אור ברסלב

כפי אהרן על טור אורח חיים· רבי אהרן בן עזריאל

סימן א

א

ב"י יהודה בן תימא אומר וכו' פרט ד' דברים וכו' משום דלכאו' נר' שאלו הדברים ארבע שהם ב' דקל כנשר היינו רץ כצבי ועז כנמר היינו גבור כארי וא"כ יקשה על יב"ת למה כפל הדברים במלות שונות זה פעמיים וכו' ע"כ ולפק"ד נ"ל דאי מהא לא איריא דהא שפיר קאמר יב"ת שהם ד' דברים ולאו דכפל במלות שונות אלא מדבר בד"מ על אדם אחד שתפסו מטרוניתא אחת והכניסתו לביתה בדברים ומדברים הדברים עד שתבעה אותו בפה מלא ובגו"ד העצה היעוצה היא בד' דרכים הללו שמנה יב"ת כי בתחי' והוא היסוד הגדול שצריך שיעיז מצחו כנגדה ואל יאמר איך אשוב פני מטרוניתא כזאת ריקן ואעיז פני כנגדה למאן בשאלתה אלא אף הוא ישיב אמריו בפה מלא לא אוכל כבדך אלא דעכ"ז אף היא תחזור לפייס בדברים כי ע"כ התיקון לזה הוא שיהא הוא קל כנשר לקום לברוח מפניה אלא שאם כה עשה ויעזוב בגדו אצלה וינוס ויצא החוצה היא גם היא תצא אחריו לזה צריך שיהא רץ כצבי לינצל מפח יוקשה אלא שאם גם היא רצתה עד כי לא יוכל מלט נפשו אז צריך שיהא גבור כארי ויתחזק לבו כדי שלא יתפתה עד שיהפך הוא את לבה וינצל ממנה וכיוצא באלו הדברים תמצא בעצות היצה"ר שהם נגררים זה אחר זה כמו שסידר יב"ת ולעולם שהם ארבע ולא ד' שהם ב' וק"ל:

ב

שם ומ"ש בעבודת הבורא משום דקצת דברי' אלו נר' שהם היפך עבודתו ית' שהעזות נא' עליו עז פנים לגיהנם ועל הקלות ראש אמרו שמרגיל לערוה והמרוצה והגבורה נר' שהם טובים לעניני העוה"ז ואין לעבודתו ית' עסק בהם ולכך אמר שהם לעבודתו ית'. ולפק"ד לא ידעתי מאי קאמר דאיך ניסק אדעתין בדבר כזה אחר שיב"ת קאמר בהדיא לעשות רצון אביך שבשמים א"כ מוכרח שיהיו כולם בענין לעשות רצון אבינו שבשמים ועם שיהיו בדרך עזות וקלות ושיהיה המרוצה והגבו' בדרך זו ומה בא הטור ז"ל לאשמועי' שהד' אלו דיב"ת הם לעבודתו ית' ע"כ אני או' שכונת הטור ז"ל במתני' דיב"ת כמ"ש בעניותין באות א' והיינו דקאי על מניעת העבירות אלא דלזה הוק' לו דאם יב"ת קאי על מניעת העבירות לא הי"ל להזהיר אלא על גבור כארי כי כשיהיה לבו כארי לעשו' רצון אביו שבשמים ממילא יהא עז כנמר ואם יצטרך יהיה קל כנשר ורץ כצבי אל"ו מדפרט ד' דברים הללו ודאי דקאי יב"ת בעבודת הבורא ית' כלו' בעשית המצות שלזה צריכים אלו הד' דברים כדמפרש ואזיל וק"ל:

ג

שם ומ"ש והתחיל בעז כנמר לפי שהוא כלל גדול בעבודתו ית' משו' דק' דלפי מה שמפ' קל כנשר ורץ כצבי וגבו' כארי על האברי' אלו הי"ל להקדי' ואח"ך היל"ל עז כנמר שאינו רומז לאבר מיוחד ע"כ והיק' הרב נוה שלום בחי' על הטור א"ח סי' א' אות א' וז"ל ול"נ דאי מהא לא איריא דמפני מה שהוא אינו על אבר מיוחד ליתיה בקדימה אלא באיחור ע"כ ולפק"ד לק"מ ושפיר קאמ' מרן והוא דאם באמת לא היה האי עז כנמר כלל גדול בעבודת הבורא ית' על כולם אלא היה אזהרה כאחד מהם אדרבא הי"ל להקדים יב"ת ולהתחיל באלו השלשה שהם רומזים על האברים שהם כלי המעשה ואח"ך לומר הוי עז כנמר שאינו רומז לאבר מיוחד כי הגם שכינו העזו' בפנים כאומרם עז פנים לגיהנם מ"מ אינו אלא בעבור כי מדת העזות נכרת בפני האדם והיא באמת אינה אלא מטבע ושכל האדם אשר לא כן עתה שהתחיל בעזות הא בכלל מאתים מנה כי כיון שהזהיר שיהיה עז כנמר בעשית המצות ויגבר שכלו לכך תו לא יצטרך להזהיר על השלשה הנותרים כי ודאי יעשו כלי המעשה מה שיגבר שכלו כי ע"כ לא היה לו להתחיל אלא בכלי המעשה ואח"ך על כלל הגוף ע"ד תנה בנך לבך לי ועיניך וכו' כי כן הוא הדרך אי לאו שהוא כלל גדול וק"ל. והנה הרב ב"ח ז"ל פי' כונת הטור בדרך אחר וז"ל אבל כיון שבא לפרט פרטי העבודה ומשמעות עז כנמר הוא לומר שיהא עז בשעה שהוא עושה עבודתו שלא יפסוק ממנה בשום פנים לפי"ז ק' דמאחר דקל כנשר ורץ כצבי משמעותן הוא שיהא קל ורץ לעבודתו ית' אם כן הו"ל להקדימן דהלא מוקדם הוא קל ורץ ואח"ך עוסק בעבודה ואמר לפי שהוא כלל גדול וכו' כלו' ענינו אינו כ"א אזהרה על שיעיז פניו כנגד המלעיגים וכו' והוא כלל גדול שצריך להזהיר עליו בתחי' ע"כ והרב נוה שלום לשם היק' עליו וז"ל וגם עליו יש להרגיש דאי מהא לא תמנע מזה הקדימה משום דאם אינו מסכים בלבו שיהא עז פני' בעבוד' ולא ישוב מפני כל לא יהיה רץ וקל לעבודה משום דחושש דשמא מתלוצץ איזה אדם על העבודה ותמנע היתה לעבודתו ונמצא רץ בחינם משו"ה הקדים בעז כנמר ע"כ. ולפק"ד גם בזה לא צדק הרב ז"ל דאם כנים אנחנו בזה דנקט תחי' עז כנמר שיהא עז בשעה שעושה המעשה והיינו שיניח בדעתו כן בכדי שיהא קל ורץ ולא יהא רץ בחינם א"ם הדרא קו' לדוכתא דלא הי"ל תו למימר קל ורץ וגבור כי ממילא כיון שהניח בדעתו להיות עז בעבודתו ית' יהיה קל ורץ וגבור ול"ל להזהיר ועוד נ"ל שהכריחו להב"ח לפר' כן משום דהטור כ' וכן דוד המלך ע"ה היה מתפלל על שלשתן אלא ששינה הסדר שהתפלל תחי' על קיום המצות וכ' הר' ב"ח בס"ק ג' ויהודה בן תימא שבא להזהיר את האדם הזהירו תחי' על העון ע"ד סור מרע ועשה טוב והשתא ק"ל דמי הכריחו להטור לפרש דברי יב"ת דהאי עז כנמר היינו שהוא כלל גדול נימא דהיינו כפשטיה שבא להזהיר תחי' שיסכים בלבו שיהא עז בעבודה ולא ישוב מפני כל כדי שיהא רץ וקל וא"כ נמצא כי יב"ת נקט תחי' כדוד הע"ה שהזהיר על עשית המצות וע"כ כ' הב"ח ז"ל כי גם לפי פשטו מוכרח שיהא שיב"ת שינה הסדר מדוד משום דק' דל"ל ליב"ת להזהיר תחי' על עסק העבודה הלא בתחילה היל"ל קל ורץ ואח"ך עוסק בעבודה דמילתא דפשי' הוא שלא יקדים עז כנמר בכדי שיסכים בדעתו להיות עז בעבוד' בכדי שלא יהא קל ורץ בחינם דא"כ לא יצטרך תו לקל ורץ וגבור כי ממילא יבואו אלא מוכרח שיהא האי עז כנמר כלל גדול שצריך להזהיר עליו בתחי' ולא מיירי בענין עשית העבוד' והמצוה ודו"ק:

ד

ב"י ומ"ש והתחיל בעז כנמר וכו' ועוד שלא היה ראוי להתחיל במדת עז אעפ"י שהיא בעבודת הבורא ית' ע"כ ולפק"ד קל"ט דהא ה"ה דלא הי"ל ליב"ת להתחיל ג"כ במדת קל כנשר כיון שמידה זו ג"כ היא מביאה לערוה כמ"ש הוא ז"ל בתחי' דבריו א"כ מעתה ממ"נ אי איירי יב"ת שבא להזהיר על מניעת העבירות והיה מתחיל ברץ כצבי א"כ לא היה צריך תו לו' קל כנשר אח"ך דכיון שהגיע למידת הריצה ודאי שהיה קל לקום ואם מיירי בהזהרתו על עשית המצות ויהיה קל כנשר ענינו על עצימת העינים שלא לראות ברע א"כ אם לא יזהיר עליה תחי' לא יבא לרוץ לעשות המצוה כי יטה לבו אחר עיניו ולא ירוץ אלא לעשות הרע ואם באמת שרץ לטובה כי לא נתפעל מראית העינים לא יצטרך תו לומר עז וגבור ואין לו' דס"ל להב"י ז"ל דמ"מ היה יכול להתחיל במידת קל, כנשר ולומר כי אינו דומה למידת עז דמידת הקלות היינו שירגיל לערוה ואולי לא ירגיל דהא גם במידת העזות דנקט יב"ת היא ג"כ כשיעור זה כמו שפי' הב"י לקמן בד"ה ומ"ש ע"כ הזהיר וכו' מפני שמידת העזות מגונה וכו' ואין ראוי להשתמש ממנה כלל אפי' בעבודת הבורא ית' וכו' כי יקנה קנין בנפשו להיות עז אפי' בדברים שאינו בעבודת הש"י ע"כ דנמצא דמידת עז כנמר וקל כנשר לפי דבריו חד שיעורא נינהו ומהתימה על הר' נוה שלום ז"ל לשם שלא נר' לו בישוב דברי הטור אלא טעם זה דהב"י ז"ל ואחר המחי"ר לא דק כי גם טעם זה אינו מעלה ארוכה כמ"ש וע"כ נ"ל נכון כט' הב"ח ודו"ק:

ה

שם ומפני שעדיין יקשה שאין ראי' מריב"ז שלענין מורא מלעשות העבירה אפשר שירא האדם מב"ו וכו' אמנם אין לך אדם שיניח מלעשו' מצות הש"י מפני בושת ב"ו לשיצטרך יב"ת להזהיר עליו לכך הביא ראיה מדוד. והרב בני חיי משם המוהר"א זרחי' גוטא ז"ל והב"ח ז"ל בסי' א' ס"ב היק' עליו דא"כ לא הי"ל להטור ז"ל להביא הא דריב"ז כל עיקר כיון שהכל נופל בראית דוד הע"ה יעו"ש ולפק"ד נ"ל לו' דתרוייהו אצטריכו דאי מההיא דריב"ז אין ראיה לשיצטרך יב"ת להזהיר שלא יתבייש מלעשות המצוה דנימא דעל היראה הוא דקאמר ריב"ז אבל לא על הבושה דאין אדם בוש מלעשות המצוה להכי הוצרך להביא ראיה מדוד דמצינו ששיבח עצמו שלא היה בוש מהמלעיגי' מוכרח דאיכא בושה ואהכי הזהיר יב"ת ע"ז וכמ"ש הב"י ז"ל ואי מההיא דדוד לחודה אין ראיה לשיבא יב"ת להזהירנו שנהיה עז בעשית המצות כנגד המלעיגים דאי"ל דשאני דוד דכיון דמצינו שנשתבח ג"כ במידת החסידו' כדאמרי' בפ"ק דברכות די"ב ע"א לא חסיד אני וכו' יעו"ש דכיון דהגיע בגדר זו אהכי נשתבח גם בזו דהא לא מיחזי כיוהר' אשר לא כן בשאר כל האדם דלא בא בגדר החסידות אם כה יעשה שיהיה עז כנמר מיחזי כיוהרא א"כ לא יזהיר יב"ת ע"ז שלא יבוש מהמלעיגים דהא יותר טוב הוא שיעצנו בהצנע לכת עם אלדי"ך א"כ מוכרח שלא יהיה כונת יב"ת בדרך זה דעשית המצות אלא במניעת העבירות ע"כ הביא הא דריב"ז לומר דכיון שמצינו לריב"ז שהזהיר לתלמידיו על ענין היראה שירא מב"ו ואיכ"ל דכן הוא לענין הבושה מכיון שלמדנו מדוד הע"ה דאיכא בושה ומצינו שהזהיר לתלמידיו אף כי היו גדולים וחשובים אפי"ה הזהיר אותם על היראה בערך בינוניים א"כ כשאמרי' דכן הוא על הבוש' היינו כי גם בערך בינוניים איכא למימר דכן הוא על הבושה דאיכא בושה במה שצריך ליזהר עליו ועל כן הזהיר יב"ת על כל האדם במידת עז כנמר שלא ישוב מפני כל ולא מיחזי כיוהרא וק"ל:

ו

שם וא"ת אפי' כשהיה בורח בין האומות היה מכובד ביניהם ולא היו מלעיגים עליו לכך כ' אף כי היה נרדף כלו' אעפ"י שהיה מכובד ביניהם מ"מ להיותו נרדף היה מקום להלעיג עליו כשרואים אותו מחזיק בתורתו באומרם אליו יום יום הלא יראתך כסלתך וכו' ע"כ נ"ל בזה כונתו ז"ל דהוק' לו דל"ל להטור ז"ל לו' אף כי היה נרדף ובורח לבין האומות כי לא היל"ל אלא אף כי היה בין האומות וכו' אלא דאם היה אומר כן עדיין הייתי אומר דגם מדוד אין שום ראיה לשיצטרך ריב"ז להזהיר דמנ"ל להטור דמשום היותו לבין האומות היו מלעיגי' עליו דאהכי היה מחזיק בתורתו עדיין נימא דמכובד היה ביניהם ולא היו מלעיגים עליו ואהכי היה מחזיק בתורתו ואיכ"ל כמו ששלל הב"י ז"ל יעו"ש לזה הוסיף הטור מלת נרדף ובורח להורות דהיה מקום להלעיג עליו על כי היה נרדף ובורח והיה מחזיק בתורתו באומרם אליו יום יום הלא יראתך כסלתך. ועיין להב"ח שהיק' על הב"י ז"ל שלא הי"ל להטור אלא לומר כי היה נרדף יעו"ש ולפי מה שכתבנו לק"מ ודו"ק:

ז

שם ומ"ש וכן דוד הע"ה היה מתפלל על שלשתן אלא ששינה הסדר כלומר שינה מסדר שאמרו חכמים העין רואה והלב חומד וכלי המעש' גומרים והוא התחיל בכלי המעשה שהם הרגלים ואח"ך הלב ואח"ך העינים והט' כי חכמים התחילו מן הקודם אל המאוחר ודוד המלך התחיל להתפלל על המאוחר שהם כלי המעשה ואח"ך חזר להתפלל על סביבותיו שהם הלב והעינים ע"כ. ויש לדקדק דכיון שהתפלל דוד על כלי המעשה שהם הרגלים למה הוצרך להתפלל תו על הלב ועל העינים דהא אף אם יראה ברע ויטה לבו לא יגמרו כלי המעשה לפי שהתפלל עליהם שיעשו הטוב והישר ולמה לו להתפלל על הלב והעינים אם לא נאמר שדוד התפלל עליהם ע"ד לא זו אף זו כלו' לא זו שלא יעשו הכלים את הרע בעיניך ויעשו המצות אלא אף זו שלא יטה הלב ולא יראו העינים וע"ז לא נקט כסדר יב"ת משום דאם היה מתפלל תחי' על העינים לא יצטרך תו להתפלל על הלב ועל הרגלים כמ"ש כ"ז הב"י בתי' השני ומן התימה עליו כי לא הי"ל לעשותו אלא תי' א' ולא שני תירוצי' כיון דבהכרח שניהם יתפרשו כא' ודו"ק:

ח

שם שם בתי' השני ודוד הע"ה שהיה מתפלל לפני הקב"ה אילו היה מתפלל תחי' העבר עיני מראות שוא שוב לא היה צריך להתפלל על הלב ואילו היה מתפלל על הלב לא היה צריך להתפלל שוב על הרגלים שאם הלב נוטה לטוב שוב לא יחטאו כלי המעשה וכו' ע"כ ק"ק דהרי הוא ז"ל פי' לעיל מזה על דברי הטור בכונת יב"ת וז"ל ומ"ש ואמר גבור כארי כנגד הלב ואמר רץ כצבי כנגד הרגלים וכו' ומה שהקדים יב"ת רץ כצבי לגבור כארי אפש' שטעמו לו' הוי קל לעצום עיניך מראות ברע כדי שתוכל להיות רץ כצבי לעבודתו וכו' ועי"ל שלפי שקל כנשר הרצון בו קלות לעצום עיניו מראות ברע ורץ כצבי הוא לרוץ לעבודתו ית' סמכן זה לזה כי גם את זה לעומת זה עשה וכו' זה לעצום עיניו וזה להיות קל ברגליו כאחד הצבאים אשר בשדה לרוץ לעבודת בוראו ע"כ מפורש יוצא מדבריו דאזהרת יב"ת תרתי הויין להיות קל כנשר במניע' העבירו' ולהיות רץ כצבי וכו' בעשית המצות א"כ מעתה גם בתפל' דוד יכולים אנו לומר שאף אם היה מתפלל תחילה העבר עיני מראות שוא אפי"ה היה צריך להתפלל על הרגלים והלב כי לא התפלל בהעבר עיני מראות שוא אלא על מניעת העבירות והוא לא היה רוצה להיות יושב ובטל ושפיר היה יכול להתפלל על הרגלי' והלב על עשית המצות כדרך שהזהיר יב"ת ע"ד סור מרע גם לתי' ראשון כנז"ל שהזהיר יב"ת תחי' בקל כנשר כדי שיוכל להיות רץ כצבי להאי ט' נמי ק' שגם דוד כך הי"ל להתפלל תחי' בהעבר עיני מראות שוא כדי שיוכל להתפלל על השאר על הסדר כי אם לא יתפלל תחי' ע"ז אפשר שיראה ברע ויטה לבו ולא יניחנו היצר להתפלל תו על הדריכני וכו' ודו"ק:

ט

שם וטוב לומר פ' העקידה ופ' המן ויו"ד הדברות וכו' ואע"ג דאמרי' פ"ק דברכות שביטלום מפני תרעומת המינים וכו' איכ"ל דהיינו דוקא בציבור אבל ביחיד דליכא תרעומת המינים טוב לאומרה וכו' ע"כ. ולפק"ד לא ידעתי מנ"ל לחלק כן דנימא דאף בציבור תשתרי וע"כ ל"א התם דביטלוה היינו משום דביקשו לקובעה בברכה עם הק"ש אבל בלא"ה ש"ד והרב"ח ז"ל ס"ק ו' הבי"ד הב"י הללו וכ' וז"ל וכן משמע בתשו' הרשב"א ז"ל בסי' קפ"ד דכל בצבור אסור ואפי' לא קבעום בברכת ק"ש וכו' ע"כ ולא ידעתי מנ"ל בעד הרשב"א כן דהן אמת דבדברי השואל שם סתם מיירי מ"מ מהראיות שהביא הרשב"א ז"ל מוכרח שהבין בדברי השואל דביקשו לקובעה בברכה דאל"כ ל"ל להרשב"א ז"ל להביא ההיא דמס' תמיד אמר להם הממונה וכו' והם ברכו וקראו עשרת הדברות עד דלימא כבר ביטלוה וכו' כדאיתא בפ"ק דברכות יעו"ש כיון דאעיקרא איהו לא מיירי בקביעות בברכות ולא הי"ל להביא אלא ההיא דפ"ק דברכות דכבר ביטלוה כמ"ש הוא ז"ל דמשמע דלישנא דכבר ביטלוה דהיינו דלגמרי ביטלוה אפי' בציבור מלבד דלפי האמת האי כבר ביטלוה שפ' הר' ז"ל דמשמע ליה דלגמרי ביטלוה אפי' בציבור הא לא מכרעא דהא מה שאמרו כבר ביטלוה היינו על מ"ש בתחי' שם אף בגבולין ביקשו לקרות כן משמע בהדיא כן כמו שקראו במקדש בברכות וכן מאי דקאמר אח"ך סבר למקבעינהו בסורא למקבעינהו בנהרדעא האי למקבעינהו נמי משמע למקבעינהו בברכות ועוד דהרי בהדיא כ' מהרש"ל ז"ל בתשו' הבי"ד הכנה"ג א"ח סי' א' הגהב"י דהרשב"א ז"ל מיירי לקובעם בברכת יוצר אבל לאומרה בכל יום לכבוד התורה מצוה גדול' לאומ' וע"ז כ' הר' בעהט"ו וטוב לאומר' וכו' יעו"ש ועיין להר' מטה יאוד' סי' א' ס"ק ו' ולהר' מחזיק ברכ' חא"ח סי' א' אות ח':

תוכן העניינים

כפי אהרן על טור אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה