אור ברסלב

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים· רבי יעקב חיים סופר

סימן תסז

סימן תסו

סעיף קטן א

א) [סעיף א'] דגן שנטבע בנהר וכו' ויש בהם חשש חימוץ ואינו ניכר בהם. טור. לבוש. משמע דאם החמץ ניכר מותר (למכור אפי' הרבה לגוי א' ר"ז או' ד') ולא חיישינן שמא יטחנם וימכרם כיון שאין לוקחים קמח מן השוק אלא בשעת הדחק כמ"ש סי' תנ"ג ודלא כעו"ש. מ"א ריש הסי' מיהו הר"ן בפ' כ"ש כתב דאפי' נתבקעו שהחימוץ ניכר בהם אפ"ה אסור למכור לעכו"ם דחיישינן שמא יטחן אותם ואח"כ ימכור לישראל עכ"ל וכ"כ העו"ש או' א' ותמה על ל' הטור דמשמע דאם החמץ ניכר מותר יעו"ש וזהו שכתב מ"א ודלא כעו"ש. ודברי הר"ן הנז' הביאו ח"י או' א' והקשה על דברי המ"א הנז' דמ"מ חיישינן שמא יקח הישראל אותו קמח קו"פ ויקיימו בביתו וקעבר על ב"י וכתב דכוונת הטור דאע"ג שאין החמץ ניכר ויודע בו רק שיש חשש חמץ אפ"ה חיישינן לתקלה בעניין המכירה ומכ"ש בחמץ ידוע וניכר דחיישינן לכתחלה יעו"ש אמנם הא"ר או' א' כתב לתרץ קושיית ח"י דס"ל למ"א דאי משום זה לא גזרו דהא מבטלו במה שאומר דלא חזיתיה יעו"ש וגם המק"ח בביאורים הסכים לדברי מ"א יעו"ש. והער"ה או' א' כתב להתיר למכור לגוי מכח ס"ס שמא ימכור לגוי ואת"ל ימכור לישראל שמא ימכרנו חטים שהוא ניכר יעו"ש אבל הרב ב"ד סי' רל"ב הסכים לדברי הר"ן יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא וע"כ לכתחלה אם אפשר יש למכור מעט לכל אחד ואחד או למכרו בענין שיחזירו לו אחר הפסח כמ"ש לעיל סי' תמ"ח סעי' ג' ואם א"א ויש הפ"מ אז יש לסמוך על המתירין. וכ"כ הר"ז או' ד' דבהפ"מ יש לסמוך על המתירין.

סעיף קטן ב

ב) שם. כך אסור לקיימו. ואם עבר וקיימו וזרען בקרקע וצמחו גידוליו מותרין כמ"ש לעיל ססי' תמ"ג. ח"י או' ב' ועיין בדברינו לשם או' ל"ג.

סעיף קטן ג

ג) שם. ומודיעו וכו' ואין מועיל בכאן הכרזה כמו שמועיל בבשר בפ' גיד הנשה. שה"ג פ"ה דע"ז. כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"א. חמ"מ או' א'.

סעיף קטן ד

ד) שם. ומודיעי וכו' זהו ל' הרמב"ם פ"ה וכתב ב"י דלהרמב"ם לא אמרינן נזבנינהו קבא קבא אלא במוכר לעכו"ם דאילו לישראל אם אינו מודיעו אפי' קבא קבא נמי אסור דחיישינן שמא ישהנו כדי לאכלו בפסח ואם מודיעו אפי' טובא נמי שרי עכ"ל. אבל מהרש"ל כתב דאפי' במודיעו למכור לו טובא אסיר והסכים לדבריו הב"ח. וכן הסכים הט"ז סק"ב. עו"ש או' א' א"ר או' ג' אמנם הפר"ח הסכים כדברי ב"י דכל שאינו מודיעו אפי' קבא קבא אסור דילמא מינטר ליה לפיסחא וכשמודיעו אפי' טובא נמי שרי. וכן הסכים השו"ג אר א' ח"י או' ג' חק יוסף או' ב' ר"ז או' ג' ח"א כלל קכ"ו או' ב' מ"ב או' ב'.

סעיף קטן ה

ה) שם. ומודיעו וכו' ואם ניכר שהם נתחמצו א"צ להודיע לישראל כיון שהחמץ ניכר. ח"א שם. ומשמע אפי' הרבה מיהו המש"ז או' א' כתב ולישראל מעט פשיטא דבניכר א"צ. להודיעו יעי"ש משמע דבהרבה אינו פשוט וע"כ יש להחמיר בהרבה לכתחלה שצריך להודיעי.

סעיף קטן ו

ו) שם. ואם מכרו לעכו"ם קו"פ מוכר מעט וכו' מיהו מהרש"ל כתב דלעכו"ם אפי' קבא קבא אסור והסכים לדבריו הב"ח. וכ"כ א"ר או' ב' אבל הט"ז או' ב' הסכים כדברי הש"ע. וכן הסכים הפר"ח. חמ"מ או' א' ר"ז או' ב' ח"א שם.

סעיף קטן ז

ז) שם. מוכר מעט וכו' ודוקא בחמץ מועיל מעט מעט דאף את"ל שימכור לישראל יאכלנו קו"פ אבל בשאר איסורים לא מהני מעט מעט דמ"מ חיישינן שימכרם לישראל או יתן במתנה לאוהבו ישראל. מ"א סק"ב. ח"י או' ד' מק"ח או' ד מ"ב או' ד' ומיהו עיין בס' זבחי צדק על יו"ד סי' פ"ד או' ל"ג שהביא פלוגתא בזה בענין שאר איסורין אם מותר למכור לעכו"ם מעט מעט וסיים דאין להקל אלא בהפ"מ יעו"ש.

סעיף קטן ח

ח) שם. כדי שיכלה קו"פ וכו' סי' אף את"ל דגם אותו המעט ימכרנו לישראל מ"מ אותו המעט יאכל הישראל קו"פ ולפ"ז משמע דבע"פ בשעה ה' בענין שא"א שיכלה קו"פ אסור למכור לעכו"ם אפי' מעט מעט מחשש דאולי ימכור לישראל וכ"מ לשון הש"ס ורמב"ם ושאר פו' ומ"מ אם נתחמץ לישראל דגן הרבה בע"פ והוא בענין שא"א לו למכור לעכו"ם שיכלה קו"פ ואיכא הפ"מ מותר למכור לעכו"ם שיודע בו ומכירו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ורשאי לומר לו עד שאתה לוקח במנה וכו' כמבואר לעיל סי' תמ"ח סעי' ג' וד' ואז ליכא למיחש למידי. ח"י שם. חק יוסף או' ג' מק"ח שם. ר"ז או' ד' מ"ב או' ג'.

סעיף קטן ט

ט) שם. כדי שיכלה קו"פ וכו' עיין להרב ב"ד סי' רל"ז שצדד דאם יש זמן הרבה לפסח אפי' הרבה יכול למכור לגוי יעו"ש. זכ"ל.

סעיף קטן י

י) שם. שמא יחזור העכו"ם וכו' ואע"ג דהוי ס"ס כיון דהוי ס"ס הנעשה בידים אין להתיר מטעם ס"ס. רשד"ם חי"ד סי' מ"ה מהרימ"ט חי"ד ח"ב סי' ב' כנה"ג בהגה"ט עו"ש או' ה' מ"א סק"ב. זכ"ל. וכ"כ בס' זב"צ על יו"ד סי' ק"י בדיני ס"ס או' קמ"ט בשם כמה פו' והסכים כן לדינא יעו"ש.

סעיף קטן יא

יא) שם. וימכרנו לישראל. מעשה בישראל שלקח חטים מעכו"ם ובא אח"כ ישראל אחר וביקש מהעכו"ם שימכור לו ג"כ חטים ואמר אין לי חטים כי היהודי שמכרתי לו הוא אוהבי ומכרתי לו החטים שרחצתי ובקשתי לטוחנן לצורך ביתי ומכרתי אותם לאהבתי אותו. נ"ל דדמי למ"ש ביו"ד סי' ט"ז סעי' י"א דאין העכו"ם נאמן במה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו מיהו אי מהימן ליה אסור עכ"ל. מ"א סק"ד ח"י או' ה' א"ר או' ג' י"א בהגה"ט. חק יוסף או' ד' מק"ח או' ה' וכתב שם ח"י משמע דקודם שמכרם כיון שהוא בידו נאמן וזה אינו דכיון די"ל שנתכוין להשביח מקחו אינו נאמן יעו"ש. אבל חק יוסף שם השיג על דברי ח"י הנז' וכתב בשם כמה פו' דבעודם בידו נאמן לאסור אפי' היכא דאיכא למימר דלהשביח מקחו אומר יעו"ש. וכ"כ בס' זבחי צדק על יו"ד סי' ט"ז או' ל"ד בשם כמה פו' יעו"ש.

סעיף קטן יב

יב) [סעיף ב'] דגן זה שנטבע בנהר וכו' עיין ב"י שכתב דיש מחלקין בין חטים לשעורין דבשעורין בעינן שנתבקעו אבל בחטים כיון דאית בהו סדק כמאן שנתבקעו דמי אלא שסיים אבל דעת הרי"ף והרמב"ם שאין חילוק בין חטים לשעורין והכי נקטינן עכ"ל וכ"מ מסתמיות דבריו כאן בש"ע דבכל מיני דגן אסור אעפ"י שלא נתבקע. וכ"כ העו"ש או' ב' וכ"מ מסתמיות דברי האחרונים דנקטו תיבת דגן משמע דבכל מיני דגן אסור אעפ"י שלא נתבקע.

סעיף קטן יג

יג) שם. דגן זה שנטבע בנהר וכו' ואם מותר לבטל דגן זה ברוב או בס' קו"פ כיון דעדיין שעת היתר הוא כבר כתבנו לעיל סי' תמ"ז או' רנ"ו ורנ"ז ורנ"ח קחנו משם. ועיין עוד מ"ש השע"ת או' ו' בשם מהריע"ץ ומ"ש לעיל סי' תס"ו או' מ"א יעו"ש.

סעיף קטן יד

יד) שם. או שנפלו עליו מים. אפי' מעט. ב"ח ט"ז סק"ג. עו"ש או' ב' ר"ז או' ב' מ"ב או' ו'.

סעיף קטן טו

טו) שם. אעפ"י שלא נתבקע אסור וכו' ואע"ג דגבי לתיתה אינן אסורין אלא א"כ נתבקעו שאני התם דעסיק בה, טור בשם ר' אפרים. מ"א סק"ג. והא דכתב לקמן בסעי' ט' דאם לא נתבקע ממש התבשיל מותר אע"ג דמינח נייחי תוך התבשיל מ"מ י"ל כיון דהתבשיל רותח הוי כחליטה דאינו מחמיץ לדעת הטור סי' תס"א ותס"ז יעו"ש רק שיש לחוש שהיה במים קודם רתיחה לכן לא מחמרינן כולי האי ועוד י"ל והוא עיקר דבתבשיל שהוא רק תערובת משהו דרבנן לא מחמרינן כולי האי כמ"ש המ"א ס"ק י"ב יעו"ש. ולפי מ"ש הרמב"ם פ"ה נ"ל הטעם פשוט לפי שדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע ממש אינו חמץ של תורה וגם משהו דרבנן לא אסרינן תרי דרבלן. ח"י או' ז' ועי"ש שכתב דכ"ז ליישב דעת הפו' והש"ע אבל לדינא כבר מסיק רמ"א בסעי' ט' בהגה דנהיגין לאסור בכל ענין יעו"ש. ועיין בדברינו לשם בס"ד.

סעיף קטן טז

טז) שם. אעפ"י שלא לתבקע אסור וכו' ר"ל שאעפ"י שאין אנו רואין בו שום רעותא ואינו קרוב להתבקע כלל אעפ"י כן אסור דלא דמי ללתיתה דעסיק בה והילכך אף אם יניחנו ע"פ חבית וכיוצא לבדוק אם נתחמץ לא מהני. מאמ"ר או' ד'.

סעיף קטן יז

טוב) שם. אעפ"י שלא נתבקע אסור וכו' משמע ודאי דלדעת הני רבוותא אם עבר והניחו אסור לאחר הפסח דהא אמרינן דכיון דמינח נייחי באין לידי חימוץ. ועיין להרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' קצ"ט שהתירן באכילה אחר הפסח אם לא נתבקעו יעו"ש והוא פלא אם לא שסמך על דברי הר"ן שכתב דההיא ארבא מיירי כשהיו בהם מבוקעין ולא היו ניכרין וכו' והיא סברא יחידאה דכל הפו' פסקו אעפ"י שלא נתבקעו. כס"א או א' ומיהו עיין ער"ה או' יו"ד שכתב דאפשר שהרשב"ץ שהתיר חטים שנשרו במים ולא נתבקעו ס"ל כרבי ישעיה הראשון דכיון דלא נראה ביקוען קודם שיבשו אפי' נשרו מותרין יעו"ש. ועוד עיין לעיל או' ט"ו שכתבנו בשם ח"י דכל שלא נתבקע ממש אינו חמץ של תורה יעו"ש וא"כ אם שגג או עבר והשהה אותו לאחר הפסח ויש הפ"מ אפשר דיש להתיר בהנאה כיון דאיכא כמה פו' דס"ל דלא הוי חמץ של תורה ואינו עיבר בב"י וב"י וחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור מה"ת אלא משום קנס דעבר אב"י וב"י ובכה"ג אפשר דיש להקל. ועיין לעיל סי' תמ"ב או' ג' וסי' תמ"ז או' רנ"ח ודוק.

סעיף קטן יח

חי) קמח שיש ספק אם לתתו החטים אם לאו מותר להשהותם עד אחר הפסח מטעם ס"ס. מעיל שמואל סי' ה' ' י"א בהגב"י. זכ"ל על סעי' א' ועיין לעיל סי' תנ"ג סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד.

סעיף קטן יט

יט) שם. אתי לידי חימוץ. ואם לא שהה עדיין שיעור מיל עדיין לא החמיץ וא"כ אפי' נעשה בפסח מותר למוכרו לעכו"ם קודם ששהה שיעור מיל. מ"א סק"ד. ח"י או' ח' א"ר או' ד' חק יוסף או' ה' מק"ח או' ח' חמ"מ או' ב' ר"ז או' ה' וכתב שם הר"ז דאפי' דגן הרבה שנשרה במים תוך הפסח יכול למוכרו כולו לעכו"ם אחד קודם ששהה שיעור מיל אבל המק"ח שם כתב דדוקא למכור לעכו"ם כדי לאוכלו תיכף מותר ור"ל דחיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל כמ"ש בסעי' הקודם. וכ"כ מ"ב או' ט' ועיין מחה"ש.

סעיף קטן כ

ך) שם בהגה. ונתלחלחו. עד שהיו בהם כ"כ מים שהיה טופח ע"מ להטפיח. ב"י בשם האגור אבל בשם הכלבו כתב אפי' דלף מעט וכ"מ מלשון מור"ם ז"ל שכתב ונתלחלחו משמע דכל שנתלחלחו אעפ"י שאין בהם כ"כ טופח ע"מ להטפיח אסורות. ועיין לעיל או' י"ד.

סעיף קטן כא

כא) שם בהגה. אבל לאוכלם בפסח אסור. היינו אם יש לספק שמא נתלחלח הרבה אבל אם נפל מעט מים או שלג על התבואה קודם הטחינה ויודע מקומו יגרוף החטים העליונים שיש לספק בהם והשאר מותר כמ"ש לעיל סי' תס"ו או' מ"א יעו"ש.

סעיף קטן כב

כב) שם בהגה ולא מהני ספק ספיקא. היינו משום דאין הפסד בשהייתן אבל אם יש הפסד או שאין לו אחר מותר אפי' באכילה. ט"ז סוף סק"ד. ח"י או' יו"ד חק יוסף או' ז' מק"ח או' יו"ד. חמ"מ או' ב' ר"ז או' ח' ח"א כלל קכ"ו או' ד מ"ב או' י"א. ועיין מ"א ס"ק כ"ה.

סעיף קטן כג

כג) [סעיף ג'] אם הם יבשות וכו' אבל אם הם לחות (אעפ"י שלא נתרככו. ר"ז או' י"א) או שנשתנו מראיהן בידוע שהגיע עליהן מים ואסור להשהותן בפסח אלא לזבנינהו קבא קבא כי היכי דליכלינהו קמי פסחא. טור בשם בה"ג. לבוש. וכתב והוי דינא כמ"ש לעיל בתחלת הסי' בחטין שנטבעו בנהר וכו'.

סעיף קטן כד

כד) שם. אם הם יבשות וכו' מין חטה הבא ממקום א' הנקרא אירמייאן כיון שמראיהן טובה והם קשים אעפ"י שאינן קשין כמו חטים האחרים מ"מ אינם לחות ולפיכך הם מותרין. שכנה"ג בהגב"י או' ז' פר"ח. שו"ג או' ט' חק יוסף או' ח' חמ"מ או' ג' ועיין לקמן או' ל"ב.

סעיף קטן כה

כה) ואם מותר ליקח חטים מן השונ"ה של המלך שמביאין אותן בספינות לצורך הפסח עיין לעיל סי' תנ"ג או' ס"ז ושע"ת בסי' זה או' י"א.

סעיף קטן כו

כו) שם. אם הם יבשות וכו' מיהו אם בא עליהם מים יש לאסור החטה עצמה אף שלא נשתנה כלל. ח"י או' י"א. מ"ב או' י"ב. כז)

כו) שם. ולא נשתנה מראיהן וכו' ואם לא באו בספינה אף נשתנו מראיהן אם אין אחרים יש לומר דשרי. מש"ז או' ה'.

סעיף קטן כח

כח) שם. לא מחזקינן. ומותר באכילה. טור בשם בה"ג. לבוש. ועיין בס' בית מאיר שכתב דכ"ז מיירי באותן הספינות שהחטים מונחים על עליות שבאמצא הספינה ואין החטים באים לתוך המים מה שתחתית הספינה שואבת וגם למעלה היא מכוסה משא"כ בספינות (שקורין קאנין) שתחתית הספינה ידוע שתמיד היא מלא מים והחטים שקורים במים וגם למעלה היא מפורעת וקרוב הדבר שבזמן שהיא על הדרך הוגשם עליהם מטר השמים וגם כשהמלחים מגביהין תמיד המשוטות מן המים להוליך הספינה בודאי ניתז עליהם מן הנהר בכל צדדי הספינה ע"כ לכתחלה בודאי אסור לקנות אותם חטים לפסח בכל גווני ובדיעבד במקום הפ"מ אפשר היה להקל מפני חשש גשמים מלמעלה או מה שניתז עליהם מן המשוטות דאולי הוא רק זליפה מועטת אמנם מפני שידוע שהחטים המונחים בתחתית הספינה ששם יש מים תמיד ובודאי היה שרוי בתוכם זמן רב אלא שעתה נתנגבו והם אסורים אפי' לא נתבקעו ע"כ צריך דרישה מן הסוחרים הבקיאים אם ידוע להם שיש ששים בהחטים שלמעלה נגד מה שתחתית הספינה ומותר בדיעבד לאכלם בפסח ואם לאו אסורים אפי' בדיעבד יעו"ש והביאו מ"ב או' י"ד.

סעיף קטן כט

כט) [סעיף ד'] אין חוששין לסתם חטים וכו' כל שאין רואין בהם סי' חימוץ. ר"ז או' יו"ד. מ"ב או' ט"ו.

סעיף קטן ל

ל) שם. אין חוששין לסתם חטים וכו' שדבר תורה הולכין בכ"מ אחר הרוב ואין הרוב מחמיצין ואף אותן ערימות שראינו שנפלו עליהם גשמים תולין להקל שמא לא נכנסו בהם מים אלא בשבלים העליונים אבל לא בבטן הערימה ואף את"ל שנכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ הלכך הוי ס"ס ולקולא. ב"י בשם תשו' הרשב"א סי' ק"ב. לבוש. ט"ז סק"ה. ר"ז שם. אבל מן השבלים העליונים לא יקח ואפי' לא העלו צמחים שאין בהם אלא חד ספק אבל אותם שהעלו צמחים הם ודאי חמץ. לבוש.

סעיף קטן לא

לא) שם אין חוששין לסתם חטים וכו' אבל לילך למקום קביעותם ולקנות אסור משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. פר"ח. והיינו מעליונות הגדיש. א"א או' ה' ור"ל אבל מאמצע שרי ליקח אף ממקום הקבוע מכח ס"ס וכמ"ש באו' הקודם.

סעיף קטן לב

לב) שם. אין חוששין לסתם חטים וכו' ר"ל אעפ"י שנמצאו בהם מצומחות אין חוששין לשאר חטים אבל ודאי דצריך לבדוק אם יש שם ס' ופשיטא כשמוליכין החטים למכור והגשמים יורדים על השקים עד שהשק כמעט שרוי במים וגם החטים נתלחלחו אסורים מדינא בפסח שהרי הריעותא נגלה לעינים וצריכין להזהיר ע"ז כי המוכרים אינם מקפידין ע"ז כי רובם אינם בני תורה וגם צריך להזהיר להמוכרי תבואה בשנה שרבו גשמים או שירדו מים על השקין דאז מחוייבים למכור התבואה כדין מכירת חמץ ואסורים למכור מהם לנכרי אחר זמן איסורו ובדוחק להתיר להם שיהיו סרסרים לנכרים לקנות ולמכור אבל לקנות ולמכור לעצמם הוא איסור גמור. ח"א כלל קכ"ו או' ה' מ"ב או' ט"ו.

סעיף קטן לג

לג) שם. אין חוששין לסתם חטים וכו' וכתב בשכנה"ג הגב"י או' ז' הלכה למעשה שהתיר לקנות חטים לפסח אף שהיו נעצרים בבורות כל שלא ראינו בהם שינוי במראיהן ואינם לחות יעו"ש. ח"י או' י"ג. מק"ח או' י"א. חמ"מ או' ד' מ"ב או' ט"ז. ועיין לעיל או' כ"ד. ואם יש בהם חטים שצמחו עיין לעיל סי' תנ"ג סעי' ג' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

סעיף קטן לד

לד) שם. אין חוששין לסתם חטים וכו' יש חילוק רק בין חטים שהגשמים מזלפין עליהם ובין שבלים שירדו עליהם גשמים שבחטים שהם בלי לבוש המים נכנסים מיד תוך החטה ויש חשש חימוץ אבל בירדו על השבלים המים נבלעים תוך הלבוש והחטה לא נתלחלח רק מעט וכמעט בלתי אפשר שתחמיץ ואין אנו צריכין לחוש לחטים שנקצרו בימי הגשמים דאזלינן בתר רובא שאין מחמיצין כשאין אנו רואין ריעותא ומ"מ אחרי שבעלי תבואה אומרין שיש להם סי' באותן שנתלחלחו ודאי יש לחוש לזה ולקחת לקמחא דפסחא רק חטים אשר אין ניכר בהם שום שינוי. תשו' בנין ציון סי' ה' פת"ע או' ז ועיין לקמן או' ט"ל.

סעיף קטן לה

לה) אחד קנה חטים משר אחד למצות ואח"כ קנה ממנו עוד ישראל מצבור אחד שקנה הראשון וא"ל השר שהם לתותים ועד שלא נודע אפה מזה הראשון מצות ואח"כ אפו בכלים שלו ששה אנשים אחרים והכלים דהיינו מרדות וקאצעלקעס ובכלים אחרים של ששה אנשים הנ"ל אפו עוד אנשים אחרים וכו' יש לאסור כל המצות שאפה הראשון אבל לענין המצות שאפו אח"כ בכלים של הראשון יש ליטול מנין מצות כמנין הקאצעלקעס וכן כמנין המרדות ולאכלם בחמץ ושוב מותרים האחרים. תשו' צ"צ א"ח סי' ס"א. פת"ע שם.

סעיף קטן לו

לו) חטים שנקצרו לשם פסח ולמראית העין היו יבשים כראוי רק זנבות השבלים היו לחות בתחתיהם מלחות הגשמים שרבו אז בימי הקציר ולאחר איזה ימים שבאו לדושם מצאום שנתחממו וגם נתרככו כגרגרים של חטים ובשעת טחינה בדקו ולא נמצא שום ביקוע כיון שלא ראינו שום ריעותא אלא שנתרככו בעלמא אין לאסור אלא שומר נפשו יהדר אחר חטים משומרות כראוי. תשו' חת"ס סי' קל"ב יעו"ש. פת"ע שם.

סעיף קטן לז

לז) שנה שרבו גשמים והיו החטים המשומרות לפסח במקצת היה ס' נגד המבוקעות ובמקצתם לא היה ס' המקצת שיש ס' מותרות רק שאינם נקראים משומר לשם פסח דבעינן שיהא בודאי משומר. תשו' שואל ומשיב ח"ג סי' פ"ג. פת"ע שם. ועיין לעיל סי' תנ"ג או' ב"ן ודוק.

סעיף קטן לח

לח) [סעיף ה'] דגן שמחובר שנתייבש לגמרי וכו' וזהו שאמרו בגמ' פסחים ל"ג ע"א דאחמיץ במחובר. אך סומכין מן הסתם שאין מניחים לעמוד בקרקע כ"כ שלא   יפלו הגרעינים. ומ"מ ראוי ונכון להשגיח ע"ז דלפעמים מחמת הגשמים או שאר מניעות עומדים בקרקע לאחר שנתייבשו כל צרכן ולכן ראוי ונכון לקציר החטים בעוד שיש בהה עוד מעט מראה ירקות דאז אין חשש מחמת גשמים. ח"א כלל קכ"ח או' ב' ובאלו הארצות כשקוצרים התבואה על הרוב אינה יבשה לגמרי והיא גורמת בישולה בתלוש בערימות הלכך נראה דאין כאן חששא אם לא שנפלו רוב גשמים דיש לחוש שעדיין השבלים לחים מן הגשמים כשקוצרים אותם והכל לפי הענין. מאמ"ר או' ו' ועיין לעיל סי' תנ"ג או' נ"ט ד"ה וכתב ח"א וכו'.

סעיף קטן לט

טל) שם. ומקבל חימוץ וכו' וז"ל ריא"ז תבואה שנשרית במים ואפי' אם נשרית בעודה מחוברת לקרקע לאחר שיבשה ועומדת ליקצר הרי זו חוששין על חמוצה ואסור לקיימה בפסח עכ"ל והב"ד בשה"ג פ' כ"ש. משמע דאין חוששין לחימוץ אלא א"כ נשרית במים אבל בזליפה מועטת ליכא למיחש וכ"כ הר' מנוח על הרמב"ם פ"ם בדין זה וכגון שהגיע זמנה ליקצר ואח"כ נפלו עליה גשמים מרובים יעו"ש. והביאו המאמ"ר או' ז' וע"כ כתב דאם נפלו מעט מזער טיפי גשמים על השבלים ונקצרו למחרתם דאין לחוש להם כל עיקר ואפי' למצה של מצוה שעושין בה שימור משעת קצירה וכן הסכמנו הלכה למעשה עכ"ל. ומ"ש השע"ת או' י"ד בשם תשו' מעיל צדקה סי' ס"ט עיין מחה"ש סק"ה שכתב שהוא חולק על דברי הרשב"א שהוא פסק הש"ע והוא קולא יתירה וע"כ יש להחמיר. ועיין לעיל או' ל"ד.

סעיף קטן מ

מ) שם אם ירדו עליהם גשמים. ואם ירד עליהם טל כבר כתבנו לעיל סי' תס"ו או' מ"ו קחנו משם.

סעיף קטן מא

מא) [סעיף ו'] אותם שאין מבוקעות מותרות. אפי' באכילה. ר"ז או' ט' והוא אם הם קשות ויבשות ולא נשתנה מראיהן וכמ"ש לעיל סעי' ג'.

סעיף קטן מב

מב) שם. אותם שאין מבוקעות מותרות. ומ"מ צריכין לברר המבוקעות או צריכין לדקדק היטיב שיהיה עכ"פ ס' נגד המבוקעות. ח"א כלל קכ"ו או' ה' מ"ב או' י"ט. ועיין לעיל סי' תנ"ג או' ב"ן ודוק.

סעיף קטן מג

מג) שם. עליונות הגדיש ותחתיתו מתחמץ וכו' עיין לעיל או' ל'.

סעיף קטן מד

מד) [סעיף ז'] ישראל שיש לו בורות וכו' מפני שאין נודע ממש שיש חטים שנתבקעו ושמא אין שם כלל ואם נתבקעו שמא נפסלו מאכילת כלב והו"ל ס"ס. ב"י בשם תשו' הר"ן סי' קס"ח, וכ"ה בתשו' הרשב"א סי' ע' וכ"כ הלבוש. ועיין לעיל סי' תל"ו סעי' א' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

סעיף קטן מה

מה) [סעיף ח'] דבש של עכו"ם אין מחזיקין בו איסור וכו' לומר מזוייף הוא. טור. ומשמע דאם ידעינן שמעורב סלת צריכין לבער כדאיתא להדיא בירושלמי ס"פ כל שעה ואין לסמוך אהיתר שכתב הרא"ש (והביאו ב"י) בשם הר"ר יונה שאפי' נודע בבירור שנתערב בו קמח או סלת מה בכך מי פירות הוא ואינו מחמיץ אלא אם באנו לומר דשמא עירבו בו ג"כ מים דמי פירות עם מים מחמיצין את הקמח הנילוש עמהם ואפ"ה נראה דאין לאסור מפני חששא זו דחששא רחוקה היא לערב בו שני דברים וכולי האי לא מחזקינן איסורא וגם לחוש שמא עירב בו סולת מחטה לתותה לא שכיחה וגם נתבטל קו"פ. ב"י יעו"ש. מיהו דעת האחרונים להחמיר וכמ"ש לקמן.

סעיף קטן מו

מו) שם אין מחזיקין בו איסור וכו' ועיין בשכנה"ג הגב"י או' ח' שכתב שנתברר לו שכשמוציאין הדבש מן השעוה א"א אם אין נותנין אותו בכלי מים חמין ולפ"ז כל דבש שהוציאוה מן השעוה אין ללוש בה זולתו דבש מן הכוורת. וכתב עוד דבשנת התכ"ח הובא אליו דבש סתם וראו בה שהיה מעורב קמח או נישאסט"ה וחקר על הדבר ומצא שרובם ככולם עושין כן מפני שהם מערבין בו מים ולפי שלפי רוב המים שנותנין נעשה רכה חוזרין ונותנין בה קמח או נישאסע"ם לעבותה עד שבעלי הדבש עצמם הודו ולא בושו והכריז שלא יאכלו דבש בפסח ל"מ ללוש בה אלא אפי' לאכלה בפ"ע כ"א דבש מן הכוורת עם שעוה שלה והישראל יוציא השעוה או בארופי. וכתב עוד שאחר שכתב זה שמע מפי אנשים נאמנים ששמעו מבעלי הדבש שמשימין בדבש יון באל"י כדי למתקה ומן אז חדל את עצמו מלאכול אפי' בתוך ימי השנה מפני היון באל"י שהוא יי"נ כ"א מדבש הבאה משעוה אבל לא אסר לאחרים כ"א לעצמו. וקצת יחידי סגולה אשר נגע אלהים בלבבם משכו ידם ג"כ ממנה יעוש"ב. ולפ"ז גם במקומות שנוהגים היתר בדבש צריך לחקור ולדרוש שמא יש בו חשש איסור וא"ל שומר נפשו ירחק ממנו.

סעיף קטן מז

מז) שם. דבש של עכו"ם וכו' המנהג העיקרי שנהגו בו אבותינו הראשונים הוא שלא לקנות בתוך הפסח מחניות של עכו"ם לא שמן ולא דבש ולא חלב מטעם דשכיחי פירורין של פת בעת אכילת העכו"ם ויתערבו במשקין הנז' וכן חמאה נוהגין שאין קונין אותה אלא קו"פ ולא תהיה מלוחה. הרב בית יהודה במנהגי ארגיל דף ק"ח ע"א או' ס"ח. מחב"ר או' ב' ועיין לעיל סי' תמ"ז או' קמ"ז.

סעיף קטן מח

מח) הטחינה שמוציאין ממנה שמן שימשמין אסור לאוכלו שאעפ"י שנבלל ונתערב יפה מ"מ תוכל להרגיש ממשו של איסור. דרכי נועם חא"ח סי ו' י"א בהגב"י. ועיין לעיל סי' תמ"ז או' קמ"ד וקמ"ו ודוק.

סעיף קטן מט

מט) שם הגה. מיהו וש מחמירין. דחוששין שמא נתערב בו קמח ואע"ג דדבש מי פירות הוא מ"מ הקמח הוא חמץ גמור שנוהגין לרחוץ החטים. מ"א סק"ו. וכ"כ האחרונים.

סעיף קטן נ

נ) שם הגה. מיהו יש מחמירין. ואם נתערב ממנו בתבשיל בדיעבד בפחות מס' אסור. מ"א ס"ק י"א. מיהו ח"י או' ט"ז כתב דמן הסתם דלא ידעינן אם נתערב בתוכו סולת אעפ"י שנוהגין בו איסור לאכלם בעין מ"מ אם נתערב תוך התבשיל יש להתירו דיעבד אפי' בפחות מס' או אפי' ידעינן שנתערב בתוכו סולת מותר לקיימו בביתו או אם נתערב תוך התבשיל אם הוא הפ"מ או מניעת שמחת יו"ט אפי' בפחות מס' הסומך על דברי הר"ר יונה דס"ל דנימוח ונהפך לדבש לא הפסיד יעו"ש. והביאו א"ר או' ז' וכתב דכ"ז כשלא נודע שמערבין בו הרבה סולת עד שאין ס' בדבש נגדו יעו"ש. ומיהו הר"ז או' ט"ז כתב דאם ידוע בבירור שעירבו קמח חמץ אף שנתהפך לדבש אסור להשהותו ואם נפל לתוך התבשיל אוסר תערובתו במשהו אף במקום הפ"מ ומניעת שמקת יו"ט יעו"ש ואפ"ל דהיינו כשאין ס' בדבש נגד הסולת כשנתערב קו"פ אבל אם היה ס' נגדו ונתבטל קו"פ אף לדעת הר"ז יש להקל. ועיין א"א או' י"א.

סעיף קטן נא

נא) שם בהגה. שלא לאכול דבש רק אותו שמביאין בחביות וכו' פי' בחביות גדולות שאין שכיח בו תערובות אבל בחביות קטניות יש לאסור כי רגילים להתערב שם קמח. עו"ש או' ח' וכ"כ הב"ח.

סעיף קטן נב

נב) שם בהגה. רק אותו שמביאין בחביות וכו' שעושין ממנו משקה וכו' פי' תרתיבעינן דדוקא מאותו שבחבית מותר לעשות משקה דאף את"ל שיש בו מעט קמח בטל בס' קו"פ אבל אותם שמביאין בכלים קטנים אסור אפי' לעשות ממנו משקה וכמה פעמים נתברר לי שמערבין בהן קמח הרבה. מ"א סק"ו. ובדרשות מהרי"ל כתב שדבש חי אסור לאכול כי המשקה בדוחק התירו לפי שנתבטל טעמו קו"פ וכן קבלתי ע"ש מהרש"ל שכך קיבל גם הוא ונראה בעיני שאפי' אותו דבש שמוציאין מן הכוורת לפנינו אין לאכלו חי משום גזירה דילמא אתי לאחלופי וכו' עוד נראה דדוקא קו"פ יכול לעשות משקה דאפי' היה בו תערובת קמח כבר נתבטל בס' אבל במועד אסור דשמא יש בו תערובת קצת ונ"ט בפסח עצמו וכן נהגי. ב"ח. והביאו מ"א שם. אמנם הט"ז סק"ו כתב דמשמע מדברי מור"ם ז"ל כאן שכתב שלא לאכול דבש רק אותו שמביאין מן הכוורת וכו' היינו אפי' לאכילה בעין מיתר יעו"ש. וכ"כ ח"י או' י"ז. חק יוסף או' י"א. מש"ז או' ו' וכ"מ בד"מ או' ג' וכתב הר"ז או' ט"ו דטוב לחוש לדברי המחמירים שלא לאוכלו בעינו אלא א"כ נתבשל קו"פ. והא"ר או' ט' כתב דהכל לפי המנהג בזה. וכ"כ ח"י שם. חמ"מ אר ז' ומ"מ צריך לחקור ולידע מנהג המקומות כי יש מדינות שנוהגין לתת לחם בכוורת בשעת רדיה או שאר דברים של חמץ ובמקים שיש לחוש אסור הדבש לאכלו בעין בפסח אבל מותר לעשות ממנו משקה מע"ד קו"פ. ח"א כלל קכ"ז או' ב' ועיין לעיל או' מ"ו.

סעיף קטן נג

גנ) וכתב שם הט"ז ועפ"ז נ"ל היתר גמור לבשל בחו"ה משקה שקורין מע"ד מדבש שניכר שבא מהכוורת לפי ראות עיני האנשים כל שהוא ראוי לשתיה ביו"ט ואף שמו"ח ז"ל כתב לאסור לעשות המשקה במועד מחשש תערובת וכתב שכן נהגו מ"מ נ"ל דהמיקל לכבוד יו"ט במדינות אלו שאין לנו שתיה אחרת בפסח לא הפסיד יעו"ש. וכ"כ המש"ז שם. ר"ז שם. מ"ב או' כ"ה.

סעיף קטן נד

דנ) מיהו דבש שמביאין מן הכוורת נוהגין בו היתר לכ"ע שאין דרך לערב בו כלום כשרודין אותו מן הכוורת. לבוש. וכתב המ"א ס' ק"ו דהיינו אותו שמביאין עם החדרים קטנים שלם כמו שהוא מונח בכוורת שעדיין לא נתרסק יעו"ש ועיין מחה"ש שכתב דלהב"ח גם זה אסור משום דאתי לאחלופי אלא דהלבוש לא חייש לזה אבל הא"ר או' ט' כתב דגם רש"ל וב"ח מודים בזה להתיר דבזה לא אתי לאחלופי. וכ"נ דעת האחרונים.

סעיף קטן נה

הנ) וכל זה בסתם מקומות אבל במקומות שידוע בבירור שאין דרך לערב בדבש שום קמח יש להתיר שם אפי' הדבש שהובדל מהשעוה אף לאכלו בעינו. ר"ז או' ט"ז.

סעיף קטן נו

ונ) שם בהגה. ותאנים יבשים וכו' לפי שיש שרגילין לערב בהם סולת כשמתקנים אותם. מרדכי פ' כ"ש והב"ד ב"י. וכ"כ בדרשות מהרי"ל. וכתב ב"י ונכון ליזהר מלאכול תאנים כ"א מאותם שאין בהם חשש עירוב סולת עכ"ל אכן בדרשות מהרי"ל שם כתב דנוהגין איסור בכולם גם באותם שמגדלים בגנים גזירה משום הרואה אטו שאר תאנים עכ"ל וכ"כ הט"ז סק"ז. וזהו שכתב מור"ם ז"ל שזה תלוי במנהג המקומות וכו' ועיין לקמן או' ס"ד.

סעיף קטן נז

זנ) שם בהגה. ותאנים יבשים וכו' יש מחמירין שלא לקנות גרוגרות וצמוקין ושאר פירות בתוך הפסח. בית יהודה דף ק"ח או' ס"ח משם רבו הרב מהר"ש צרור. מחב"ר או' ג' והייני מחניות של עכו"ם כמ"ש לעיל או' מ"ז יעו"ש.

סעיף קטן נח

חנ) שם בהגה. וענבים יבשים שקירין רוזיינ"י וכו' לפי שמניחים אותם אצל התאנים. כ"ה בדרשות מהרי"ל. ומהרי"ב כתב יש אוכלים הענבים הקטנים צמוקין בפסח ויש נמנעין ואומרים שמייבשין אותם בתנור אצל הפת או לאחר שהוציאו הפת מן התנור ויש אוסרים אפי' המשקה שנעשה מהם לשתות בפסח וכן נוהגין ברעגנשבורג וכ"ה בתשו' מהרי"ל סי' כ"ה שלא לאכול ענבים קטנים. ומטעם חששא זו נהגו באלו הארצות (במדינות אשכנז) שלא לאכול שום פרי יבש בפסח אם אינם שמורים מחימוץ שחוששין שנתייבשו בתנור ויש מקומות שאוכלים הענבים קטנים שבאותן ארצות שגדלים שם מייבשין אותם בשמש. ד"מ או' ה' וכך הם דבריו כאן בהגה.

סעיף קטן נט

טנ) בצמוקים אדומות נוהגין איסור מפני שאומרים שמגעילין אותם בשעה שמייבשין אותם ונראה דאין טעם לאסרן משום דסתם כלים אינם ב"י והו"ל נ"ט לפגם קו"פ ושרי לכ"ע כמ"ש בסי' תמ"ז. ומצאתי בתשו' אשכנזית (והיא תשו' מהרי"ל סי' כ"ה) וז"ל אותם ענבים דקים נזהרין בהם לפי שמערבין אותם עם הגרוגרות ובסליהם ע"כ. וחומרא יתירא היא. ב"י. והלבוש כתב דצמוקים בין האדומים בין השחורים נוהגין שלא לאכול בפסח מפני שאומרים שהלובן שעליהם הוא קמח ואעפ"ו שחקרו עליהם ונודע שלא לחוש נזה מ"מ כבר פשט האיסור מיהו לא נתפשט האיסור בפשיטית כ"כ אלא באדומות שקורין ראזינקא אבל בדקות השחורות יש מתירין דהא עינינו רואות שאין בהם שום לובן יעו"ש. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י או' י"א דכ"ה מנהגם לאסור האדומות ולהתיר השחורות. וכתב עוד וראיתי בני אדם נוהגין שלא לאכול שאר פירות שמגעילין אותם כשמייבשים אותם וליתא דלא נהגנו איסור אלא בצמוקים מחשש שזורקים עליהם קמח אבל שאר הדברים שאין שייך זה מותרות עכ"ל וזה כתב לפי מנהג מקומו אבל זה הענין ישתנה לפי העת והזמן והמקים וגם פירות הייבשים אינם שוים שיש אשר נכנסים לבית הספק ויש אשר אינם נכנסים והכל לפי המנהג ולפי ראות עיני המורה דאתרא ההוא אחר הדרישה והחקירה.

סעיף קטן ס

ס) שם. בהגה. שלא לאכול שום פירות יבשים וכו' מטעם שכתבנו לעיל או נ"ח יעו"ש. וקליפת מאראנצין דילן כפירות יבשים. ח"א כלל קכ"ז או' ב' ואם רקחו צונון בדבש וכדי ליתן טעם עירבו עמו קליפת מארנצין יבשים אסור לאוכלו בפסח ומותר להשהותו. נ"א שאלה ל' ועיין לעיל סי' תנ"ג או' ך'.

סעיף קטן סא

סא) שם בהגה. שלא לאכול שום פירות וכו' ואם יחפץ אדם לקיים מ"ש בשיר השירים פתח הסמדר יכול לקיים בענבים דידן. תשי' מהרי"ל סי' כ"ה. מ"א סק"ח. וכ"כ האחרונים.

סעיף קטן סב

סב) שם בהגה. שום פירות יבשים וכו' בק"ק קאליש נוהגין היתר מקדמונים ליקח אגסים יבשים קטנים מן העכו"ם ולעשות מהם משקה דהיינו ששופכין עליהם מים קרים ושורה בתוכו עד שנעשה משקה אבל לבשלו עם האגסים נוהגין איסור וגם האגסים עצמן אין אוכלים אותם והכלים ששואבים בהם המשקה נוהגין שלא להשתמש בהם דבר אחר. ונ"ל הטעם משום דחוששין שמא נדבק בהם קצת חמץ לכן אין אוכלים אותם אבל המשקה שותים דאותו המעט בטל בס' ואע"ג ששורה גם בפסח מ"מ לא החמירו מספק. ומה שנוהגין איסור לבשלן משום דע"י הבישול יהיב טעמא ביותר. מ"א סק"ח. וכ"כ ח"י או' י"ט דנהגו לעשות מהם משקה ע"י מים קרום אבל אין לבשל בהם יעו"ש. וכ"כ א"ר או' י"ג. חק יוסף או' י"ד. מק"ח או' י"ג. חמ"מ או' ז' ר"ז או'. ח"י ח"א כלל קכ"ז או' ב' ומיהו יש נוהגין להחמיר גם במי שרייתן כמ"ש לעיל או' נ"ח. וכ"כ מ"א שם. חמ"מ שם. ר"ז שם. ח"א שם. אלא א"כ שראן ובשלם קו"פ. ר"ז שם. והחמ"מ שם כתב דהכל לפי המנהג. ועיין שע"ת או' י"ד.

סעיף קטן סג

סג) האגווא"ה ארדיינט"י שעושין מצמוקין נהגו בני אשכנז שלא לשתותו והוא חומרא בעלמא אך אם נותנין ייאנסו"ן ביורה אסור לשתותו בפסח. הרב מהר"י זיין בתשו' שערי ישועה כ"י שער ו' סי' ד' ברכ"י או' ד'.

סעיף קטן סד

סד) והנוהגין לסנן היין מן הצמוקין משום חשש חימוץ שמא יש בעין נדבק על הצמוקין ונ"ט בפסח רשאין לסנן אף בע"פ עד הלילה דבטל בס' וכשחל ע"פ בשבת יזהר משום בורר ויניח מעט יין בצמוקין. ומיהו הפרש יש בין מסנן בבקר שבת י"ל דשרי כי רשאי לשתות יין בע"פ ולא מחזי כמכין ליו"ט משא"כ קודם הלילה מעט אסור לשתות טובא וכ"ש כשאין לו רק בצמצים לד' כוסות ומעט יותר מחזי כמכין ליו"ט ואסור לסנן בשבת ובהכרח יניח עד הלילה ודיעבד אין איסור כמ"ש הרב בהגה מיהו אין אוסרין תערובתן, א"א או' ח' ועיין לעיל סי' שי"ט או' ק"ח ולקמן סי' תע"א ססעי' א'.

סעיף קטן סה

סה) שם בהגה. אם לא שידוע וכו' וכ"כ הר"ז או' י"ז דאם ידוע שאין בהם חשש חימוץ כגון שנתייבשו ע"י ישראל ונזהר בהם מחמץ אין להחמיר בהם. וכ"כ החמ"מ שם. ועיין לעיל או' נ"ו.

סעיף קטן סו

סו) שכר שעושין קו"פ מתאנים יבשים שיש חשש חמץ מקמח שמפזרין עליהם העלה הרב סמא דחיי סי' ט' דכפי מ"ש הפר"ח דק"ל כמ"ד חו"נ אפי' בטעמו ואסור ג"כ להשהותו א"כ ה"ה בנ"ד דאעפ"י שנתבטל חו"נ ואסור להשהותו והוא ז"ל כתב דבשהייה מותר שכ"נ מאיזה תשו' הרשב"א יעו"ש ולע"ד אפשר להתירו בשהייה מטעם ס"ס ספק הלכה כמ"ד חו"נ ואת"ל הלכה כמותו דילמא ה"ד בממשו כסברת הכנה"ג והוי מתהפך אלא דלאוכלו אסור. זכ"ל בסעי' זה. ועיין לעיל סי' תמ"ז או' נ"ט.

סעיף קטן סז

סז) מתירין פירות יבשים לכל חולה שאין בו סכנה. תשו' חת"ס חא"ח סי' ע"ט.

סעיף קטן סח

סח) שם בהגה. וצוקר אסור לאוכלו וכו' כ"כ בתה"ד סי' קי"ט דאסור לשהות בלילות צוקר בבית כ"ש לאכלו שדרכן של מרקחים שנותנים בהם סולת ולכן אסור וכ"כ בדרשות מהרי"ל דאסור לאכול צוקר אפי' צוקר קנדיל שמבשלים אותו מקנים כי לבסוף משימין בו קמח ואפי' צוקר שיודעין בו שאין בו חמץ אין לאכלו משום מראית העין. והב"ד ד"מ או' ה' וא"כ מ"ש כאן בהגה וצוקר אסור לאכלו אפי' להשהותו אסור מיירי בבלילות צוקר המרוקחים או אפי' בצוקר עצמו שאינו מרוקח משום שיש חשש שמערבין בהם סולת אבל היכא דליכא חשש מותר להשהותו וכ"ה דעת האחרונים אלא שכל אחד מציין על מין המצוי במקומו זה מותר וזה אסור שזה ישתנה לפי הזמן והמקום וא"כ כל אחד ואחד ישאל ויחקור במקומו וזמנו אמנם מ"ש דאפי' צוקר שיודעין בו שאין בו חמץ אין לאכלו וכו' היינו במקום דאיכא חששא שיש מין אחד שמערבין בו סולת אבל היכא דליכא חששא כגון דכל הצוקר המצוי אצלם הוא נקי מחשש סולת או כגון שיש מין מפורסם שהוא נקי ליכא למיחש למראית העין.

סעיף קטן סט

סט) צוקר רגילין ליזהר שלא לאכלו אם אינו לצורך גדול לרפואה כי הרוכלין מערבין כמה מיני. מהרי"ל בתשו' סי' כ"ה. וע"כ נהגו האשכנזים שאינם אוכלין הצוקר ושלא לאכול מרקחות הנעשות בצוקר. כנה"ג בהגב"י. וגם המשקה הנעשה מן צוקר שקורין שאופי או לאטווריג נוהגין האשכנזים להחמיר. ח"י או' כ"א. מק"ח או' י"ד ועיין לקמן או' ע"ג.

סעיף קטן ע

ע) שם בהגה וצוקר אסור לאכלו. משמע מדברי הרב דכל מיני צוקר אסור לאכלו אפי' הצוקר שעושין האומנים בדפוסים גדולים שקורין הו"ט צוקר בל"א והכל משום אחלופי בבלילות צוקר שעושין המרקחים על מיני פירות דמזייפין בקמח סולת וסתם סולת הוא חמץ שרוחצין החטים תחלה ומכ"ש צוקר שהוא מפורר ודק שיש לחוש לתערובת קמח דהצוקר הוא יוקר הרבה מן הקמח. עו"ש או' ח' וכ"כ ח"י שם דצוקר שהוא דק דק היטב יש בו חשש חימוץ יעו"ש. וכ"כ המק"ח שם. וכבר כתבנו לעיל או' ס"ח דהכל לפי המקום והזמן יעו"ש וכ"כ האחרונים, ולענין המרקחת שעושין מבלילות צוקר כבר כתבנו לעיל סי' תמ"ב או' נ"ז יעו"ש.

סעיף קטן עא

עא) וצוקר הבא מעיר פרוטגא"ל מוחזק שאין בו שום זיוף ונאכל בפסח וכ"ש אותו שהוא כמין דפוס שאין בו חשש חימוץ. בית יהודה דף ק"א סי' ה' י"א מ"ב בהגב"י או' ז' ועיין באו' שאח"ז.

סעיף קטן עב

עב) שם בהגה. וצוקר אסור לאכלי וכו' בויניצא ובמצרים העידו שאין בו תערובת קמח כלל אך נודע כי האומנים טובלים פתם ביערת הדבש והוא רותח לכן יר"ש יזהר דלמ"ד חו"נ אסור ומיני בלילות שעושים מצוקר אסור אפי' להשהותן. הרב מהר"י זיין בשו"ת שערי ישועה כ"י שער י' סי' ד' ברכ"י או' ג' ובצוקר של פורטגא"ל וכיוצא שאומרים שאין בו חשש ושמענו שרבים מיראי ה' ופקיע שמייהו בחכמה ובסדר קדושה היו אוכלים וכ"כ הרב בית יהודה שאין בו זיוף נראה דהמחמיר שלא לאוכלו מ"מ יכול להשהותו בפסח ומאי דחיישי רבנן בצוקר העשוי במצרים דהפועלים טובלים פתם ביערת הדבש וכן מאי דחיישינן בעיר עז לנו עה"ק ירושת"ו בשמן זית מטעם זה (עיין לעיל סי' תמ"ז או' קמ"ד) אלו החששות הם בגלילותינו שהם ערביים אבל בערי אדום חקרתי כמה פעמים ואני שמעתי מפי המרובים דליתנהו לחששות אלו לא מינה ולא מקצתה. ומ"מ אשר תאוה נפשו להחמיר בזה וכיוצא בזה אין מזניחין אותו כי כ"ע ידעי דבפסח כל אחד מחמיר לעצמו ועושה גדרות וסייגים כי רב הוא תוקף איסור חמץ החמור מכל איסורין שבתורה כאשר בירר הרדב"ז בתשו' דפוס פיורדא סי' מתו"ק. ואינו יוהרא ולא דבר תמוה כי כל העם מקצה יודעים היו כמה מיני חומרות עושה כל אחד כאשר תאוה נפשו ובכה"ג ניכא משום לע"ז. ומיהו את צנועים חכמה להחמיר כרצונו בביתו ובחומותיו ולישמט כל מה דמצי שלא לגלות מסתוריו ואם הגיע להוראה גם הוא יורה ע"פ הדין דוקא. מחב"ר או' ה' ועיין סי' תנ"ג או' מ'.

סעיף קטן עג

עג) שם בהגה. וצוקר אסור לאוכלו וכו' והוט צוקר נוהגין לאוכלו בפסח רק שצריך כתב הכשר. ח"א כלל קכ"ז או' ג' וכן עתם נוהגין לאכול הצוקר העשוי כמין כובע ע"י כתב הכשר הבא מרב העיר שנעשה שם מלאכת הצוקר וכתוב עליו כשר לפסח.

סעיף קטן עד

עד) שם בהגה. אפי' להשהותו אסור. והיינו במין שיש חשש שמערבין בו סולת אבל היכא דליכא חשש מותר להשהותו וכמ"ש לעיל או' ס"ח. ואו' ע"ב יעו"ש. ועיין באו' שאח"ז.

סעיף קטן עה

עה) שם בהגה. אפי' להשהותו אסור. וכתב בס' א"ז (וכ"כ בספרו א"ר או' י"ב) וראיתי שבא שאלה לפני זקני הגאון מהר"ש ז"ל אחר פסח ששהה הוט צוקר והורה למכרו לעכו"ם עכ"ל. והט"ז ומ"א כתבו דאין איסור בהוט צוקר או מה שאני קורין קאנד"י צוקר ומותר להשהותו בביתו ומ"מ נהגו למכרו לכתחלה ובדיעבד מותר. ח"י או' כ"א. וכ"כ המק"ח או' י"ד. ר"ז או' י"ט. ח"א כלל קכ"ז או' ג' מ"ב או' כ"ט. ואם נזכר בתוך הפסח יכול למכרו לעכו"ם ואם נפל לתוך התבשיל אינו אוסר אפי' בפחות מס' ר"ז שם.

סעיף קטן עו

עו) שם בהגה. וביו"ט אחרון וכו' פי' ביום אחרון שהוא יו"ט שני שאינו אלא מדרבנן. עו"ש או' ח' זכ"ל ר"ז שם.

סעיף קטן עז

עז) שם בהגה. וביו"ט אחרון אוכלין פירות יבשים וכו' אין להתיר ביו"ט אחרון אלא דבר שאין בו חשש חימוץ ונהגי לאוסרו משום גזירה או מנהג אבל דבר שיש בו תערובת חמץ קו"פ כשמן שומשמין ודבש ואורז וכיוצא יזהר ביו"ט אחרון כיום ראשון ואין להקל כ"א בפירות יבשים וכדומה שאינו אלא מנהג וחשש בעלמא. מהר"י זיין בתשו' שערי ישועה כ"י שער ו' סי' ד' והביאו הברכ"י או' ה' אלא שכתב שמתשו' כנה"ג סי' ס"ב משמע קצת דלא כהרב הנז' יעו"ש. ועיין בדברינו לעיל סי' תנ"ג או' ט"ז.

סעיף קטן עח

עח) שם בהגה. וצוקר קנדיל שאין בו חשש חימוץ. כ"כ בדרשות מהרי"ל שהעיד מהר"ש שאכלו הלומדים יחד בנואושט"ט ביו"ט אחרון דפסח ונתן להם הח"ר זנוול צוקר שהביא עמו מקאדני"א שהיה ברור לי שאין בו שום חימוץ ואכלו עמו עכ"ל. והב"ד הט"ז סק"ח ומ"א סק"ט. וכתב שם הט"ז דמ"ש הרב בהגה וציקר קנדיל אין זה מה שאנו קורין ציקר קנדי"ל שאותו יש בו חשש יותר וחמץ גמור הוא אלא היינו צוקר קנדיא שכתב במהרי"ל ונראה דהיינו מה שאנו קורין אותו קנ"ד או הוט צוקר שהוא בודאי אין בו חמץ יעו"ש. וכבר כתבנו שזה ישתנה לפי הזמן והמקום וא"כ כל שברור באותו מקום שאין בו חשש חמץ מותר לאוכלו ביו"ט אחרון הנוהגין להקל.

סעיף קטן עט

עט) שם בהגה. שלא לאכול כרכום וכו' משום דכשמעבירין אותו ממדינה למדינה ונשתנה מראהו מניחין אותו ע"ג שאור וחוזר למראיתו. כ"כ בדרשות מהרי"ל. ובתשו' הרשב"א סי' קל"ג כתב שהוא נוהג בו איסור אפי' בחול לפי שרוב הכרכום בכל הארץ הזאת מזייפין אותו ומזלפין עליו יין הרבה וכ"ש בפסח שרבים בוחשין קמח במים צבועין בכרכום ואח"כ מזלפין עליו יעו"ש. מיהו הרא"ש בתשו' כלל כ"ד סי' ו' כתב דכרכום מותר בפסח כי לא שמעתי עליו שום חימוץ עכ"ל. והב"ד ד"מ או' ה' וכתב והמנהג שלא לאוכלו בפסח מיהו נראה דאם נתערב מעט ממנו בתבשיל בתוך הפסח אין לאסרו דכדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו בכה"ג כ"ש לפי מ"ש לעיל סי' תס"ו דלענין איסור משהו דרבנן לא מחזקינן איסור דיעבד עכ"ל וכך הם דבריו כאן בהגה. ובענין דין כרכום של כל השנה עיין ביו"ד ססי' קי"ד ובש"כ שם ולקמן או' פ"ב.

סעיף קטן פ

פ) שם בהגה. שלא לאכול כרכום וכו' וגם הגודל בגנת ביתו גזרו אטו כל כרכים. דרשות מהרי"ל שם. מיהו בתשו' הרשב"א שם כתב שהיה אוכל מן הנקח בשעת לקיטתו. אמנם הלבוש כתב כדברי מהרי"ל. וכ"כ הט"ז סק"ט. והטעם כתב בלבוש משום דכרכום אין מצוי ליגדל במדינות אלו ויסברו שהוא כרכום שבא ממרחקים. והביאו מ"א סק"י ר"ז או' כ"ב. מ"ב או' ל"ג.

תוכן העניינים

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה