כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים· רבי יעקב חיים סופר
סימן תקכז
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] יו"ט שחל להיות בע"ש וכו' ואין חילוק בין יו"ט ראשון ליו"ט ב' של גליות דגם יו"ט שני של גליות שחל להיות בע"ש אסור לבשל לשבת בקדירה בפ"ע אם לא ע"י עירוב שיערב מערב יו"ט הראשון וכמ"ש לקמן סעי' כ"ב יעו"ש:
סעיף קטן ב
ב) שם. לא יבשל בתחלה לצורך שבת וכו' בגמ' (ביצה ב' ע"ב) מפיק לה רבה מקרא והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכון לשבת וחול מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת וכו'. והקשו שם התו' הואיל והכנה דאו' היאך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת וכי תימא ע"י עירובי תבשילין וכי אתי תקנתא דרבנן וליעקר הכנה דאו'. ותירצו דרבה גופיה אזיל לטעמיה (בפסחים מ"ו ע"ב) דאית ליה הואיל ואי מקלעי אורחין חזי ליה השתא נמי חזי ליה יעו"ש:
סעיף קטן ג
ג) ואם אפה או בישל מיו"ט לחול איפליגו בה אמוראי (בפסחים מ"ו ע"ב) ורבה אמר אינו לוקה דאמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה יע"ש. וכ"פ הרי"ף והרא"ש שם כרבה. וכ"פ הרמב"ם פ"א מה' יו"ט דין ט"ו. וכ"פ הרמב"ן במלחמות והרא"ה בס' המאור והר"ן שם בפ"ג דפסחים. וכתב שם בס' המאור אע"ג דפליג רבה לענין מלקות מודה הוא דלכתחילה אין לו לאפות יעו"ש. ועיין לקמן או' ז':
סעיף קטן ד
ד) וכתבו התו' שם בפסחים דאם בישל סמוך לחשיכה דליכא למימר שיקלעו ליה אורחים לוקה. וכ"כ המרדכי רפ"ב דביצה וב"י בשם הגמ"י. והב"ד מ"א ריש הסי'. וכתב ולכן נהגו כשחל יו"ט בע"ש מקדימין להתפלל ערבית יעו"ש. ור"ל כדי שלא יבשלו לצורך שבת סמוך לחשיכה כמ"ש המחה"ש. וכ"כ הר"ז או' ח' מק"ק סי' ל"ב או' ח'. ועפ"ז כתב המש"ז ססי' רנ"ט כשחל יו"ט ע"ש ראוי להקדים ולהטמין מבע"י השאלינ"ט שיתבשל עכ"פ כמאב"ד חצי בישולו מבע"י יעו"ש. ומיהו י"א דצרכי שבת נעשין ביו"ט מדאו' כמ"ש בס' בית מאיר והחמ"מ או' א' ומ"ב בב"ה וע"כ כתב שם במ"ב או' ג' דבשעת הדחק יש להקל ביו"ט שני שחל בע"ש אם נתאחר בישולו לשבת עד סמוך לשבת ואף ביו"ט א' אפשר דיש להקל בשעת הדחק רק לכתחלה בודאי צריך ליזהר בזה ובפרט ביו"ט א' שהוא דאו' יעו"ש:
סעיף קטן ה
ה) שם. בקדרה בפני עצמה. דאילו בקדירה אחת יכול לבשל כמו שירצה. טור וב"י. ט"ז סק"א. א"ר או' א' חמ"מ או' א' ועיין לעיל סי' תק"ג סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד:
סעיף קטן ו
ו) שם. אבל מבשל הוא כמה קדירות ליו"ט ואם הותיר וכו' ואפי' נתותר קדירה שלימה כולה כיון שמתחלה חשב שיצטרך ליו"ט ובלבד שלא יערים בזה וכמבואר לקמן סעי' כ"ד יעו"ש. ועין לעיל סי' תק"ג סעי' א' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:
סעיף קטן ז
ז) שם. וע"י עירוב מבשל בתחלה לשבת. ואסמכוהו אקרא דאמר קרא זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו. מאי טעמא אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט. רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול. ותנא מייתי לה מהכא. את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מכאן אמר רבי אלעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מה"ת. ביצה ט"ו ע"ב. ונ"מ בין אלו שני הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בעיו"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עיו"ט ויו"ט של סוכות שחל להיות בה' בשבת יכול לערוב עיו"ט עירוב א' לשבת זו ולשבת הבאה. הרא"ש ריש פ"ב דביצה. מיהו היש"ש פ"ב דביצה סי' א' השיג ע"ז וכתב דאפי' לרב אשי צריך לערב בכל ערב יו"ט ואם עשאו קודם עיו"ט לא יועיל אפי' לרב אשי וכתב וכן עמא דבר יעו"ש. ועיין ב"י שהביא פליגתא בזה וסיים ולענין הלכה לכתחלה נקטינן להחמיר ובדיעבד להקל דכיון דמידי דרבנן הוא יעו"ש. וכ"פ לקמן בש"ע סעי' י"ד. וכן פסק שם הלבוש. וכן הסכים הב"ח וכ"כ מ"א ס"ק י"ג. וכ"ה דעת האחרונים כאשר יבואר שם בס"ד:
סעיף קטן ח
ח) שם. הגה. פי' ענין עירוב וכו' ועוד י"ל מה שנקרא עירובי תבשילין לפי שעי"ז מערבין תבשולי יו"ט ושבת ביחד שמבשלין לצורך שניהם ביום א':
סעיף קטן ט
ט) שם. הגה. ומותר להניח עירוב זה אפי' ספק חשיכה וזמן ספק חשיכה נת' לעיל סי' רס"א או' א' ומבואר שם דכשנראין ג' כוכבים בינונים הוא ודאי לילה יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' ד':
סעיף קטן י
י) שם. בהגה. אפי' ספק חשיכה. וכ"פ הש"ע לעיל סי' שצ"ג סעי' ב' לענין עירובי חצרות ושיתופי מבואות יעו"ש. והטעם כתב הר"ז או ט' לפי שספק ד"ס להקל ואנחנו תולין לומר עדיין יום הוא עכ"ל. ואם יש לברך על העירוב שהניח בין השמשות עיין לעיל סי' שצ"ג או י"א שכתבנו בשם תשו' נודע בשערים ססי' ו' שהניח בצ"ע יעו"ש וע"כ יש לברך בלא שם ומלכות ורק י"ל הלשם יחוד וכו':
סעיף קטן יא
יא) שם בהגה. אפי' ספק חשיכה. ואם קבל עליו שבת כגון שאמר ברכו אסור כמ"ש ססי' רס"א. מ"א סק"א. מיהו הט"ז סק"ג כתב בשם הראב"ן סי' קס"ח דאפי' לא עירב עד אחר ברכו יכול לערב כ"ז שהציבור לא התפללו תפלת יו"ט כי קבלת יו"ט לא הוי עד תפלת יו"ט יעו"ש. וכ"כ העט"ז בשם הנז' וכן מסיק בנתיב חיים. והי"א בהגה"ט לחלק יצא דמ"ש הראב"ן הייגו שהצבור אמרו ברכו ועדיין הוא לא אמר אז יכול לערב אחר ברכו אבל אם הוא אמר ברכו כבר קבל עליו יו"ט ואינו יכול לערב עכ"ל. והר"ז או' ט' כתב דאם כבר אמרו רוב הציבור ברכו הרי הוא נגרר אחר רוב הצבור וחל גם עליו קדושת יו"ט ואסור לערב ע"ת כמו ביו"ט עצמו ואצ"ל שאם הוא בעצמו קבל עליו יו"ט כגון שהתפלל ת"ע של יו"ט אעפ"י שהצבור לא אמרו עדיין ברכו שאסור לו לערב עכ"ל וכ"כ ח"א כלל ק"ב או' ב' דאם כבר קבל עליו יו"ט כגון שאמר ברכו או שהצבור כבר אמרו ברכו אסור להניח. ומיהו עיין לעיל סי' רס"ג או' ט"ו שכתבנו דבעיר שיש בהכ"נ הרבה אין אחת נמשכת אחר חברתה ואפי' אם יש בבהכ"נ אחת רוב יעו"ש וא"כ בעיר כזו אין היחיד נמשך אחר הרוב כ"ז שלא ענה ברכו שהרי היא יכול להתפלל בבהכ"נ המאוחרת וממילא יכול לערב ג"כ כ"ז שעדיין לא ענה ברכו. וכן אם הוא אמר ברכו ויש אחרים שעדיין לא אמרו ברכו יכול לומר להם שיערבו לו וכמ"ש לעיל סי' רס"ג סעי' י"ז ובדברינו לשם או' ק' יעו"ש:
סעיף קטן יב
יב) ואם הניח ע"ת קודם שהתפללו הצבור תפלת י"ח אע"ג שאמרו כבר ברכו עירובו עירוב דיש לסמוך על ראב"ן. ח"א שם. וכ"כ מ"ב או' ד' דבשעת הדחק אף אחר ברכו כ"ז שלא התפללו הצבור מעריב יוכל לערב אם לא חשכה עדיין. וכ"ז בעיר שאין שם אלא בהכ"נ א' אבל אם יש הרבה בהכ"נ אין היחיד נגרר אחר הצבור שכבר התפלנו כנז':
סעיף קטן יג
יג) ומי שהוא בבהכ"נ ולא הניח ע"ת ואם ילך לביתו להניח ע"ת יעבור זמן המנחה יתפלל מנחה ולא יניח ע"ת דיכול להקנות קמחו לאחרים. מ"א סק"א. א"ר או' ג' י"א בהגה"ט. חמ"מ או' א' ר"ז או' יו"ד. ח"א שם. מק"ק סי ל"ב או' י"א. מ"ב שם. ועיין לקמן סעי' ך':
סעיף קטן יד
יד) ומיהו אם יכול לעשות עירובו ע"י שליח ישלח שליח לעשות עירוב קודם שיתפלל מנחה, מ"ב שם. ויאמר השליח בדין עירובא יהא שרי לפלוני בן פלוני ולכל בני ביתו לאפויי וכו' ולמיעבד כל צרכיהון מיו"ט לשבת. ולענין ברכה אם יכול השליח לברך עיין לקמן או' נ"ח:
סעיף קטן טו
טו) אחד שהיה יושב בבהכ"נ ונזכר שלא עשה עירובי תבשילין ושם בבהכ"נ בירך ע"מ עירוב ואמר בתבשיל פלוני שבביתי יהא שרי לי לאפויי וכו' פשיטא דטעה מדרך השכל ולא עשה כלום דצריך לנקוט בידיה התבשיל דוקא ולומר בהדין וכו'. חיים שאל ח"א סי' כ"ט. זכ"ל ח"ג או' כ"ז. מיהו בהלכתא גבורתא הנדפס בתפארת ישראל על משניות פ"ב דביצה מ"א כתב דמועיל כה"ג ויכול לעשות כן לכתחלה אם הוא בבהכ"נ סמוך לחשיכה ואין לו פנאי לילך לביתו והוא עדיין קודם ברכו ויאמר פת ותבשיל שאקחנו כשאבוא לביתי יהיה מעכשיו לע"ת בא"י אמ"ה וכו' יעו"ש. והב"ד מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ט"ז. ועיין לקמן סעי' ו'.
סעיף קטן טז
טז) [סעיף ב'] עירוב זה עושין אותו בפת ותבשיל וכו' משום דיש פלוגתא בזה די"א צריך להיות בפת ותבשיל דכתיב את אשר תאפו אפו וכו' אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין על המבושל וי"א דגם בתבשיל לבד שרי לאפות ולבשל דכל מילי בכלל בישול אלא שנוהגין להחמיר לעשותו בפת ותבשיל כמבואר בטור וב"י יעו"ש. וע"כ פסק בש"ע לכתחילה צריך פת ותבשיל ובדיעבד אם לא עשאו רק בתבשיל לבד מותר:
סעיף קטן יז
טוב) שם. בפת תבשיל. ונראה דה"ד כשרוצה לאפות ביו"ט פת אבל כשאינו רוצה רק לבשל ולא לאפות גם ר"ת ס"ל דסגי בתבשיל לבד. כ"מ בתו' ביצה י"ז ע"ב. וכ"כ העו"ש או' ב' וכ"כ בס' בגדי ישע. ביאורי הגר"א. מ"ב או' ו':
סעיף קטן יח
חי) שם. ואם לא עשאו אלא מתבשיל לבד מותר. אבל פת לבד לא מהני לבשל לשבת. עט"ז. משמע אבל לאפות מותר. וכ"כ בשה"ל. ועיין תו' ע"ז ל"ז ע"ב שכתבו דעל הפת לבד מותר לבשל ג"כ יעו"ש. אבל העו"ש או ד' כתב דעל הפת לחוד אין לסמוך אף לאפות יעו"ש וכ"כ א"ר או' ד' מש"ז או' ד' בגדי ישע. חמ"מ או' ב' ר"ז או' ג' שע"ש. מק"ק סי' ל"ב או' ב' ועיין לקמן או' כ"ה:
סעיף קטן יט
יט) שם. אלא מתבשיל לבד מותר. לאפות ולבשל ביו"ט בשביל שבת. מ"מ אם נזכר קודם שחשכה צריך להוסיף ולהניח גם פת אמר בהדין עירובא וכו' אבל לא יברך שנית. חמ"מ בביאור או' ג'. מ"ב או' ז':
סעיף קטן כ
ך) [סעיף ג'] שיעור תבשיל זה כזית וכו' יש ליזהר שלא ליקח פת ועצם שפל דעושין המצוה בביזוי ואפשר שאח"כ משליכין אותו אלא כל איש השמח במצוה יקח פת מוכן לסעודת שבת ותבשיל חשוב כגון חתיכת דג חשוב או בשר או תבשיל המוכן לסעודת שחרית. של"ה. א"ר או' ה' ורש"י כתב (ביצה ט"ז ע"א) דבעינן דבר שאינו אוכל בכל יום שיהא מוכחא מילתא שעושה לכבוד שבת. מ"א סק"ב. א"ר שם. מיהו מדברי רש"י הנז' זה אינו מוכרח כיעו"ש. ואפשר שכוונתם ללמוד מלשון רש"י על צד היותר טוב היכא דאפשר יש לעשות כך אבל לא לענין דינא דלפום דינא כל דבר שמלפתין בו הפת מותר כמבואר בגמ' ובש"ע ובפו' ועיין נ"א כלל ק"ב או' ב' ודוק:
סעיף קטן כא
כא) מהרי"ל ז"ל היה מניח הבשר מבושל ע"ג טבליר ולא על הגלוסקא דלא ימאס הבשר את הגלוסקא. דרשות מהרי"ל ה' ע"ת. שכנה"ג בהגב"י או' ב' א"ר שם. מ"ב או' י"א. וטוב לעשות התבשיל ביצים שלוקים קשים דאלו מתקיימים במקומות שהם חמים אבל הבשר יתקיים בזמן החום שני ימים ושני לילות. בן א"ח פ' צו או' א' ואם לא נמצא אצלו ביצים יש לעשות בבשר צלוי שהצלוי מתקיים יותר אם הוא צלוי בטוב כנודע:
סעיף קטן כב
כב) שם בין בסופו. כלומר דאם נאכל העירוב ונשתייר ממנו כזית מותר לבשל ולאפות. וא"ת ק"ו הוא השתא לכתחלה וכ"ש בדיעבד קמ"ל דאפי' בדיעבד פחות מכזית אילו יוצא בו. עו"ש או' ג' מ"ב או' ט' ועיין לקמן סעי' ט"ו:
סעיף קטן כג
כג) שם בהגה. וכן נוהגין לכתחלה. האי לכתחלה הוא רק קודם שעושה העירוב אבל אם כבר עשה א"צ לחזור ולעשות. חמ"מ בביאור או' ג' מ"ב או' יו"ד:
סעיף קטן כד
כד) [סעיף ד'] דבר שהוא ראוי ללפת בו וכו' כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהם, הרמב"ם פ"ו דין ג' ר"ז או' י"א. ח"א כלל ק"ב או' ה':
סעיף קטן כה
כה) שם, לאפוקי דייסא. הטעם משום דהוי דבר שאין ראוי ללפת בו את הפת דא"ר זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא. ומבואר בגמ' (ביצה ט"ז ע"א) דלכ"ע אין מערבין בפת (עיין לעיל או' ח"י). וז"ל הרמב"ם פ"ו ואין עושין עירוב זה לא בפת ולא בריפות וכיוצא בהם אלא בתבשיל שהוא פרפרת וכו'. ופי' ריפות שכתב הוא חטין מחולקין וכתושים מבושלים והיינו דייסא הנז' בגמ'. וכן מבואר מדברי הרמב"ם גופיה פ"ג ולזכר בש"ע לעיל סי' תק"ד סעי' ג' יעו"ש. מאמ"ר או' ו'. ועיין בדברינו לשם או' כ"ו:
סעיף קטן כו
כו) שם. לאפוקי דייסא. ואפי' במקום שמלפתין בו את הפת בטלה דעתן דאכלי נהמא בנהמא וכ"מ בגמ'. וה"ה שאר מיני לפתן וקטניות במקום שאין דרך ללפת בהן הפת אסור לערב בהן. מ"א סק"ב. א"ר או' ו' חמ"מ או' ב' ר"ז שם. ח"א שם. מק"ק סי' ל"ב או' י"ג מ"ב או' י"ב. ואפי' בדיעבד שכבר עירב בהן ה"ז כמו שלא עירב כלל. נ"ז שם. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ח"י. ועיין לעיל או' ח"י מ"ש בשם התו':
סעיף קטן כז
כז) ונראה דתפוחי אדמה שהסיר קליפתן ובשלן יבשים הוא מדברים שדרכן לאכלן בפ"ע כדי לשבוע ולא ללפת בהן הפת ואין מערבין בהן וכן קטניות מבושלין יבשים שקורין ארבע"ס או פולין שקורין בא"ב. מ"ב בשה"צ או' כ"ב. ונראה דבכל זה הולכין אחר מנהג המקומות אם רגילין ללפת בהם הפת אם לאו:
סעיף קטן כח
כח) [סעיף ה'] אפי' שלוק. מבושל הרבה מאד. רש"י ביצה ט"ז ע"ב. ב"י, ט"ז סק"ו. א"ר או' ז' חמ"מ או' ג' ר"ז או' י"ב. מ"ב או' י"ד:
סעיף קטן כט
כט) שם. אפי' כבוש. בחומץ ובחרדל ומיני ירקות. רש"י שם. ב"י. עו"ש או' ה' מ"א סק"ג. והיינו אם שהה בתוכו בכדי כבישה כדי שיתננו על האור ויתחיל להרתיח כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה סעי' א' מ"א שם. א"ר שם. חמ"מ שם. ר"ז שם. מק"ק סי' ל"ב או' י"ד. מ"ב או' ט"ו והיינו אם ראוי לאכילה ע"י כך. מ"א שם. ר"ז שם. מק"ק שם. מ"ב שם:
סעיף קטן ל
ל) שם. אפי' כבוש. ואם נשרה יום שלם בדבר לח מקרי כבוש. מ"א שם. א"ר שם. ר"ז שם. מק"ק שם. מ"ב שם. ואם אינו ראוי לאכילה ע"י הכבישה או העישון אין מערבין בו אבל במליח אעפי' שהוא ראוי לאכילה אין מערבין. מ"א שם. וכ"כ הטור דבמליחה בלא בישול אעפ"י שנאכל מחמת מלחו אין עושין ממנו ע"ת יעו"ש. וכ"כ הלבוש בסעי' ו' וכ"כ היש"ש פ"ב דביצה סי' ט' וכ"כ העו"ש או' ה' עט"ז תשו' ב"ד סי' ד"ש. שו"ג או' ט' חמ"מ שם. ר"ז שם. מק"ק שם. מ"ב או' י"ג. אכן אלו המונחים בשולי החביות שכבושין הן בציר יש להם דין כבוש ומערבין בהן מ"ב שם. ועיין לקמן או' ל"ב:
סעיף קטן לא
לא) וכתב שם בתשו' ב"ד שזה שעירב בדג מליח אם נזכר ביו"ט א' יערב בעצמו על תנאי כדלקמן סעי' כ"ב ולא יסמוך על עירוב חבירו דכיון דעירב לעצמו גילה דעתו דאינו חפץ בעירובו של חבירו אלא בשלו אעפ"י שעירב בשוגג בדבר הפסול ואם נזכר ביו"ט ב' או ביו"ט של ר"ה אין לו תקנה יעו"ש. והב"ד השו"ג שם. ברכ"י או' י"א ועיין לקמן או' נ"ב:
סעיף קטן לב
לב) שם. אפי' כבוש. עיין בתשו' ח"צ סי' ק"ל שכתב דלכתחילה יש להחמיר להניח ע"ת במבושל באש ממש ובדיעבד סומכין בין על הכיבוש בין על המליח שלא בשלו כיון דע"ת דרבנן באופן שאם הניח ע"ת בהערינ"ג בדיעבד סומך עליהם ואף לכתחלה בשאין לו דבר אחר דכל שהוא שעת הדחק כדיעבד דמי. אלא שלענין ברכה נסתפק וכתב דיש להניחם בלא ברכה כ"א בתנאי הנהוג בדין עירובא יהא שרי וכו'. וכן יש לעשות בדין הכבוש שלא להניחו כ"א בשעת הדחק שא"א באחר ולהתנות עליו בלא ברכה יעו"ש. והב"ד השע"ת או' ד' ומחה"ש סק"ג. אמנם ח"א כלל ק"ב או' ו' חלק על דברי ח"צ הנז' וכתב דבדג מליח אין מערבין בו כלל אפי' בשעת הדחק אבל בדבר שהוא כבוש וראוי לאכילה מערבין בו עכ"ל וכן בנ"א שם האריך לחלוק על דברי ח"צ הנז' וכ"ה דעת שואל ומשיב מהד"ג ח"ב סי' צ"ו. וכ"נ דעת הפו' שכתבנו לעיל או' ל' ואו' ל"א. אלא שכתב שם בנ"א דבשעת הדחק יערב בו ויסמוך על עירוב חבירו אפי' לכתחלה יעו"ש:
סעיף קטן לג
לג) שם. או מעושן. וזהו נמי כשראוי לאוכלו על ידי כך כמ"ש לעיל או ל':
סעיף קטן לד
לד) שם. אפי' מן דגים קטנים וכו' הנקרא קולייס האספנין (עיין ביצה ט"ז ע"ב ושבת ט"ל ע"א) שבשרן רך ביותר ומדיחין אותם במים חמין וע"י כן הם ראויים לאכלן חיים בלא בישול אם הדיחן בעיו"ט או קודם לכן מותר לערב בהן לפי שע"י הדחה זו הן מיכשרים לאכילה כמבושלין ממש. ר"ז או' י"ב:
סעיף קטן לה
לה) שם. וכן סומך על תפוחים מבושלים. הגה. וה"ה שאר פירות וכו' וכ"ז דוקא אם דרך אותו המקום ללפת בהן את הפת. מ"א סק"ד. מאמ"ר או' ו' ואו' ח' חמ"מ או' ג' ר"ז או' י"א. ח"א שם או' ה' מק"ק סי' ל"ב או' י"ג. מ"ב או' ח"י. ואפי' בדיעבד שכבר עירב באותן המקומות שאין מלפתין בהן הפת ה"ז כמו שלא עירב כלל ר"ז שם. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ח"י:
סעיף קטן לו
לו) [סעיף ו'] סומך מעיו"ט אפי' על עדשים שבשולי קדירה. שנשארו בלא מתכוין ולא אמרינן לא חשיבי ובטלי. רש"י ביצה ט"ז ע"א. ב"י לבוש:
סעיף קטן לז
לז) שם. אפי' על עדשים וכו' י"א דוקא שבשלו העדשים מעיו"ט וחתך בסכין השמנונית מעיו"ט דהשתא איכא הוכחא אבל אם נשארו הבשר והשמנונית מג' או ד' ימים קודם אין סומכים ונראה דשרי בכל ענין. טור. עו"ש או' ו' ועיין לעיל או' ז':
סעיף קטן לח
לח) שם. אפי' על עדשים וכו' וה"ד באין לו תבשיל אחר ב"י. יש"ש פ"ב דביצה סי' ח' ט"ז סק"ז. מ"א סק"ה א"ר או' ח' חמ"מ או' ג' ר"ז או' י"ג. מק"ק סי' ל"ב או' ט"ו. מ"ב או' ך':
סעיף קטן לט
טל) שם. אפי' על עדשים וכו' ודוקא במקום שמלפתין בהם את הפת. מ"א שם א"ר שם. ר"ז שם. מק"ק שם. מ"ב שם:
סעיף קטן מ
מ) שם. וכן על שמנונית שנדבק בסכין. שחותכין בו את הצלי. ר"ז שם:
סעיף קטן מא
מא) שם. וגררו. מערב יו"ט. רש"י שם. ב"י עו"ש או' ו':
סעיף קטן מב
מב) שם. והוא שיהא בו כזית. ואומר עליהן בהדין עירובא יהא שרי וכו' ועיין לקמן סעי' ך' בהגה:
סעיף קטן מג
מג) וכתב שם היש"ש דלא בעי להתנות מעיו"ט אלא בתבשיל שנשאר בלא מתכוין כגון שולי קדרה והדומה לו אבל מי שעשה תבשיל מיוחד לשם ע"ת או שהפרישו לכך אפי' היה דעתו אח"כ להתנות עליו ולברך עליו ושכח מלהתנות ולברך עליו סומך עליו בדיעבד והברכה שצריך לברך עליו לכתחילה ולהתנות עליו להדיא אינה מעכבת יעו"ש והב"ד הט"ז שם והסכים עמו לדינא יעו"ש. אמנם המ"א ס"ק כ"ג הקשה על דברי היש"ש הנז' ממ"ש בהגה' סעי' ך' דאפי' אם התנה ולא פירש כל המלאכות בהדיא אסור וע"כ כתב דאין לסמוך על דברי היש"ש הנז' יעו"ש. והמאמ"ר או' ט' כתב דגם היש"ש מודה בדינו של רמ"א שהרי הוא ז"ל בתשו' סי' ע"ח אסר לשחוט כל שלא פרט השחיטה בנוסח העירוב והכי מוכח מדברי הפו' לקמן סעי' י"ט דבעינן פירוש המלאכות אלא דס"ל לרש"ל דשאני הכא שהיה דעתו להתנות כדין ולהזכיר המלאכות ולכן מהני יעו"ש. וע"כ נראה כיון דאיכא פלוגתא בזה במי שהזמין ושכח להתנות יש להתנות ביום א' דיו"ט וכמ"ש לקמן סעי' כ"ב יעו"ש. ועוד עיין לקמן או' קכ"ב:
סעיף קטן מד
מד) [סעיף ז'] מצוה על כל אדם לערב. ואפי' ב' בעלי בתים הדרים בבית א' אם כל א' מבשל לעצמו צריך לערב בפני עצמו. ח"א כלל ק"ב או' ז':
סעיף קטן מה
מה) שם. ומצוה על כל גדול העיר לערב וכו' דאבוה דשמואל מערב אכולהו נהרדעא. רבי אמי ורבי אסי מערבו אכולהו טבריא. ביצה ט"ז ע"ב:
סעיף קטן מו
מו) שם. ומצוה על כל גדול העיר לערב וכו' כ"כ הטור והט"ז סק"ח כתב להוכיח שאין בזה מצוה יעו"ש והחמ"מ בביאור או' ה' כתב דכוונת הטור למי שמהדר ורוצה לעשות לפנים משורת הדין יש מעלה בזה ושבח וזהו שכתב מצוה אכן מי שלא ירצה לעשות כן ודאי שאינד עובר אדרבנן יעו"ש ועוד י"ל דכוונת הטור לומר דיש מצוה בזה של צורך הרבים אם יערב גדול העיר על כל בני עירו אבל אם אינו רוצה ודאי שאינו עובר על שום דבר דליכא חיובא אלא ממדת חסידות וכדמשמע בגמ' אבוה דשמואל וכו' דמשמע דמרצונו היה עושה ולא מדרך חיוב ודו"ק:
סעיף קטן מז
מז) שם. ומצוה על כל גדול וכו' וה"ה אם אינו גדול העיר ג"כ יכול לערב על כל בני עירו וכו' ולא נקט גדול העיר אלא מפני שהוא מפורסם והשוכח יודע אותו וילך אצלו ביו"ט ויודיעהו קודם שיתחיל לבשל כמ"ש לקמן סעי' ט' יעו"ש. וכ"מ מדברי הרמב"ם פ"ו דין ז' דכל אדם יכול לערב על כל בני עירו יעו"ש. וכ"כ הרשב"א בעה"ק שער ד' או' ב' מערב אדם על כל בני עירו וכו' ולא כתב גדול העיר וכן מוכח ממ"ש לקמן או' ס"ג וס"ו יעו"ש. וכ"כ מ"ב בשה"צ או' ל"א:
סעיף קטן מח
מח) שם. כדי שיסמוך עליו מי ששכח וכו' וכ"ז בפעם ראשון אבל אם ברגל השני ג"כ שכח הוי כפושע שניכר שאינו חרד לדברי חכמים כמבואר שם בגמ' בעובדא דההוא סמיא יעו"ש. ומשמע דוקא ששכח ב' פעמים זה אחר זה הוי כפושע ואינו יוצא בעירוב הגדול אבל אם עשה עירוב אחר רגל הראשון ששכח וחזר ושכח זה לא הוי כפושע שהרי ניכר שחרד לדברי חכמים ועירב אלא שהשכחה גרמא לו ויוצא בעירוב הגדול. ועיין בכנסת יחזקאל סי' כ"א באחד ששכח וא"ל גדול העיר סמוך אדידי ושוב ברגל אחר שכח ג"כ אפ"ה יכול לסמוך על גדול העיר אפי' ברגלים רצופים שלפי שהאידנא כוונת המזכה אף על השוכח כמה פעמים רצופים מכ"ש אם היה בנתיים רגל או רגלים שעשה בהן ע"ת כתיקון יעו"ש. והב"ד השע"ת או' ו':
סעיף קטן מט
מט) שם. כדי שיסמוך עליו מי ששכח וכו' וכל מי ששכח מחמת עצלות שלא היה חרד בדבריהם בין צורבא מרבנן בין ע"ה אינו יכול לסמוך על אחרים. יש"ש פ"ב דביצה סי' ו' מ"א סק"ו. א"ר או' יו"ד. ר"ז או' י"ד. ח"א כלל ק"ב או' ז' מק"ק שם או' ט"ז. מ"ב בשה"צ או' ל"ב:
סעיף קטן נ
נ) שם. כדי שיסמוך עליו מי ששכח וכו' מסתברא שאם נזכר בעיו"ט ואיכא דעת מניח ודעת מי שהניחו לו לאו פושע ושרי. הרמ"ע באלפסי זוטא כ"י. מחב"ר או' ב' ועיין לקמן או' נ"ז:
סעיף קטן נא
נא) שם. או שהניח ערוב ואבד. קודם שתיקן צרכי שבת ר"ז שם. מק"ק שם:
סעיף קטן נב
בנ) שם. או שהניח עירוב ואבד. ולא אמרינן גילה דעתו שאינו רוצה לצאת בעירוב של הגדול. ב"י בשם הכלבו. מ"א סק"ז. דכל אדם דעתו לסמוך על חבירו אם יאבד עירובו אבל אם טעה ועירב בדבר פסול כגון דג מליח אין לו תקנה אלא לערב בתנאי אם נודע לו ביו"ט א' כמ"ש לקמן סעי' כ"ב דהא גילה דעתו שלא לסמוך על חבירו. הרב ב"ד סי' ד"ש יעו"ש. ער"ה או' ה' ועיין לעיל או' ל"א:
סעיף קטן נג
גנ) שם הגה. וה"ה ע"ה שאינו יודע לערב. או שלא ידע שמחוייב כ"א להניח ע"ת. יש"ש פ"ב דביצה סי' ו' מ"א סק"ח. א"ר או' י"א. חמ"מ או' ד' ר"ז שם. מק"ק שם. מ"ב או' כ"ד. אבל אם הוא בר בי רב חשוב כפושע שהו"ל לדקדק במצות ולא להתרשל בהן אפי' אם לא ידע ששגגת תלמוד עולה זדון. יש"ש שם. והב"ח כתב שאין חילוק דכיון דלא ידע חשיב כאונס יעו"ש. אבל המ"א שם כתב כדברי היש"ש. וכ"כ החמ"מ שם. ר"ז שם:
סעיף קטן נד
דנ) שם הגה, וה"ה ע"ה וכו' ועיין ברדב"ז ח"ג סי' תע"ה שכתב דהא דאמרינן דע"ה לא הוי כפושע הוא דוקא שאינו יודע בעירוב תבשילין ובפעם ראשון אבל כיון שידע שחייב להניח ע"ת יש לו ללכת אצל היודע ויתקן לו ע"ת וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ואינו יוצא בשל אחרים יעו"ש. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' כ"ב:
סעיף קטן נה
הנ) שם הגה. וה"ה ע"ה וכו' ובפרט כשיש אלמנות בעיר שאינן יודעין אם צריך להניח ע"ת ונשי לאו דינא גמירא כמבואר ברדב"ז שם. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' כ"א. וא"כ המערב על בני עירו צריך ליתן דעתו גם לזה:
סעיף קטן נו
ונ) שם נקרא פושע וכו' שאינו חרד למצות חכמים. לבוש:
סעיף קטן נז
זנ) שם. נקרא פושע וכו' כ"כ הרא"ש והטור. ומשמע דאפי' אם הגדול מכוין להוציאו אינו יוצא בו. ט"ז סק"ט. וכ"כ הר"ז או' י"ד. מיהו הט"ז שם כתב צ"ע דבר זה להלכה כי לדעת רש"י ורשב"א שהביא ב"י מהני סמיכה אם הגדול מכוין לכך וכדאי הם לשמוע להם יעו"ש והנה"ש או' ד' כתב דע"כ לא אמר הרא"ש שלא לסמוך על גדול העיר אלא כשבא לסמוך עליו מכח מה שהורגל לערב בכל שנה בשביל כולם אבל כל דמודע להו קודם שיערב ואומר להם אני אערב בשבילכם נעשה שלוחם והו"ל כמערבים הם עכ"ל וה"ה מ"ב בשה"צ או' ל"ו. וכ"כ ח"א כלל ק"ב או' ז' דאם ביקש מחבירו שיעשה העירוב ג"כ בשבילו וחבירו זיכה ע"י אחר ה"ז עירוב. וכ"כ לעיל או' ן'. ונראה דודאי לכתחלה יש לערב בעצמו דמצוה בו יותר משלוחו ורק לעת הצורך שיש איזה סיבה יש לסמוך ע"ז:
סעיף קטן נח
חנ) ואם צוה לאחרים שיערבו לו בתוך ביתו משלו והזמין בעה"ב דבר הנצרך לעירוב אם יכולין לברך עיין ר"ז בקו"א או' ב' שמסתפק בזה ורק אם אותם אחרים הם מבני ביתו של בה"ב דשייך להם ג"כ העירוב כתב לכ"ע יכולין לברך יעו"ש. ומשמע הא אם לא הזמין בעה"ב אלא שצוה אותם שהם יקחו פת ותבשיל משלו ויערבו עליו דיכולין לברך אף אם אותם האחרים אינם מבני ביתו יעו"ש. ועיין מ"א לעיל סי' שס"ו סק"ך. ובדברינו לסי' תל"ב או' כ"ז ודוק. ועוד עיין לעיל או' י"ד הנוסח שצ"ל המערב לאחרים יעו"ש:
סעיף קטן נט
טנ) [סעיף ח'] אין צריך לפרט. כל אחד בשמו אלא אומר בדין עירובא יהא שרי לן וכו' כמ"ש לקמן סעי' י"ב יעו"ש:
סעיף קטן ס
ס) שם הגה. אבל מי שהוא חוץ לתחום אינו יוצא בו וכו' דמסתמא דעתו על כל העומדים בתחומו ב"י בשם הר"ן. לבוש:
סעיף קטן סא
סא) שם בהגה. אלא א"כ התנה עליו המניח בהדיא. פי' על מי שהניח עירוב תחומין אבל למי שלא הניח לא מהני. וכ"כ הרשב"א בעה"ק שער ד' או' ב' וכ"פ היש"ש פ"ב דביצה סי' יו"ד. וכי הסכים הב"ח. מ"א סק"ט. א"ר או' י"ג. שו"ג או' י"ד. חמ"מ או' ה' ר"ז או ט"ו. ח"א שם או' ח' מק"ק סי' ל"ב או' י"ז. מ"ב או' כ"ט:
סעיף קטן סב
סב) שם בהגה. אלא א"כ התנה עליו המניח בהדיא. מי שרגיל לערב תמיד עירובי תחומין לכאן בכל עיו"ט והמניח יודע בזה שדרכו תמיד להניח עירובי תחומין לכאן אז גם מן הסתם יכול לסמוך עליו ודינו כאותן שבכאן שבתוך התחום. צל"ח. פת"ע או' ט"ו:
סעיף קטן סג
סג) [סעיף ט'] לא בעינן בשעת הנחה וכו' ואפי' מי שאינו גדול העיר אם הוא רוצה לערב על אחרים א"צ להודיע להם בעיו"ט שהוא רוצה לערב עליהם שהרי עירוב זה זכות הוא להם וזכין לאדם שלא מדעתו. ר"ז או'. ט"ז:
סעיף קטן סד
סד) שם. רק שיודיעוהו ביו"ט וכו' ולא סגי באומד דעתו דבודאי נתכוין הגדול לזכות אחרים אלא צריך להודיעו בפי' דבר זה, ט"ז סק"י. וכ"כ הר"ז שם ואין הלה רשאי להתחיל בצרכי שבת עד שידע בבירור שהניחו עליו ע"ת:
סעיף קטן סה
סה) שם. רק שיודיעוהו ביו"ט וכו' ובשיטה מקובצת ליו"ט כתב דהמנהג להודיע להקהל ליל ששי קודם הכנה. מחב"ר או' ג' וכ"כ הזכ"ל או' יו"ד דגדול העיר דמערב אכל העיר צריך להכריז השמש שיסמכו עליו קודם שיתחילו לבשל עכ"ל והיינו אם אין דרכו לערב בתמידות על כל בני העיר אבל אם דרכו לערב בתמידות על כל בני העיר מסתמא סומכין עליו וכמ"ש אח"כ בהגה. וכ"כ הר"ן שמי שדרכו להניח בכל שנה כשמואל ורבי אמי ורבי אסי א"צ להכריז אלא סומכין עליו מן הסתם אבל מי שאין דרכו להניח כרבי יעקב בר אידי צריך להכריז עכ"ל והוא שיצוה לשמש להכריז בליל ששי או ביום ששי בבקר שכל מי ששכח או נאנס ולא הניח ע"ת או שהניח עירוב ואבד שיסמוך על פלוני שעירב בעדם אבל לא יכריז סתמא כל מי שלא עירב יסמוך על פלוני שמא יבואו המון העם להקל בהנחת עירוב ויסמכו עליו לכתחלה:
סעיף קטן סו
סו) וכתב היש"ש פ"ב דביצה סי' יו"ד שהאידנא שנוסח העירוב הכתוב בסידורים שכ"א ואחד וערב על כולם שאומר יהא שרי לי ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת שא"צ לידע ולשאול למחר אם עירבו עליו דהא כל בני העיר מערב כל אחד על חבירו עכ"ל והסכים לדבריו הב"ח, וכ"כ הט"ז סק"י והעט"ז. מיהו המ"א ס"ק כ"ג כתב על דברי היש"ש והב"ח הנז' דלא דקדקו יפה במעשה בני אדם דהא ק"ל צריך לזכות כמ"ש סעי' יו"ד ואין לך אדם שעושה זה אלא הבקי בכך ולכן כתב דאין לסמוך ע"ז. וכ"כ א"ר או' י"ז. והמאמ"ר או' י"ב כתב שמא ס"ל לרש"ל והאחרונים הנז' דמאחר דבנוסח העירוב שאומרים איכא מילי דמוכחי דמערבי לכל בני העיר א"א דלא משתמיט חד מנייהו לערב כדין על כל בני העיר אלא שכתב ומ"מ בזמנינו זה נראה שאין לסמוך ע"ז מן הסתם ואין לאדם לסמוך על עירוב חבירו אלא א"כ ידע בבירור שעירב על כל בני העיר וזוכה להם ע"י מי שראוי לזכות יעו"ש. ועיין לקמן או' פ"ד:
סעיף קטן סז
סז) [סעיף י'] המערב לאחרים צריך לזכות להם וכו' כדי שיהיה להם חלק בתבשילין ושיוכלו לסמוך ע"ז ולבשל מיו"ט לשבת, אבל באינו רוצה לערב על אחרים א"צ לזכות כלל אלא לוקח העירוב בידו ומברך ואומר בדין עירובא יהא שרי לנא לאפויי וכו' ב"י:
סעיף קטן סח
סח) שם. צריך לזכות להם ע"י אחר וכו' וכתב שם היש"ש דאם אין אשתו אוכלת עמו אעפי' שמעלה לה מזונות צריכה עירוב כיון שאינה אוכלת מתבשילו. ולכן מזכה על ידה מגו דזכייה לנפשה זכייה לאחרינא. ול"ד לעירובי חצירות דהתם בבע"ה תליא מילתא אבל הכא כל מי שאוכל מתבשיל אחר צריך עירוב אחר עכ"ל ואך צריך להניח עירוב בעד האלמנות שאין יודעות לערב בעצמן אבל היודעים צריכים לערב בעצמם. מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' י"ד. ר"ז סוף או' ח"י. מק"ק סי' ל"ב או' ך' מ"ב או' ל"ד:
סעיף קטן סט
סט) ומנהג עיר קדשנו ירושת"ו לשלוח הב"ד זוגא דרבנן יסובבו ויעשו ע"ת לאלמנות ולכל מי שלא ידע ולקחו מאתם בכל בית פת ותבשיל וכה יאמרו בדין עירובא יהא שרי לבה"ב הזה ולכל ביתו לאפויי ולבשולי וכו' וזהו בתורת שליחות אך בנ"ד כעת לא ברירא לי אי מצו לברך על העירוב. חיים שאל ח"א סי' ע"ד או' ד"ן. והב"ד בס' התקנות ומנהגים של ירושת"ו בדיני יו"ט או' ע"ה ובן א"ח פ' צו או' ז' ומיהו כעת לא מצאתי מנהג זה בירושת"ו ואפשר מפני שרבו אכלוסין. ולענין הברכה אם יכול הבעה"ב לברך והשליח עושה המצוה כבר כתבנו לעיל סי' תל"ב או' כ"ו שיש פלוגתא בזה יעו"ש. ומיהו הכא יכול לתקן שיברך בעה"ב וילמדו אותו שיאמר בדין עירובא יהא שרי לן וכו' בלשון שמבין וכמ"ש מור"ם ז"ל בהגה לקמן סעי' י"ב יעו"ש. ועיין לעיל או' נ"ח:
סעיף קטן ע
ע) שם. צריך לזכות להם ע"י אחר וכו' אבל בני ביתו האוכלים מעיסתו ומתבשילו א"צ לזכות להם והם מותרים לעשות כל מלאכת אוכל נפש מעיו"ט לשבת ע"י עירובו של בעה"ב לפי שהן טפלין לבעה"ב ונגררין אחריו כיון שהם אוכלים מאכליו ואעפ"י שאין אוכלין מתבשיל אחד מ"מ כיון שהתבשיל שהן אוכלים הוא שלו הרי הן טפלין אצלו ויוצאין בעירובו. יש"ש פ"ב דביצה סי' יו"ד. ר"ז או' ח"י. מק"ק או' ך' מ"ב או' נ"ו:
סעיף קטן עא
עא) שם. צריך לזכות להם ע"י אחר וכו' וכתב הרב גן המלך סי' ק"ך דמי שהוא רגיל לערב לאחרים א"צ לזכות לאחרים יע"ש והב"ד י"א בהגה"ט. והרב כס"א או' ג' חלק עליו דכתב דאין לסמוך עליו אפי' בדיעבד יעו"ש. אמנם הרב חיד"א בס' טוב עיין סי' ח"י או' ץ' כתב דבדיעבד יש לסמוך על הרב גן המלך יעו"ש. והב"ד השע"ת:
סעיף קטן עב
עב) שם הגה. ועיין לעיל סי' שס"ו. סעי' יו"ד ובדברינו לשם בס"ד:
סעיף קטן עג
עג) [סעיף יא'] צריך הזוכה להגביה העירוב וכו' דכיון דברשות מזכה הוא לא מצי זכי בלא הגבהה. הר"ן פ"ב דביצה. ב"י. לבוש:
סעיף קטן עד
עד) שם. צריך הזוכה להגביה העירוב וכו' ואומר לזוכה קבל תבשיל זה וזכה בו לשם בני העיר ואחר שמגביהו אומר הזוכה זכיתי להם. הר"ן שם:
סעיף קטן עה
עה) שם. מן הקרקע טפח. פי' ממקום שהעירוב מונח עליו. א"ר או' ט"ו. חמ"מ או' ח' ר"ז או' י"ז. ח"א כלל ק"ב או' י"א:
סעיף קטן עו
עו) שם. מן הקרקע טפח. שבהגבהה פחותה מטפח אינו קונה כלום. ר"ז שם. ועיין לעיל סי' שס"ו סעי' ט' ובדברינו לשם בס"ד:
סעיף קטן עז
עז) [סעיף יב'] חוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך וכו' כ"כ הטור. וכ"כ בשה"ל. וכ"כ בדרשות מהרי"ל ה' ע"ת. וכ"כ הלבוש. וכ"כ האחרונים. אמנם בטור ברקת כתב דלא כך נהגו אבותי אלא המזכה על ידו עומד עמו והמערב נוטל העירוב בידו ומברך ואומר בדין עירובא וכו' ולכל בני המדינה. ואח"כ נותן העירוב ביד המזכה על ידו ואומר לו זכה וכו' ומגביהו וכו' יעוש"ב. וכ"מ מדברי פסיקתא פ' בשלח כ"י. והב"ד הברכ"י או' ה' והשע"ת וכ"ה מנהג האר"י ז"ל כמ"ש לעיל סי' שס"ו או' קכ"ד יעו"ש:
סעיף קטן עח
עח) שם. ומברך על מצות עירוב. וקודם הברכה יאמר לשם יחוד וכו' הריני בא לקיים מצות ע"ת שתקנו חז"ל לתקן את שורש מצוה זו במקום עליון. ויהי נועם וכו':
סעיף קטן עט
עט) שם. ומברך על מצות עירוב. ומי שרוצה לערב שני עירובין בבת אחת עירובי חצירות ועירובי תבשילין עיין לעיל סי' שצ"ה או' ד':