אור ברסלב

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים· רבי יעקב חיים סופר

סימן תצח

סימן תצז

סעיף קטן א

א) [סעיף א'] אין מראין סכין לחכם וכו' כמו שהיו נוהגין בזמן חכמי הגמ' שלא לשחוט בהמה בסכין עד שהראו הסכין לחכם לראות אם ראוי לשחוט בו שאינו פגום לבוש. אמנם האידנא נוהגין בכל גלות ישראל שאין מאמינים לקצבים וממנים אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זריזים וזהירים ומתוך כך נתבטל בדיקת החכם לגמרי גם למי ששוחט לביתו כמ"ש הטור ביו"ד סי' ח"י בשם אביו הרא"ש ז"ל ופסקו הש"ע שם סעי' י"ז יעו"ש. וזהו שכתב מור"ם ז"ל כאן בהגה ועכשיו בזה"ז שכל שוחט וכו' והוא לפי דברי הרא"ש הנ"ז ומיהו צריך לבדוק בישוב הדעת הרבה ויראת שמים על פניו וכמ"ש האחרונים שם תוכחת מגולה ע"ז ואכמ"ל:

סעיף קטן ב

ב) שם אין מראין סכין לחכם וכו' אפי' אם כבר בדק הטבח לעצמו בעיו"ט ונמצאת יפה. חי' רע"א. מ"ב או' א'.

סעיף קטן ג

ג) שם. אין מראין סכין לחכם וכו' ובדיעבד אם הראה לו ונמצאת יפה מותר לשחוט בה. מ"ב או' ג'.

סעיף קטן ד

ד) שם. אין מראין סכין לחכם וכו' אבל ת"ח שלמד הלכות שחיטה זה ימים ונתן לו רבו כח ורשות שלימה לשחוט והשחיז והתקין הסכין מעיו"ט וביו"ט כשבא לשחוט אתיליד ביה ספקא כה"ג ודאי דשרי להראות סכינו לרבו. שו"ג או' ב' ונראה דלא דוקא לרבו אלא ה"ה למי שהוא יותר גדול או יותר בקי ממנו:

סעיף קטן ה

ה) וכתב עו"ש השו"ג דלפעמים נראה בסכין כעין פגימה ומחדד אותו על כף ידו ברוק כמעשהו בחול ע"ג המשחזת וזה בא לסכין מחמת ששחט בו בעיו"ט ונשאר לחלוחית הדם או הרוק על גביו ובעבור עליו הלילה נתייבש הדם או הרוק ומראה כעין פגימה וכשמחדד הסכין ברוק על כף היד נתרכך אותו דם ועובר משם ואז יוכל להבחין אם הוא פגימה או לא וחידוד כה"ג שרי דלא אסרו לחדדה אלא במשחזת שלה אבל לחדדה ע"ג העץ או חרס או אבן שרי כדלקמן סי' תק"ט סעי' ב' וכ"ש בכה"ג עכ"ל:

סעיף קטן ו

ו) ובענין השפשוף שנהגו השוחטים לשפשף הסכין ע"ג היד או הזרוע אם נמצא בו פגימה אחר שחיטה ואם הלך הפגם אז מכשירים עיין להרב חכ"א כלל ג' או' י"א שהחמיר מאד לאסור בזה וכתב שכן הסכים הגאון בית מאיר ז"ל ואנשי עירו יעו"ש וכ"כ הגאון מהרד"ח בתו"ז סי' פ"ט או' מ"ג משם ברית אברהם סי' י"ב שדעתו לאסור אלא שהוא ז"ל כתב דנהגו להכשיר אלא שצריך להיות בנחת ולא בכח יעו"ש והב"ד הרב זב"צ על יו"ד סי' ח"י או' י"ט וכתב שכן נוהגין בעיר בגדאד יע"א להתיר יעו"ש ונ"מ למקום שנהגו היתר בזה ואירע כזה ביו"ט דמותר לשפשף מטעם הנז' שכתב השו"ג כיון שאינו כ"א ע"ג היד ועוד כיון שהוא לצורך אוכל נפש כדי להכשיר הבהמה או העוף לצורך יו"ט.

סעיף קטן ז

ז) שם שמא תהיה פגומא וכו' כ"כ הרמב"ם פ"ד. מיהו יש עוד פירושים והביאם ב"י דמפירש"י משמע דוקא טבח העשוי למכור בשר באטליז אסור להראות סכינו ביו"ט דאוושא מילתא אבל לשאר כל אדם מותר ולבה"ג משום דחיישינן דלמא אזיל חוץ לתחום ולהרז"ה משום דהו"ל כעין ראיית מומין של בכור ולעצמו מיהא שרי יעו"ש. וכתב שם המ"מ וטעמו של הרמב"ם נראה עיקר יעו"ש והב"ד ג"כ בב"י ולכן פסק כן בש"ע. וגם הרמב"ן במלחמו' הזכיר פי' זה של הרמב"ם ואמר שהוא נכון מכל הפירושים והב"ד הב"ח. מיהו השכנה"ג בהגב"י או' א' כתב דלענין מעשה יש לחוש לכל הטעמים ואפי' אינו טבח ואפי' אינו ע"ה אין מראין סכין לחכם יעו"ש וכ"ה דעת הער"ה או' א' אבל הפר"ח הסכים לטעם הרמב"ם שכתב הש"ע. וכ"כ הלבוש כדברי הש"ע. וכ"כ החמ"מ או' א' ר"ז או' א' מק"ק סי' מ"ג או' א' ועיין באו' שאח"ז:

סעיף קטן ח

ח) שם וילך ויחדדנה במשחזת. ולפ"ז דוקא בע"ה אסרו להראות אבל כל שאינו ע"ה אין לחוש לזה. ב"ח. וכבר כתבנו באו' הקודם דלטעמים האחרים גם באינו ע"ה יש לאסור יעו"ש. ויש לחוש לדבריהם לכתחלה:

סעיף קטן ט

ט) שם וילך ויחדדנה וכו' ואם נפגם סכין ביו"ט לומר לעכו"ם שישחיזנה צ"ע ובמקום דחק וצורך גדול י"ל דשרי. א"א או' א' מק"ק סי' מ"ג בליקוטי רימ"א או' ב' ב"ה:

סעיף קטן י

י) שם וחכם שראה סכין וכו' מעיו"ט. לבוש. אבל הא"ר או' א' כתב עליו צ"ע דבש"ס ביצה כ"ח ע"ב מבואר דאפי' ביו"ט מותר לראות וכתב שכן מוכח בב"י לכל הטעמים יעו"ש. וכ"כ הפר"ח דאף לכתחלה מצי לראותה לעצמו. וכ"כ החמ"מ או' א' ר"ז או' א' מ"ב או' ד' ועיין בפר"ח שם שמצדד דאפי' לכתחלה יכול החכם לראות סכין לעצמו אדעתא להשאילה לאחרים יעו"ש אבל החמ"מ שם כתב לאחר שראה החכם סכין לעצמו יכול להשאילן לאחרים וכ"מ מלשון הש"ע.

סעיף קטן יא

יא) שם. וחכם שראה סכין וכו' וה"ה שחכם יכול להראותו לחכם אחר שידע ליזהר שלא ישחיזנו. מ"א סק"א. חמ"מ שם. ר"ז שם. מק"ק סי' מ"ג או' א' וזהו לטעם הרמב"ם שכתב בש"ע. ועיין לעיל או' ח'.

סעיף קטן יב

יב) שם. יכול להשאילו לאחרים. כלומר לע"ה שאין לחוש שמא ילך ויחדדנה שכבר היא מושחזת וכיון שיודע הל' שחיטה אעפ"י שאינו חכם ילך וישחוט. מעשה רוקח על הרמב"ם בתחלת הס' דף ד' ע"ג בשם מהר"י בן חכמון ז"ל.

סעיף קטן יג

יג) והבדיקה דלאחר שחיטה כתב הלבוש דיש אוסרים ויש מתירין ולא הכריע אבל הרב באר שבע בפסק שאחר המפתחות הכריע כדברי המחמירים וכן המנהג. וכ"כ ד"א במס' חולין דף מ"ד וכ"כ מהרי"ל בדרישותיו דכיון דצריכין להכשיר הבשר הוי צורך אוכל נפש. שכנה"ג בהגה"ט או' ב' וכ"כ מ"א סק"ב דכל אדם מותר לבדוק הסכין אחר שחיטה ודלא כלבוש שנסתפק בזה. וכ"כ הפר"ח. א"ר או' ג' כס"א או' א' א"א או' ב' חמ"מ או' א' ר"ז או' ג' ח"א כלל פ"ט או' ב' מק"ק שם או' ב' מ"ב או' ז' ועיין ביו"ד סי' ח"י סעי' י"ב.

סעיף קטן יד

יד) וטוב לשחוט מה שצריך ליו"ט קודם יו"ט, דרשות מהרי"ל שם. שכנה"ג שם. עו"ש או' א'.

סעיף קטן טו

טו) שם. הגה. ועכשיו בזה"ז שכל שוחט רואה סכין בעצמו. כמ"ש הטעם לעיל או' א' ועוד כי סומכין על הקבלה שיש לו כמ"ש ביו"ד סי' א' סעי' א' בהגה יעו"ש.

סעיף קטן טז

טז) שם בהגה. יבדוק סכינו מעיו"ט וכו' ולא יחזיר הסכין לנדן קשה דאם החוד או צדדי הסכין נוגעין בקשיות הנדן לא מקרי תו סכין בדוק כמ"ש התב"ש ביו"ד סי' ח"י או' י"ד. חי' רעק"א. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' א' מ"ב או' ו':

סעיף קטן יז

טוב) שם בהגה. יבדוק סכינו מעיו"ט וכו' ונכון לכל טבח שיהיה לו שנים או שלשה סכינים בדוקים מעיו"ט. שכנה"ג בהגה"ט או' א' א"ר או' ב' שו"ג או' ד' ליקוטי רימ"א שם. מ"ב שם:

סעיף קטן יח

חי) שם בהגה. יבדוק סכינו מעיו"ט וכו' ויטמינו במקום שלא יפגום וישחוט בה ביו"ט או ישאילנו לאחרים לבוש. ומשמע דמותר לשחוט בה על סמך הבדיקה של עיו"ט וכ"כ ד"מ או' א' דאע"ג דבחול אסור לשחוט בלי בדיקת הסכין על סמך שיבדקנו אחר השחיטה כמ"ש ביו"ד סי' ח"י מ"מ ביו"ט שרי הואיל ולא אפשר בע"א עכ"ל. וכ"כ ח"א כלל פ"ט או' ב' דסומך על חזקה זו ושוחט בלא בדיקה ודוקא אם הוא סכין שחזקתו בכך שאינו נפגם ממילא עכ"ל. ומיהו בס' מט"א סי' תרפ"ה סעי' כ"ג כתב דמ"מ כשבא לשחוט ביו"ט יש לו לבדוק הסכין סמוך לשחיטה כמבואר ביו"ד סי' ח"י ואין לחוש אז שמא לא ימצא יפה וישחיזנה כיון שבדקו מעיו"ט והצניעו מסתמא ימצאנו יפה רק שבודק מחשש בעלמא שמא נפגם והוא מיעוטא ול"ח כולי האי שמא לא ימצאנו יפה וגם שמא ישכח שהוא יו"ט וישחיזנו משא"כ כשלא בדקו מעיו"ט חיישינן לזה יעו"ש וכ"כ בס' זבחי רצון. ליקוטי רימ"א שם. תו' חיים על ח"א שם או' ד' אבל אם לא הזמינו מעיו"ט ובדקו בדיקה יפה אין לבודקו תחלת בדיקה ביו"ט אלא א"כ בשעת הדחק כמ"ש אח"כ:

סעיף קטן יט

יט) שם בהגה. ולא ביו"ט וכו' והשוחט הממונה לקהל אם לא בדק הסכין מעיו"ט יכול לבדוק הסכין ביו"ט ולא חיישינן שמא ימצאנו פגום וישחוז דלא אמרינן הכי אלא בימיהם שהיו הקצבים השוחטים בעצמם אבל עכשיו שממנים אנשים ידועים א"כ הם בעצמם עומדים במקום חכם ובחכם עצמו לא חיישינן שמא ישחיזנו. כנה"ג ביו"ד סי' ח"י. ועיין לעיל או' א':

סעיף קטן כ

ך) שם בהגה. והוא שעת הדחק וכו' כגון שאינו יכול לשאול סכין מאחר בדוקה מעיו"ט והוא נצרך לבשר לכבוד יו"ט:

סעיף קטן כא

כא) שם בהגה. והוא שעת הדחק וכו' ואם אין דחק אסור ואתקצי הסכין ביה"ש ואסור לשחוט ביו"ט אם יש בעיר סכין אחרת שנבדק מעיו"ט. א"א או' א' ליקוטי רימ"א שם או' ב' מ"ב או' ח' והיינו אם יודע אצל מי יש סכין בדוק מעיו"ט ומשאילין אותו אבל אם אינו יודע אינו חייב לילך לשאול על הפתחים:

סעיף קטן כב

כב) [סעיף ב'] יכול להוליך סכין וכו' ואפי' דרך ר"ה. ב"י בשם הר"ן. לבוש פר"ח. שו"ג או' ח' חמ"מ או' ב' ר"ז או' ד' וכן מבואר לקמן סי' תק"ד סעי' ב':

סעיף קטן כג

כג) שם. יכול להוליך סכין וכו' ולא חיישינן שמא ימלך ולא ישחוט ונמצא טרח ביו"ט שלא לצורך, ביצה י"א ע"א. הגהות הלבוש. ב"ח. ר"ז שם, מ"ב או' ט':

סעיף קטן כד

כד) שם. ואעפ"י שהיה אפשר וכו' משום דהוצאה באוכל נפש כתיקון אוכל נפש עצמו הוא ולא כמכשירין ותיקון אוכל נפש עצמו אפי' אפשר לעשותו מעיו"ט שרי דלא מפלגינן בין אפשר ללא אפשר אלא במכשירין. ב"י בשם הר"ן. לבוש, ואפי' להאוסרין בסי' תצ"ה סעי' א' בהגה מ"מ באיסור הוצאה לא מחמרינן כולי האי. מ"א סק"ג. מ"ב או' יו"ד. והטעם משום דלענין הוצאה אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובלבד שיהיה צורך קצת כדלקמן רסי' תקי"ח יעו"ש:

סעיף קטן כה

כה) שם הגה. וה"ה שהטבח יכול להוליך הסכין וכו' ולא אמרינן דטוב יותר שהבהמה תלך ברגליה אצל הסכין.

סעיף קטן כו

כו) [סעיף ג'] בהמות שיוצאות ורועות וכו' ומשקין הבהמות ביו"ט לפני שחיטה שדרך להשקות הבהמות קרוב לשחיטה כדי להפריד בין העור והבשר שתהא נוח להפשיט, ביצה מ' ע"א משנה וגמ' ופירש"י שם. וכן פי' הר"ן שם. מיהו הרי"ף פי' שם משום סירכא דאי איכא סירסא משתמטא. וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה. וכן פי' ר"ח. ועי"ש בהגהות הב"ח על הרי"ף שכתב דודאי אותן הסירכות שבאים מחמת נקב או שסופו לינקוב לא תינתק ע"י השקאה כלל אלא דוקא אותן הסרכות הבאות מחמת זיעה ונמ"ש הכלבו משם רבותיו יעו"ש. וכ"כ כאן הב"ח בפירושו על הטור יעו"ש:

סעיף קטן כז

כז) שם. ובאות ולנות בתוך התחום וכו' לא דוקא בכל יום אלא אפי' שבאים לפרקים ללון נמי מוכנות הן מן הסתם. כן מוכח בגמ' וכ"כ מ"ב או' י"ב, וכ"מ באו שאח"ז:

סעיף קטן כח

כח) שם אבל הרועות והלנות חוץ לתחום. כל ימי הקיץ אף שנכנסים לבית בתחלת ימי הגשמים מ"מ כל ימי הקיץ אין דעת אנשי העיר עליהם והרי הם מוקצים ואם באו ביו"ט לעיר אין שוחטין אותם ביו"ט אם בביה"ש היו חוץ לתחום אעפ"י שבאו לעיר מאליהן ביו"ט שלא מדעת ישראל אין שוחטין אותם. ר"ז או' ה' מק"ק סי' מ"ג בליקוטי רימ"א או' ה' ואו' ד' מ"ב או' י"ד:

סעיף קטן כט

כט) שם אם באו ביו"ט אין שוחטין וכו' ומיירי דלית בהו איסור תחומין כגון שבאו מאליהן או עירבו לאותו צד או לענין להתיר אותם לישראל אחר דאל"כ בלא"ה אסורין שהרי באו מחוץ לתחום. מ"ב או' ט"ו:

סעיף קטן ל

ל) שם אין שוחטין אותם ביו"ט וכו' ולמקילין במוקצה בססי' תצ"ה מותר לשחוט אם לא הביאו בשבילי. טור. מיהו ביש"ש סוף ביצה כתב דהכא לכ"ע אסור. מ"א סק"ד. א"ר או' ה' וכ"פ הר"ז או' ה' מק"ק שם או' ה' ועיין לעיל סי' תצ"ה או' ל"א:

סעיף קטן לא

לא) שם דאין העכו"ם צריך הכן. וכמ"ש הטעם לעיל סי' תצ"ז או' צ"ב יעו"ש:

סעיף קטן לב

לב) שם שאז אסור. היינו למי שהובא בשבילו משום אסור תחומים אבל לישראל אחר שלא הובא בשבילו מותר וכמ"ש לקמן סי' תקט"ו סעי' ה' יעו"ש.

סעיף קטן לג

לג) שם אם ידוע שלנות חוץ לתחום אסורות. היינו בעיר שאין רובה עכו"ם דאמרינן מסתמא הביאה לצורך ישראל. מ"א סק"ה. ואפי' ישראל עכו"ם הן מחצה על מחצה אפ"ה אסורות כמ"ש לקמן סי' תקט"ו סעי' ו' בהגה יעו"ש:

סעיף קטן לד

לד) שם ואם ספק מותרות וכו' צ"ל דמיירי בעכו"ם השרוי עמו בעיר ובהמות מצויות לו תוך התחום דאל"כ אסור כמ"ש סי' תקט"ו סעי' ז' אבל הלשון לא משמע כן ועיין בב"י וצ"ע. מ"א סק"ו. אמנם הנו"ש או' א' כתב דלא קשה מידי דשאני התם במחובר דאם אינו מצוי עמו בעיר דתלינן להחמיר משום דדרכן של בני אדם ללקוט אותו ביומו ואין לוקטין אורו מבערב וכיון דרובן עושין כן לא תלינן להקל אבל הכא דליתא האי טעמא תלינן להקל אפי' אין עמו בעיר עכ"ל. ועיין בט"ז שם ס"ק י"ג שכ"כ הטעם לשם בשם ר' יונה יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ז' אפשר דס"ל להש"ע להקל יותר בבהמות יעו"ש:

סעיף קטן לה

לה) שם שהמוקצה הולכין בספקו להקל. ר"ל בכה"ג משום חוץ לתחום אבל ספק מוכן ק"ל דאסור כמ"ש בסי' תצ"ז סעי' ג' ביאורי הגר"א. וכ"מ מדברי הר"ז או' ז' שכתב אעפ"י שספק מוקצה אסור ביו"ט ב' ספק תחומין מותר יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' כ"ג. וכבר תמהו האחרונים דבכמה מקומות פסק הש"ע כדעת הפו' להחמיר גם בספק תחומין כמ"ש לעיל סי' שכ"ה סעי' ט' ולקמן סי' תקט"ו סעי' ז' ומיהו בז"ש באו' הקודם דיש לחלק בין מחובר לבהמה יתורץ זה דשאנו מחובר דיש חשש עד שנלקטו היום ולפיכך הולכין בספקו להחמיר משא"כ בבהמת גוי דלא יש כ"א רק חשש תחומין הולכין בספקו להקל ודוק:

סעיף קטן לו

לו) שם. ואם הביאום לצורך העכו"ם. ר"ל ואז מותר אפי' היא עיר של ישראל:

סעיף קטן לז

לז) [סעיף ד'] בהמות וכו' של עכו"ם. ר"ז או' ז. מ"ב או' כ"ה ודלא כמ"ש החמ"מ בפי' או' ב':

סעיף קטן לח

לח) שם. ונמצאו בעיר ביום שני וכו' ט"ס הוא וצ"ל ביו"ט דהא אפי' ביו"ט ראשון שרי מה"ט. ט"ז סק"א. וכ"כ המ"א סק"ז בשם הש"כ, וכ"כ הפר"ח. מיהו המ"א שם כתב על דברי הש"כ הנז' דדבריו אמת לדעת הרשב"א אבל לדעת הש"ע ביו"ט ראשון אסור אבל ביו"ט ב' מותר יע"ש. וכ"פ הר"ז או' ז' אמנם בביאורי הגר"א הסכים לדברי הש"כ וכתב כי כן הוא בעה"ק לרשב"א ומ"ש המ"א לחלק דברי שגגה הם יעו"ש. ועיין מחה"ש מ"ש ליישב דברי מ"א. ומ"מ נמצא דדין זה בפלוגתא שנייא וע"כ נראה דבמקום צורך גדול יש לסמוך על המתירין אבל היכא דאפשר יש להחמיר ואין להתיר כ"א ביו"ט שני:

סעיף קטן לט

טל) שם וכ"ש השחוטות בבוקר וכו' ר"ל שמביאין העכו"ם למקולין לשחוט אותם בבוקר ואמרינן שבודאי מביאן מבע"י כדי שלא יתאחר הזמן וגם שאין מצוי כ"כ לילך עם הבהמות בלילה. כ"כ האחרונים:

סעיף קטן מ

מ) [סעיף ה'] אם האם עומדת לאכילה. דמוכן אגב אמו בשחיטה. ביצה ו' ע"ב. ור"ל דאי בעי היה שוחטה ואוכלה עם הולד:

סעיף קטן מא

מא) שם אם האם עומדת לאכילה. וכל שאמו אינה עומדת לחרישה או לחלבה הוי מוכן אגב אמו ואעפ"י שהיא טריפה לפי שהטריפה עומדת לכלבים. מ"מ ריש פ"ב. והכי איתא בהדיא בגמ' ב"י. לבוש. ולפי' התו' בעינן דוקא מוכן ועומד לכלבים ובזה"ז סתם טרפות אין עומדים לכלבים (שמוכרים אותם לעכו"ם) וא"כ ולד טריפה אסור וצ"ע. מ"א סק"ח. אבל הא"ר או' ח' כתב כיון שהוא בזול זורקין ממנו לכלבים וגם אם אין מוכרין עושין כן הוה כעומד לכלבים. וכ"כ הפר"ח כדברי המ"מ ולא חש להא שכתב מ"א. וכ"כ בתשו' משיבת נפש סי' ט"ו. ר"ז או' ח' מ"ב או' כ"ח, ומיהו ספק טרפה וילדה ביו"ט י"ל הוה נולד ומוקצה דביה"ש לא הוה קאי לכלבים ולא לאדם מספק טרפה עד שילדה. א"א או' ח':

סעיף קטן מב

מב) שם. אם האם עומדת לאכילה. והיינו לר' יהודה דאית ליה איסור מוקצה ופסק כן הש"ע לעיל ססי' תצ"ה יעו"ש אבל לר"ש שרי אפי' אם האם עומדת לגדל ולדות ואפי' למ"ד דבנולד לא ק"ל כר"ש ואסור הכא שרי דבבע"ח אין איסור נולד משום דאף קודם לידתו היה ראוי לאכול בשחיטת אמו. רש"ל ביש"ש פ"ק דביצה סי' ח"י. וכ"כ הב"ח. עו"ש או' ב' מ"א סק"ח. מיהו בביאורי סמ"ג ובשה"ג כתבו דלסמ"ג לכ"ע אסור יעו"ש. א"ר או' יו"ד. אמנם הר"ז או' ט' פסק כדברי המתירין. וכ"כ מ"ב שם. והיינו לבני אשכנז שנוהגין להקל במקצה ביו"ט אבל לבני ספרד בלא"ה אסור כמ"ש לעיל סי' תצ"ה או' ל"ד יעו"ש:

סעיף קטן מג

מג) שם. והוא דקים ליה וכו' והאידנא אין אנו בקיאין בזה כמ"ש ביו"ד סי' י"ג סוף סעי' ג' מ"א סק"ט. חמ"מ או' ה' מ"ב או' כ"ט. וכ"כ השמ"ח ביו"ד סי' טיו או' ד' תב"ש שם או' ט"ז. כרתי שם או' ט' קומץ שם או' ב' וא"כ הו"ל כמו ספק נפל דאסור לשוחטו עד תחלת ליל ח' ללידתו וכמ"ש בש"ע שם. ועיין לעיל סי' תצ"ז או' מ"ז:

סעיף קטן מד

מד) ואם חל יום ח' ביו"ט א' י"ל דאסור דאתקצאי ביה"ש וה"ה כשחל יום ח' ביו"ט ב' וצ"ע, מש"ז או' ב' אבל הרב ישועות יעקב התיר בזה דכיון דרוב הולדות ולד מעליא ולדן ובודאי יגיע לכלל היתר לא חשיב מוקצה יעו"ש. וכן הסכים בתשו' משיבת נפש סי' ט"ו ובצל"ח. מ"ב או' כ"ט:

סעיף קטן מה

מה) שם. שכלו לו חדשיו. תשעה חדשים לגסה וחמשה לדקה כמ"ש ביו"ד סי' ט"ו סעי' ב' ועיין מס' בכורות דף ח' ע"א:

סעיף קטן מו

מו) שם הגה. ובעינן ג"כ שהפריס וכו' שעי"ז יצא מחשש ריסוק איברים שמא נתרסקו איבריו ביציאתו מרחם שהוא מקום צר, טור. לבוש. ועיין באו' שאח"ז:

סעיף קטן מז

מז) שם בהגה דחיישינן שמא וכו' כלומר אעפ"י שאם נולד עגל בחול מותר בו ביום ואין חוששין לריסוק אברים כמ"ש ביו"ד סי' ט"ו סעי' ב' מ"מ ביו"ט חיישינן. מ"א סק"י. ור"ל מטעם שכתב בהגה שמא יראה בו ריעותא וכו' משא"כ בחול שלא יש איסור אם שחט שלא לצורך אמנם הט"ז ביו"ד סי' ט"ו סק"ב חלק על דברי מור"ם הנ"ז וכתב דמותר לשוחטו ביו"ט אע"ג שלא הפריס ע"ג קרקע וליכא למיחש לשמא יראה בו רעותא וכו' יעו"ש. וכ"כ הפר"ח בסעי' זה. א"ר או' ט' מאמר או' ז' ובלא"ה לדידן לא נפקא לן מידי לענין דינא לפי מ"ש לעיל או' מ"ג דהאידנא לא בקיאין בזה וצריך להשהותו עד תחלת ליל ח' ללידתו יעו"ש.

סעיף קטן מח

מח) שם. נולד בזה מותר בזה. דלא שייך הכנה בלידת העגל. טור. לבוש. ט"ז סק"ג. ולא דמי ללידת ביצה דחשוב הכנה כמ"ש לקמן סי' תקי"ג סעי' ה' דהביצה טובה יותר לאכול כשנולדה מבשנמצא והו"ל קצת הכנה אבל ולד בהמה הוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר כשנמצא במעי אמו לאחר שנשחטה כמו אחר הלידה. לבוש. ועיין מ"א ס"ק י"א שכתב עוד טעמים אחרים.

סעיף קטן מט

מט) [סעיף ו'] אלא א"כ יש שהות וכו' שיודע בודאי שיש שהות ולא באומד הדעת. א"ר או' י"א.

סעיף קטן נ

נ) שם. כדי לאכול ממנה וכו' אחר שתצא נפשה כמ"ש ביו"ד סי' כ"ז. מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' י"ב. ר"ז או' י"א.

סעיף קטן נא

נא) שם. כדי לאכול ממנה וכו' וכל שיש שהות ביום כדי לאכול אעפ"י שאינו אוכל מותר דמשום הפסד התירו לן בכך. ב"י. ב"ח. ט"ז סק"ד. מ"א שם. א"ר שם. פר"ח עט"ז. מאמ"ר או' ט' חמ"מ או ו' ר"ז שם. ח"א כלל פ"ט או' ז' ואפי' לא גמר בלבו לאכול ממנה שרי. ב"י בשם רי"ו וכתב שכ"ה דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. פר"ח עט"ז א"ר שם. מאמ"ר שם. חמ"מ שם. והטעם כיון שהשחיטה מתרת ומכשרת את הבשר שיהא ראוי לאכול ביו"ט אם יזדמנו לו אורחים אין בשחיטה זו איסור מה"ת אלא שחכמים אסרוה כל שאין בה צורך יו"ט ובמקום הפסד לא העמידו דבריהם. ר"ז שם. ח"א שם. מ"ב או' ל"ד.

סעיף קטן נב

בנ) אבל בריאה לא ישחטנה אלא א"כ צריך לאכול ממנה ביו"ט. מ"מ פ"א דין י"ב. והב"ד ב"י. וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תרפ"א. וכ"כ בתשו' הריב"ש סי' ט"ז וסי' רנ"ד וס' התניא סי' נ"ה. והב"ד א"ר או' י"ב ותמה על דברי הט"ז סק"ד שכתב דמהני באכילת כזית יעו"ש. וכן תמה עליו י"א בהגב"י ומאמ"ר או' ט' יעו"ש. וכתב שם י"א אבל אם צריך לאותו כזית ודאי דמותר. וכ"כ הפר"ח א"א או' י"ד. ב"ה. ועיין עוד לקמן סי' תק"ג סעי' א' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

סעיף קטן נג

גנ) שם. כזית צלי מבע"י. שזהו הקל בבישולין. רש"י פסחים מ"ו ע"ב. והזב"ש בדיני שחיטה דין מ"ג כתב הטעם מפני שהצלי א"צ מליחה. ודי בכזית משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה וא"כ הוי השחיטה כולה לצורך יו"ט. לבוש. מ"ב או' ל"ה.

סעיף קטן נד

דנ) שם. הגה ואפי' אין שהות לנתחה וכו' דמשום הפסד ממונו התירו לאכול בלא בדיקה וכיון שיש שהות לאכול כזית ממנו בלא בדיקה ובידו לאכלו אף אם לא יאכלנו שרי. מאמ"ר או' י"א.

סעיף קטן נה

הנ) שם הגה. ואפי' אין שהות לנתחה וכו' מיהו הב"ח כתב דבעינן כזית צלי אחר הפשט ונתוח. וכ"כ רש"ל ביש"ש פ' אין צדין. וכ"כ ישועות יעקב דדוקא בגדיים וטלאים דלא שכיח בהו סירכא יש להקל אבל בבהמה גסה בעינן שיהיה ג"כ שהות כדי להפשיטה ולבודקה. וכן הסכים בס' קהלת יעקב דאין להתיר לשחוט באין שהות לבודקה יעו"ש. אמנם המ"א ס"ק י"ג כתב על דברי היש"ש הנז' דאינו מוכרח. וכ"פ החמ"מ או' ו' כדברי מור"ם ז"ל. ר"ז או' י"א. ח"א כלל פ"ט או' ז' מק"ק סי' תמ"ג או' א' ועיין ביו"ד ססי' י"ז שכתב שגדולי חכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים ושוחטין אותה שלא תמות יעו"ש.

סעיף קטן נו

ונ) שם. אינו נוטל עורה וכו' ר"ל לטלטלו ולהניחו במקום אחר לאחר שהפשיטה. שלא התירו לטלטל עורה (לקמן סי' תצ"ט סעי' ג') אלא בשוחט מדעת דלמצות שמחת יו"ט והתירו סופה משום תחלתה כדי שלא ימנע משמחת יו"ט אבל השוחט המסוכנת אינו שוחט לשמחת יו"ט אלא משום הפסד ממונו שלא תתנבל לא התירו לו אלא השחיטה ולא טלטול העור ואם הניח בו אבר בשר מטלטלו אגב אותו אבר. לבוש. שו"ג או כ"א.

סעיף קטן נז

זנ) שם אלא אם כן שייר ממנו אבר אחד וכו' לאו דוקא אלא כל ששייר כזית סגי בהכי וכדתנן בפ"ק ולא יגביהנו אלא א"כ יש עמו כזית בשר. פר"ח:

סעיף קטן נח

חנ) שם הגה. וי"א דאין להפשיטה וכו' דכיון דאסור לטלטל העור אסור להפשיטו. ולהמתירין נ"ל הטעם כיון דליכא איסור דאורייתא בהפשטה משום הואיל ואי מקלעי אורחים וכו' שרו ליה רבנן משום הפסד שלא יסריח הבשר. מ"א ס"ק י"ד. ר"ז או' י"ב. ואם שחט סמוך לערב וא"א לאכול כ"א כזית ממנה יראה דאסור להפשיט העור מה"ת דהואיל ליתא דמקלעי אורחים אין שהות לאכול יותר. א"א או' י"ד. מ"ב או' מ':

סעיף קטן נט

טנ) שם הגה וי"א דאין להפשיטה וכו' וכ"כ הלבוש. והפר"ח כתב דאין זה עיקר אלא כפסק המחבר. והר"ז או' י"ד כתב דאעפ"י שעיקר כסברא ראשונה מ"מ יש להחמיר כסברא האחרונה. וכ"כ מ"ב או' מ' ואפשר דע"י עכו"ם שרי. אמנם זהו דוקא באופן שיש לחוש שאם ימתין עד הערב יסריח הבשר אבל בלא"ה ודאי אסור להפשיט עכ"פ מדרבנן וכ"כ מ"ב שם:

סעיף קטן ס

ס) שם הגה. וי"א דאין להפשיטה וכו' ולסברא זו בעוף המסוכן אסור למרוט הנוצות. מ"א שם. א"א שם. ר"ז שם. מ"ב או, מ"א. וכ"ש קודם שחיטה דאסור במסוכנת נכ"ע. מחה"ש. ועיין לקמן סעי' י"ג ובדברינו לשם בס"ד:

סעיף קטן סא

סא) שם בהגה. וכן ראוי להורות, הלבוש השמיט זה ואפשר דס"ל דעיקר כסברת הש"ע ורק יש להחמיר לכתחילה לסברת י"א וכמ"ש לעיל או' נ"ט בשם הר"ז יעו"ש:

סעיף קטן סב

סב) [סעיף ז'] אם שחט בהמה בשדה וכו' איכא מ"ד דלא מיתסר אלא במסוכנת שיש לה קול שלא נשחטה לגמרי בשביל יו"ט אבל בריאה ששחטה לצורך יו"ט מביאה אפי' במוט ובלבד שישנה אם אפשר לשנות אבל אחרים אומרים דה"ה לבריאה. הר"ן פרק אין צדין. וכ"ה דעת הרמב"ם פ"ה דין ה' וכתב שם המ"מ בשם הרשב"א שכזה ראוי להורות והב"ד ב"י וב"ח. וכ"נ דעת הש"ע והלבוש שכתבו בסתם דאפי' בבריאה. וכ"כ הט"ז סק"ו. פר"ח, א"ר או' ט"ז. שו"ג או' כ"ב. ר"ז או' ט"ו. ח"א כלל פ"ט או' ז' מק"ק סי' מ"ג או' י"ד. מ"ב או' מ"ג.

סעיף קטן סג

סג) שם אם שחט בהמה בשדה לא יביאנה וכו' דוקא בשכיחי רבים וז"ש בשדה או בעיר ברה"ר כה"ג א"א או' ט"ו. מק"ק שם. בליקוטי רימ"א או י"ז. ב"ה. ועיין לקמן סי' תק"י סעי' ח' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

סעיף קטן סד

סד) שם. לא יביאנה במוט או במוטה וכו' אפשר מוט בשנים שהוא גדול ומוטה מקל קטן כמוט כפריי מש"ז או' ז' ליקוטי רימ"א שם או' ט"ז, ועיין תיו"ט ביצה פרק ג' משנה ג':

סעיף קטן סה

סה) שם. לא יביאנה בידו וכו' ואע"ג דמפיש בהילוך עדיף טפי שלא יהא כעובדא דחול. מ"א ס"ק ט"ד, מק"ק שם או' י"ד, מ"ב או' מ"ד:

סעיף קטן סו

סו) שם. אלא יביאנה בידו איברים וכו' ושינוי לא מהני כדלקמן סי' תק"י סעי' ח' דשחיטה אוושא מילתא ביותר אלא רק בידו איברים איברים, מש"ז שם, מיהו סמ"ב בשער הציון או' מ"ה כתב דבבריאה ע"י נשיאת המוט בשינוי יש להקל ובפרט היכא דא"א להביא איברים איברים, יעו"ש, ועי' לעיל או' ס"ב:

סעיף קטן סז

סז) שם. איברים איברים, ואם א"א לו לשנות להביא איברים איברים כגון שצריך למהר להביא לאורחים נראה דמותר להביא ע"י מוט ומוטה. או"ז, ועי"ש דמוכח דבמסוכנת יש להחמיר ללישנא קמא גם באופן זה ואין להקל אלא בבריאה. מ"ב א' מ"ה:

סעיף קטן סח

סח) [סעיף ח'] עוף שנדרס ברגלים וכו' וה"ה אם טרפו לכותל או שרצצתו בהמה או שנחבט על דבר קשה כמ"ש ביו"ד סי' נ"ח סעי' ב' יעו"ש, ועי' ביצה ל"ד ע"א:

סעיף קטן סט

סט) שם. ולכן צריך שהייה מעל"ע ובדיקה וכו' וסדר הבדיקה עיין ביו"ד שם סעי' ג':

סעיף קטן ע

ע) שם. מותר לשחטו ביו"ט. דין זה בעיא דלא איפשיטא בביצה ל"ד ע"א ונקיט לה הרא"ש לקולא וכ"פ הרמב"ם פ"ב וכתב שם המ"מ שכן הוכיח הרשב"א אבל הר"ן כתב דנקטינן לחומרא וכ"פ הכלבו בשם בעל ההשלמה, והב"ד ב"י, וכ"פ היש"ש בפ"ד דביצה סי' י"ט והב"ד מ"א ס"ק ט"ז וא"ר או' י"ז, אלא שכתב בב"י דלענין הלכה נקטינן כהרמב"ם והרשב"א וכך הם דבריו כאן בש"ע, ומיהו לדידן לא נפקא לן מידי כמ"ש באו' שאח"ז יעו"ש:

סעיף קטן עא

עא) שם מותר לשחטו ביו"ט. היינו לאחר ששהה מעל"ע אם אירע ביו"ט מותר לשחטו. אעפ"י שמחוסר בדיקה אבל אם שחטה בתוך זמן זה אפי' אם בדקה ונמצאת שלימה בכל איבריה טרפה כמ"ש ביו"ד שם. ולפי מ"ש מור"ם ז"ל שם ביו"ד סעי' ו' בהגה דהאידנא לא קים לן בבדיקה ואין להתיר רק בהלכה ד' אמות הילוך יפה יעו"ש א"כ לא שייך לדידן דין זה דמשהלכה ד' אמות הילוך יפה א"צ עוד שהייה מעל"ע ולא בדיקה כמ"ש בש"ע שם וא"כ הו"ל כשאר עופות הבריאים דמותר לשחוט ביו"ט לכ"ע:

סעיף קטן עב

עב) שם. ולא חיישינן שמא ימצא טרפה וכו' מחמת הדריסה ונמצא ששוחט ביו"ט שלא לצורך ואע"ג דאתיליד בה רעותא ולענין טריפות מחמירין בה להצריכה בדיקה לענין מלאכה ביו"ט מקלינן ביה ואוקמינן ליה אחזקתיה דקודם דריסה משום שמחת יו"ט דאמרינן שרוב בהמות ועופות אינן טרפות אבל לענין איסורה דאכילת נבילות שאני. לבוש:

סעיף קטן עג

עג) שם. ולא חיישינן שמא ימצא טרפה וכו' ובמקום שהטריפות מצויות כמו הכשרות אסור לשחוט בהמה ביו"ט, הג"א פ' המביא כדי יין בשם או"ז. והב"ד ב"י וכתב דזה כדעת מי שפוסק בהאי בעיא (של עוף הנרדס) לחומרא דאילו לדעת מי שפוסק בה לקולא פשיטא דשרי דלא עדיף מה שהטריפות מצויות מהיכא דאתיליד ריעותא בגוף העוף עצמו עכ"ל מיהו הב"ח כתב דאף לדעת מי שפסק לקולא אסור דלא כב"י יעו"ש. וכ"כ ביש"ש פ"ד דביצה סי' י"ט דק"ל כהג"א יעו"ש. והב"ד מ"א סי' ט"ז וא"ר או' י"ז. והר"ז או' ט"ז כתב דאעפ"י שהעיקר כסברא ראשונה מ"מ יש להחמיר כסברא האחרונה. אבל הפר"ח והמאמ"ר או' י"ג הסכימו כדברי ב"י דמותר והשיגו על דברי הב"ח יעו"ש:

סעיף קטן עד

עד) ואם רוב הבהמות טריפות כתב בשאגת אריה סי' ס"ד דאפי' הם מחמת חומרות אחרונים אסור לשחוט ביו"ט יעו"ש. והב"ד השע"ת או יו"ד, וכן מסיק בתשו' כתב סופר סי' ע"ב כל דאיכא רוב טריפות אסור לשחוט ואין להקל כלל אפי' בשעת הדחק לצורך יו"ט וגם במחצה אין להתיר בנקל יעו"ש. וכ"כ הפר"ח דמ"מ משמע דלכ"ע היכא שהטריפות שכיחי טפי מהכשרות שאסור לשחוט ביו"ט דאזלינן בתר רובא ולחומרא אלא שכתב שלא ראינו מי שחשש לזה ונתן טעם לדבר יעו"ש. וכ"כ השו"ג או כ"ג וכתב שכן נוהגין במקומו לשחוט ביו"ט אעפ"י שרוב טריפות יעו"ש, וכן בתשו' משיבת נפש סי' י"ד מתיר לשחוט אפי' ברוב טריפות מתוך שהותרה לצורך וכו' דבשעת שחיטה מיקרי צורך קצת דשחיט לה על ספק יעו"ש, ועיין לקמן רסי' תקי"ח:

סעיף קטן עה

עה) וכתב שם היש"ש והאידנא אין נוהגין בזמנינו לשחוט שום בהמה ביו"ט אפי' היכא דלא שכיחי טריפות. והב"ד מ"א שם. וכ"כ בתשו' בית שלמה ח"א סי' ק"ג יעו"ש. ומיהו כתב שם המ"א דכשצריך לה ביו"ט יש להקל וה"ה במסוכנות. וכ"כ הר"ז שם. ח"א כלל פ"ט או' ו' מק"ק סי' מ"ג או' ע"ז. אבל עופות נוהגין לשחוט. ח"א שם. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ך' מ"ב או' מ"ט, וזהו לנוהגין שלא לשחוט בהמות כנז' ביו"ט אבל יש מקומות שנוהגין לשחוט כמ"ש באו' הקודם. ופה עיר קדשינו ירושת"ו המנהג עתה שלא לשחוט בהמות ביו"ט בין ק"ק האשכנזים ובין ק"ק הספרדים ואפי' בר"ה שעושין ב' ימים.

סעיף קטן עו

עו) וכתב בשו"ת מהרי"א ח"א סי' קס"ד שהמנהג שלא לשחוט ביו"ט של ר"ה דכל שחיטה אית ביה צער ב"ח רק שהתורה התירתו וביומא דדינא שכולנו מבקשים רחמים כל היום ורחמיו על כל מעשיו כתיב ראוי גם לנו שלא לעשות שום אכזריות בפועל לשחוט בע"ח וכן אמרו השו"ב שהמנהג בכל תפוצות ישראל שלא לשחוט ביו"ט של ר"ה יעו"ש והב"ד ליקוטי רימ"א שם. ומיהו כתב שם בליקוטי רימ"א שראה וגם שמע מכמה שו"ב ששוחטים גם ביו"ט של ר"ה כמו בשאר יו"ט עכ"ד, וגם אנחנו שמענו וראינו ששוחטים בר"ה כמו בשאר יו"ט:

סעיף קטן עז

עז) שם. ולא חיישינן שמא ימצא וכו' וה"ה בספק נקובה בקוץ וכה"ג דמותר לשוחטו. מאירי. מ"ב או' ע"ע, והיינו לדעת הש"ע ודעימיה דמתירין בעוף הנרדס. ועיין לעיל או' ע':

סעיף קטן עח

עח) שם. שמא ימצא טרפה וכו' ואם לא נמצא מרה מותר לצלות הכבד ביו"ט כדי לטעום דסומכים על הרוב, שבות יעקב ח"א סי' כ"ג. שע"ת או' יו"ד:

סעיף קטן עט

עט) וכתב שם בשבו"י שמי שלא שחט מעולם אסור לשחוט לכתחלה ביו"ט כיון שעדיין אינו מוחזק באימון ידים ושלא יתעלף חיישינן שמא יקלקל שחיטתו והוי טרחא שלא לצורך אוכל נפש ואסור כמו מוהל דק"ל לעיל סי' של"א וביו"ד במי שלא מל מעולם וכו' יעו"ש. שע"ת שם. וביו"ט ב' של גליות מותר זבחי רצון סי' י"ב או' ג' ועיין בשו"ת מהרי"א ח"ב סי' רנ"ג דשוחט ששחט כבר פ"א בחול מצדד לומר דמותר לשחוט אף ביו"ט א' בעומד ע"ג והניח בצ"ע אמנם בזבחי רצון שם כתב דאסור לשחוט אלא א"כ שחט כבר ג"פ, ליקוטי רימ"א שם או' א':

סעיף קטן פ

תוכן העניינים

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה