אור ברסלב

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים· רבי יעקב חיים סופר

סימן תרצ

סימן תרפט

סעיף קטן א

א) [סעיף א'] קורא אדם את המגילה בין עומד בין יושב. משמע אפי' לכתחלה יכול לקרות יושב וכמ"ש הטור בשם הירושלמי. וכ"כ המ"מ וכ"פ הר"ן וכן עיקר. ב"ח:

סעיף קטן ב

ב) שם. בין עומד בין יושב. והברכה תהיה בעמידה. מ"א סק"א. א"ר או' א' א"א או' א' והשומע הוי כעונה וכאלו הוא מברך ולכן צריך השומע לעמוד כמו המברך. מחה"ש. וכ"כ בי"ע או' ט' וכ"כ הרמ"ע סי' ק"ב דברכת המגילה מברך בעמידה וכן עמא דבר יעו"ש ומשמע דבין קורא בצבור ובין קורא ביחיד בביתו הברכות צ"ל מעומד. וכ"כ א"א שם. בי"ע שם. בן א"ח פ' תצוה אות ד' אמנם כנה"ג בהגה"ט סי' רצ"ב הביא דברי הרמ"ע הנזכר וכתב ואנחנו לא נהגנו כן. וכ"כ בס' תפלה לדוד דף פ"ו ע"א. וכ"כ בס' אורה ושמחה די"ד ע"א וע"ב. וכ"כ בס' מל"ח סי' ל"א אות ע"ו. וכ"כ היפ"ל ח"ב אות ב' שמנהגם שהמברך שהוא הש"צ מברך וקורא את המגילה הכל בעמידה אבל הקהל לא נהגו לעמוד אפי' בשעת הברכה יעו"ש וכן הוא מנהג בית אל יכב"ץ שאין עומדין הקהל אפי' בשעת הברכה:

סעיף קטן ג

ג) והיחיד שקורא מיושב אם הוא בביתו מברך גם כן מיושב דכדין עשיית המצוה כן הברכה כמ"ש הרב שמן המאור לעיל בסי' ח' דף ג' ע"ג ובסימן זה דג"ן ע"ד יעוש"ב. יפ"ל שם:

סעיף קטן ד

ד) שם. אבל לא יקרא בצבור יושב וכו' משמע דליכא קפידא אלא על הישיבה ולא על הסמיכה. מט"י. והב"ד מ"ב בב"ה וכתב דבשעת הדחק יש לסמוך על זה להקל יעויין שם:

סעיף קטן ה

ה) שם. מפני כבוד צבור. ואם רצו הצבור למחול על כבודם רשאים הם בכך משא"כ בקריאת התורה. מט"י:

סעיף קטן ו

ו) שם הגה. ואסור לחזן לקרוא וכו' היינו במקום שהמנהג שאין החזן קורא לעולם המגילה אבל במדינתינו שהחזן קורא לעולם המגילה א"צ שיאמרו לו דמעיקרא מינוהו על כך כמ"ש סי' קל"ט סעי' ג' וכ"מ במרדכי יעויין שם. מ"א סק"ב. א"ר אות ב' א"א אות ב' מ"ב אות ג':

סעיף קטן ז

ז) [סעיף ב'] אפי' שנים ואפי' עשרה יכולים לקרותה וכו' ואע"ג דבתורה אין קורא אלא אחד מגילה שאני כיון דחביבא להו יהבי דעתייהו ומשתמעי כל הנך קולות. ב"י. ט"ז סק"ב. מ"א סק"ג:

סעיף קטן ח

ח) שם. יכולים לקרותה וכו' משמע אפי' לכתחלה וכ"ה דעת כל הפו' ער"ה אות א':

סעיף קטן ט

ט) שם. ואפי' עשרה יכולים לקרותה וכו' ונראה כשיש הרבה בני אדם בבהכ"נ משו"ה יכולין אף עשרה להקרות לצבור משא"כ כשאין רק מנין טוב יותר שיקרא א' והשאר ישמעו ברוב עם. א"א אות ג':

סעיף קטן י

י) שם. ויוצאים הם והשומעים מהם. וה"ד כשיכול לשמוע כל תיבה ותיבה אבל אם רבו הקורים דאף כי ישים דעתיה אינו יכול לשמוע השומע לא יצא. ליקוטי פר"ח. מ"ב או' ד':

סעיף קטן יא

יא) [סעיף ג'] צריך לקרותה כולה. דאיפסיקא הלכתא בגמ' כדברי האומר כולה. ב"י:

סעיף קטן יב

יב) שם. צריך לקרותה כולה. הדבר ברור דהקריאה מעכבת אפי' פסיק א' אם לא קראו לא יצא. מט"י. ובתשו' הרשב"א סימן תס"ז מבואר דאפי' אם חיסר תיבה א' הקורא או השומע אם לא שמע אפי' תיבה אחת לא יצא יעו"ש. וכ"כ מ"א ס"ק ט"ו. א"א אות ע"ו. ועיין עוד לקמן או' ט"ז ואות פ"ב:

סעיף קטן יג

יג) שם. ומתוך הכתב. ומתבאר בש"ס דאפי' קורא כל פסוק במגילה אלא שלא היתה המגילה כשירה נמי מיקרי בע"פ ולא יצא. מ"ב או' ו':

סעיף קטן יד

יד) שם. וצריך שתהא כתובה כולה לפניו לכתחלה. שלא יחסר בה אפי' או' א' ח"א כלל קנ"ה או' ט"ז:

סעיף קטן טו

טו) שם. אבל בדיעבד וכו' ואם אין לו מגילה אחרת קורא בה לכתחלה. מ"ב אות ח':

סעיף קטן טז

טז) שם. אם השמיט הסופר וכו' ונראה בעיני שא"צ לקרותם על פה אלא באותיות המפסידין את הקריאה כגון וימי הפורים האלה לא יעברו אם השמיט מלת לא הפסיד הקריאה וכן מ"ם של ומתנות לאביונים וכיוצא בהם אבל אם השמיט שאר האותיות או שאר מלות שאינן מפסידין הקריאה יצא ואעפ"י שלא קראן כלל. ריא"ז הב"ד בשה"ג פ"ק דמגילה. כנה"ג בהגה"ט. מ"ז סק"ד. אלא שכתב שם המ"א על דברי ריא"ז הנז' דלקמן סעיף י"ד לא משמע כן. וכ"כ הפר"ח לקמן בסעיף י"ד כל שחיסר ממנה כלום בקריאתה אפי' תיבה א' לא יצא וכתב על דברי הריא"ז הנז' דאינו מחוור יעו"ש. וכ"כ לעיל או' י"ב:

סעיף קטן יז

טוב) ולפי שאין הכל בקיאין בזה מה הוא מפסיד הקריאה ומכל שכן שי"א שלעולם חוזר לכן לעולם אפי' השמיט אות א' יחזור ויקרא בלא ברכה ואם השמיט ויודע שזה מפסיד הקריאה יחזור ויקרא בברכה וא"כ אם קרא ומרדכי ישב וכו' וכן והמן נפל אפי' כבר סיים כל המגילה צריך לחזור ולקרותה בלא ברכה. ח"א כלל קנ"ה אות ט"ז. ומיהו מ"ש ואם השמיט ויודע וכו' יחזור ויקרא בברכה יש לחוש לספק ברכות דאפשר דיוצא למ"ד אלא רק יחזור לקרות בלא ברכה וכן בכל דבר שמסתפק אם יצא יש לחזור ולקרות בלא ברכה.

סעיף קטן יח

חי) שם. אפי' עד חציה וכו' משמע דאין לפוסלה אלא אם כן חסר רובה אבל חציה כשירה וכן דעת הרשב"א והר"ן והמאירי והטיר יעו"ש ואפשר דס"ל כמ"ש הטור סימן תרע"ח בשם אחיו הר"י גבי אתרוג יעו"ש אבל דעת הרמב"ם דחציה פסילה דס"ל כהראב"ד שם. ער"ה או' ג' וכ"ה דעת או"ח והרא"ה כהרמב"ם דבחציה פסולה כמ"ש הברכ"י אות ה' יעו"ש. ועל כן יש להחמיר:

סעיף קטן יט

יט) שם. וקראם הקורא על פה יצא. דכיון שנקראת ג"כ אגרת אין מדקדקין בה לפוסלה בכך ואין קדושתה כקדושת ס"ת ליפסל בחסירות ויתירות. לבוש. ועיין לקמן סימן תרצ"א סעי' ב' בהגה ובדברינו לשם בספר קול יעקב ה' סתו"ם כי שם נת' כל דיני הלכות כתיבת המגילה יעויין שם:

סעיף קטן כ

ך) שם הגה. אבל אם השמיט תחלתה וכו' ואפי' פסיק א' אם חסר פסולה דהרי נראית כספר חסר וכן מוכח מלשון ההגה דכתב תחלתה סתם ולא נתן שיעור. מט"י. וכ"כ מ"ב אות י"א דאפי' בחסר רק פסוק ראשון או אחרון נמי הדין כן. מיהו בחסר תיבות בפסוק ראשון או אחרון בודאי לא מסתברא להחמיר. מ"ב בשה"צ אות יו"ד:

סעיף קטן כא

כא) שם הגה. אבל אם השמיט תחלתה או סופה וכו' דוקא השמיט הסופר תחלתה או סופה אפילו מיעיטה פסולה משום דלא מקרייא ספר בחסרון זה אבל אם כתובה כולה והקורא קרא על פה תחלה או סופה יצא. מט"י. בי"ע אות ה':

סעיף קטן כב

כב) שם בהגה. ואפי' באמצעה דוקא דלא השמיט ענין שלם. והפר"ח חולק וכתב דכל שהוא באמצעיתה אפי' חסרה ענין מסתברא דיצא יעו"ש. אמנם המט"י כתב על דברי הפר"ח הנז' דליתא דאין לנו אלא דברי מרן דגם השמטת ענין חשיבא כספר חסר יעו"ש. וכן הסכים בי"ע או' ד' וכ"פ ח"א כלל קנ"ה או' ט"ז:

סעיף קטן כג

כג) שם בהגה. דוקא שלא השמיט ענין שלם. בניו של המן אם אין כתובים במגילה מעכבין ואין אדם יוצא בה י"ח. ס' האשכול. פת"ע או' ו':

סעיף קטן כד

כד) שם. אבל ביותר מחציה וכו' בין שהשמיט רוב תיבות בין שהשמיט רוב אותיות פסולה. מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' ל"ה. ברכ"י או' ו' בי"ע או' ג':

סעיף קטן כה

כה) שם. אלא שהם מטושטשות וכו' ר"ל שהדיו נופל מעל האותיות:

סעיף קטן כו

כו) שם. אלא שהם מטושטשות וכו' והוא הדין אם היו נפסקין האותיות חשוב כחסר. ח"א כלל קנ"ה סיף אות ט"ז. מ"ב בב"ה:

סעיף קטן כז

כז) [סעיף ד'] לא יקרא עם ש"צ וכו' דשמא יתן השומע לבו לזה הקורא ולא לש"צ. ב"י בשם או"ח. משמע דהוא עצמו יכול לשמוע מש"צ אעפ"י שקורא. מ"א סק"ו. ונ"מ דאם קורא רק לאדם א' רשאי השומע לקרות עם הקורא מתוך מגילה פסולה דהא הוא יכול לשמוע מן הקורא ואחר ליכא בהדיה. מחה"ש. מיהו הלבוש כתב הטעם דלא יקרא עם הש"צ מפני שהוא נותן דעתו בקריאתו באותה מגילה והרי היא פסולה והוי כקורא על פה עכ"ל משמע דהחשש הוא על הקורא עצמו שלא יתן דעתו על קריאת הש"צ רק על קריאתו שהוא במגילה פסולה ולא יצא י"ח. וכ"ה דעת המאמ"ר או' ג' יעוש"ב:

סעיף קטן כח

כח) שם הגה. וכן לא יסייע שום אדם על פה לחזן. והוא מפני טעמים הנז' שמא יתן השומע דעתו ע"ז שקורא על פה או מפני הקורא עצמו שמא יתן דעתו על קריאתו שהיא על פה:

סעיף קטן כט

כט) שם בהגה. צריך החזן לחזור ולקרותם וכו' לפי שבקריאת הצבור לא יצאו י"ח שהרי קראו אותם על פה. לבוש. ועוד יש שקוראים אותם מתוך מגילה שאינה כשירה:

סעיף קטן ל

ל) [סעיף ה'] קראה סירוגין וכו' ונהגו בכמה מדינות לקרותה בלי טעמים. בית יהודה סי' כ"ג. ברכ"י אות א' ולא יעשה כן במדינותינו אם לא כשלא נמצא מי שיודע לקרותה בטעמים אבל מ"מ צריך לחזור אחר מי שיודע לקרות המלות כמשפט הניקוד כמבואר לקמן דטעות שהענין משתנה מעכב בקריאתה ולכן אם אין שם מי שיודע לקרות הניקוד כהלכתו אין לברך עליה. שע"ת:

סעיף קטן לא

לא) ומ"מ אם אין רוצים לקרות בלא טעמים עכ"פ יש ליזהר שיקרא אחד בלחש שלא יהיה נשמע רק לאזני הקורא. ואם אין מי שיודע לקרות הנקודות כראוי יש לקרוא אחד לפניו מתוך החומש בלחש ומ"מ יש לזה שקרא מתוך החומש לקרות אח"כ מתוך המגילה כי מן הסתם לא היה יכול לכוין דעתו לשומע היטב בשעה שקרא זה המגילה מחמת טרדתו להשמיע לאזני הקורא. שע"א שער ו' או' נ"ח. שע"ת שם:

סעיף קטן לב

לב) שם. קראה סירוגין וכו' אין להפסיק בקריאת המגילה מפני שנקראת אגרת ודרך אגרת לקרותו בלא הפסקה לכך צריך לכתחלה לקרותה בלא הפסק כדרך שקורין אגרת. לבוש:

סעיף קטן לג

לג) שם. אפי' שהה כדי לגמור את כולה. ר"ל שהיה יכול בזמן הזה של השהייה לקרות המגילה מתחלתה ועד סופה כמ"ש לעיל סי' ק"ד או' ל"ב יעו"ש:

סעיף קטן לד

לד) שם. אפי' שהה כדי לגמור וכו' ואפי' שעה ויותר. ח"א כלל קנ"ה או' ח"י:

סעיף קטן לה

לה) שם. אפי' שהה כדי לגמור את כולה יצא. משמע אפי' שהה מחמת אונס א"צ לחזור לראש כמ"ש לעיל סי' ס"ה סעי' א' לגבי ק"ש. ומיהו עי"ש בהגה שכתב די"א דאם שהה מחמת אונס כדי לגמור את כילה חיזר לראש יעו"ש. ומה שלא הגיה כאן רמ"א דאם הפסיק מחמת אונס וחזר לראש כדרך שהגיה בסי' ס"ה לענין ק"ש כדעת הרא"ש היינו משום דמגילה דרבנן ובדרבנן לא פסקינן כהרא"ש כמ"ש המ"א סי' תכ"ב בשם הד"מ לענין הלל ושם בד"מ כתב בהדיא כך לענין מגילה יעו"ש. לב"ש. ומיהו דעת העו"ש להחמיר גם במגילה אם שהה מחמת אונס כדברי הרא"ש וכ"כ א"ר או' ו' בשם הב"ח יעו"ש. ועיין בדברינו לשם סי' תכ"ב או' מ"ט ובסי' ק"ד או' כ"ח ודוק:

סעיף קטן לו

לו) שם הגה. ואפי' סח בנתיים. פי' הקורא אבל השומע שסח ולא שמע לא יצא. ב"י סי' תרצ"ב. מ"א סק"ז. ח"א כלל קנ"ה או' ח"י. והקורא או השומע לכתחלה צריך לקרוא או לשמוע כולה בכתב ודיעבד אם קרא או שמע מיעוט. על פה יצא אבל שמיט אפי' תיבה א' שלא קרא ולא שמע כלל לא יצא אף דיעבד ואם סח כל שהוא אף דיעבד לא יצא שלא שמע תיבה א' עכ"פ כלל ולא יצא אף דיעבד וא"כ צורך גדול להיות לכל א' חומש כי בעוד שמכים הנערים המן וכיוצא א"א לשמוע כמה תיבות מש"צ ויוצא מם שקורא ע"פ מחומש ויוצא עכ"פ דיעבד. א"א אות ז' מ"ב אות י"ט. והיינו אם אין יכול לקנות מגילה כשירה דאל"כ יקנה מגילה כשירה ויקרא בה כמ"ש לעיל סי' תרפ"ט אות כ"ז יעו"ש. וכ"ז במקום דאיכא בלבולים מן הילדים אבל במקום דליכא בלבולים ישמע הכל מהש"צ ויוצא:

סעיף קטן לז

לז) שם בהגה. מיהו גוערין וכו' דכיון שבירך עליה אין לו להפסיק בנתיים על לאחר כל המצוה. הרשב"א בתשו' סי' רמ"ד. מ"ב אות ך':

סעיף קטן לח

לח) [סעיף ו'] הקורא את המגילה למפרע לא יצא. שלא קרא זכרון הנס בהווייתו וכתיב נזכרים ונעשים הוקש זכירה לעשייה מה עשייה למפרע א"א לעשות יום ט"ו קודם י"ד כך הקריאה למפרע לא יצא. לבוש. והוא מן הגמ' מגילה י"ז ע"א:

סעיף קטן לט

טל) שם. הקורא את המגילה למפרע לא יצא. אפילו הקדים פרשם ב' לא' לא יצא. ריטב"א. עו"ש אות ד' פת"ע אות ט':

סעיף קטן מ

מ) שם. הקורא את המגילה למפרע לא יצא. ומשמע דלענין ברכה דהיינו אם תיכף אחר הברכה לא התחיל מראש וחזר והתחיל מראש דלא הוי הפסק כמו שהפסיק בדברים אחרים בין ברכה לעשיית המצוה שצריך לחזיר ולברך כיון דברכתו היתה על המגילה והרי קרא ג"כ מגילה ועוד דלא גרע ממי שהפסיק בין ברכת המוציא לאכילה ואמר תנו מאכל לפלוני וכו' שא"צ לחזור לברך משום שהוא מענין כמ"ש לעיל סי' קס"ז סעיף ו' יעו"ש ודלא כמי שכתב דצריך לחזיר ולברך דאינו מחוור והוא פשוט. ועיין קול יעקב סי' תרצ"א אות ל' בדין מגילה הכתובה למפרע יעו"ש:

סעיף קטן מא

מא) שם. ודילג השני וקרא שלישי וכו' וה"ה אם קרא אחר הדילוג כל המגילה או ענין אחד וקרא אח"כ הפסוק הנדלג לא יצא. ט"ז סק"ה. וה"ם אם קרא תיבה א' למפרע צריך לחזור ולקרות על הסדר. שו"ג אות י"ד בשם הר"ן. מש"ז אות ה' מ"ב אות כ"ב:

סעיף קטן מב

מב) נכנס לבהכ"נ ומצא צבור שקראו חציה לא יאמר אקרא חציה עם הציבור ואח"כ אקרא חציה אלא קורא אותה מתחלתה ועד סופה. מגילה י"ח ע"ב. והביאו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורי"ו ושאר פו' שו"ג או' י"ד:

סעיף קטן מג

מג) [סעיף ז'] הקורא את המגילה על פה וכו' כבר הקשו האחרונים דהא כתבו הש"ע בסעי' ג' וכתב העו"ש או' ה' דחידש כאן אפי' היתה כתובה לפניו בלה"ק והוא קורא בלשון אחר הוי כמו על פה. והמ"א סק"ח כתב דבא לומר אפי' השומע ממנו לא יצא. והמט"י כתב דק"ק על שניהם דכבר נת' כ"ז בסעי' ט' ולכן כתב דהשגרת לשין היא ונגרר אחר לשון הרמב"ם שכתב לשונו סעי' ח' וסעי' ט' וכן סעי' זה הוא לשונו ומסמכי להדדי יעו"ש וכ"כ הברכ"י או' ז' והמאמ"ר או' ד' כתב נראה שהוא דין כפול כמו שמצינו לו בדוכתי אחריני שנמצאו איזה סעיפים כפולים בש"ע עיין ביו"ד סס' ק"ץ ובמקומות אחרים יעו"ש:

סעיף קטן מד

מד) [סעיף ח'] הלועז ששמע את המגילה הכתובה בלה"ק וכו' תרגום שב מגילה שכתבו לשה"ק מוכח בתו' דפ"ק בד"ה עד וכו' דאינו יוצא בה אלא למכירים אע"ג דכילה לשה"ק דאל"כ אמאי אין מטמא את הידים יעו"ש אבל ראיתי לה' המאירי בפ"ב שכתב דפסולה משום דמזוייפת מתוכה והשינוי מוכיח כן ויש פו' דאם קראם הקורא תרגום יצא כדין השמיט והדבר רופף עי"ש דף י"ז ע"א. ער"ה או' ז':

סעיף קטן מה

מה) שם. ובכתבי הקודש. צ"ל ובכתב הקודש וכן הגירסא בהרמב"ם. ור"ל אשורית. כמ"ש במשנה מגילה י"ז ע"א:

סעיף קטן מו

מו) שם. אעפ"י שאינו יודע וכו' בגמ' (שם י"ח ע"א) אמרינן דהא אחשתרנים גם אנחנו לא ידעינן מה הוא אלא לא בעינן אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא ומשו"ה יוצאין הנשים ועמי הארץ. ט"ז סק"ו:

סעיף קטן מז

מז) שם. יצא י"ח. ואפי' לכתחלה נמי. הריטב"א. מ"ב או' כ"ו:

סעיף קטן מח

מח) [סעיף ט'] היתה כתובה תרגום וכו' ואפי' הכתב היה כתב אשורית ג"כ לא יצא מי שאינו מכיר הלשון מ"ב או' כ"ז מדברי התוספתא פ"ב דמגילה:

סעיף קטן מט

מט) שם. אבל אם היתה כתובה בכתב עברי וכו' ר"ל אימתי אמרינן שיוצא אם מכיר אותו הלשון דוקא אם קורא בלשון הכתוב במגילה אבל אם אומר זה בלשון הכתוב במגילה בלשון אחר אף שהוא מכיר שתי הלשונות אינו יוצא משום דהו"ל כקורא על פה:

סעיף קטן נ

נ) שם. בכתב עברי. ר"ל בלשון עברי. ב"י. מ"ב או' כ"ט:

סעיף קטן נא

נא) שם. לא יצא. ר"ל השומע אעפ"י שמבין לשון ארמי. דכיון שהקורא קראה ע"פ ואינה חשובה קריאה לעצמו לא עדיף השומע ממנו:

סעיף קטן נב

בנ) וכן אם היא כתובה לפניו באותו לשון שהוא קורא והוא אינו מבין באותו הלשון לא יצא כיון שאינו מבין מה שהוא מדבר אין כאן זכרון הנס וכיון שהוא לא יצא גם השומע ממנו לא יצא אעפ"י שהשומע מבין אותו הלשון והיא כתובה לפני הקורא באותו לשון לא יצא השומע שכיון שהקירא לא יצא איך יצא השומע. ונ"ל שה"ה אם הקורא מבין אותו הלשון וכתובה לפניו באותו הלשון שאמרנו שהקורא יוצא בה אם השומע אינו מבין אותו הלשון השומע אינו יוצא כיון שאינו מבין אין כאן זכרון הנס גבי השומע. לבוש. מ"ב או' ל"ב:

סעיף קטן נג

גנ) שם הגה. אבל אין לחוש באיזה כתב כתובה. דאנן לא קפדינן אלא שלא תהא כתובה בלשון אחר כדי שלא יהא כקורא על פה אבל כל שכתובה באותו לשון (שהוא קורא) אעפ"י שכתובה בכתב אחר לית לן בה. ב"י. ועיין לקמן או' ל"ו:

סעיף קטן נד

דנ) שם הגה. אבל אין לחוש באיזה כתב כתובה. ומגילה הכתובה בכתב האומות אין מדקדקין בה שיהיו האותיות מוקפות גויל שלא הצריכו זה אלא בכתב הקודש. הריטב"א. מ"ב בב"ה:

סעיף קטן נה

הנ) שם הגה. אבל אין לחוש באיזה כתב כתובה. וכן הוא דעת מרן והרמב"ם כדמוכח בב"י וכ"כ בית דוד סי' תפ"ח וכ"ה דעת הרשב"א בחי' והריטב"א וכ"ה דעת הרדב"ז בל' הרמב"ם סי' קכ"ו אבל הריא"ז הב"ד השה"ג פ"ב דמגילה והתשב"ץ בתשו' ח"א סי' ח' והמאירי והפר"ח ובביאורי הגר"א ס"ל אעפ"י שהכשירו שאר לשונות במגילה הכתיבה צריכה שתהיה אשורית שהוא כתב לה"ק ולא שאר כתיבות ולענין דינא כתב החק"ל ח"א סי' קל"ד דהעיקר כסברת מרן ז"ל ודעמיה דכשירה אלא דלכתחלה יש לחוש לדברי ריא"ז והתשב"ץ וכו' שלא לצאת י"ח אלא במגילה הכתובה כתב אשורית ולשון אשורית יעו"ש וכ"כ בי"ע אות ט"ז. ומיהו מ"ש שם בביאורי הגר"א על דברי הגה הנז' שגגה היא תמוה שהרי כמה גדולי הפו' ס"ל הכי כנז' ומ"ש להקשות ממתני' עד שתהיה כתובה אשורית וכו' כבר תירצו זה הרשב"א והחק"ל שם וכן בתוי"ט פ"ב דמגילה ושכנה"ג בהגה"ט סי' תרצ"א או' א' תירצו זה דהיינו דבלשון אשורית כ"ע יוצאין אבל בשאר לשונות דוקא המבין אותו לשון יעו"ש:

סעיף קטן נו

ונ) י"א הא דאפי' בכתב אחר כשירה ה"ד בכתובה גם הלשון לשון אחר אבל אם כותבה בלה"ק צריך לכותבה דוקא בכתב אשורית ואם כתבה הלשון בלה"ק והכתב אינו אשורית פסולה. הרדב"ז ללשונות הרמב"ם סי' קכ"ו וכ"כ חסדי דוד על התוספתא פ"א דמגילה ד"ה קראה בלעז יעו"ש וכ"כ החק"ל שם. אבל מרן בב"י דחה סברא זו וכתב דאנן לא קפדינן אלא שלא תהא כתובה בלשון אחר כדי שלא והא כקורא על פה אבל כל שכתובה באותו לשון (שהוא קורא) אעפ"י שכתובה בכתב אחר לית לן בה יעו"ש והב"ד בי"ע בדיני כתיבת המגילה או' י"ז ובדיני קריאת המגילה או' יו"ד וכתב דהעיקר כדברי מרן ז"ל יעו"ש ומיהו נוהגין בזה"ז לקרות הכל בלה"ק ולכותבה בכתבי אותיות הקודש. לבוש ססעי' י"א. מ"ב או' ל"ב. וכן איתא במ"ס פכ"א הלכה ח' וחייבים כל ישראל לקרותה בלה"ק. וכן המנהג בין לנשים בין לע"ה לקרותה בלה"ק דוקא. שו"ג סוף או' כ"ג.

סעיף קטן נז

זנ) [סעיף יוד'] מי שיודע לעז וכו' כל שאינו לה"ק נקרא לעז. רש"י מגילה יז ע"א. וכ"כ התוי"ט בפי' המשנה. מיהו בירושלמי סוטה פא"נ משמע דלעז הוא לשון פרטי מיוחד בפ"ע. יפ"ל ח"ב או' ג':

סעיף קטן נח

חנ) שם. אינו יוצא בלעז. דס"ל דהא דאיתא בגמ' אבל קורין ללועזות בלעז היינו מי שאינו יודע לה"ק מ"א סק"י בשם הר"ן וכתב ודלא כעו"ש ור"ל דלא כעו"ש דדעתו דיוצא בדיעבד יעו"ש:

סעיף קטן נט

טנ) שם. אינו יוצא בלעז. ומתבאר מדברי הפו' שכתבנו לעיל דלדיעה זו כיין שהוא אינו יוצא גם השומע ממנו לא יצא אעפ"י שהשומע אינו מבין בלה"ק. וכ"כ מ"ב או' ל"ג:

סעיף קטן ס

ס) שם. וי"א שיוצא. כ"ה דעת רש"י והרמב"ם וכתב ב"ד סי' תפ"ח שכ"נ דעת הטור וא"כ אם אין לו אלא מגילה הכתיבה בלעז יוצא בה וכ"כ מדברי הריב"ש יעו"ש וגם הכלבו ואו"ח או' כ"א כתבו דנראה לפי הש"ס שלנו דאפי' יודע אשורית יוצא בכל לשון שיבין יעו"ש. ער"ה או' יו"ד. ועיין באו' שאח"ז:

סעיף קטן סא

סא) שם. וי"א שיוצא. ולדינא ראוי לחזור ולקרות בלא ברכה. א"ר או' ח' מ"ב שם:

סעיף קטן סב

סב) שם. וי"א שיוצא. ודע דבכל מקום דאמרינן דיוצא בלעז היינו שעכ"פ תיבת האחשתרנים בני הרמכים יאמרם בלשון המקרא האחשתרנים בני הרמכים ואעפ"י שכותבים בלעז לית לן בה דלא גרע מהשמיט בה הסופר אותיות או פסוקים וקראן הקורא ע"פ דיצא. ב"י:

סעיף קטן סג

סג) שם הגה. ואם כתובה בשני לשונות. מקצת המגילה בלשון אחד ומקצתם בלשון אחרת. לב"ש. ונראה דאפי' לא היו פרשיות שלימות בלשון אחד אלא פסוק אחד בלשין זה ופסוק אחד בלשון אחר ג"כ שרי דכיון שמבינים בטוב איכא פרסומי ניסא. מ"ב בשה"צ או' ליה:

סעיף קטן סד

סד) שם בהגה. מי שמבינים יצאו. ב דיעבד דלכתחלה אין לקרות בשני לשונות. מ"א ס"ק י"א ומחה"ש:

סעיף קטן סה

סה) שם בהגה. מי שמבינים יצאו. והיינו אם שתי הלשונות בלעז אבל אם אחד בלה"ק ואחד בלעז גם המבינים לא יצאו כדיעה ראשונה דכיון שיודעין אשורית אין יוצאין בלעז:

סעיף קטן סו

סו) [סעיף יא'] יש למחות ביד הקורים לנשים וכו' כי הקורא אותה יודע אשורית ויודע לעז ולעצמו אינו מוציא בקריאה ההיא כסברת הרמב"ן וכן לא יוציא הנשים כמ"ש בירושלמי. כ"כ הריב"ש בתשו' סי' שפ"ח בכתב אשר שלח להר"ן יעו"ש והב"ד ב"י והשו"ג או' כ"ב. ועוד משום דלא ידעי הלעז של האחשתרנים וא"ת יקרא האחשתרנים ככתבו בלה"ק י"ל דאסור לכתחלה לקרות בב' לשונות. מ"א ס"ק י"ב. מ"ב או' ל"ז:

סעיף קטן סז

סז) שם. אעפ"י שכתובה בלשון לעז. ואעפ"י הקוראים בשני הימים אסור לקרותה בלעז. ראב"ח ח"ב סי' ע"ט. מ"א ס"ק י"ג. מ"ב או' ל"ח. וכבר כתבנו לעיל סוף או' נ"ו דבזה"ז ניהגין הכל לקרות בלה"ק יעו"ש:

סעיף קטן סח

סח) [סעיף יב'] קראה מתנמנם. והיכי דמי מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מידכר. מגילה י"ח ע"ב:

סעיף קטן סט

סט) שם. קראה מתנמנם וכו' וה"ד בתחלת שינה אבל בסוף שינה אפי' קראה מתנמנם לא יצא. ב"ח. שכנה"ג בהגב"י או' ז' עט"ז. פר"ח. וטעמו של דבר כשהוא בתחילת שינה כיון שלא נשתקע בשינה עדיין יכול לכוין אבל בסוף שינה כיון שנשתקע בשינה אעפ"י שקראה מתנמנם אינו יכול לכוין כלל דעדיין חבלי שינה על עיניו. שו"ג או' כ"ג. מיהו הט"ז סק"ח כתב דלא יש חילוק בין תחלת שינה לסוף שינה יעו"ש. וכ"כ בתשו' שאילת שמואל סי' ט"ל דעיקר לדינא כהט"ז יעו"ש. וע"כ נראה דהכל לפי מה שהוא אדם דאם יודע בעצמו שכיון ולא חיסר שום תיבה דיצא ואם לאו צריך לחזור ולקרותה:

סעיף קטן ע

ע) שם. קראה מתנמנם וכו' הא דקורא מתנמנם דיצא היינו בדיעבד שכבר גמר כל קריאתה כך. אבל אם הן בעודנו קורא חזינן ליה דמתנמנם בפסוק או פסוקים מעירין אותו וחוזר וקורא אותן פסוקים דזהו קצת כלכתחלה כיון שעדיין לא סיים קריאתו. ברכ"י בשיו"ב. בי"ע או' י"ד:

סעיף קטן עא

עא) שם. הואיל ולא נרדם בשינה יצא. וה"ה השומע ממנו ג"כ יצא אם רק נשמעים הדברים היטב. כ"כ המאירי. ואע"ג דצריך לכוין להוציא אפשר דמתנמנם ג"כ יכול לכוין להוציא ויותר נראה לומר דמיירי שחושב בתחלת הקריאה קודם שנתנמנם להוציא השומעים. מ"ב או' מ':

סעיף קטן עב

עב) שם. אבל אם שמעה מתנמנם לא יצא. והטעם דבקורא בפיו שפיר דמי משא"כ שומע י"ל דלא שמע שפיר בתיר ולא תיר נים וכו' אמנם מירושלמי שהביא ב"י משמע הטעם דמצות צריכות כוונה ואעפ"י ששומע לא מכוון יפה משא"כ קורא בפיו. מש"ז או' ח':

סעיף קטן עג

עג) [סעיף יג'] היה כותבה וכו' ואעפ"י שהכתיבה מלאכה היא ומלאכה בפורים אסורה שמא הואיל ולצורך מצות רגילה הוא כותבה כגון שרוצה לשלחה לעיר אחרת שאין להם מותר או שמא בדיעבד. מיירי פת"ע או' י"ח. ועיין לקמן סי' תרצ"ו סעי' א':

סעיף קטן עד

עד) שם. אם כיון לבו לצאת וכו' סתם כמ"ד מצות צריכות כוונה כמ"ש לעיל סי' ס' סעי' ד' ועיין בדברינו לשם בס"ד:

סעיף קטן עה

עה) שם. והוא שתהא כתובה כולה לפניו וכו' עיין לעיל סעי' ג':

סעיף קטן עו

עו) שם. וכן אם היה מגיהה. ר"ל ובעת הגה קוראה ומכוין לצאת י"ח. ודוקא אם קרא בניקוד כראוי אבל אם קרא להגיה ע"פ המסורת ולא בניקוד כראוי אינו יוצא י"ח. א"א או' י"ד. מ"ב או' מ"ה:

סעיף קטן עז

עז) שם. וכן אם היה דורשה. בין לעצמו בין משמיע לאחרים. ב"י בשם הרא"ש:

סעיף קטן עח

עח) שם. שאסור להפסיק בה וכו' עיין לעיל סעי' ה' בהגה:

סעיף קטן עט

עט) שם. בענינים אחרים. אלא בענינו של מגילא. ב"י בשם הרא"ש:

סעיף קטן פ

תוכן העניינים

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה