כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה· רבי יעקב חיים סופר
סימן קטז
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] משקים שנתגלו אסרום חכמים וכו' ואפי' אם שתו מהם אחרים ולא הוזקו אין לשתות מהם שיש נחש שהארס צף למעלה ויש שארס שלו מפעפע עד אמצעית המשקה ויש שארס שלו שוקע לשולי הכלי לפיכך אפי' שתו ממנו אחרים ולא הוזקו אין לשתות מהם דשמא ארס הנחש ששתה מהם שוקע. טור.
סעיף קטן ב
ב) כל השרצים יש להם ארס וצריך לחוש לנקורן ושל נחש ממית ושל שאר שרצים אינו ממית אלא שהוא מזיק. טור. ונ"מ דאם אכלו שרצים מאיזה פרי או מאיזה דבר שצריך להסיר מקום מגעם.
סעיף קטן ג
ג) פעם א' בעיר בגדאד יע"א שכחו תבשיל א' ולא כסו אותו ואכלו ממנו בני הבית ונסתכנו הרבה ואומרים העולם שזה התבשיל רחש עליו שממית והניח מרוקו עליו ומשו"ה נסתכנו בני הבית כמ"ש הבל"י או' ב' דאפי' בזה"ז יש ליזהר מלשתות בלילה משום שממית עי"ש וזה בדוק ומנוסה שרוק שממית יש בו ארס וע"כ נכון ליזהר שלא להניח תבשיל מגולה ומ"מ שומר פתאים ה' זב"צ או' ב' ור"ל דאם שכח ולא כיסה אין לאסור מסתמא דשומר פתאים ה' ועיין לקמן או' י"ט.
סעיף קטן ד
ד) שם. משקים שנתגלו אסרום חכמים וכו' ובדין ז' משקין שיש בהם גילוי והמסתעפים להם הלא הם כתובים בטור ופר"ח ופר"ת ולפי שכתב בש"ע ועכשיו שאין נחשים וכו' לא הארכנו בהם ומי שחפץ יעו"ש.
סעיף קטן ה
ה) שם. ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו מותר. ואין בזה משום דבר שנאסר במנין שלא גזרו אלא משום הרחשים וכיון שאין רחשים ליתא לגזירה. טור. לבוש. ט"ז. סק"א. ביאור הגר"א או' א. ערוך השלחן או' ב'.
סעיף קטן ו
ו) שם. ועכשיו שאין נחשים וכו' מותר. אבל בארצות המערב יש הרבה מקומות דשכיחי בהו' נחשים ועקרבים וגם פה ירושת"ו ואגפיה אעפ"י שאין מצויין הרבה מ"מ מצויים קצת וראוי לכל ירא לנפשו להזהר בהם ובמצרים זה שנה א' בקירוב הניחו מין תבשיל א' מגולה וכל אותם שאכלו מאותו תבשיל נסתכנו הרבה ובה"ב מת ולמה נסכן עצמנו בדבר שבנקל יוכל האדם להזהר ממנו. פר"ח או' א' וכן נהגו בארץ ישראל לישמר. ברכ"י בשיו"ב או' ג' וכ"כ השל"ה דף ע"ט ע"ב דשומר נפשו ירחק מזה. פ"ת או' א'.
סעיף קטן ז
ז) אל תשתו שום משקה שהיו מגולין אפי' ביום. יש נוחלין. ישמח ישראל. לה"פ או' א' בל"י או' א' ועיין באו"ח סי' ער"ב סעי' א' ובדברנו לשם בענין יין לקידוש שנתגלה יעו"ש.
סעיף קטן ח
ח) מים שנתגלו כשרים לנט"י כמ"ש בדברינו לאו"ח סי' ק"ס או' ב' יעו"ש. מיהו בארצות המערב מקום ששכיחים שם נחשים הרבה. כמ"ש לעיל או' ו' יש להחמיר.
סעיף קטן ט
ט) שם. ועכשיו שאין נחשים וכו' ובלא"ה אפי' אי לא חיישינן לגילוי מ"מ צריך ליזהר הרבה ולכסות התבשיל בלילה משום דמצויים שם נמלים ותולעים ויתערבו בתבשיל ועוד חיישינן דיאכלו ממנו העכברים ועובר משום בל תשקצו וע"כ ראוי לכל יר"ש שיזהר בזה הרבה ויכסה התבשיל בלילה ואפי' ביום. זב"צ או' ב' ולאו דוקא תבשיל אלא כל דבר שיש לחוש שיתדבקו בו יתושים או פרעושים וכדומה צריך ליזהר לכסותם בטוב.
סעיף קטן י
י) [סעיף ב'] צריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד וכו' וכן צריך ליזהר שלא לאכול חלב או גבינה עם דג ביחד כמ"ש לעיל סי' פ"ז או' כ"ד יעו"ש.
סעיף קטן יא
יא) שם. צריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד וכו' ואין חילוק בין בשר בהמה לבשר עוף דגם בשר עוף אסור לאכול עם הדג ביחד. שבו"י ח"ב סי' ק"ד. פ"ת או' ב' ערוך השלחן או' יו"ד. שמירת הנפש או' ח'.
סעיף קטן יב
יב) שם. צריך ליזהר שלא לאכול דג ובשר ביחד וכו' ואי איכא ס' בתבשיל נגד הבשר יש להכשיר דלא חמירא סכנתא מאיסורא. ש"ך בנה"כ דלא כהט"ז סק"ב. כנה"ג בהגב"י או' כ"א. פר"ח או' ד' בל"י או' ג' שבו"י שם. ער"ה או' ג' חכ"א כלל ס"ח או' א' ערוך השלחן שם.
סעיף קטן יג
יג) נפל דג בקדרת בשר או איפכא. הרב מהר"ר יעקב היה אוסר הכלי בלא הגעלה תפארת למשה. ברכ"י בשיו"ב או' ז' פ"ת או' ג' שמירת הנפש או' י"ב. מיהו האו"ה כלל כ"ג דין ז' כתב דמשום טעם בליעת כלי ליכא למיחש והב"ד הט"ז סק"ב. וע"כ נראה דלאחר מעל"ע יש להקל. וה"ד בדליכא ס' דאי איכא ס' גם התבשיל מותר כמ"ש באו' הקודם. ועיין עוד לקמן או' ך'.
סעיף קטן יד
יד) אבל אם בישלו דגים במחבת ובחוץ נפל שומן חם וכדומה על המחבת אין חשש לדגים דהוי בליעת כלי. שפ"ד סי' ק"ה או' ח' שבאו' י"ח. שמירת הנפש שם. ור"ל אפי' נפל הרבה באין ס' כנגדו דאי איכא ס' אפי' נפל בתוכו מותר כמ"ש באו' הקודם.
סעיף קטן טו
טו) ואותם הלחמים שאופין בתנור א' עם בשר אין סכנה כלל לאכלם עם דגים אעפ"י שהתנור היה סתום. או"ה כלל ט"ל דין ל'. ט"ז סוף סק"ב. כנה"ג בהגב"י או' י"ט. מנ"י על התו"ח כלל ע"ז סוף או' כ"ו. לה"פ או' ג'. בל"י או' ד'. חכ"א כלל ס"ח או' א'.
סעיף קטן טז
טז) ואם הניח בשר עם דגים בתנור א' אף שזב משומן בתנור ונבלע בתנור הדגים מותרים דכ"ז שאין זב תחת הדגים אין לחוש לפליטת כלים סכנה בדגים ומעשים בכל יום יוכיחו. שפ"ד שם.
סעיף קטן יז
טוב) חתיכת בשר שנפל ליורה של דגים ונשפכה היורה ויש ספק אם יש ס' אסור דהוי ספיקא דאו' ולחומרא. בית יהודה חי"ד סי' כ"ה. יא"פ בסעי' זה. זב"צ או' ד'. [וע' בשו"ת יביע אומר (חיו"ד סי' ח).]
סעיף קטן יח
חי) חתיכת דג שנפלה לתבשיל של בשר ולא יש ס' ואח"כ נפלה אותה החתיכה תוך מחבת גדולה שבישלו בה בשר הרבה עד שיש יותר מס' נגד חתיכת הדג. התבשיל שבמחבת מותר דכיון שיש ס' נגד החתיכה ואזלא לה טעמא אזלא לה נמי מיניה הסכנה ורק החתיכת דג עצמה הנאסרת צריך להשליך. כרם שלמה בסעי' זה. זב"צ או' ו'.
סעיף קטן יט
יט) אם נפל שממית שקורין שפי"ן בל"א אפי' בקדרה גדולה שיש כפליים ס' יש לאסור הן משום ארס הן משום מיאוס וכן נוהגין דחמירא סכנתא מאיסורא. בל"י או' ג' מיהו החכ"א כלל ס"ח או' א' בהגה כתב דלפי מ"ש מ"א באו"ח סי' שט"ז ס"ק כ"ג שאחד מאלף היא מסוכנת במאכל אפשר דיש לסמוך להתיר עכ"פ בס' יעו"ש. ולפי מ"ש לעיל או' ג' דנעשה מעשה מן השממית יש להחמיר ורק בשעת הדחק י"ל דבטילה בס' זב"צ או' ז' ועיין בדברינו לאו"ח סי' שט"ז או' ק'.
סעיף קטן כ
ך) ומיהו יכול לבשל בכלי של בשר ב"י תבשיל של דגים דאין פליטת כלים אוסרת מבשר לדגים או איפכא. או"ה כלל ט"ל דין כ"ו. רש"ל פכ"ה סי' ט' ט"ז סי' צ"ה סק"ג. כנה"ג בסי' זה בהגב"י או' י"ח. מנ"י על התו"ח כלל נ"ז או' א' לה"פ או' ג' בל"י או' ד' חכ"א שם בהגה. עדות ביהוסף סי' מ"ו. וכתב ודלא כחומרת הטור שכתב שיש ליחד כלים לדגים בפ"ע ולבשר בפ"ע יעו"ש. עיקרי הד"ט חי"ד סי' י"ד או' יו"ד. זכ"ל ח"ג או' קפ"ו. ומיהו סיים שם המנ"י ונוהגין להקל אם הוא נקי עכ"ל ור"ל אפי' לכתחלה. ומיהו אם בישלו בשר ודג ביחד כתבנו לעיל או' י"ג דיש להחמיר ואין לבשל באותה קדרה עד לאחר מעל"ע יעו"ש.
סעיף קטן כא
כא) שם הגה. וכן אין לצלות בשר עם דג משום ריחא. ולענין מליחת דג עם בשר עיין לעיל סי' ע' סעי' א' וסעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד.
סעיף קטן כב
כב) שם בהגה. מיהו בדיעבד אינו אסור. ואם הם סמוכים שהשומן זב מאחד לחבירו אסורים אף דיעבד. או"ה כלל ט"ל דין כ"ח. תו"ח כלל ע"ז דין י"א. ש"ך סק"א. כנה"ג בהגב"י או' י"ח. בל"י או' ד'.
סעיף קטן כג
כג) שם בהגה. מיהו בדיעבד אינו אסור. והא דבדיעבד שרי ולא חיישינן לריחא ה"ד בתנור גדול אבל בתנור קטן אעפ"י שאין נוגעין זה בזה ולא זב מזה לזה חיישינן לריחא ואסור. פר"ח או' ד' פר"ת או' ג' מנ"י על התו"ח שם או' כ"ו. לה"פ או' ג' בל"י או' ד' חכ"א כלל ל"ח או' א' ואם א' מהם מכוסה אפי' בתנור קטן מותר דאז אין שייך ריחא חכ"א שם. והוא ממ"ש לעיל סי' צ"ז בש"ע סוף סעי' ג' ובענין תנור גדול עי"ש בסעי' ג' ובסי' ק"ח סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד.
סעיף קטן כד
כד) ודוקא דחד מינייהו שמן או בשרא או בניתא (דג) אבל אי תרווייהו כחושים שרי ואף לכתחלה אין לאסור אלא אם ירצה האדם להחמיר על עצמו ה"ז משובח. פר"ת שם. זב"צ או' י"ג.
סעיף קטן כה
כה) והגם דריחא מילתא בתנור קטן כמ"ש לעיל או' כ"ג מ"מ אי איכא ס' בבשר נגד הדג שנצלה עמו בתנור א' דהבשר כשר והדג אסור אבל אי ליכא ס' בבישרא בישרא נמי אסור. פר"ח שם. הל"פ שם. בל"י שם. זב"צ או' י"ד.
סעיף קטן כו
כו) מעשה בא' שהניח חתיכת דג על הפת ונעשה הפת ההוא מלוכלך מן הדג ואסרו לאכול הפת ההוא עם בשר משום שיש בו ממשות שומן מן הדג. זב"צ או' י"א.
סעיף קטן כז
כז) [סעיף ג'] ירחוץ ידיו בין בשר לדג. וצריך לקנח ידיו משומן הבשר קודם כי המים לא יעבירו שומן הבשר מעל הידים. ואם דקדק באכילתו ב' ג' אצבעות די בקינוח אצבצעותיו כשמצטרך בבגד הראוי לקינוח ושוב לא בעי רחיצה דאין רחיצה זו חוקה אלא לבל יאכלם ביחד וכל מציאות דחזינן דלית ליה מידי דבוק שרי ואנן סהדי דבקינוח מועיל טפי מרחיצה בצונן. ובפה צריך קינוח ורחיצה גם יקנח בשר שבין השינים והא עדיפא דאיתיה בעיניה וכבר אמרו בש"ס (חולין ק"ה ע"א) דדין בשר אית ליה דהכתיב הבשר עודנו בין שניהם וירחוץ פיו אחר שניקה השינים. פר"ת או' ד' זב"צ או' י"ט ואו' ך' וכ"כ היפ"ל ח"ג או' ה' דמנהגינו לרחוץ הפה והידים. וכ"כ בן א"ח פ' פינחס או' ח'.
סעיף קטן כח
כח) ודוקא לכתחלה אבל דיעבד אין לאסור אם לא רחץ ידיו ולקח בידו הבשר במציאות דלא שייך בו קליפה כגון שהיה מחוי הרבה דמן הסתם יהיה שיעור המבטל אותו מועט שנדבק בידו מהדג דאין להחמיר בדברים אלו יותר משאר איסורין. פר"ת שם. זב"צ או' כ"א.
סעיף קטן כט
כט) שם. ירחוץ ידיו בין בשר לדג. אין להחמיר בבשר עוף לדגים ואין למחות במקילים שו"ת בית יהודה יו"ד סי' כ"ד. אבל השבו"י ח"ב סי' ק"ד הצריך לרחוץ ידיו בין עוף לדג יעו"ש וכן מנהגינו. ברכ"י בשיו"ב או' ח' וכן כתבנו באו"ח סי' קע"ג או' ה' יעו"ש. ומיהו מ"ש אבל השבו"י הצריך לרחוץ ידיו וכו' לא כתב כן בהדיא אלא ממ"ש דאין חילוק בין עוף לבשר כמ"ש לעיל או' י"א יעו"ש.
סעיף קטן ל
ל) שם. ויאכל פת שרוי בנתים וכו' וטוב להפסיק במשקה בין בשר לדגים כדי שלא ליגע ביחד באצטומכא. שהוא כמו מבושל. של"ה. בן א"ח פ' פינחס או' ח' שמירת הנפש או' י"א.
סעיף קטן לא
לא) שם הגה. וי"א דאין לחוש לזה וכו' אך בשו"ת שבו"י ח"ג סי' ע' כתב דאין לסמוך ע"ז בספק סכנה. שמירת הנפש או' יו"ד. וכ"כ לעיל או' כ"ט דגם בין בשר עוף לדג צריך לרחוץ ידיו יעו"ש.
סעיף קטן לב
לב) שם. בהגה. רק כשמבשלם יחד וכו' וה"ה אם נצלו כא' ממש זה עם זה. ט"ז סק"ג.
סעיף קטן לג
לג) אם יש ס"ס במידי דסכנתא כגון דנפל דגים לתוך בשר ויש ס"ס אי מהני להתיר. המש"ז באו"ח סי' קע"ג נסתפק בזה וכתב דבחד ספק ודאי אסור יעו"ש. מיהו הרב ארץ חמדה סוף סי' ח' כתב דס"ס במידי דסכנתא אסור יעו"ש. זב"צ או' כ"ג. ולי נראה דהכל לפי ראות עיני המורה דהס"ס אינם שוים דאם הוא קרוב לודאי יש לאסור ואם הוא רחוק מן השכל שיהיה כך יש להקל אבל בספק א' ודאי יש לאסור כדברי המש"ז. [וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' ט אות יג). וע"ש באורך.].
סעיף קטן לד
לד) וכתב האו"ה כלל כ"ג דין ז' בשם המרדכי וא"ז דדבר שיש בו משום סכנה דינו כאיסור לבטלו בס' ויותר חמור שאפי' ביבש במינו צריך ס' עכ"ל וכ"כ הש"ך בנה"כ בשם אפי רברבי דבר שיש בו סכנה כגון דגים ובשר בין לח בין ביבש מתבטל בס' עכ"ל מיהו הר' ארץ חמדה שם תמה ע"ז כיון דיבש ביבש כל א' עומד לבדו פשיטא דאינו בטל דבשלמא בדבר לח כיון שנתערב בטל הטעם ואינו נרגש אבל ביבש דכל א' עומד במקומו הרי הוא פוגע בדבר הסכנה עצמו ואיך יתבטל יעו"ש וכ"מ מדברי הפר"ח או' ד' שכתב שחתיכת בשר שנפלה ליורה של דגים או איפכא כל שיש ס' לבטל פליטתו או גופו אם נמחה הרי אין כאן טעם לאסור משום סכנה עכ"ל משמע דוקא אם נמחה אבל אם לא נמחה אסור הגם דאיכא ס' שמא יפגע לאכול דבר האסור. ומיהו אפשר לומר דדעת המתירין יבש ביבש בס' כגון שנתערבו בחתיכות קטנות דא"א שיגע באיסור בפ"ע דהא מעורב עם כמה חתיכות והו"ל כמו נמחה דבטל בס' משום דא"א שיפגע באסור בפ"ע.
סעיף קטן לה
לה) שני בני אדם המכירים זא"ז שאוכלים על שלחן א' זה בשר וזה דגים אם צריכים לעשות הפסק מפה כמ"ש לעיל סי' פ"ח סעי' ב' לגבי בשר וחלב עיין שם חדש על ס' היראים עמוד מאכלות סי' קמ"ט דף מ"ח שנסתפק בזה והביא ראיות להקל וסיים שעדיין כמסתפק יעו"ש ומיהו הראיות שהביא להקל יש לדחות דלא דמי דהכא חיישינן שמא ישכח ויאכל בלתי ידיעה דטרוד באכילתו וע"כ נראה דיש להחמיר ולעשות הפסק להיכרא ואין הפסד בזה.
סעיף קטן לו
לו) [סעיף ד'] צריך ליזהר מזיעת האדם וכו' ולכן יזהר שלא יתן מאכל בין בגדיו לבשרו מפני הזיעה. חכ"א כלל ס"ח או' ב' וכן לא יתן מאכל בין בגד עליון לבגד תחתון אם יש בו זיעה.
סעיף קטן לז
לז) שם. חוץ מזיעת הפנים. וסי' לדבר בזיעת אפיך תאכל לחם. ש"ך סק"ב. ועיין עוד מזה באו"ח סי' ד' סעי' כ"א ובדברינו לשם בס"ד.
סעיף קטן לח
לח) [סעיף ד'] צריך ליזהר מליתן מעות בפיו שמא יש עליהן רוק יבש וכו' והר"ן כתב הטעם מפני שיד הכל ממשמשת בהן ויש מהם חולין וזוהמתן דבקה בהן ואותה זוהמא קשה לאדם כשנותנה לפיו. ב"י. ש"ך סק"ג. פר"ח או' ה' ועוד יש לחוש שמא יקפצו לתוך גרונו ויסתכן. ומטעם זה יש ליזהר שלא יתן לתוך פיו מחטין ומסמרים קטנים וכדומה שמא יקפצו לתוך גרונו ויסתכן.
סעיף קטן לט
טל) שם. ולא יתן ככר לחם תחת השחי מפני הזיעה. ואם הככר חם הגם דהוו בגדים מפסיקים בין הככר ובין על בגדיו תחת השחי אסור מפני שמזיע טובא ונכנסת הזיעה בככר אבל פת צונן דוקא אם אין דבר מפסיק בינו ובין הבשר. פר"ת או' ה' זב"צ או' כ"ז. דר"ת או' ל"ד. והיינו אם הבגד המפסיק אין בו זיעה אבל אם יש בו זיעה לא יתן גם פת צונן כמ"ש לעיל או' ל"ו.
סעיף קטן מ
מ) שם. ולא יתן תבשיל ולא משקין תחת המטה וכו' ומשמע אבל אוכל חי מותר. וכ"כ ערוך השלחן או' י"א. וכ"כ בס' מילי דחסידותא או' תנ"ח דדוקא בתבשיל הוי הקפידא אבל במאכל שמחוסר בישול או כבישה עד שיהיה ראוי לאכילה קיל ובכלים פשיטא דאין קפידא אפי' לכתחלה יעו"ש. מיהו בבינת אדם על חכ"א כלל ס"ח או' ס"ג כתב ששמע שהגר"א צוה בצינון שהניחו תחת המטה לחתוך לחתיכות קטנות ולזרקה כדי שלא ימצאנה אדם. וכ"כ בשו"ת אור יצחק סי' י"ד להוכיח שיש איסור ליתן תחת המטה שישנים עליה אפי' אוכלין חיין אפי' הם יבשים ואפי' הם מחופים בכלי ברזל ממש בהכלי יעו"ש. אמנם בבינת אדם שם כתב דדבר זה מצוי מאד בבני הכפרים שמניחים כל הליפתות וביצים תחת המטה ואפשר כיון דדשי בה רבים שומר פתאים ה' כדאיתא בגמ' בכמה דוכתא יעו"ש. וכ"כ ערוך השלחן שם ויש מקפידין גם באוכל חי ועכשיו אין נזהרין בזה ושומר פתאים ה' כיון דדשו בהו רבים עכ"ד.
סעיף קטן מא
מא) שם. ולא יתן תבשיל ולא משקין תחת המטה וכו' ואפי' מחופין בכלי ברזל ר"ר שורה עליהם. ב"י. ש"ך סק"ד. פר"ח או' ו' לה"פ או' ה' בל"י או' ח' הל"פ בסעי' ה' חכ"א כלל ס"ח או' ג' ערוך השלחן שם.
סעיף קטן מב
מב) ואם הארץ רצופה נראה דאין ר"ר שורה עליהם כמו גבי מים אחרונים באו"ח סי' קפ"א סעי' ב' ובדברינו לשם או' י"ג יעו"ש. וכ"כ היפ"ל ח"ג בסי' זה או' ו' דאם הקרקע מרוצף באבנים או בקורות וכיוצא אין לחוש דאין ר"ר שורה אלא ע"ג קרקע ממש אדמת עפר לא כן כשיש דבר מפסיק ביניהם יעו"ש. והגם דיש להשיב קצת ע"ז מ"מ לסניף בעלמא הוי וכמ"ש לקמן סוף או' מ"ד.
סעיף קטן מג
מג) ועיין בס' שערי רחמים (הנהגות הגר"א) או' קנ"ו בהגה או' ב' שהביא מתשו' בנין עולם שהגר"א אסר בדיעבד צוקא"ר שהיה מונח בתיבה שישן עליה אדם וצוה להשליכם לנהר וכתב שזה לא כדברי האומרים שלא נאסר רק תחת המטה המיוחדת לישן יעו"ש אמנם בס' מילי דחסידותא שם כתב די"ל שאין חשש רק במטה שבה תשה"מ משא"כ שנעשית רק לשינה לבד אפי' של אשה אין חשש ובמטה של איש קיל יותר יעו"ש ובס' תו"ח בחי' למס' שבועות דף ט"ו ע"א כתב דמשמע דלא הוי הקפידא אלא אם ישן שם במטה ההוא בשעה שהמאכל מונח תחתיה אבל אם אין שם שינה משום אדם על המטה שהמאכל מונח תחתיה לא נאסר המאכל כלל יעו"ש. ובשו"ת אור יצחק סוף סי' י"ד הביא ראיה דלכתחלה יש ליזהר שלא ליתן תחת המטה אוכלין ומשקין אפי' בעת שאין ישנים עליה יעו"ש. דר"ת או' ל"ח. ומשמע דה"ד אם עשויה לשינה אבל אם אין עשויה לשינה א"צ ליזהר אפי' לכתחלה.
סעיף קטן מד
מד) שם. ולא יתן תבשיל ולא משקין תחת המטה וכו' ובדיעבד אין כאן חשש איסור דבכל אלו מבואר בש"ס ופו' דהוא רק אזהרה לכתחלה. שבו"י ח"ב סי' ק"ה. פ"ת או' ד' חי' רע"ק בסעי' ז' מיהו הברכ"י בשיו"ב או' יו"ד כתב להשיג על דברי השבו"י הנז' ודעתו לאסור אפי' בדיעבד יעו"ש. ונמשכו אחריו זב"צ או' כ"ח ובן א"ח פ' פינחס או' י"ד. אמנם אפשר לומר דהשבו"י לא חשיב לזה השגה דמה שהשיג מפ' כל היד האוכל שום קלוף וכו' מתחייב בנפשו משום דר"ר שורה עליהם וכו' י"ל דר"ר אינם שוים דיש חזק ויש רפה והיכא דאמרו רז"ל מתחייב בנפשו וכו' יש סכנה והיכא דלא אמרו אינו אלא לכתחלה ובודאי י"ל דהשבו"י ידע זה הגמ' אלא דלא חשיב זה להשגה כנז'. וכן היא"פ בסעי' זה הסכים לדברי השבו"י הנז'. וכ"כ ח"א באו"ח כלל ב' או' ב' בכה"ג. ע"ש. וכ"כ בס' ערוגות הבושם סי' ו' או' א' להוכיח מדברי הפו' דכל מה שאמרו חז"ל שאסור מפני הסכנה של ר"ר כגון מה שאמרו שלא ליתן תבשיל או משקה תחת המטה מפני ר"ר ששורה עליהם אינו אוסר אלא לכתחלה ובדיעבד שרי ומתמה על הגר"א שהחמיר בזה גם בדיעבד יעו"ש וכ"כ בספרו שם אריה חי"ד סי' י"ב באמצע התשו' בפשיטות. וכ"כ בס' מילי דחסידותא או' תנ"ח. והב"ד דר"ת או' ל"ה. ועוד יש לעשות סניף לזה אם הקרקע מרוצף כמ"ש לעיל או' מ"ב ולהקל. ואם יש הפ"מ או אוכל חי יש להקל אפי' בקרקע שאינו מרוצף כיון שיש מתירין באוכל חי כמ"ש לעיל או' מ' ויש לעשות סניף לזה. ואפשר דגם הר' זב"צ ובין א"ח אילו ראו כל הפו' הנז' לא היו מחמירין. [וע"ע בשו"ת יביע אומר (חיו"ד סי' ט-י) שג"כ כ' להקל בזה.]
סעיף קטן מה
מה) שם. ולא ינעוץ סכין בתוך האתרוג וכו' שמא יפול אדם על חודה וכו' והראב"ד פי' משום בזיון שעושה מהן תיק לסכין. ומה שנוהגין להניח שושנים ושאר מיני פרחים ברמונים של ס"ת בע"ש וביום שבת עומדים על פתח בהכ"נ בשעת יציאה מבהכ"נ כדי ליתן ליחידים להריח להשלים ק' ברכות אפשר שהטעם משום שעיקר כונתם אינו אלא ליפות ולעטר הרמונים וכיון דלכבודן של רמונים מניחין בהן השושנים ש"ד בתר הכי לארוחי בהו ולברוכי עלייהו דהשתא תו ליכא בזיון לרמונים. ובעל יפה מראה פי' (הא דלא ינעוץ סכין וכו') מפני שמעלה חלודה ונכנסת בצינון ואתרוג ע"י חריפותם ומזיק לאוכליהם. פר"ח או' ז'.
סעיף קטן מו
מו) שם הגה. וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה וכו' נסר הנתון מגג לגג אפי' רחב כל כמה אסור לעבור עליו. ירושלמי בפ' במה מדליקין יעו"ש. כס"א או' ג' ערוך השלחן או' כ"ג.
סעיף קטן מז
מז) שם בהגה. ולכן אסרו לילך בכל מקום סכנה כמו תחת קיר נטוי. או על גשר רעוע או ליכנס לחורבה וכן כיוצא באלו. הרמב"ם פי"ב מה' רוצח. ש"ך סק"ס. פר"ח או' ח' לה"פ או' ד' בל"י או' ז' חכ"א כלל ס"ח או' ד'.
סעיף קטן מח
מח) כתב בצוואות הגאון מהר"ר שטפטיל ז"ל לא תלכו על הגשר אלא ברגלים ולא לישב בעגלה כי השטן מקטרג בשעת הסכנה חלילה ובשעת הליכות על הגשר בעת ההכרח תאמר והוא רחום יכפר עון וכו' וגם מזמור יושב בסתר וכו' לה"פ שם. בל"י שם. והרב מהר"י פלאג"י היה נוהג לומר פסוק כי תעבור במים אתך אני וכו' (ישעיהו מ״ג:ב׳). ופסוק הבנהרים חרה ה' (חבקוק ג׳:ח׳) יפ"ל ח"ג או' ז'. ופעם א' נעשה מעשה בעיר בגדאד יע"א באשה א' שהלכה על הגשר רוכבת על חמור ורץ החמור על הגשר הרבה ונפלה האשה בנהר ומתה ר"ל. זב"צ או' ל"ג.
סעיף קטן מט
מט) שם בהגה. או יחידי בלילה. וכן אסור לישן בבית יחידי וכל הישן בבית יחידי אחזתו לילית. שבת קנ"א ע"ב. כנה"ג בהגב"י או' ט"ל. פר"ח או' ט' בל"י או' ט' חכ"א שם. וכל חדר בנוי מד' מחיצות קרויה בית ואפי' חדר יחידית ובכל מקום שנאמר בית סתם ר"ל חדר. ליקוטים שבסוף דרשות מהרי"ל. כנה"ג שם. מיהו בזוהר פ' תזריע דף מ"ה ע"א כתב וז"ל מאן דאשתכח בלחודוי בביתא בליליא או ביממא בביתא מיחדא וכ"ש בליליא מאי מיחדא מיחדא משאר בתי יכיל לאתזקא עכ"ל וכ"כ החיד"א בצפורן שמיר או' ק"ז דהישן יחידי בלילה בביתא דמיחדא משאר בתי הוא באחריות לבא לידי מקרה לילה עכ"ל ומשמע דדוקא אם היה הבית רחוק משאר בתים כגון שהוא לבדו בשדה אבל אם הוא אצל בתים אחרים אין פחד וגם משמע דמ"ש הגמ' אחזתו לילית היינו דאתי לידי מקרה לילה. אכן בליקוטי מהרי"ל שם כתב דכל אדם יזהר בעצמו שלא ילין יחידי בחדר וכן הוא היה רגיל ללין נער אחד בחדר משכבו עכ"ל משמע דגם בחדר יחידי שאצל בתים יש ליזהר שלא ילין יחידי בלילה דסתמא קאמר וכן יש ליזהר לכתחלה אם אפשר ואם לאו יניח נר דלוק ועיין לקמן או' ק"ב.
סעיף קטן נ
נ) שם בהגה. וכן אסרו לשתות מים מן הנהרות בלילה או להניח פיו וכו' שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה. הרמב"ם פי"א מה' רוצח ה"ו. פר"ח או' ט' ובכלל הזה שלא ישתה מכד שפיה צר עד שיערה לתוך הכלי ויראה המים שמא יש איזה דבר בתוך המים ואינו נראה בתוך הכד וישתה אותו עם המים ויסתכן ר"ל.
סעיף קטן נא
נא) שם בהגה. וכן אסרו לשתות מים מן הנהרות בלילה וכו' ואם שותה בידו א' וממהר וזורק לפיו זה אפי' ביום אסור דאינו יכול לראות אם יש שם איזה דבר אבל אם שותה בב' ידיו ביום מותר דיכול לראות ובלילה אסור. פר"ח שם.
סעיף קטן נב
בנ) שם בהגה. או להניח פיו על קלוח המים לשתות וכו' וזהו אפי' ביום דטעמא משום שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה כמ"ש לעיל או' ן'.
סעיף קטן נג
גנ) שם בהגה. ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה וכו' וכתב במנהגים ובדרשות מהרי"ל הלכות מי לישות המצות שאם יש ברזל במים כל זמן התקופות דאז אין רשות למזיק וכן נוהגין העולם להניח ברזל על כל המשקים ומאכלים. ועל מאכלים ומשקים מבושלים או כבושים ומלוחים אין מניחין שום דבר כי אומרים שאין לחוש במבושל וכבוש ומלוח משום תקופה. וטוב להחמיר בזה להניח ברזל עליו. ש"ך סק"ו. לה"פ או' ז' בל"י או' י"א. ערוך השלחן או' י"ב. ועוד עיין מזה בדברינו לאו"ח סי' תנ"ה מאו' ל"ו עד או' מ"ב יעו"ש.
סעיף קטן נד
דנ) שם בהגה. שיש לברוח מן העיר כשדבר בעיר וכו' וטעמא רבה איכא דזימנין נגזר על עיר א' או מדינה א' וזכר לדבר היוצא מן העיר והיתה לו נפשו לשלל וגם משום בעתותא. שו"ת מהרי"ל סי' ן' ועיין לקמן סוף סי' שע"ד בהגה.
סעיף קטן נה
הנ) שם בהגה. שיש לברוח מן העיר כשדבר בעיר וכו' לפי שהוא חולי המתדבק כמ"ש ידבק ה' בך את הדבר ואפי' באותה השכונה שעומד שם המוכה או אפי' איזה כלי ומלבוש שלו צריך להתרחק ממנו דלא ליתזק כמ"ש בשער הכוו' דף י"ג ע"ד יעו"ש.
סעיף קטן נו
ונ) שם בהגה. ויש לצאת מן העיר בתחלת הדבר. עצה טובה קמ"ל שהוא זריז ונשכר שיוכל להציל גם את שלו וליקח בידו מזונות שלא ימות ברעב כי רובם כלים ברעב יותר מדבר ב"מ. לה"פ או' ח'.
סעיף קטן נז
זנ) שם בהגה. ולא בסופו. כי אז לא יוכל לברוח מן העיר כי לא יתן לו מקום מנוחה כי גם אוהביו ורעיו מנגד נגעו יעמדו וקרוביו ירחיקו. לה"פ או' ט' בל"י או' י"ג.
סעיף קטן נח
חנ) ומי שהוציא פעם א' דבר ונתרפא א"צ לברוח. רש"ל בב"ק פ"ו סי' כ"ו. כנה"ג בהגב"י או' ל"ד. בל"י שם.
סעיף קטן נט
טנ) דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרכים מפני שמלאך המות יש לו רשות מסגי (מהלך) בהדיא שלום בעיר אל יהלך בצדי הדרכים מפני שאין לו רשות והוא מחבא את עצמו. בב"ק פ' הכונס. וכתב רש"ל שם ונראה דסיפא מיירי דוקא בלילה שביום לא שכיחי מזיקים אבל רישא לענין דבר אין חילוק בין יום ללילה. ט"ז סק"ה. כנה"ג שם או' ל"ה. בל"י או' י"ב. וטוב שלא יצא לחוץ בעתים הללו. ס' זכירה שמירת הנפש או' ס"ב.
סעיף קטן ס
ס) כשיש חולי אבעבועות לילדים (שקורין בערבי גדר"י) א"צ להבריח בניו מן העיר יען דעכשיו בזה"ז עושין לו תרופה ע"י הרכבה של אבעבועות ויש רופאים מומחים ממונים ע"ז ודלא כשל"ה שכתב שצריך להבריח בניו מן העיר. שו"ת זרע אמת חי"ד סי' ל"ב. והגם שסיים שהוא משתמיט בזה ולא אומר לא איסור ולא היתר מ"מ אנן בדידן תלי"ת יש לנו רופאים מומחים ע"ז שעושין הרכבה ולא ניזוק אדם מעולם וכן מעשים בכל יום. זב"צ או' מ"א. ועתה נתחכמו יותר הרופאים שעושין זריקה ע"י מחט ביד הילדים ועי"ז אין מוציאין הילדים חולי אבעבועות הנז'.
סעיף קטן סא
סא) כשיש דבר בעיר מחפשין על אותם המתים כי שמא יש מהם שבלה הבגד והיא סכנה או ידיו אין פשוטות שנאמר ואחריו כל אדם ימשוך וכל דבר שהוא משום פקוח נפש יכול לעשות למת. ס"ח סי' תנ"א. כך הגירסא בס"ח שלפנינו שבלה הבגד ובס' ב"ד בתשו' סי' נ"ז הביא הגי' שבלע הבגד ופי' שבלע הבגד היינו שקברוהו בבגדים בלויים והוא בזיון למת עכ"ל אמנם בס' זב"צ או' מ"ב כתב שהזקנים שבדור אומרים שהוא כפשוטו שבנע הבגד והביא מעשה ע"ז שנעשה בעיר בגדאד יע"א שבשנת המגפה שהיתה בשנת תקל"ג שהלכו לקבור מת א' וחפרו לו קבר והם טעו שחפרו בקבר ישן שקברו בו אשה א' בתחלת הדבר וראו את האשה הנז' שאוכלת התכריכין שלה ב"מ ובאו והגידו לח"ר צאלח מצליח זצ"ל שהיה רב העיר באותו זמן וא"ל שיש קבלה בידו מדור שלפניו שזה סכנה גדולה שימשך הדבר הרבה ימים ב"מ וצריך לשחוט האשה הנז' ואותה שעה באה גבור א' ואמר שתתנו לו שישתה שכר כדי שיהיה לו גבורת הלב וישחוט אותה וכן עשו והלך ושחט את האשה הנז' ומשך התכריכין מפיה ותיכף פסק הדבר יעו"ש.
סעיף קטן סב
סב) פטום הקטורת הנהגה נפלאה לאומרו בזמן הדבר. וטוב לקיים ג"כ והגית בו יומם ולילה והסוד כי לקח טוב לק"ח גי' מגיפ"ה. וגם יזהר מדבר שקר וזהו כלל גדול כי מי שהוא מדבר שקר בזמן המגפה הוא מסוכן ר"ל. סדר פטום הקטורת כ"י מהאר"י. ב"ד שם. וסי' לדבר דובר שקרים לא יכון. זב"צ או מ"ג.
סעיף קטן סג
סג) ועיין בדברינו לאו"ח סי' תקע"ו או' יו"ד מ"ש בשם הזוהר לעשות תיקון לפסוק הדבר יעו"ש. ועוד עיין בשער הכוו' תיקון לזה דף י"ג ע"ד ומשם ואילך יעו"ש. ועוד עיין בס' אמת ליעקב על הקבלה דף קכ"ג ע"א מ"ש בשם המקו' דהקורא סדר המ"ב מסעות בזמן המגפה ב"מ מידי יום ביומו בהתמדה מובטח הוא שיהא נשמר יעו"ש ועי"ש סדר הקריאה.
סעיף קטן סד
סד) בזמן שיש דבר בעיר ראוי לאדם לכסות מצחו שלא יכיר מה"מ העונות החקוקים במצחו. ס' עסיס רמונים דף ח"י ע"א בשם הזוהר. ב"ד שם. זב"צ או' מ"ד.
סעיף קטן סה
סה) בשעת הדבר לא ילך לבית החיים. ס' רפואות. שמירת הנפש או' ס"א. זב"צ או' ק"ז. ואיזה דבר עיין באו"ח סי' תקע"ו סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד.
סעיף קטן סו
סו) [סעיף ו'] אסור לאכול מאכלים ומשקים שנפשו של אדם קצה בהם וכו' והאוכל אוכלין שאינן עולין על גופו ומברך עליהם עובר משום ג' לאוין שביזה את עצמו וביזה את האוכלין ומברך ברכה שאינה כתיקונה. אבות דר"נ פכ"ו. ביאור הגר"א או' י"ט.
סעיף קטן סז
סז) ולא יאכל אלא כשהוא רעב ולא ישתה אלא כשהוא צמא. הרמב"ם פ"ד מה' דיעות. שמירת הנפש או' ה'.
סעיף קטן סח
סח) לא יאכל עד שיהלך קודם אכילה עד שיתחיל גופו להתחמם או יעשה מלאכה או יתיגע ביגיעה אחרת. הרמב"ם שם. שמירת הנפש או' ו'.
סעיף קטן סט
סט) אכילה גסה לגוף כמו סם המות והוא עיקר לכל החלאים אלא יפחות כמו שליש משביעתו. הרמב"ם שם. שמירת הנפש או' ז' ועוד עיין מזה בדברינו לאו"ח סי' זק"ן כמה דברים המועילים לגוף יעו"ש.
סעיף קטן ע
ע) שם. שנפשו של אדם קצה בהם וכו' שקץ שקורין אורווייבי"ן היה הולך על הספר לפני מהרר"י סגל ופשט בחור א' ידו להסירו וגער בו הרב שלא יגע בו יד משום מיאוס אך ינער הספר ויפול מאליו. ליקוטים שבסוף דרשות מהרי"ל. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ד. ושרץ זה מצוי אצלנו והוא מ"ש בתורה לטאה ואנו נמאסים ממנו הרבה וכן נמאסים מן העכבר ואין אנו תופסים אותו בידים אפי' חי אלא ע"י בגד. ולפעמים יהיה צואה של עכבר בתבשיל והגם שלפי הדין מותר מ"מ איכא בהו משום מיאוס ואיכא בל תשקצו וע"כ אנו מצוים לבני ביתנו שיבדקו האורז מן הצואה של עכברים וכן יזהר כל אדם ויצוה לבני ביתו. זב"צ או' מ"ה.
סעיף קטן עא
עא) שם. כגון כלים של בה"כ וכלי זכוכית וכו' כלי זכוכית לאו דוקא דה"ה כלי מתכות אלא דסתם קרנא דאומנא כלי זכוכית נינהו. א"נ נקט כלי זכוכית לומר ומכ"ש כלי חרס דאפי' אחר הדחה ושטיפה מאוסים הם. ב"ח. כנה"ג שם או' כ"ה ואו' כ"ו. בל"י או' ט"ו.
סעיף קטן עב
עב) מיהו כשהם חדשים לגמרי משמע דליכא איסורא ואפשר כיון דהזמינו אותם לדבר מיאוס לא חילקו חכמים משום דהרואה סבור שאינם חדשים אלא הודחו ונכון לבעל נפש להחמיר אף בחדשים. ב"ח. כנה"ג שם או' כ"ז. בל"י שם.
סעיף קטן עג
עג) מים שהכניסום לבה"כ לקנח בהם ונשאר מאותו המים פסולים לנט"י אבל לרחוץ בהם ידיו עבור שנכנס לבה"כ לכתחלה צריך לשפוך אותם ולרחוץ במים אחרים רק בשעת הדחק יש להתיר כיון שאין מברך ענט"י וכמ"ש בדברינו לאו"ח סי' ד' או' י"א יעו"ש.
סעיף קטן עד
עד) כתוב באו"ח כשם שמכשירין הכלים משום בליעת איסור כך מכשירין אותם בהגעלה או בליבון מחמת דבר מיאוס כגון מי רגלים או דבר אחר מאוס דכתיב אל תשקצו את נפשותיכם וכן נהגו כל ישראל ואין להקל על המנהג עכ"ל ואני אומר שהמנהג הזה אין לו עיקר וגם לא פשוט בינינו אלא משפשפו ביותר ודיו. ב"י סוף סי' קכ"א בבד"ה. וכן הסכים הפר"ח שם סוף סי' קכ"א. לה"פ שם. וכ"כ ברכ"י בסי' זה בשיו"ב או' י"ד בשם בתי כהונה. ער"ה או' ה' אלא שכתב דצריך הדחה ג"פ.
סעיף קטן עה
עה) ולא אמר מרן דין זה אלא כשהיה באקראי בכה"ג סגי בשפשוף ושטיפה אבל כלי המיוחד למ"ר ודאי שנשתמש בהם בקבע לא מיבעיא בכלי חרס שאינן יוצאין מידי דפיין לעולם אלא אפי' בכלי שטף פשיטא דלא מהניא בהו אפי' הגעלה ולא לבון ור"ר שורה עליהן אלא בהחזרת כבשונות או בלבון שנצוצות נתזין מהן דפנים חדשות באו לכאן. הרב שאלת יעבץ ח"ב סי' קע"א יעוש"ב. ברכ"י בשיו"ב או' ט"ו. מיהו הכנה"ג בהגב"י שם בסוף סי' קכ"א כתב על דברי בד"ה הנז' היינו אם נשתמש בהם בצונן אבל בחמין אם יארע אפשר דמגעילין אותם יעו"ש ומשמע דחמין וקבע שוים הם וכמו שדי לחמין בהגעלה ה"ה לקבע וגם מסתמיות לשון בד"ה משמע דאין חילוק בין עראי לקבע וע"כ נראה דבעת הצורך יש להקל בהגעלה אפי' נשתמש בהם בקבע ואם הוא כלי חרס יש להגעילו ג"פ כיון דאין לאיסור זה עיקר מה"ת וכמ"ש לעיל סי' קי"ג סעי' ט"ז יעו"ש.
סעיף קטן עו
עו) שם. וכן אסור לאכול ולשתות בכלים הצואים וכו' ובכלל זה לא יוציא המאכל מתוך פיו אחר שלעסו ויחזירנו לפיו. פר"ת או' ו' ועיין לקמן או' צ"ז.
סעיף קטן עז
עז) שם. שכל אלו בכלל אל תשקצו וכו' כל הני אסירי מדרבנן והעובר עליהם מכין אותו מכת מרדות וכ"כ הרמב"ם בס' המצות לאוין סי' קע"ט דאינו חייב מלקות בעבור כי פשטא דקרא הוא בשרץ לבד. פר"ח או' י"א. לה"פ או' י"א. בל"י או' ט"ז ומ"ש הט"ז סק"ו מפני דהוי לאו שבכללות שאין לוקין עליו עיין פרישה או כ"ח שדחה זה. יעו"ש. ועיין לעיל סי' פ"ד או' ז'.
סעיף קטן עח
עח) שם. שכל אלו בכלל אל תשקצו וכו' ומסתברא ודאי דכל הני אף למי שנפשו יפה אסירי משום דכ"ע מאיסי להו הני מילי ובטלה דעתו אצל כל אדם. אבל איכא מילי אחריני דקצת אינשי ממאיסי בהו ואחריני לא ממאיסי בהו למאן דמאיס ליה אסר ולאחריני שרי. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. חכ"א כלל ס"ח או' ה' ועיין לעיל סי' פ"ד או' ו'.
סעיף קטן עט
עט) [סעיף ז'] מסוכנת אעפ"י שניתרת בשחיטה וכו' עיין לעיל סי' י"ז סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד.