי עקרו בסדין בציצית מצות ציצית אי לאו משום דהויא בשב וא"ת והשתא א"ש דברי התוס' ודו"ק:

וחזה הוית להרב לשון לימודים סי' ח' שכ' על דברי תוס' הללו וז"ל ואיברא דהתם צריך למיהב ט' דאיך אפשר לו' משום דהוי שו"ת שיהא מותר לעמוד בטלי' דבת חיובא בלא ציצית דמ"מ כיון דבעמוד והטיל קאי יהא אסור ללובשו מעיקרא ומעולם לא אמרי' שוא"ת שאני ויש להם כח לחכמים לעקור דבר מן התורה אלא היכ' דיש לחוש לאיסור מן התורה כגון שופר ולולב וכו' גזי' שמא יעבירנו אבל התם נהי דיכולים לגזור ולאסור תכלת דהותר מהת"ו משום גזירה דשמא יקרע סדינו וכו' מ"מ להתירו שילבשנו בלא ציצית אין להם כח ובשלמא לשי' רש"י והרי"ף והרמב"ם ז"ל דחייב להטיל בו ציצית של פשתן ניחא שהרי התכלת אינו מעכב את הלבן אמנם לשי' ר"ת דאפי' בלבן של פשתן גזרו ק' דאיך התירו ללבוש טלית בת חיובא בלא ציצית כלל משום דהוי שוא"ת אתמהא עכ"ד:

ולפק"ד נ"ל דלק"מ דאפי' לדעת הסוברים דסדין פטור מכל ציצית ואפי' מלבן דבת מיניה אפ"ה מותר עמוד בסדין בלא ציצית דהרי התורה לא חייבה להתעטף בציצית אלא דאי מתכסי בציצית דבת ד"כ וראויה לציצית דחייב להטיל בה ציצית ובהדיא אמרי' במנחות דמ"א ע"א גבי מעשה דרב קטינא דאשכחיה מלאכא דמכסי סדינא ופרש"י דלא הו"ל ציצית כדאמרי' לעיל משום כסות לילה ופי' המוהרי"ט הראשון מכאן מוכח דהסדין פטור מכל ציצי' ואפי' מלבן דאי הוה רמי לבן הא מקיים מצות ציצית דתנן התכל' אינו מעכב את הלבן יעו"ש וקאמר תלמודא אלא מאי חובת גברא הוא נהי דחייב ר רחמנא כי מכסי טלית דבת חיובא היא כי מכסי טלית דלאו בת חיובא היא מי חייבי' רחמנא וכ"ן קאמר אלא אי אמרת חובת טלית הוא הא לא מיחייב' ע"כ דהשתא כי עקרו חכמים למצות ציצית מסדין הו"ל כאילו לא חייבו רחמנא לסדין בציצית כדקאמר תלמודא על סדין דרב קטינא כי מכסי טלית דלאו בת חיובא היא מי חייבי' רחמנא ע"כ והו"ל אינו ראוי מדאורייתא ולא קאי בעמוד והטל וא"כ מעתה אין להם לאסור ללובשו מעיקרא כיון דאפי' עומד בסדין בלא ציצית לא חייביה רחמנא להטיל דכיון דהם אמרו הו"ל כאילו לא ציותה התורה עליו והיינו משום דהוי בשוא"ת דכשיתכסה בסדין לא יטיל בו ציצית אבל מה שיאמרו הם לעקור דבר מן התורה בקום עשה אין להם כח ודו"ק. ומכאן נר' דאשכחנא לה פיטור למה שנסתפק המשל"ם בפ"ז מה' תרומות בכהן טמא שאכל תרו' טמאה מדרבנן וטהורה מדאורייתא אם פטור ממיתה או לא אם נאמ' שכיון שאינו ראוי מדרבנן אינו ראוי גם מדאורי' או לא יעו"ש דהרי מדקאמר תלמודא הכא גבי מעשה דרב קטינא דאשכחיה מלאכא דמכסי סדינא אל קטינא קטינא וכו' ציצית של תכלת מה תהא עליה א"ל ענשיתו אעשה וכו' אא"ב חובת גברא הוא היינו דמחייב דלא קא רמי אלא אי אמרת חובת טלית הוא הא לא מיחייבה אלא מאי חובת גברא הוא נהי דחייביה רחמנא כי מכסי טלית דבת חיובא כי מכסי טלית דלאו בת חיובא היא מי חייבי' רחמנא ע"כ הרי הכא דסדין דמיקרי דלא בת חיובא היינו מכח גזירת חכמים משום כסות לילה דמדאורייתא חיובי מיחייב דאי לת"ה היכי מצינן דשרי רחמנא כלאים בציצית אם לא בסדין ואפי"ה קאמר תלמודא דהוי כסות דלאו בת חיובא דלא חייביה רחמנא למיענש אעשה דציצית והיינו משום דכיון דאינו חייב מדרבנן הוי נמי דאינו מחוייב מדאורייתא וליכא עשה לחיובי עלה אפי' בעידן ריתחא דאי לא תימא הכי אלא דאע"ג דהוא אינו ראוי מדרבנן מ"מ ראוי מדאורייתא מאי מקשה תלמודא כי מכסי בטלית דלאו בת חיובא מי חייביה רחמנא דהטלית דאינו בת חיובא אינו אלא מדרבנן ושפיר קאמר ליה מלאכא דמחייב אעשה משום דלא קא רמי דהא מדאורייתא חיובי מיחייב ורב קטינא שנתכסה בסדין ולא קא רמי משום גזירה דרבנן משום כסות לילה ביטל למצות עשה דאורייתא בסדין אל"ו דכיון דאינו ראוי מדרבנן אינו ראוי גם מדאורייתא ולא חייביה רחמנא ולא מיחייב אעשה משום דליתיה וא"כ ה"ן בכהן טמא שאכל תרומה טהורה מדאורייתא וטמאה מדרבנן דאי"ל דכיון דאינו ראוי מדרבנן אינו ראוי גם מדאורייתא וקרינן ביה ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחולל' ועומדת וק"ל. ותו נ"ל סעד לדברי מההיא דאמרי' בפסחים ד"ז ע"א וניבטליה בשית כיון דאיסורא דרבנן עילויה כדאוריי' דמיא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטל הרי בהדיא דאף ע"ג דמדאוריי' ברשותי' קיימא כי לא אסרה תו' בשעה ששית אפי"ה כיון דרבנן אסרוהו כדאורייתא דמיא ולאו ברשותי' קיימא ואינו יכול לבטלו ויש לדחות וק"ל:

אמנם מה שקל"ט בדברי התוס' הוא דלפי מה שתי' הכא וז"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר וכו' ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא ע"כ דנמצא לפי דבריהם ז"ל דחיוב ציצית אינו בא עליו אלא אחר העיטוף ובשעת העיטוף לא נתחייב א"כ מאי מקשו התוס' ז"ל במנחות ד"מ ע"א על מה שתי' ועוד י"ל לפי' הקו' דב"ש אף במינן פטרי דסברי לה כרבי דאמר התכל' מעכבת את הלבן והשתא ניחא הא דנקט סדין ומיהו תימ' דהשתא כיון דלא אפש' נדחי עשה ללא תעשה ע"כ ומאי קו' הלא לפי מה שפי' דחיוב הציצית לא אתי אלא אחר העטיפה א"כ ליכא למימר אתי עשה ודחי ל"ת דהא אמרי' בביצה ד"ח היכא אמרי' אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת וכו' דבעידנא דמיעקר ללאו קא מוקים לעשה והכא הא משעת לבישה קא מיעקר ללאו דכלאים ועשה דציצית לא מקיים אלא אחר העטיפה וכה"ג לא אמרי' א"ע ודל"ת:

ואפשר לישב ולומר דהתוס' קאמרי התם דליתי עשה ולידחי לא תעשה משום דהשתא דלא אפשר בתכלת נמצא מתבטל מצות ציצית לגמרי כשנגזור גם במינו ולו' דהא אפשר בטלית של צמר שיטיל ציצית של צמר כבר כ' התוס' בכתובות ד"מ ע"א ד"ה כגון שאין זה חשוב אפשר יעו"ש וא"כ דמתבטלת היא מצות ציצית לגמרי מקשו דלימא אתי עשה ודל"ת אע"ג דלא הוי בעידנא ומכאן נר' סמך למ"ש בפסקי תוס' בזבחים דצ"ז ע"ב עמ"ש התוס' ד"ה ואחד וז"ל מיהו אכתי ק' היכי אתי עשה ודל"ת הא בעידנא דמתעקר לאו דשבירת עצם לא מקיים עשה דאכילה ע"כ וכ' בפסקי תו' וז"ל אם אי אפש' לקיים עשה בענין אחר לא בעינן בעידנא דמיעקר לאו קיים עשה ע"כ דאפשר דלמד כן מכח דבריהם דהכא כמ"ש ומהתימה על המשל"ם בפ"י מה' ק"פ ה"א הביא דברי הפסקי תוס' הללו וכ' והוא חידוש גדול בעיני ולפי מ"ש דהכי ס"ל להתוס' עצמם לא נשאר חידוש. אי"ן נוכל לישב. עפ"י מ"ש הנ"י בפ' אלו מציאות וז"ל ועל הא דאמרי' דאין עשה דוחה עשה ול"ת איכא דמקשו ל"ל מהאי ט' ת"ל דאפי' ליכא גבי טומאה אלא לאו גרידתא לא דחי ליה עשה דאבידה דהא ק"ל דלא דחי ליה אלא כגון מילה בצרעת וסדין בציצי' דבעידנא דקא עקר ליה ללאו קא מוקים לעשה אבל הכא אפי' עומדת על פתח בית הקברות כי מטמא עבר ליה ללאו ולא מקיים לעשה עד דמהדר ליה למרה וכו' והרנב"ר ז"ל תי' דהכא נמי בשעה דעבר הלאו קיים אעשה כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקיר' הלאו ואעפ"י שלא גמרו מה בכך גם מצות מילה לא נגמר' עד דפרע דק"ל מל ולא פרע כאילו לא מל וכו' דהוא ז"ל סבר דגוף עיקר העשה מתחיל משעת ראיתה וכו' אבל הרב ר' יהוסף בלשונו כ' בנימוקיו דשאר המפ' ז"ל לא סברי הכי דיכולים לו' דלא דמיא למילה דמילה כל מה שנעשה בה הוא גוף המצוה עצמה ואם לא גמרה לא נעשית אלא חצי מצוה כמו שאם לא הטיל ציצית אלא בב' כנפיו וכו' אבל גבי השבת אבידה עיקר גוף המצוה השבה בבית הבעלים שזהו עיקר גוף כונת המצוה והשאר הוי כעין מכשירי מצוה דודאי אעפ"י שצריך להשבת אבידה הנטי' וההבאה קוד' לכן עיקר גוף המצוה הוא ההשבה אל ביתו ודמי למכשירי שאר מצות וכו' ע"כ נמצא דדעת הרנב"ר ז"ל דעשה דהשבה מתחיל משעת ראות האבידה ודמיא למיל' דתכף משהתחיל, למול התחיל במצוה והויא בעידנא וא"כ ה"ן אפשר דס"ל להתוס' ז"ל דאע"ג דלאחר שנתעטף הוא דמתחייב בציצית מ"מ כיון דקרא קאמר גדילים ת"ל על ד"כ כסותך דמשמע שאתה מכוסה בו כבר וזה לא יבא לכלל חיוב ציצית אם לא שיתכסה בסדין נמצא דעיקר גוף המצוה מתחלת משעת הלבישה לענין דנימא דליתי עשה ולידחי לא תעשה וחשיב בעידנא ואע"ג דלא מקיים ליה למצות ציצית אלא אחר העטיפה אלא דאם כנים אנחנו בזה קשה דמאי מק' התוס' התם בזבחים גבי שבירת עצם היכי אתי עשה ודחי ל"ת הא בעידנא דמתעקר לאו דשבירת עצם לא מקיים עשה דאכי' כנז"ל התם נימא הכי דכיון דלא אפשר בלא שביר' ואיכא עשה דאכי' יתחשב כעוסק במצוה גופה כהשבת אבידה:

ועוד דהרי בהדיא כ' התוס' בחגיגה ד"ב ע"ב ד"ה לישא שהק' וא"ת וליתי עשה דלשבת יצרה ולידחי לאו דלא יהיה קדש ותי' דלא אתי עבה ודחי ל"ת אלא כגון מילה בצרעת דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה אבל הכח משעת העראה עובר ליה בלאו ועשה ליכא עד גמר ביאה ע"כ הרי בהדיא דס"ל דאפי' התחלת המצוה עצמה לא חשיב בעידנא כיון דלא מוקים לעשה עד גמר ביאה אלא דקל"ט ע"ז דהיכי קאמר תלמודא התם בביצה ד"ח דמייתו מינה התוס' דהוי בעידנא גבי מילה בצרעת הלא התם נמי לא מקיים מצות מילה עד גמר מילה ופריעה וכי קץ ליה לבהרת הרי עבר הלאו ולא מקיים לעשה עד דעביד פריעה דהא קי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל. וכפי"ז מתישב נמי מה שהביא הנ"י דאיכא דמקשו על ההיא דאמרי' דאין עשה דוחה עול"ת דל"ל מהאי ט' ת"ל דאפי' ליכא גבי טומאה אלא לאו גרידתא לא דחי ליה עשה דאבידה דהא קי"ל דלא דחי ליה אלא כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דקמיעקר ללאו קא מוקים לעשה אבל הכא אפי' עומדת על פתח בית הקברות כי מטמא עבר ליה ללאו ולא מקיים לעשה עד דמהדר וכו' ע"כ דלהכי הוצרך לט' דהוי ל"ת ועשה דאי לא הוי אלא לא תעשה גרידתא שפיר היינו יכולים לו' דכיון דלא אפ' לקיים מצות השבה מכח טומאת ביה"ק ומתבטלת מצות השבה לגמרי אמרי' אתי עשה ודחי ל"ת אפי' שלא בעידנא כיון דלא אפשר אי לאו דהוי עול"ת:

אשר עפי"ז מתישב אצלי מה שהיק' הר' שאגת ארי' ח"א סי' ל"ב על דברי התוס' דסוגיין דיבמות וז"ל אבל מ"מ דברי התוס' תמוהים וכו' בס"ד דאין מצות ציצית חל עד לאחר העיטוף והרי איסור כלאים ע"כ חל בשעת עיטוף א"כ היכא אמרי' דכלאים בציצית בעידנא דמיעקר לאו קמקיים לעשה הא הלאו דכלאים קדים לעשה שהלאו חל בשעת עיטוף והעשה אינו חל אלא עד לבתר עיטוף אל"ו ש"מ דהעשה דציצית נמי חלה בשעת עיטוף וא"כ ראוי לברך קודם שנתעטף עובר לעשיתן ולא בשעת העיטוף שכבר חלה עליו המצוה ואינו ע"ל עכ"ד ולפי מ"ש לק"מ דודאי כל דלא אפשר בענין אחר אע"ג דלא הוי בעידנא אמרינן אתי עשה ודל"ת והא דאמרי' התם בביצה ד"ח ע"ב ודאי כי קעביד כתישה א"ע ודל"ת אימור דאמרי' א"ע ודל"ת כגון מילה בצרעת אי"ן סדין בציצית דבעידנא דקא מיעקר לאו קמוקים לעשה הכא בעידנא דקא מיעקר לאו לא מוקים לעשה ע"כ היינו משום דס"ד השתא דכי אמרי' דכתיש משום דא"ע ודל"ת היינו אפי' דיעבור משעת כתי' עד שיכס' זמן מה ואהא פריך דלא אמרי' דא"ע ודל"ת אלא כגון סדין דהוי בעידנא דאע"ג דמצות ציצית אתי עליה אחר עטיפה מ"מ מיקרי בעידנא בערך שאין ביניהם הרחק כלל אלא אחר שיתכסה אתי עליה חובת ציצית מיד ותדע לך דהכי הוא דהא משני הש"ס התם הא ל"ק דבהדי דכתיש קמכסה והא כי אמרי' דבהדי דכתיש מכסי לא סגי דלא כתיש תחי' דהא כי לוקח הרגבים בידו וכותשם ומכסה נמצא קדמה ליה כתישה לכיסוי דהא לא אפ' בלאו הכי אלא דאפי"ה כל כי האי לא מעכב וחשיב ליה בעידנא משום דכיון דלא אפשר בלא"ה לקיים המצו' אע"ג דלא הוי בעידנ' גמיר' א"ע ודל"ת:

אי"נ אפשר לישב לקו' השאג"א ז"ל עפ"י מ"ש התוס' ביבמות ד"מ ע"א ד"ה כיון דאפשר במוכן לעיל דמסיקנא דחוטי פשתן פוטרין בשל צמר וכו' אי"ן מדאוריי' שריא ורבנן היא דגזור דכיון דאפשר לקיים שניהם אבל מדאורייתא שרי דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו משום דחיה והא דמסקינן לעיל דפוטר היינו מדאוריי' אי"ן מסקנא לא קיימא הכי ע"כ הרי בהדיא דס"ל דחוטי צמר בסדין וחוטי פשתן בטלית של צמר דהותר היינו משום דהתורה התירתו ולאו משום דנימא דאתי עשה ודל"ת והא דקאמר לעיל דפוטר היינו מדאורייתא אלא דרבנן גזרו עליו וכיון דאפ' במינן ואי"ן ראי דקאמר לעיל דפוטר היינו מדרבנן מ"מ מסקנא לא קיימא הכי אלא דמדרבנן אסו' משום דהא אפשר במינן עם כי בהדיא אמרי' בביצה ד"ח דהיכא אמרי' דאתי עשה ודל"ת כגון מילה בנרעת אי"ן סדין בציצית וכו' דהרי כי מה שהותר סדין בציצית היינו משום דחיה דאמרי' א"ע ודל"ת וכ"ן אמרי' בשבת דקל"ב ע"ב מ"מ אינהו הכי ס"ל א"כ מעתה ל"ק קו' השאג"א להתו' מההיא דביצ' דאינהו ס"ל דלאו משום דחיה דאתי עשה ודל"ת דהתורה התירתו וכשהתירתו התורה ואתו רבנן וגזרו עלה דליתסר אמרינן דכיון דהוי בשוא"ת שפי"ד אלא דעכ"ז הוק' להתוס' דהלא שהתירה התורה והם באו לאסור חשיב קו ע כשילבש סדין בת ד"כ בלא ציצית הרי עובר בידים ומ"מ מקשו התוס' שם במנחות לעיל בד"ה סדין דהשתא כיון דלא אפ' ליתי עשה ולידחי ל"ת לב"ש דלא דרשי סמוכים למשרי כלאים בציצית ותדע לך דהכי היא דהרי אמרי' התם במנחות ולא יהא אלא לבן כיון דאפ' במינן לא כדריש לקיש דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת ע"כ והשתא כיון דאפ' במינן היכי אמרי' התם דהיכא אמרינן דא"ע ודל"ת כגון מילה בצרעת אי"ן סדין בציצית הא בסדין בציצי' אפ' במינן וכיון שאתה יכול לקיים שניהם ל"א ביה א"ע ודל"ת וא"כ מוכרח דכי אמרי' דחוטי צמר פטו' בשל פשתן היינו משום דהתורה התירתו ואפ' שזהו כונת התוס' ודו"ק:

והן אמת דלפ"ז ק"ט דמאי יליף ביבמות ד"ד ע"א דא"ע ודל"ת דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך ופי' רש"י אלמא דא"ע ודל"ת הלא לפי דבריהם לאו משום דחיה הוא אלא דהתורה התירתו וכמו שכן ראיתי להר' יצחק ירנן שהיק' כן ע"ד התוס' בפ"ג דה' ציצית ה"ו יע"ש. ונר' דגם את זה אפ' לישב והוא דהתוס' לא יצטרכו למילף דאתי עשה ודל"ת מגדילים אלא יליף כמ"ד בנזיר דנ"ח ע"א דנפ"ל מראשו וקאמר תלמודא מ"ט לא נפ"ל מגדילים אמר לך לכדרבה הוא דאתא דרבה רמי כתיב ונתנו על ציצי' הכנף מין כנף פתיל תכלת וכתיב צמר ופשתים יחדיו הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן וכו' ע"כ וא"כ מעתה מכח דהך דרבה הוא דכ' התוס' דסדין בציצית היינו משום דהתורה התירתו ול"א תו דסדין בציצית הוי משום דא"ע ודל"ת ובהכי א"ש דברי התוס' דסוגיין וק"ל:

אלא דהעומד לנגדינו הוא דא"כ מאי מקשו התוספות ברכות ד"ך ע"א ד"ה שב ואל"ת וא"ת נזיר וכ"ג קום עשה הוא דיטמא למת ותי' רש"י דקרא גלי לן דלאו דלא יטמא לא נאמר גבי מת מצוה ולא נהירא דאם כן כל מקום דאמרי' שעשה דל"ת לקרי שוא"ת וכו' והיאך קרי ליה דחיה אימא שאינו דחיה דהתם לא נאמר הלאו ועוד דהא ל' ותמיד ופסח דדחו שבת כדאמרי' בפ' אל"ד אלמא מקרי שפיר דחיה וכו' עכ"ל דהרי הכא גבי ציצית כ' להדי' דלאו משום דחיה הוא אלא דהתורה התירה מדסמיך צמר ופשתי' גדילים תעשה לך וא"כ התם נמי דאיכ"ל דל"ת דטומאה כשם שלא נכתב על הקרובים ה"ן לא נכתב על מת מצוה והיינו משום דהתורה התירתו לימא הכי וכמ"ש רש"י ולא הוי משום דחיי וא"כ אפי' בקום עשה מיטמאו נזיר וכ"ג אשר לא כן בפסח ותמיד ומילה ועיין להרא"ם בתוספו' על הסמ"ג ה' מגילה סי' ו' שדחה דברי התוס' קרוב לזה יעו"ש ועיין להר' חות יאיר בסי' ג"ה בזה ודו"ק וי"ל וק"ל:

והנה בעיקר תי' דברי התוס' הנז"ל דמה"ט הו"ל סדין בציצית שוא"ת אע"ג דכי מכסי בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית והרי הוא בידים משום דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד לאחר שנתעטף ולאחר שנתעטף דמתחייב שוא"ת הוא ראיתי בשו"ת חות יאיר סי' צ"ה שהק' על מה שפסק הרב בעל תה"ד בתשו' סי' רפ"ה הביאו המ"א בהגה ש"ע ביו"ד סי' שע"ב שאם הגידו לכהן שמת בביתו והוא ערום צריך לרוץ תכף החוצה ואל ילבש עצמו תחיל' כי אין שום מצוה דאורייתא נדחה מפני כבוד הבריות וז"ל בתוך התשו' ואי קשיא על הוראות התה"ד הכי ק"ל עמ"ש שמחוייב זה הכהן לרוץ החוץ ערום ויחף הלא מסקינן בסוגיא דפרק מי שמת הנ"ל שוא"ת שאני ובכה"ג זה שבאתה לו הבשורה שמת בבית אעפ"י שהטומאה עצמה היא לאו שיש בה מעשה מ"מ זה שמת בביתו בפתע פתאום אין מוטל עליו רק לפרושי משם וליצא ומה ששוהא בלבישתו לא הוי רק שוא"ת מה שאין כן הלבוש כלאים דמעיקרא כשלבשו עביד מעשה של עבירה והכי מוכח ומדוקדק בדברי רש"י שם במ"ש וז"ל והלובש כלאים עקרו במעשה ממש שהוא לובשו וכו' וידעתי שהקורא ישיבני מנא לך סברת הכרס הזו ומנ"ל להק' אבל יעיין המשיב בתוס' בפ"ב דשבועות די"ז ע"א ובפ' האשה רבה ד"ץ רע"ב ד"ה כולהו נמי וכו' יר' כי דברי כנים ואמיתים ת"ל וצריכים נגר להשיב דברי ת"ה וכו' מ"מ קו' הנ"ל שיש לנו סיוע שיש בה ממש מדברי התו' המוכרחי' במקומם נשאר שרירא וקיימת וצריכה לפנים ולפני ולפנים עכ"ל כונת קו' היא דהתוס' בפ"ב דשבועות די"ז ע"א ד"ה או אין צריך כ' גבי הא דתנן היה לובש כלאים ואמרו לו אל תלבש אל"ת והוא פושט ולובש חייב על כל א' וא' וקאמר עלה ר"א אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש ורב ביבי אמר לא פושט ולובש ממש אלא מכניס ומוציא ידו בבית אונקלי וכ' ור"א דפליג עליה התם וחשב שהייה כמעשה כיון דתחי' הלבישה ע"י מעשה ע"כ ומדברי התוס' דיבמו' ד"ץ ד"ה כולהו משמע דס"ל דכ"ז דאמרי' גבי כלאים דחשיב השהייה כמעשה היינו משום דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אשר לא כן בלבישת סדין דבת חיוב' דאין בו ציצית לא חשיב השהיה כמעשה כיון דבשעת לבישתו לא נתחייב עדיין בציצית דנמצא ברשות נחית ללובשה וא"כ אף כי אח"ך בא עליו חיוב ציצית אחרי התעטפו חשיב שוא"ת מה שעומד בסדין בלא ציצית וא"כ ה"ן גבי כהן שבאתה לו הבשורה שמת בבית שאין מוטל עליו רק לצאת משם ולא להיות משתהה ומה ששוהה שם כדי ללבוש אינו אלא שוא"ת וכה"ג נדחה מצוה דאורייתא מפני כבוד הבריות כיון דעיקר כניסתו היתה בהיתר וזה שמת בפתע פתאום דאינו חייב הוא אלא לצאת משם חשיב שוא"ת ומסקינן בפ' מי שמת שב וא"ת שאני ואמאי קאמר התה"ד כי צריך לרוץ תכף ולא ילבש כי אין שום מצוה דאורייתא נדחה מפני כבוד הבריו' זהו כונת קו' מבוארת:

אמנם נ"ל לפק"ד דלק"מ על התה"ד דהרי בהדי' אמרי' בנזיר די"ו ע"ב גבי הא דבעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מהו בעי שהיה למלקות או לא ומפרש לה כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה כי גמירי שהיה בבית המקדש אבל אבראי לא או"ד ל"ש תיקו ופירש"י כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל בביה"ק שמפסיק בינו לבין הטומאה ונדר בעודו בתיבה שהוא טהור ואח"ך בא חבירו ופרע עליו את המעזיבה וכו' ע"כ ומ"מ אי צריך שהיה חייב מלקות אע"ג דבזה ששוהה אינו עושה מעשה אע"כ בתר תחי' כניסתו אזלינן אע"ג דכניסתו שם בהיתר היתה שהרי נכנס בשתו"מ שהפסיק בינו לבין הטומאה ואפי"ה חשיבא שהייתו מעש' וכן נמי אמרי' התם בנזיר דמ"ג דמשכחת לה טומאה וביאה בהדי הדדי כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין מר בר ר"א אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתא אדיתיב דטו' וביאה בהדי הדדי קאתיין הרי דאע"ג דמתחילה כשנכנס או בשתו"מ או כשהיה גוסס עדיין לא היה אסור ליכנס ואפי"ה כשנפרע המעזיבה וכשמת חייב מלקות ואעפ"י שאינו עושה מעשה ואעפ"י שתחילת הכניסה בהיתר מ"מ תחילת המעשה של התירא גורם לאיסור שלאחר שעה להיות נחשב כעושה מעשה וא"כ ה"ן דכוותא גבי שמת לו מת בפתע פתאום בבית דחשיב שהית הלבישה מעשה מכח תחי' הכניסה בהיתר ולא ניתנה לידחות מצוה דאורייתא בקום עשה משום כבוד הבריות ושפיר פ' התה"ד. וכן ראיתי שהק' הר' מוהר"י אלגאזי בס' ארעא דרבנן מער' א' אות י"ח וז"ל איברא דעל שניהם על מוהרי"ל והרב חות יאיר תמה אנכי דהלא כ' הרמב"ם בפ"ג מה' אבל וז"ל כהן שנכנס באהל המת וכו' אם ישב שם כדי השתחויה הרי זה לוקה ע"כ אלמא ס"ל דהשהיה חשיב לאו שיש בו מעשה מדמחייב מלקות עלה וכ"כ התוס' בהדיא בפ"ג דנזיר די"ז אהא דבעי רבא נזיר והוא בבית הקברות בעי שהיה למלקו' או לא היכי דמי אילימא דא"ל לא תנזור למ"ל שהיה נזיר מ"ט לא בעי שהיה דקא מתרו ביה ה"ן קא מתרו ביה וכ' התוס' ז"ל ולא הוי האי כלאו שאין בו מעשה במה שמקבל נזירות דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר ע"כ הנה דדברי הרב תה"ד בנויים חזקים כראי מוצק ע"פ המוסכם להלכה דהשהיה הוי לאו שיש בו מעשה וכ"כ עוד הרמב"ם פ"ה מה' נזירות ה' כ"א שאם נזר בבית הקברות לוקה אף משום בל תאחר ע"ש וכו' עכ"ל והנה לפי מה שפי' בכונת קו' הר' חות יאיר קושית הרב ז"ל מההיא דפ' הרמב"ם בפ"ג מה' אבל כהן שנכנס באה"מ וכו' אם ישב שם כדי השתחויה ה"ז לוקה אלמא ס"ל דהשהיה חשיב לאו שיש בו מעשה לק"מ דההיא ודאי חשיבא שהיתו מעשה כיון דתחי' כניסת הכהן לאה"מ באיסו' דהוי כמו כלאים אך קו' אחרו' חזקו' הם כראי מוצק:

ומכל אלין דהוו תמיה אני נמי למה שראיתי בס' מגילת ספר לאוין ד"ש שכ' על מ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' ביאת מקדש הכ"א כ"ב גבי טמא או טהור שנכנס למקדש ונטמא אסור לו לשהות וכו' ואם שהה וכו' חייב כרת ואם היה שוגג מביא קרבן וכ' הכ"מ דלענין מלקות דאיבעי' לן התם ולא איפשיטא פסק לקולא וכ' הרז"ל והא דלא פ' בפי' דאם שהה והתרו בו דלוקה היינו משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו דדוקא כשנכנס טמא למקדש שנטמא מבחוץ תנן בפ' אלו הן הלוקין ופסקה הרמב"ם בפ' ח"י מה' סנהדרין דהנכנס למקדש והוא טמא לוק' דכניסתו הויא מעשה משא"כ בשנטמא בפנים ושהה אפי' בכדי שיעור שהיה אינו לוקה אף אם התרו בו בשוא"ת הוא ולא עביד מעשה זולת דאם התחיל לצאת ולא גמר לצאת והתרו בו שיצא מיד ונשתהה שם בכדי שיעור שהיה אזי לוקה וכו' והנה הרמב"ם כ' בפ"ג מה' אבל כהן שנכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שידע התרו בו אם קפץ ויצא פטור ואם ישב שם כדי השתחויה וכו' ה"ז לוקה ואין להק' עליו אמאי לוקה והא לאו שאין בו מעשה הוא וע"כ לא חייב הכא אל"ד כשהתחיל לצאת והלך מעט ועמד דעמידתו שם הויא מעשה גמור וכו' ודוחק זה לומ' דהתם נמי בכה"ג מיירי דאין זה פשט דבריו כלל ולכן נלע"ד דהתם שאני שכבר עבד ליה מעשה שנכנס לאה"מ או לבה"ק ואף דבשוגג היה מ"מ השתא דידע ולא יצא שפיר לוקה על ישיבתו דסופו הוכיח על תחילתו דניחא ליה במעשה כניסתו והועילו מעשיו משא"כ בשדה במקום שאין שם מת ובפתע פתאום קברו מת שם ועשאו ביה"ק שלא בידיעתו כגון שהיה ישן דאז אפי' אם ישב שם כשיעור אינו לוקה דהו"ל לאו שאין בו מעשה וכו' וזה הט' יספיק לר"א דאמר דלקי אשהיה בכלאי' וכו' ואעפ"י שלא פשט דאינו עושה מעשה בכל פעם מ"מ כיון דמעיקרא כבר עבר ליה למעשה הלבישה וכו' א"כ כל פעם שמתרין בו והוא שוהה באיסו' חשיב כאילו עביד מעשה וכ"כ התוס' בפ' האשה רבה ד"ץ ע"ב ד"ה כולהו וכו' ע"כ יעוש"ב. ולפק"ד קל"ט דאיך פסקיה בסכינ' חריפ' דביושב במקום שאין שם מת ובפתע פתאום קברו מת שם ועשאו ביה"ק שלא בידיעתו כגון שהיה ישן דאז אפי' אם ישב שם כשיעור דאינו לוקה דהו"ל לאו שאין בו מעשה ולא זכר שר תשו' התה"ד דפ' היפך וכל המקומות הנרשמים הנז"ל דסתרי לחילוק שחי' הוא ז"ל דמשם מוכח דאפילו בכניסתו בהיתר חשיבא שהייתו שם מעשה וכנז"ל:

ברם נשאר לנו לדעת דלפי מ"ש נמצא התוס' סתרי דידיה אדידיה דאילו מדברי התוס' דנזיר די"ו ע"ב ד"ה ר' יוחנן וכו' ודי"ז ע"א ד"ה הגה"ה מיחיל וד"ה אילימא דאמרי ליה לא תנזור משמע דס"ל דשהיה חשיבא כמעשה אע"ג דתחי' כניסתו בהיתר היתה וכמו שכן ראיתי להמשל"ם בפ"ג מה' ביאת מקדש ה"ג דמתחי' עלה על דעתו לחלק ולומר דכ"ו דאמרי' דהשהיה חשיב כמעשה היינו דתחי' כניסתו באיסור היתה כלבישת כלאים אמנם אם תחי' כניסתו בהיתר היתה לא חשיב השהיה כמעשה וכ' דאחר העיון הא ליתא והביא התוס' דנזיר די"ז ע"א ד"ה אילימא הנז' ודייק מיניה דאפי' דהכניסה בהיתר היתה חשיבא כמעשה ואילו מתוך דברי התוס' דיבמות ד"ץ ע"ב ד"ה כולהו משמע דדוקא גבי כלאים דתחילת לבישתו באיסור אהכי חשיבא שהייתו מעשה אשר לא כן בסדין בציצית דכיון דתחילת לבישתו דלא חלה עליו עדיין מצות ציצית לא חשיבא שהייתו בו מעשה וכן משמע מתוך דברי התוס' דנזיר דמ"ג ע"א ד"ה כגון שנכנס בשתו"מ וכו' וצ"ל דהוא מסייע להסיר המעזיבה דהא בהתרו בו למלקו' איירי ע"כ דמשמע דהוק' להו דהא אע"ג דבא חבירו ופרע עליו המעזיבה אמאי ילקה דהא בהתרו בו למלקות איירי והא לאו שאין בו מעשה הוא ולא ס"ל דהשהיה יתחשב כמעשה משום דבהתירא היתה הכניסה ולהכי הוצרכו לתרץ דצ"ל דהוא מסייע וחשיב כמעשה ולהכי לקי וע' להר' יצחק ירנן ז"ל בפ"ה מה' מלכים ה"ח שפי' כן ועמד מתמיה דדבריהם סותרים למ"ש הם ז"ל בנזיר די"ז ד"ה אילימא יעויין שם:

וכדי לישב את כל זה אבא אעי'ר מה שיש מן הקושי במ"ש הרב יצחק ירנן ז"ל לשם על מה שהיק' דהתוס' סתרי דידיה אדידיה כ' וז"ל ואין לו מט' אחר משו' דעקימת שפתים חשיב מעשה דאין זה אלא במימר ונשבע דוקא וע' לרבינו ריש ה' תמורה ובמרן שם ובה"ה פי"ג מה' שכירות דבכל האמור שם ליכא למימר הכא דהנזירות חשיב מעשה ע"כ דהנה אמת דבריש ה' תמורה כ' הרמב"ם מפי השמוע' למדו דכל מצות ל"ת שאין כה מעשה אין לוקין עליה חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם וכ"כ הרמב"ם בפ' ח"י מה' סנהדרין אמנם מה שהביא משם הה"מ בפי"ג מה' שכירות היא תבריה דהרי על מ"ש הרמב"ם ז"ל שם ה"ב ואפי' חסמה בקול לוקה כ' שם הה"מ מחלוקת ר' יוחנן ור"ל ופ' כר"י וכו' והטעם בגמרא דעקימ' שפתים הוי מעש' וכבר הק' המפ' ז"ל ממה שאמרו כל לאו שאין בו מעש' אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבי' בשם אלמא דעקימת שפתים לא הויא מעשה והרב ז"ל כ' כן בפי"ח מה' סנהדרין ותימה איך פ' שתיהן והעיקר שמה שאמרו כאן דעקימת שפתים דחסימה הוא מעשה הוא מפני שדיבורו כא לכלל מעשה שע"י קולו היא נחסמת אבל דיבור שאינו בא לכלל מעשה לא ומימר דומה הוא לחסימה ולאו שיש בו מעשה הוא שהרי ע"י דיבורו נתפסת הבהמה בקדושה וכו' ע"כ דהרי בהדיא דכל דבדיבורו עביד מעשה שע"י דיבורו נתפסת הבהמה בקדושה חשיבא מעשה ופירש רש"י התם בתמורה גבי מימר דבדיבורו עביד מעשה דמעיקרא חולין והשתא קודש וא"כ ה"ן גבי נזיר דקדוש קריה רחמנא שנא' קדוש יהיה שפיר חשיב דיבורו מעשה א ראיתי בכ"מ סוף ה' תמורה שהביא משם הר"י קורקוס וז"ל ואע"ג דמקדיש בעל מום לוקה התם שאני דבדיבורו עביד מעשה שמשנה הבהמה מחולין לקדש ע"כ וה"ן כן הוא דמתחי' אדם זה היה מותר להיטמא למתים ולתגלחת ולשתית יין ושכר ועתה בדיבורו נעשה קודש לאסור עצמו בכל אלו וחשיב דיבורו מעשה ועיין להר' מגי"ס לאוין ש"י:

וטרם בואי לישב דברי התוס' הנז"ל רגע אדבר במ"ש המשל"ם לשם וז"ל ודברי התוס' שכ' הכי דייקי דכ' דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם בשנודר ודאי שאין כונתם דס"ל דעקימת שפתיו שנודר בנזיר חשיב מעשה דהא קי"ל דעקימת שפתים לא חשיב מעשה ועוד דאי טעמא דהתוס' הוא משום עקימת שפתים הכי הול"ל דלאו שיש בו מעשה הוא במה שנודר בנזיר בביה"ק אל"ו דמה שנודר בנזיר לא חשיב מעשה ולא חייבוהו מלקות אלא משום דאינו יוצא משם ואע"ג דאינו עושה מעשה במה שאינו יוצא כיון דהביאה היתה ע"י מעשה אף מה שאינו יוצא חשיב מעשה ע"כ ולפקע"ד קל"ט דהרי אפי' לפי מ"ש הוא ז"ל דכונת התוס' דחשיב לה מעשה היינו משום דאינו יוצא משם דאע"ג דאינו עושה מעשה במה שאינו יוצא כיון שהביא' היתה ע"י מעשה אף מה שאינו יוצא חשיב מעשה (דהרי הכא קאמר תלמודא בהדיא אילימא דאמרי ליה לא תנזור ל"ל שהיה נזיר מ"ט לא בעי שהיה דקמתרי ביה ה"ן קמתרי ביה ועלה הוא דכ' התוס' אילימא דאמרי ליה לא תנזור וכו' דנזיר טמא מ"ט לא בעי שהיה וכו' משום דקמתרו ביה שלא יטמא והוא נזיר ה"ן מתרין ביה שלא ידור בו בנזיר והוא עובר לקי וכו' הרי דמה שמתרין בו היינו שלא ידור והוא עובר ונודר לקי כמו בנזיר טהור שמתרין בו שלא יטמא דלקי אפי' בלא שהיה כלל וע"ז הוק' להו ז"ל דהא דיבור זה שנודר הוי לאו שאין בו מעשה וע"ז כ' ולאו האי כלאו שאין בו מעשה במה שמקבל הנזירות דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר כלומר דכיון שהי"ל לצאת חוץ מביה"ק ולנדור וזה נדר בביה"ק וקמחלל לנזירות לטמאו דיבורו חשיב מעשה) מ"מ מאי האי דקאמרי דלשב"מ הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר דמשמע דמאי דחשיב לשיב"מ היינו משום שלא יצא משם בשעה שנודר בנזיר כי לפי דברי הרז"ל לא הול"ל אלא במה שאינו יוצא משם אחר שנדר בנזיר מלבד דלא יכון דרך הרז"ל דקאמר דכונת התוס' הוא דחשיב מעשה מה שאינו יוצא דהלא בהדיא כ' התוס' ה"ן מתרין ביה שלא ידור בנזיר והוא עובר לקי דהרי מה שהתרו בו היינו שלא ידור ואם אינו לוקה על מה שנדר משום דהוי לאו שאיב"מ הלא לא א גם אם אינו יוצא דלא התרו בו שיצא ומ"ש הרב ז"ל ודאי דאין כונתם דס"ל דעקימת שפתיו שנודר בנזיר חשיב מעשה דהא קי"ל דעקימת שפתים לא תשיב מעשה הלא לפי מ"ש משם הה"מ והכ"מ משם מהריק"ו כנז"ל עיניך הרואות דאף דקי"ל דעקימת שפתים לא חשיב מעשה היינו היכא דבדיבורו לא עביד מעשה אבל היכא דבדיבורו עביד מעשה כגון גבי בהמה דע"י שהוא מימר נתפסת הבהמה בקדושה חשיב מעשה וה"ן דכוותא כמש"ל:

מעתה נתישבו דברי התוס' דלעולם ס"ל דדוקא כשתחי' כניסתו באיסור הוא דאמרי' דשהייתו חשיבא מעשה כלבישת כלאים וכמ"ש ביבמות אשר לא כן בלבישת סדין דאע"ג דאחרי התעטפו חלה עליו מצות ציצית מ"מ כיון דבשעת לבישתו עדיין לא חלה עליו מצות ציצית לא חשיב שהייתו דבתר הכי מעשה וכ"ן כשנזר והוא בביה"ק אי הוה הט' שהיה דבתר הכי לחודה ה"ן דלא הוי לקי דלא חשיבא מעשה אלא ט' דלקי היינו משום דכשהתרו בו לא תנזור ובביה"ק והוא עובר ונוזר חשיב דיבורו מעשה שהוא נתפס לקדושה וא"כ כשנזר בביה"ק דהיה לו לצאת החוצה ולינזור והוא נוזר שם בביה"ק חשיב מעשה שהוא נוזר שם כדי ליטמאות ולחלל הקדושה של הנזירות והיינו מ"ש התוס' בנזיר די"ז ע"א ד"ה אילימא כשתדקדק יפה כמו שדקדקנו וכן נמי כשלא התרו בו בשעת נזירותו שלא ינזור כ"א אח"ך ואמרו לו צא ואל תטמא דשהייתו חשיבא מעשה כמ"ש התוס' שם די"ו ע"ב ד"ה ר"י וי"ז ע"א ד"ה מיחיל היינו משום דכיון דמתחיל' כשנזר דעבד מעשה הדיבור וגילה בדעתו למפרע דאף אם היו מתרין בו כשנזר אל תנזור לא היה מאזין אליהם כיון דמתחי' כבר עשה מעשה מלקין אותו עכשיו כשהתרו בו אל תשהה ושהה למפרע על המעשה דמעיקרא ועיין במגי"ס לאוין ר"ן ולהכי בנכנס בשידה תיבה ומגדל דכניסתו בהיתר היתה הוצרכו התוס' לשם דמ"ג לו' דצ"ל דהוא מסייע להסיר המעזיבה דאי לא"ה הוי לאו שאין בו מעשה כיון דעיקר הכניסה בהיתר היתה ולא חשיבא שהיה דבתר הכי מעשה וגם לא היה שום מעשה אי לאו בסייע ובדרך זו אלך לפרש נמי ההיא פסקא דהרמב"ם דפ"ה מה' נזירות ה' כ"א דאם נזר בביה"ק לוקה אף משו' בל תאחר והוא דאמרי' התם בנדרים ד"ד כי על מאי דקאמר התם בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה רב אחא בר יעקב אמר כגון דנדר בביה"ק הניחא למ"ד לא חיילא עליה נזירות מאלתר אלא למ"ד חיילא עליה נזירות מאלתר מי איכא בל תאחר ועוד האמר מר בר אשי חיילא עליה נזירות מאלתר וכו' אפ"ה קם ליה בבל תאחר משום דקא מאחר נזירות דטהרה ופירש"י דקא מאחר לנזירות דטהרה דלאלתר מיבעי ליה למיפק חוץ מביה"ק ולמינזר נזירותיה בטהרה ע"כ וי"ל דמאי קאמר רש"י ולמינזר הלא למ"ד חיילא עליה מאלתר היינו דאינו צריך תו למינזר וכמו שפירש"י בנזיר די"ו ע"א ד"ה אתמר יעו"ש והכא קאמר ועוד האמר וכו' אפי"ה וכו' כי ע"כ נ"ל דרש"י ס"ל דמשום השהיה לא הוה מלקינן ליה כיון דתחי' הכניסה בהיתר היתה והו"ל לאו שאין בו מעשה אלא דהכא לקי משום דיבורו דנזר בביה"ק דהו"ל למיפק מביה"ק ולמינזר נזירותיה בטהרה ודיבורו חשיבא מעשה מה שנדר בביה"ק וקמאחר קרבנות דטהרה ולהכי לקי א"כ מעתה נסתלקו קו' המוהר"י אלגאזי ז"ל מעל הר' חות יאיר ז"ל כנז"ל מכל וכל משום דשאני ההיא דהתה"ד דלא עביד מעשה כלל ואפי' בדיבור וכמו כן אזדא לה תמיהתנו מעל הרבנים הנז"ל מההיא דנזיר דמ"ג דאמרי' כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבורו ופרע. עליו את המעזיבה דהו"ל טומאה וביאה באים כאחת וחייב מלקות ההיא נמי היינו משום דקעביד מעשה דסייע בפריעת המעזי' וכמ"ש. התוס' האמנם מה שהק' על הרבנים הנז' מההיא דנזיר די"ז ע"ב בנזיר שנכנס לביה"ק בשתו"מ ונזר בתוכה ובא חבירו וכו' דאי בעי שהיה חייב מלקות בשהייתו אע"ג דתחילת כניסתו בהיתר היתה והתם מיירי בלא סייע וכמ"ש התוס' ד"ה ובא וכו' יעו"ש במקומה עומדת ועתה אוסיף נמי להק' עליהם ממאי דאיבעיא לן בשבועות די"ז בעי רבא צריך שהיה למלקות או אין צריך שהיה למלקות וכו' בעי ר"א טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהיה במזיד לא גמי' שהיה או"ד בפנים גמירי שהיה ל"ש באונס ול"ש במזיד ע"כ. והנה ממ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' ביאת מקדש ה' כ"א כ"ב דבנטמא בחוץ ונכנס למקדש לא הזכיר בה שהיה אלא כ' דבכניסתו חייב כרת ולא הזכיר שהיה אלא בנטמא במקדש א"כ נמצא דאי הוה בעינא שהיה כדי השתחויה דמשמע דלקי הרי אע"ג דכניסתו בהיתר היתה ובשהייתו לא עביד שום מעשה ואמאי מיחייב מלקות אי לאו דאע"ג דכניסתו בהיתר היתה חשיבא שהייתו מעשה מכת תחילת כניסתו ועדיפא מינה ראיתי להמשל"ם בפ"ו מה' נזירות ה"ח שהבליע נדון זה דמת פתאום והיה שם כהן גבי נזיר בתוך בעית רב אשי בשבועות נזיר בקבר בעי שהיה למלקות או לא ופירש"י כגון שנכנס בשתו"מ ונטמא באונס וכ' הרז"ל והא דלא מוקי ר"א לבעיא זו כגון שנכנס לאהל שהיה שם גוסס ומת הגוסס דנמצא שלא נתחייב כלום בכניסתו אפשר דס"ל דגוסס כיון שרוב גוססין למיתה חשיב כמזיד במה שנכנס ור"א אף בפנים לא גמירי שהיה כי אם באונס וכמש"ל ואם בשעה שנכנס לא היה גוסס ומת פתאום אין ה"ן דדמיא לנכנס בתוך שתו"מ ומאי דלא נקט בכה"ג משום דהוי קצת מלתא דלא שכיחא עכ"ל נמצא לפי דבריו דגבי נזיר שנמצא בבית ומת שם מת בפתע פתאום הוא בכלל בעית הש"ס אי בעי שהיה או לא ואי בעי שהיה חייב מלקות אע"ג דבשהייתו לא קעביד מעש' מכח תחי' כניסתו ואע"ג דבהיתר היתה וא"כ הוא הדין גבי כהן:

והשתא דאתית להכי דדין זה דכהן שמת לו מת בפתע פתאום דהוא בכלל בעית ר"א גבי נזיר דמת לו מת בפתע פתאום אי בעי שהיה למלקות או לא ל"ק מידי על הרבנים הנז"ל והוא דדבר זה במחלוקת הוא שנוי דלהתוס' שם בשבועות די"ז ע"א ד"ה או אין צריך דפי' דבעית הש"ס היינו בהיכא דלא שהה אי מיפטר ממלקות דנימא דבעי שהיה בקרבן או"ד דמחייב מלקות דנימא דלא בעי שהיה אלא אפי' בלא שהיה מחייב אבל בדשהה פשי' דמחייב מלקות וכן משמע דס"ל לרש"י שם דפי' בד"ה למלקות וכו' ועמד פחות מכדי שהיה יעויין שם וכן ס"ל להראב"ד ז"ל בהשגו' פ"ו מה' נזירות ה"ט יעו"ש אמנ' לדעת. הרמב"ם ז"ל דפ' לשם דאפי' שהה אינו לוקה ופי' הכ"מ ז"ל ולישב דעת רבינו צ"ל שהוא ז"ל מפרש דהכי קמיבעיא בעי שהיה למלקות שאם ישהה ילקה או לא בעי שהיה כלו' שהיה אין לה ענין שאינה מעלה ולא מורדת דאפי' שהה אינו לוקה דכי גמירי שהיה דלקי עלה במקדש אבל אבראי לא לקי עלה ואסיקנא בתיקו ולקולא ע"כ ואפשר דמה שפ' הרמב"ם דאם שהה דמלקין אותו מכת מרדות היינו משום דאע"ג דמלקות ליכא מ"מ איסורא דאורייתא איפא ומשו"ה מכין אותו מ"מ דלא יהא אלא איסורא דרבנן וכ"ן יש להוכיח ממ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' איסורי ביאה הכ"א נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס וכו' ואסור לג לשהות וכו' ואם שהה וכו' חייב כרת ואם היה שוגג מביא קרבן שם בעי רבא צריך שהוה למלקות או אין צריך שהיה למלקות וכו' תיקו ופסק לקולא ע"כ א"כ מעתה שפיר כ' הר' חות יאיר והר' מגי"ס גבי כהן ונזיר דמת להם מת בפתע פתאום דהוי שהיה דידהו שב וא"ת משום דהיא עצמה היא בעית הש"ס ופסקינן לקולא משום דאין סברא לו' דילקה משום דשהיתו הוי לאו שאין בו מעשה כיון דתחי' כניסתו בהיתר היתה ולהכי פ' הרמב"ם לקולא וכדיהיב ט' הכי הר' מגי"ס בעד הרמב"ם יעו"ש ואע"ג דהרמב"ם פ' פ"ג מה' אבל ה"ו דכהן שנכנס בשתו"מ ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה דהרי טומאה וביאה באין כאחד ה"ז לוקה שתים דאלמא דתחי' הכניסה דהיתר חשיבא לה מעשה איכ"ל דהתם נמי איירי בסייע הוא כמ"ש התוס' אלא דסמך למ"ש בפ"ה דנזיר הח"י דמ"ש אלא דהא ק' על הר' חות יאיר דמאי מק' על התה"ד הלא לפי מ"ש בעד הרמב"ם דפ' דמכין אותו מ"מ איסורא דאורייתא איכא ואע"ג דהוי בשוא"ת ואע"ג דהרמב"ם לא פ' כן בה' ביאת מקדש מ"מ איכ"ל דסמך אהכא ומיהו על המגי"ס לא ק' מידי דהא איהו לא קאמר אלא דאינו לוקה כמו שיעו"ש וכבר השיג על החות יאיר בס' ארעא דרבנן לשם ממ"ש הש"ך על תשו' מהרי"ל בסי' שע"ב בחיו"ד דאיסורא מיהא איכא אלא דעדיין אני אומר דקו' הרב חות יאיר ז"ל מעיקרא ליתא דאיכ"ל דהתה"ד בשיטת הראב"ד קאי דאם שהה חייב מלקות וחשיבא שהייתו מעשה מכח תחי' כניסתו דהיתר:

אבל אין להקשות על הרב חות יאיר ז"ל דהרי מדברי התוס' דשבועות די"ז ד"ה או אין צריך שציין הוא ז"ל משם מוכח להדיא דס"ל דהכניסה דהיתר דמעיקרא חשיבא מעשה ממ"ש התוס' דאם שהה מיהא דלקי ולא קא מיבעיא לן אלא היכא דלא שהה אי צריך שהיה או לא דכבר תי' התוס' דסוגיא זו איירי למ"ד לאו שאין בו מעש' לוקין עליו ור"א דפליג התם וחשב שהיה כמעשה כיון דתחילת הלבישה ע"י מעשה ועוד כ' ונר' דאפי' את"ל דגמירי שהיה כדי השתחויה למלקות במקדש ובנזיר היינו משום דדמו לשהיה דקרבן דגבי מקדש אבל לגבי כלאים פשי' דלא גמירי שהיה דלא שייך השתחויה כלל ע"כ וא"כ משו"ה הוא דקאמר רב ביבי התם דלא חשיבא שהייתו למלקות משום דלא שייך התם השתחויה לא גמירי שהיה דיועיל לחייב עליה מלקות אי לאו דמכניס ומוציא ידו וכו' אלא דר' אשי סבר דכיון דתחי' לבישתו באיסור היתה חשיבא שהייתו מעשה מכח תחילת לבישתו נמצא לפי דבריהם דלפי האמת דקי"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ובמקום שאין שייך השתחויה דלא שייך בה שהיה ולא מעלה ולא מוריד בה שהיה היכא דהוי תחי' לבישתו בהיתר לא חשיבא שהייתו מעשה וכמ"ש התוס' ביבמות א"כ ה"ה נמי גבי כהן שמת לו מת פתע פתאום דתחי' כניסתו בהיתר היתה וקי"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דלא חשיבא שהייתו מעשה אלא דמ"מ ק' קו' ראשונה דהא מיהא איסו' איכא וכמו שכ"כ התוס' וכדכתי' ומ"ש כהן מנזיר דקמשוו ליה התוס' לשהיה כדי השתחויה למלקות במקדש וצ"ע

אשר עפי"ז מתישב אצלי מה שהרבה להק' השאגת אריה לשם על התוס' דסוגיין דיבמות וז"ל ועוד ק"ל על דברי התוס' שפי' דמה"ט הו"ל סדין בציצית שוא"ת אע"ג דכי מכסי בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית והרי הוא עובר בידים משום דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד לאחר שנתעטף דמה בכך הא מ"מ כיון דחיוב ציצית חל עליו ע"י מעשה של העיטוף אעפ"י שלא נתחייב בשעת עשית מעשה העיטוף אלא לבתר הכי כל כה"ג חשיב ליה כקום עשה הואיל ותחילתו א"א אלא ע"י מעשה ודמי להא דכלאים דפ' מי שמתו דאמר התם המוצא כלאים בבגדו פושטן אפי' בשוק וכו' וה"ן תנן בספ"ק דמכות היה לבוש כלאים כל היום וכו' וא"ל אל הלבוש אל"ת והוא פושט ולובש חייב עכאו"א ואמר ר"א עלה לא פושט ולובש ממש אלא אפילו שהה כדי לפשוט וללבוש חייב וכו' ובפ"ב דשבועות מבעיא לן גבי טומאת מקדש אי במזיד צריך שהיה כדי שהיה לחייב עליו מלקות או לא ומ"מ אי צריך שהיה חייב אע"ג דבהא ששוהא אינו עושה מעשה אע"כ בתר תחי' אזלינן שא"א לי אלא ע"י מעשה בשעת כניסתו למקדש ולא תימא דכל הני ה"ט דאזלינן בהו בתר תחי' משום דהתחלת המעשה היה באיסור וכו' דהא ליתא שהרי מבעיא התם בפ"ב דשבו' ובפ' ג' מינים בנזיר בקבר אי אצטריך שהיה למלקות ומפ' לה התם כגון שנכנס לביה"ק בשתו"מ ובא חבי' ופרע עליו את המעזיבה ועוד אמר התם בפ' ג' מינים גבי היכא דטו' וביא' בהדי הדדי אתיין דחייב משום טומ' ומשו' ביאה. ומפ' לה מר בר רב אשי כגון שנכנס בשתו"מ ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה וכו' ועוד דההיא בעיא דשהיה למלקות דגבי טומאת מקדש ע"כ מיירי נמי שתחי' הכניס' בהיתירא היה שהרי לא שייך שיעור השתחויה אלא בנטמא בעזרה דבשעה שנכנס עדיין היה טהור ולא היה שום שם איסור עליו בשעת הכניסה כדאמר ההם ואפי"ה תחילת מעשה הכניסה של היתר גורם לאיסור הבא מאליו לאחר שעה בשוא"ת להיות נחשב כקום עשה להתחייב עליו אעפ"י שהמעשה של כניסה בהיתר היתה וכו' ע"כ:

ולפי מ"ש מלבד דמההיא דפ' מ"ש דהמוצא כלאי' בציצי' וכן מההיא דהיה לבוש פלאים כל היום ודאי דלק"מ כמ"ש הוא ז"ל דשאני התם דתחי' לבישתו באיסור היתה ולהכי חשיבא שהייתו מעשה וכמו שחי' התוס' בשבועות וביבמות כנז"ל אלא דגם מההיא דאיבעיא לן בפ"ב דשבו' בנזיר בקבר ומפ' לה כגון שנכנס בשתו"מ לק"מ למ"ש התוס' דסדין בציצית לא חשיבא שהייתו מעשה דכבר תי' התוס' התם דשאני גבי נזיר דאיבעיא לן משום דדמי' לשהיה כדי השתחויה למלקות משום דדמו לשהיה דקרבן דגבי מקדש אבל כמקום דלא שייפא השתחויה וכ"ש במקום דתחילת לבישתו בהיתר דאפי' לר"א לא חשיבא שהייתו מעשה וגם מההיא דטומאה וביאה דמוקי מר בר ר"א התם כגון שנכנס בשתו"מ לק"מ דכבר כ' התוס' התם דאיירי בסייע ומשו"ה מחייב דקא עביד מעשה דסיוע וגם ממאי דאבעיא לן אי בעינן שהיה למלקות דע"כ איירי בנטמא בתוך המקדש וגם ממאי דאיבעיא לן אי במזיד צריך שהיה כדי השתחויה או לא ואע"ג דמינה דהך מוכיח המשל"ם ז"ל בפ"ג מה' ביאת מקדש ה' כ"א לומר דתחי' כניסתו דהיתר חשיבא מעשה כששהה שדקדק דמדקמבעי ר"א טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהיה וכו' משמע דלמלקות בטומאת אונס ושהית מזיד פשי' ליה דלקי וכמו שפירש"י שם יעו"ש ע"כ ולפק"ד אחהמ"ר לא דק דהרי בהדיא קאמר רש"י התם ואם תמצא לומר צריך שהיה למלקות בטומאת אונס ושהית מזיד וכו' ולאו דפשי' ליה ובעיא ראשו' סלק' בתיקו מלכד דלפי דעת הרמב"ם דהבעיא היא אי נימא דגם למלקו' מועיל שהיה כמו גבי קרבן או דאינו מועיל ואינו חייב אפי' בשהה וגם להרמב"ם צריכים אנו לו' כדעת התוס' דכיון דמצינו שהיה גפי קרבן משו"ה מיבעיא לן אי לקי נמי בשהייתו אע"ג דאין בו מעשה ופסק לקולא אלא אפי' לדעת התוס' דס"ל דאי שהה לקי כ' דסוגיא דהתם קיימא אליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין או אפי' אי קיימא כמ"ד אין לוקין מאי דגמי' שהיה למלקו' במקדש ובנזיר היינו משום דדמו לשהיה דקרבן דגבי מקדש אבל גבי כלאים פשי' דלא גמירי ולהכי קאמר רב ביבי דלא מועיל שהיה גבי כלאים ואפי' ר"א לא קאמר גבי כלאים דמועיל שהיה אלא משום דתחי' לבישתו כאיסור היתה וחשיבא שהייתו מעשה משום תחי' לבישתו אשר לא פן בההיא דסדין דתחילת לבישתו בהיתר היתה ולא שייך התם השתחויה דפשיטא דלא חשיב שהייתו מעשה:

והנה מ"ש השאג"א ז"ל לישב סוגיין דיבמות באומרו אבל מה שנ"ל בזה הוא דהא דסדין בציצית חשיב שוא"ת משום דאין הלבישה אסורה מצד עצמה אלא מחמת חסרון מעשה של מצות ציצית דרמי רחמנא עליה ולא דמי לאיסור כלאים דהלבישה מצד עצמה אסורה הלכך אין הלובש בגד בת חיוב' בלא ציצית חשיב כעושה מעשה בידים שאין עושה איסור בלבישה זו אלא שחיסר מצוה בשוא"ת והמוכח לזה מדברי הרמב"ם שכ' בפ"א מה' חגיגה הראיה האמורה בתור' היא שנר' פנים בעזרה בי"ט הא' של חג ויביא עמו קרבן עולה וכו' ומי שבא בעזרה ביום א' ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מ"ע אלא עבר על ל"ת שנא' לא יראו פני ריקם ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה ואי ס"ד דכל היכא דאמר רחמנא כשתעשה זאת עשה זאת כגון כשאתה לובש טלית בת ד"כ עשה ציצית אם עבר ולא עשה מה שציותה תורה לעשות אותו מעשה הגורם לחיוב ציווי של תורה היא נעשית כקום ועשה באיסור הואיל ועשה אותה במעשה בלתי קיום המצוה שחייבה אותו תורה ע"י מעשה זאת וכו' א"כ ה"ן מי שבא לעזרה ולא הביא עולה לחייב מלקו' שהרי אותו מעשה גורם ללא יראו פני ריקם דהיינו ראית פנים ע"י ביאתו בעזרה היא נעשית בקום עשה בעבירה וביאתו וראית פניו בעזרה שהיא מעשה הוא עיקר וגוף העבירה כמו שהלובש טלית בלא ציצית דאם החיוב בא בשעת עטוף חשבת למעשה של עטוף בעבירה אל"ו ש"מ דס"ל ז"ל דכל כה"ג אין מעשה הראשון הגורם לחיוב ציווי של תורה היא העבירה שחיסר מצוה של תורה הלכך לא הו"ל קום ועשה אלא שוא"ת לפיכך אין לוקין עליו וה"ן גבי סדין בציצית הו"ל שוא"ת עכ"ד:

ולפקע"ד לא ידעתי מה יענה למה שפ' הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' איסורי מזבח הי"א מ"ע למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו למזבח שנא' על כל קרבנך תקריב מלח וכו' הקריב בלא מלח כלל לוקה שנא' ולא תשבית מלח ברית אלהיך ע"כ הרי בהדיא דאע"ג דמה שאינו מטיל מלח הקרבן שוא"ת הוא והו"ל לאו שאיב"מ אפי"ה חשיבא מעשה מכח שהקריב תפל בלי מלח לחייב עליו מלקות וא"כ ה"ן דכוותא גבי סדין בציצית חשיבא לבישתו מעשה במה שאינו מטיל ציצית להיותו קו"ע וכ"כ ק"ל על המגי"ס לאוין ד"ש שדחה דברי התוס' כמ"ש השאג"א יעו"ש. הן אמת דנמצא לפי"ז הרמב"ם סתר דידיה אדידיה דאמאי לא קאמר התם בחגיגה דבבואו לעזרה ולא הביא עולה דילקי עליה דליחשב ביאתו מעשה כמו הקרבת הקרבן דחשיב מעשה ללקות עליו כשהקריב בלא מלח. והחינוך בפ' משפטים סי' פ"ח והסמ"ג לאוין ש"ס כתבו זה דאם לא הביא עולה דביטל עשה ועבר על ל"ת ולא הזכירו דאינו לוקה דמשמע דלוקה דהרי כ' החינוך בס' ויקרא סי' קי"ח והסמ"ג לאוין ש"ך דהמקריב בלא מלח לוקה יעו"ש ושו"ר להרב עושה שלום דנ"ב ע"ד שהביא משם הר' לימודי ה' סי' פ"ז דנ"ה שהיק' על הרמב"ם מהני תרי פסקי והצ"ע וכ' הוא ז"ל ועיין להחינוך ס' משפטים שכ' וז"ל בא לעזרה בלא קרבן עובר על ל"ת סתם דנר' דס"ל דלוקין עליו ודמיא למה שכ' החינוך וכו' דמביא קרבן בלא מלח לוקה ע"כ. והנראה אצלי לישב הוא דלעולם דס"ל להרמב"ם ז"ל דאע"ג דבמה שעובר אינו עושה מעשה כגון דמקריב הקרבן בלי מלח דחשיב מעשה ולוקה עליה וה"ה נמי גבי סדין בציצית דחשיבא לבישתו מעשה במה שאינו מטיל ציצית לקרותו קום עשה אלא דשאני ההיא דבא לעזרה ולא הביא קרבן דאינו לוקה ואע"ג דביאתו חשיבא מעשה משום דס"ל כדעת החינוך שפ' בסי' קי"ג ותקפ"ג ושמ"ד וצ"ד דכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו היינו אע"ג דעושה מעשה כיון דאפשר לעשותו בלי מעשה לאו שאיב"מ מקרי ולא לקו עליה וכמו שכ"כ הרב יבין שמועה כלל קפ"ד דס"ל להרמב"ם ס' זו יעו"ש וא"כ ה"ן הא אפשר ליה לעבור על לאו זה דלא יראו פני ריקם כגון שנכנס לעזרה מבעוד יום א' של חג דנמצא בהתקדש חג הוא מקיים מצות ראית פנים בעזרה ממילא וכשלא הביא קרבן נמצא עובר הלאו בלתי מעשה שלא בא היום וכיון שכן פ' דאע"ג דבא בעזרה ולא הביא עולה דאינו לוקה כיון דאפשר ליה לעבור הלאו בלא מעשה אשר לא כן בהקרבת הקרבן בלי מלח דא"א להקריב הקרבן בלא מלח ולא יעשה מעשה ומט' זה צריכין אנו לו' דגם מ"ש החינוך והסמ"ג דעובר אל"ת ולא הזכירו דלקי דמוכרח דס"ל דאינו לוקה וכמו שכן ראיתי להרב עושה שלום בדנ"ב ע"ב שכ' ע"ד החינוך דמדלא הזכיר דאינו לוקה משמע דלוקה דאפ' לו' דמה שנר' בלא קרבן הוי ביאה ריקנית ושוב כ' אמנם לפי ס' החינוך דכל שאפ' לעבור עליו בלתי מעשה אפילו עשה מעשה מקרי לאו שאין בו מעשה לא יתכן תי' זה וק"ל עכ"ל ועיין להרב מגי"ס דצ"א ע"ב ולהר' עושה שלו' דנ"א ונ"ב מה שהאריכו בזה ואין מקום כאן להאריך:

ועוד נ"ל לישב לקו' הרב לימודי ה' ז"ל דשאני התם גבי עולת ראיה דאם לא הביא עולה בביאתו דאינו לוקה היינו משום דאע"ג דלא הביא העולה ביום ראשון יש לה תשלומין כל שבעה כמש"פ הרמב"ם לשם ה"ד דנמצא כשלא הביא יום א' בביאתו עדיין לא עבר הלאו אלא עד שיעבור כל הרגל ולא יביא ואז כשלא הביא שוא"ת הוא ולהכי לא לקי אשר לא כן כשמקריב הקרבן בלא מלח דתכף בהקרבתו הוא עובר הלאו ולקי מכח מעשה הקרבתו והה"ן בסדין בציצית דאי לאו תי' התוס' דהוה חל עליו מצות ציצית תכף בלבישתו חשיב שפיר קו"ע במה שלובש כמו ההיא דהקרבת הקרבן בלי מלח ושפיר הק' התוס' ולהכי הוצרכו לתרץ דמצות ציצית לא אתי עליה אלא אחר העטיפה ולאחר העטיפה מה שאינו מטיל ציצית חשיב שפיר שוא"ת דומיא דעולת ראיה כאמור:

מעתה אזדא לה תמיהת השאג"א שהביא משם ר"י שבמרדכי בה' ציצי' כ' בשם ר"י דס"ל דאין איסו' בלבישת טלית בת ד"כ אלא דאם לבש בלא ציצית מבטל מ"ע דאינו אלא מ"ע גרידא להטיל בו ציצית וכ' ומהתימה שד' ר"י בתוס' שכ' למעלה סותרין את דעת ר"י אלו שבמרדכי ע"כ יעו"ש דלפי מה שכתבנו לק"מ דאע"ג דס"ל לר"י דאינו אלא מ"ע להטיל בו ציצית בבגד בת ד"כ מ"מ אי הוי מצות הציצית מתחלת משעת העטיפה חשיב קו"ע כמקריב קרבן בלי מלח והיכי קאמר תלמודא דהוי שוא"ת ולהכי הוצרך לתרץ דמצות ציצית לא חיילא עליה עד לבתר עטיפה דהוי כבא בעזרה ולא הביא קרבן דכיון דיש לו תשלומין כל ז' חשיב שוא"ת:

ואחרי שהצלנו להתוס' משאגת אריה וקול שחל לכאורה נר' דקם דינא כדקדוק מרן ז"ל דמתעטף ומברך ולא קודם העטיפה ודלא כהר' שאגת אריה משום דהוי עובר דעובר ויש להביא סעד מן הירוש' דסו"פ הרואה דאמרו נתעטף מברך להתעטף בציצית ע"כ יעו"ש וכן הביא הטור בסי' כ"ב משם התוספתא דסו"פ הרוא' כלשון הזה יעו"ש ומה שכ' התוס' מיהו מדמברכינן להתעט' בציצי' משמע דבשעת עיטוף עביד מצוה נלפקע"ד דלא תברא כלל דמאי דמברכינן להתעטף היינו הכונה להיות מעוטף בציצית ונר' סעד לזה ממאי דאמרי' ביבמות דל"ה ע"ב תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן ופירש"י מאימתי וכו' משמע לאחר הנחתן איני והאמר ר"י אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשיתן אביי ורבא דאמרי תרוייהו משעת הנחה ועד שעת קשירה ופירש"י אביי וכו' דכיון דעדיין לא קשרו עובר לעשיתן הוא ע"כ דהרי הכא דאע"ג דלא עביד מצוה אלא בקשירתם שקשירתם זו עשיתן וכמ"ש מרן סי' כ"ה ס"ח אפי"ה מברך להניח והיינו מוכרח דהכונ' היא להיות מונח בתפילין וכ"כ הרא"ש בפסחים עד"ז משם ר"ת יעו"ש דבשלמא אי הוו ברכות ציצית ותפילין ממצות הראוים לברך בעל ודאי דהיה להם לתקן לברך על קשירת תפילין ועל מצות ציצית אבל כיון דהמצות הם בשיהוי כמ"ש שם ר"ת להכי תקנו הברכה על שם השיהוי דהיינו להיות מעוטף בציצית ולהיות מונח בתפילין ולעולם דמצות ציצית באה אחר העטיפה כמו דמצות תפילין באה אחר ההנחה בשעת קשירה וצריך לברך בשעת העטיפ' ולא קודם וכן ראיתי בס' מחזיק ברכה סי' זה אות א' שהביא משם שו"ת בית יעקב סי' פ"ח דפסק כן ואינו מצוי בידי וכן משמע דס"ל לר' יונה ז"ל שכ' בס' היראה וז"ל וילך לביה"כ וכו' וישב במקומו ואם יש לו עוד טלית יתכס' בו ויברך להתעטף בציצית:

אמנם הלבוש בסי' זה והרמב"ם בפ"ג מה' ציצית ה"ח והר' סולת בלולה במקור חכמה למוהרי"ל פ' דצריך לברך קודם שיתעטף והר' עיקרי הד"ט בדיני ציצית ותפילין אות ל"ד הביא מהר' תפי' לדוד ז"ל דפסק הכי והבה"ט בסי' זה אות ב' כ' שהר' יד אהרן ובני חייא ז"ל דחו דברי הר' בית יעקב הנז"ל וכעת אינם מצויים אצלי ולפי דעתם ק"ט דהיכי קאמר תלמודא דסדין בציצית שוא"ת הוא דלפי מ"ש קום עשה הוא אם עושה מצוה בשעת לביש' כנז"ל וכן משמע דס"ל לרש"י בביצה ד"ח ע"ב ושבת ד' קל"ב ע"ב דמשעת לבישה עביד מצוה וק"ט כמ"ש. מיהו מההיא דהתוס' והירוש' אפשר דלא קשה מידי דאפ' דההיא דכ' דנתעטף מברך להתעטף היינו בדיעבד עם כי כבר עשה מצוה בשטת עטיפה מ"מ אתא לאשמועי' דיכול לברך עדיין כיון דעדיין עושה מצוה וכמו שכן משמע מתוך דברי התוס' דסוכה דט"ל ע"א ד"ה עובר והרא"ש שם יעו"ש דמשם מוכח דס"ל להתוס' דמצות ציצית מתחלת משעת לבישם וכמ"ש בקיצור פסקי תוס' ביבמות אות קס"ט יעו"ש דאי לת"ה מאי מייתו מהירוש' ומתרצים הא אדרב' מהירוש' דהתם היא סיעתא להס"ד דהתוס' דהכא:

והנראה אצלי לישב לדעת הסוברים הנז"ל דמברך קודם העיטוף דמשמע מינה דבשעת עיטוף עביד והיכי קאמר תלמוד' דהוי שוא"ת הוא זה דהכא בסוגיין היינו דרב חסדא הוק' לו לרבה מסדין בציצית ורבה קא משני דשוא"ת שאני וקאמר ר"ח ה"ן שוא"ת וכמו שכן משמע מפירש"י שכ' א"ל ר"ח לרבא וצ"ל לרבה דהא בתחי' הסוגי' היינו דשלח ר"ח לרבה ורבה ס"ל במנחות ד' מ"א ע"א במעשה דרבה בר רב הונא איקלע לבי רבא וכו' אמר לי' מי סברת חובת גברא הוא חובת טלית הוא וכו' יעו"ש וכן ר"ח ס"ל נמי דחובת טלית הוא שם במנחות דמ"ב ע"ב דקאמר תלמודא בהא פליגי ופירש"י ר"ח סבר ציצית חובת טלית הוא וכו' יעו"ש וא"כ מעתה כי קאמר ר"ח דהשתא דמשני רבה שוא"ת שאני ה"ן גבי ציצית שוא"ת הוא ולא מיעקרי היינו משום דטלית חובת מנא הוא ודרשי כסותך שאתה מכוסה בה כבר ולא חיילא עליה מצות ציצית עד אחר עטיפ' דהוי שוא"ת כמו שתי' התוס' א"כ מעתה לק"מ קו' התוס' שהיק' ומיהו ק' דמדמברכינן להתעטף בציצי' משמע דבשעת עיטוף מצוה ומלשון להתעט' מוכיח בה"ג דחו"ג הוא דמשמע דקמקשו דהיכי הוי שוא"ת דקאמר תלמודא דהוי שוא"ת דלר"ח ורבה ס"ל דחו"ט הוא ולהכי קאמרי דהוי שוא"ת עם שנאמר דעיקר קו' התוס' לעיקר הדין דלפי מאי דקי"ל דחו"ג הוא היכי עקרו רבנן בקום עשה מ"מ לק"מ דנוכל לו' דאע"ג דלפי האמת דקי"ל דחו"ג הוא ובשעת עטיפה עביד מצוה אפי"ה עקרו רבנן בקום עשה דודאי כל שיש נים וטעם בדבר דאי לא אסרו ליה רבנן להטיל ציצית בסדין אתו ללובשו גם בלילה שהוא שלא במקום מצוה ודאי עקרי רבנן אפי' בקום עשה כמו שכ"כ התוס' בנזיר דמ"ג ע"ב ד"ה והאי מת מצוה הוא וכו' יעו"ש וה"ן כיון דלא בדילי אינשי מכסות זה ועבידי דמכסו ביה גם בלילה והכתוב מסרו לחכמים וכיון שיש פנים וטעם בדבר עקרי בקום עשה כההיא דטומאת בעל כהן דעקרו חכמים בקום עשה שיטמא לה בעל וחשבוה כמת מצוה כיון שראו טעם בדבר שקרוביה מתרשלים לקוברה כמ"ש ר"י שם בתוס' יע"ש:

אמנם הנ"ל בזה הוא דכיון דמצות ציצית משיך ואזיל נ"ל דשפיר יכול לברך גם אחר העיטוף וכמ"ש התוס' בפסחים ד"ז ע"ב ד"ה בעידנא גבי לולב משם ר"י דאע"ג דנפק אכתי עוסק במצוה שצריך לנענע וא"כ מהיות טוב א"ת רע דכיון דאין קפידא לברך בשעת העיטוף מי מכניסנו בספק לברך קודם העיטוף דליהוי עובר דעובר:

(שו"ע סי"ג) דהליכה מביתו לביה"כ חשיבא הפסק הק' הרט"ז ס"ק י"א מדברי התוס' דסוטה דט"ל ע"א ד"ה כל שכ' וז"ל דהכא בנ"י תכף לברכה מיירי ושיעור תכיפה איכא למשמע מתכיפת סמיכה לשחי' דאמרי' בפ' כל הפסולין כל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער נקנור שאין מצורע יכול לכנוס לשם אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחיים לא חשיב תכיפה. ובמס' מדות משמע שהיה כ"ב אמה עכ"ל הרי דאין ההילוך עצמו חשוב הפסק אלא השהיה כדי אותו ההילוך דאי תימא דהילוך מצד עצמו הוי הפסק היאך ילפי' מהתם שיעור שהיה בין נטילה לברכה דלמה אין השהיה עושה כלום אפילו הרבה מזה ושאני התם בשער נקנור דהוי הפסק מצד מעשה ההילוך אלא ע"כ ששהה שיעור שהיה אפי' הלך באותו שיעור לא הוי הפסק וכו' עכ"ל:

ולפק"ד נ"ל לישב דמשם ראיה לומ' דהילוך הוי הפסק דהרי בזבחים דל"ג ע"א מייתי תלמודא סיעתא לעולא דאמר דביאה במקצת שמה ביאה מהך תוספתא דכל הסמיכות וכו' ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה ליעייל ידיה ולסמוך ופירש"י בד"ה ליעייל וכו' וקא ס"ד ר' היא דאמר כל צפון העזרה כשר לשחיטה וכו' יעו"ש ואם איתא דהילוך לא חשיב הפסק כלל הא לפי מאי דס"ד דר' היא הא שפיר מצי למסמך בשער ולהוליכו בפנים לשוחטו כיון דליכא שהיית כ"ב אמה לר' אי הילוך לא חשיב הפסק והו"ל תכף לסמיכה שחיטה ואמאי קאמ' בריי' כל הסמיכות שהיו שם קורא אני עליהם תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו ועוד דהרי גם לפי המסקנא לאי"ד קיימא כרבי ומאי משני דבעי' כל כחו הא אפי' אי לא יכנס כלל חשיבא סמיכה תכף לשחיטה אלא מוכרח דהילוך חשיבא הפסק ולהכי הוצרך תלמודא גם לפי מאי דמוקי לה נראה דלכשיהיה תכף לסמיכה שחיטה צריך דליעייליה לידיה אלא דאינו יכול משום דבעי' סמיכה בכל כחו וצריך שיכנס ראשו ורובו והשתא אי איירי הכא נמי גבי ציצית שהלך כ"ב אמה ח"ל דאיתיה לשהיה דכ"ב אמה ואי הלך פחות מכ"ב אמה נמי הילוכו חשיבא הפסק ומהתימה על ר' יונה הב"ד הב"י סי' ק"ד שכ' דלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום דלפי מ"ש דמסוגיין דזבחים מוכח הכי הרי מצינו דהליכה חשיבא הפסק. והיותר תימה על הרב מ"א ז"ל שכ' בסי' ק"ד ס"ק ג' אבל יכול לילך למקום אחר כדי שיפול הנחש דלא מצינו הליכה שנקראת הפסק בשום מקום ע"כ ואילו הוא עצמו בסי' קס"ו ס"ק ג' הוכיח במישור מסוגיין דזבחים הנז"ל כמ"ש דאפי' הליכה מועטת חשיבא הפסק יעו"ש. והנה בעיקר ראית התוס' הנ"ל מההיא דפ' כל הפסולין דשיעור תפיסה הויא עד כ"ב אמה תמיה לי דאם כדבריהם כן הוא כי קאמר התם הא מני ר"י בר"י הוא דאמר מרחק צפון מאי משני הא סוף סוף אי ביא' במקצת לא שמה ביאה ליעייל ידיה וליסמוך כי כל כמה דבצרת להו מכ"ב בצרא ליה שיעורא וחשיבא שפיר סמיכה תכף לשחי' כיון דאין הקפידה אלא עד כ"ב אמות וכ"כ ראיתי בשו"ת חכם צבי סי' קכ"ח שעמד מתמיה ע"ד התו' הללו וז"ל והנה לא מבעיא להאי"ד דפשי' ופשי' דאפילו בכדי פסיעה א' מקרי הפסק שהרי מוקמי' לה כר' וא"כ יכול לשחוט תכף אצל הפתח ואפ"ה לא מקרי תכף דאס"ד בפחות מכ"ב אמה מקרי תכף אכתי ק' לישחט תכף אצל הפתח וכו' וא"כ להא"ד לית דין ולית דיין אלא אפי' ללישנא קמא דמוקי לה כריב"י ע"כ לו' דלס' המק' דר' היא אפילו בפסיעה אחת הוי הפסק כאמו' וא"כ אף התרצן דמוקי לה כריב"י מנ"ל דפליג בהאי ס' דשיעור הפסק אמאי דס' המק' בהכרח כיון דמן התרצן לא מוכח מידי דאיכ"ל דאף הוא מודה להמק' בזה וביותר דלהא"ד האמת הוא כך וכו' ונלאו כל חכמי לב לישבה עכ"ל:

ולפק"ד אי מהא לא תברא להתוס' והן קדם אבא אעי'ר מה שיש מן הקושי בדברי הרמב"ם דבפ"ג מה' ביאת המקדש הי"ח פ' וכן טמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכת מרדות ע"כ משמע דס"ל דביאה במקצת שמה ביאה וא"כ איך פ' בפ"ד מה' מחוסרי כפרה ה"ב כיצד עושין לו המצורע עומד חוץ לעזרת ישר' כנגד פתח מזרחית באסקופת שער נקנור ואח"ך מביא את האשם של מצורע עד הפתח ומכניס שתי ידיו לעזרה וסומך עליו ושוחטין אותו מיד ומקבלין שני הכהנים את דמו וכו' ע"כ וק"ל והיכי מכניס ידיו כיון דס"ל דביאה במקצת שמה ביאה ומכין אותו מ"מ וע"כ נ"ל לישב דאדרבא מדקאמר דמכין אותו מ"מ והרי הוא ז"ל בההוא פרקא ה"ט פסק דמחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל וכו' מכין יאותו מ"מ מוכח דכאן לא שמיה ביאה דאי שמיה ביאה דכיון דהוא טמא הי"ל ללקות נמי אלא דבעיקר פיסקא דה' ט' ק"ל דהרי בהדיא פירש"י בסוטה ד"ז ע"א במתני' ד"ה ששם משקין את הסוטו' ומחוסר כפורים שנכנס לעזרה בכרת וממילא דלקי ואיך פ' דאין מלקין אותו אלא מ"מ וצ"ע מ"מ לפי דבריו מוכח שפיר דביאה במקצת לא שמיה ביאה. והנה הרמב"ם ז"ל ה' בית הבחירה פ"ה הי"ו פ' כרבי דכל צפון העזרה הוא המקום ששוחטין בו ובפ"ג מה' מעשה הקרבנות הי"א פסק אין סומכין אלא בעזרה וכו' ואם היה בעל הקרבן עומד בחוץ והכניס ידו בפנים וסמך סמיכתו כשירה והוא שיסמוך בכל כחו ע"כ ומדלא קאמר והוא שיכניס ראשו ורובו ויסמוך דסמיכה בכל כחו בעינן משמע דס"ל דיוכל לסמוך בכל כחו אפי' בלא כניסת ראשו ורובו א"כ כי דחי ר' יוסף בסוגיין משום דלא אפ' לאו דקיימא היא וקיימ' בריי' דכל הסמיכות וכו' כריב"י ושפיר יכול ליכנס ידיו ולפי זה שפיר פ' הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מחוסרי כפרה דמכניס ידיו וסומך כיון דקי"ל דביאה במקצת לא שמה ביאה ואינו צריך שיכנס ראשו ורובו וקי"ל כר' דכל העזרה כשר להקרבה והוי שפיר תכף וכו' וכמו שכ' הלח"ם לשם משם מוהריק"ו יעו"ש. אמנם הברייתא קיימא כריב"י דמרחק צפון ולהכי קאמר ברייתא דלא הוי תכף וכו' ומינה דהך ברייתא מייתו התוס' סיעתא לשיעור שהיה ועם כי ריב"י לא פליג בס' המקשן מ"מ מה לנו מריב"י אלא מהברייתא עם כי הס"ד דתלמודא היה דאתיא התוס' כר' דאפי' בפסיע' אחת הוי הפסק כיון דקיימא הברייתא כריב"י מה לנו מהתרצן והמק' אמנם לפמ"ש בעניותין הא ודאי ק"ט אלא די"ל דסמך תלמודא אפירוקא דר' יוסף ולהכי לא פריך כמ"ש ולעולה דדברי התוס' וראייתם שרירין וקיימים וכמו שפ' מרן:

סוף הספר

תוכן העניינים

כפי אהרן על טור אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה