אור ברסלב

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים· רבי יעקב חיים סופר

סימן שלד

סימן שלג

סעיף קטן א

א) [סעיף א'] אם הוא בלילה קודם סעודה וכו' וכל שהוא קודם אכילה אפי' בסוף הלילה מציל מזון ג' סעודות משא"כ שחרית דוקא קודם סעודה כלומר זמן סעודה עד סוף שעה ששית אבל אחר שעה ששית עבר זמנה ואינו מציל ב' סעודות אעפ"י שהוא קודם אכילה. ב"ח מיהו העו"ש או' א' כתב על דברי הב"ח הנז' צ"ע וכ"כ המש"ז או' א' דהא ג' סעודות מחויב אעפ"י שעבר זמנם כמ"ש סי' רצ"א יעו"ש.

סעיף קטן ב

ב) שם יכול להציל וכו' ואפי' יש לו מה יאכל. ב"י מ"א סק"ד. א"ר או' א' ר"ז או' ג' ואם יכול להציל גם לבני ביתו או אם מתענה עיין לקמן או" כ"א וכ"ב:

סעיף קטן ג

ג) שם. והראוי לבהמה לבהמה. משום דאסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו ולכך מציל גם לבהמה מזון ג' סעודות. תו"ש או' א' וכ"כ בס' תפארת ישראל בקו' נפלאות על המשניות פט"ז דשבת מ"ב יעו"ש. וכ"כ המו"ק והב"ד הפתה"ד או' ב' וכתב דזהו דרך דרש אבל לפום דינא אין להתיר להציל לבהמה ג' סעודות אם אין רגילה לאכול ג"פ ביום אלא כשיעור אכילתה של אותו יום ולא יותר ומ"ש אסור לאכול קודם שיתן לבהמתו היינו כששניהם רעבים והביא סמוכות לדבר יעו"ש.

סעיף קטן ד

ד) שם. ובשחרית מזון ב' סעודות. ופשוט דשרי להציל לחם משנה לכל סעודה. תו"ש או' ב' ובענין המשקין כתב שם התו"ש דאפי' במקום דשכיח יין טובא נמי לא התירו יותר מג"ס יין דאזלינן בתר רובא דעלמא אבל בשאר משקין נראה פשוט דשרי להציל לצורך שתיית כל היום כולו יעו"ש. ועיין לקמן רס"י של"ה:

סעיף קטן ה

ה) שם. ובשחרית מזון ב' סעודות. ועיין במש"ז או' א' שכתב שאעפ"י שכבר אכל כל שהוא בבקר מציל ב' סעודות שאותה אכילה של שחרית לאו עיקר סעודה ועיקר סעודה בצהרים יעו"ש והסכים על ידו הפתה"ד או' א' וכתב ומכאן סמך גדול לנוהגים ביום ש"ק כי בצאתם בבקר מבהכ"נ אוכלין אכילת עראי בפת הבא בכסנין בלי נט"י והמוציא ומברכין אחריה מעין ג' ובצהרים עורכין שלחן וקובעין שם סעודה שנייה אלא שאח"כ הביא דעת הפ"ו ומהאר"י ז"ל דצריך לעשותה תיכף אתר התפלה וסיים דלכל מנהג יש סמך ורק שהאוכל עראי בבקר יזהר שלא ימלא כריסו במעדנים ואח"כ לא יוכל לעשות סעודת העיקר בצהרים ואם אינו יכול להעמיד על עצמו ישנה מנהגו ויקבע הסעודה בבקר ויאכל מעדנים לשובע:

סעיף קטן ו

ו) שם. ודוקא בני הבית וכו' כ"כ הרא"ש בשם ר"ת. מיהו בתו' ר"פ כל כתבי כתבו בשם ר"ת באותו בית או באותו חצר וכ"כ הר"ן בשמו וכ"נ מלשון הרמב"ם כמ"ש המ"מ. וכתב הב"ח דהרא"ש מיירי שהבתים עומדים כל א' בפ"ע כבתי דידן והר"ן איירי שהרבה בתים עומדים בחצר אחד דאז כולם חשובים כבית אחד. והתו' איירי בשניהם ולכן כתבו באותו בית או באותו חצר ע"כ. ועיין סי' תקל"ה שיש חילוק בין בית לחצר. תו"ש או' ג':

סעיף קטן ז

ז) שם. משום דאיכא למיחש וכו' ואע"ג דלגבי מת מתירין להציל כדי שלא יכבה כמ"ש רס"י שי"א והכא אסרינן להציל כדי שלא יכבה הטעם כתבו התו' דמ"ד ע"א משום שאין אדם מצטער על ממונו כמו על מתו ואי שרית ליה מתוך שיהא טרוד להציל ישכח שהיום שבת ויבא לכבות בשוגג אבל על מיתו מצטער ביותר ואי לא שרית ליה אתי לכבויי במזיד עכ"ל והביאו הע"ז סק"א והחו"ש או' ד' יעו"ש:

סעיף קטן ח

ח) שם. אבל בתים הקרובים וכו' שאינם בהולים כ"כ טור לבוש

סעיף קטן ט

ט) שם. כל מה שירצו. דליכא דמיגזר בהו מידי. לבוש:

סעיף קטן י

י) שם. כל מה שירצו. דוקא במזון דבהיתרא קטרח דבני טלטול נינהו ולחצר המעורבת (כמ"ש סעי' יו"ד) דוקא אבל כתבי הקודש דבאיסורא קטרח למבוי שאינו מפולש (כמ"ש סעי' י"ז בהגה) אף בבתים הסמוכים לדליקה לא התירו יותר ממה שהתירו לאותו בית שנפלה בו הדליקה ב"ח. מיהו השכנה"ג בהגב"י או' א' כתב על דברי הב"ח הב"ח הנז' דלא נהירא יעו"ש:

סעיף קטן יא

יא) [סעיף ב'] יש מתירין לטלטל וכו' הוא דעת סה"ת שמביא הטור והיש אוסרים הוא דעת הטור החולק עליו. וכתב הב"ח דהסה"ת קאי אדברי ר"ת שהתיר לבתים הקרובים לדליקה להציל יותר ממה שהוא צריך ולפ"ז יכולין ג"כ להציל אפי' מעות ודברים המוקצים דלא בהילי כולי האי כיון שהדליקה הוא בבית אחר יעו"ש, וכ"כ הפרישה או' א' וכ"נ דעת הב"י. וכ"כ העו"ש או' ב' מ"א סק"א. א"א או' א' ר"ז או' ב' ח"א כלל מ"ה או' ו' מיהו מהרי"א ז"ל דקדק מדברי הר"ן בפ' מי שהחשיך דבעה"ת אפי' בבית עצמו שנפלה בו הדליקה התיר ושהטור לא הקשה עליו אלא לענין שאר בתים שאין הדליקה בהם אבל על הבית שהדליקה בו לא הקשה דשפיר דמי להתיר לו טלטול מוקצה כי היכי דלא ליתי לכבויי עכ"ל והביאו ב"י, וכ"ה דעת הט"ז סק"ב יעו"ש. אמנם הב"י תמה על דברי מהרי"א הנז' וכתב ליישב בדוחק יעו"ש.

סעיף קטן יב

יב) ובאו"ה כלל נ"ט סי' מ"א כתב ועתה בזה"ז שאין לנו רה"ר (עיין לקמן סי' שמ"ה סעי' ז' דאיכא פלוגתא בזה) וליכא למיגזר אטו דאורייתא אם נפלה דליקה בביתו בשבת יכול להציל כל דבר כדי שלא יבא לכבות מפני שאדם בהול על ממונו וכ"ש אם נפלה דליקה בחצר אחרת דעדיף טפי ויכול להציל כ"ד ואפי' מעות ושאר דברים המוקצין יכולין להציל במקום פסידא ואין לחוש לאיסור מוקצה וכו' ודוקא באיסור דרבנן אבל לחפרן בקרקע ולחלל שבת בשום מלאכה דאו' אבות או תולדות עבור ממון כלל לא עכ"ל ובהגה שם כתב ומאחר דטעמא מפני שאדם בהול על ממונו שמא יכבה ה"ד הוא בעצמו ובניו ואשתו אינן צריכין לחוש לאיסור כרמלית ותחומין וחצר שאינה מעורבת אבל חבירו דל"ש האי טעמא ודאי אסור להוציא וכו' ומיהו באיסור מוקצה דלית ליה שורש בדאו' כלל נראה דמותר לכל אדם לסייעו לטלטל ולהוציא לחצר אפי' שאינה מעורבת וגם להוציא לכרמלית מסופק שם אם מותר דאפשר דמותר לאדם אחר לסייע אותו יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגה"ט או' א' א"ר או' א' ח"א כלל מ"ה או' ח' מיהו כתב שם הח"א על דברי או"ה הנז' דכל דבריו צע"ג כי לא נמצא כן בסה"ת ובשום פוסק עכ"ד.

סעיף קטן יג

יג) שם. כדי להצילם מפני הדליקה וכו' כי היכי דשרי למי שהחשיך לו בדרך לטלטל כיסו פחות פחות מד' אמות. טור בשם סה"ת. והיש אוסרים ס"ל דהתם שאני כדי שלא יבא לידי איסור דאו' לטלטלו בהדיא אבל הכא ליכא למיחש שיבא לידי איסור גדול כמ"ש הטור יעו"ש.

סעיף קטן יד

יד) שם. או מאנסים וכו' וז"ל מי"ט וכן התיר מהר"ש בדרשתו אפי' לטלטל לחוץ ולהוציאה כי המבואות שלנו אינם רה"ר ודוקא במציאה שלא היתה שלו אסרו. וכתב עו"ש על שק שיש בו מעות והוא קשור למעלה בפיו בשעה שאויבים באים לקחת יכול לחתוך בסכין ולשבר הקשר כדי להציל מהן אפי' בשבת אך להתיר הקשר אסור עכ"ד א"ר או' ב' והר"ז או' ב' כתב דיש להקל דוקא באיסור מוקצה ולא באיסור כרמלית וגם דוקא בבית הקרוב לדליקה ולא בבית שיש בו הדליקה יעו"ש. וכ"ז לדעת המתירין אבל לדעת האוסרים אפי' טלטול מוקצה אסור:

סעיף קטן טו

טו) שם. דבמקום פסידא אין לחוש וכו' והא דאמרינן שכח ארנקי בחצר אסור לטלטלו אפי' ע"י ככר או תינוק שאני התם דפשע בשכחה וכמ"ש סי' רס"ז סעי' ח' ועוד שיכול לישב ולשמרו או ליתן לשומר עכו"ם. מ"א סק"ב.

סעיף קטן טז

טז) שם. ויש אוסרים וכו' והב"ח הכריע כדברי המתירין מ"א סק"ג א"ר או' ב' תו"ש או' ז' ועיין לעיל סי' י"ג או' ז' שכתבנו דכל היכא שכותב הש"ע יש מתירין ויש אוסרים דדעתו לפסוק כדעת האוסרים ורק בשעת הדחק יש לסמוך על המתירין יעו"ש ומ"מ נ"ל דדוקא מפני הליסטים או מפני הדליקה התירו דהדבר בהול וחיישינן שיבוא לידי איסורא דאו' אבל אם ירדו גשמים על הסחורה המוקצה אסור לכ"ע לטלטל ע"י ישראל. מ"א שם. תו"ש שם. ר"ז שם:

סעיף קטן יז

טוב) שם. יש מי שאוסר. ועיין לעיל סי' ש"ז סעי' ה שסתם להתיר שבות ע"י עכו"ם כשיש לדבר צורך הרבה יעו"ש ובדברינו לשם או' מ"א.

סעיף קטן יח

חי) שם הגה. ועיין לעיל סי' ש"ז סעי' י"ט. ר"ל דשם סתם הש"ע להתיר לקרוא עכו"ם אעפ"י שיודע שיציל וכן מותר לומר לעכו"ם כל המציל אינו מפסיד יעו"ש ובדברינו לשם או' ק"ל:

סעיף קטן יט

יט) [סעיף ג'] הציל פת נקיה וכו' שזהו ערמה הניכרת שודאי לא יאכל פת הדראה בעוד שיש לו פת נקיה אבל אפכא שרי שיכול לומר מתוך הבהלה הצלתי פת הדראה אבל אינני חפץ בו אלא פת נקיה אני רוצה. לבוש:

סעיף קטן כ

כ) שם. הציל פת נקיה וכו' ואפי' יש לו בני בית שרגיל להאכילם פת הדראה אפ"ה לא יציל. תו"ש או' ח' ועי"ש מה שהשיג על העו"ש ומה שיש לחלק מכאן לסי' תק"ו סעי' ז' לגבי יו"ט יעו"ש. וכ"כ הפתה"ד או' ג':

סעיף קטן כא

כא) שם. הציל פת נקיה וכו' ואפי' הציל הוא פת הרבה רשאים בני ביתו להציל כל אחד מזון ג' סעודות. מ"א סק"ד תו"ש שם. ר"ז או' ג' ומ"ש ואפי' הציל פת הרבה כתב הא"א או' ד' דהיינו אם עבר והציל יותר מג' סעודות או י"ל דדשאי להציל ג' סעודות לכל בני ביתו הרגיל להאכילם עכ"ל והתו"ש שם כתב כגון שהציל פת הרבה בכלי אחד כמ"ש סעי' ו':

סעיף קטן כב

כב) ונראה דאפי' אם מתענה בשבת ת"ח נמי שרי להציל דלא חילקו חז"ל וכמו שהתירו להציל אפי' ביש לו מה לאכול. תו"ש שם. ועיין לעיל או' ב' מיהו הפתה"ד או' ה' מפקפק בזה בדין של המתענה ודעתו להחמיר:

סעיף קטן כג

כג) ויכול להציל ג' סעודות מכל מין ומין שאם הציל בשר ג' סעודות יכול אח"כ להציל דגים שיכול לומר בדגים אני חפץ. ד"מ או' א' מ"א סק"ה א"ר או' ד' תו"ש שם. א"א או' ד' ר"ז שם:

סעיף קטן כד

כד) שם. אבל איפכא שרי. ואפי' לכתחלה יכול להציל פת הדראה ואח"כ פת נקיה תו"ש שם.

סעיף קטן כה

כה) [סעיף ד'] אבל לא משבת ליוה"כ וכו' כגון שחל יוה"כ בא' בשבת דהא לא אכיל עד לאורתא ולאורתא ליטרח ולייתי. רש"י. והתו' כתבו דליוה"כ עצמו להאכיל בניהם נמי אסור להציל. ואע"ג דלא מיקלע יוה"כ ושבת סמוכים להדדי (כמ"ש לקמן רס"י תכ"ח) כתבו דין זה לאשמעינן דאם יוה"כ ביום ה' וידע שלא ימצא לקנות ביום ו' מצילין. מ"א סק"ו. וה"ה איפכא קמ"ל דאם חל יוה"כ ביום ב' וידע שביום א' לא ימצא לקנות אפ"ה לא הותר לו להציל בשבת ליוה"כ. מחה"ש. מיהו התו"ש או' ט' כתב על דברי מ"א הנז' דאין זה ברור כ"כ ויותר נראה דנ"מ לאותן הנוהגין לעשות שני ימים יוה"כ דהם אסורים במלאכה ביוה"כ כדאיתא בססי' תרכ"ד יעו"ש. ועוד י"ל איידי דבעי למימר אבל לא משבת ליו"ט ולא לשבת הבאה דשייכא בזה"ז תני כל לשון הברייתא דזהו לשון הברייתא בשבת קי"ז ע"ב.

סעיף קטן כו

כו) שם. אבל מיוה"כ למוצאי יוה"כ מצילין וכו' מפני עגמת נפש ובירוש' משמע מפני הסכנה (פי' שיתענו עוד עד שיכינו) ר"ן. וצ"ל דבשבת לא רצו להתיר מה"ט למוצאי יוה"כ דחמירא. מ"א סק"ז. תו"ש או' יו"ד.

סעיף קטן כז

כז) [סעיף ח'] מצילין לחולה וכו' דלא חילקו חכמים בשיעור ג' סעודות בין להקל בין להחמיר מ"ב או' ט"ו.

סעיף קטן כח

כח) שם. מצילין לחולה וכו' נסתפק התו"ש אי יכול להציל לחולה ולזקן מאכל שאינו ראוי להם והאריך בצדדי הספק יעוש"ב. ודעתי הקצרה נוטה שאינו יכול. מחב"ר או' א' וכ"כ הפתה"ד או' ד' אבל השש"א כתב דיכול להציל יעו"ש.

סעיף קטן כט

כט) ואם מותר לעשות סגולה כדי לכבות הדליקה בשבת כגון ע"י שמראין נגד האש בגד המלוכלך בדם נדה כמ"ש הרב פחד יצחק ז"ל מע' הדלת דצ"ז ע"ד או לומר מזמור שירו לה' שיר חדש כנגד האש. ועיין פתה"ד או' ו' שהביא תשו' לב חיים ח"ב סי' פק"ח שמתיר יעו"ש ובאו' ז' שקיל וטרי בהא אם יש בבגד זה המלוכלך בדם נדה משום מוקצה וסיים דאם היא סגולה בדוקה ומומחית שרי וליכא איסור מוקצה בכה"ג וכ"ש אם הדם יבש יעו"ש.

סעיף קטן ל

ל) [סעיף ו'] היינו דוקא בשני כלים. ואפי' נושא אותם בפעם אחת אסור וכ"נ הסכמת הפו' עו"ש או' ה'.

סעיף קטן לא

לא) שם. ואפי' פירש טליתו וכו' אפי' אם היה המזון בכלים ומערה אותן לתוך הטלית שרי אבל להניח הרבה כלים מלאים תוך הטלית ולהוציאם בבת אחת אסור כיון שהם כלים מחולקים. מ"מ ור"ן. מ"א סק"ח. תו"ש או' י"ב. ר"ז או' ו'.

סעיף קטן לב

לב) [סעיף ז'] ומותר להציל כלי תשמישו וכו' פי' לצורך סעודה. מ"א סק"ט. וכלי שתיה יכול להציל לצורך כל היום. תו"ש או' י"ג.

סעיף קטן לג

לג) שם. כגון כוסות וכו' וה"ה כפות וסכינים וכדומה. א"א או' ט':

סעיף קטן לד

לד) [סעיף ח'] וחוזר ולובש ומוציא וכו' והא דלא שרינן הכי גבי אוכלין היינו התם דבידים הוא מוציא ומתוך שהוא בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי אבל הכא כיון שאי אתה מתירו אלא דרך לבישה רמי בנפשיה ומדכר. לבוש. ט"ז סק"ה. אבל להוציא לבוש בידו לא התירו אפי' לחצר המעורבת כ"א מה שצריך לאותו יום ותו לא כאוכלין ומשקין מש"ז או' ה' ועיין לעיל סי' ש"א או' רנ"ג:

סעיף קטן לה

לה) שם. וחוזר ולובש ומוציא וכו' אפי' כל היום כולו. ר"ז או' יו"ד.

סעיף קטן לו

לו) שם. וחוזר ולובש ומוציא וכו' וגם אחרים מותרין להציל בשבילו בדרך זה בין אוכלין (הצריך לו לאותו יום) בין מלבושים ח"א כלל מ"ה או' ד' ועיין לקמן או' מ"א:

סעיף קטן לז

לז) שם. וחוזר ולובש וכו' ואפי' לובש בו בענין שאין דרך ללבוש כן בחול כגון ב' חגורות זה ע"ג זה ואעפ"י שי"א שהשני הוא כמשאוי כמ"ש בסי' ש"א (סעי' ל"ו בהגה) מ"מ בדליקה הקילו ר"ז שם. ואם מותר לצאת בהם לרה"ר עיין לקמן או' מ"ט:

סעיף קטן לח

לח) שם. ויש מי שאומר וכו' ולעיל סי' ש"א סעי' מ"ד פסק בסתם כסברא ראשונה וכן נ"ל עיקר כי כל הפו' שראיתי פסקו הכי ודעת הרמב"ם שהביא ב"י יחידאה הוא ועוד שאפשר שגם הרמב"ם מודה לזה. א"ר או' ה' יעו"ש. וכן הכריע בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' א' כדיעה ראשונה יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים. וכ"כ לעיל סי' י"ג או' ז' דכל היכא שסותם הש"ע ואח"כ כותב ויש מי שאומר דדעתו לפסוק כסתם ורק אם היש מי שאומר הוא להחמיר חושש לו לכתחלה דוקא אם אפשר יעו"ש:

סעיף קטן לט

לט) [סעיף ט'] ואומר לאחרים בואו והצילו לכם וכו' ואם לא אמר להם הכי עיין לקמן או' מ"ד:

סעיף קטן מ

מ) שם. ואומר לאחרים וכו' ואעפ"י שיודע בהם שיחזירו לו. ר"ז או' ז':

סעיף קטן מא

מא) שם. בואו והצילו לכם וכו' משמע דדוקא שיכול לומר בואו והצילו לכם אבל אינו יכול לומר בואו והצילו לי כיון דלא הותר לו להציל יוחר מג' סעודות וכ"ה בהדיא בגמ' ומיהו נראה דאם הוא אינו מציל כגון שהוא אדם גדול ואין דרכו בכך או שמפחד להתקרב אל הדליקה יכולין אחרים להציל בעדו מזון ג' סעודות וכן כל מה שהותר לו להציל מותר לאחרים להציל בשבילו אם הוא אינו יכול להציל. וכ"מ מסעי' ה':

סעיף קטן מב

מב) שם. כל אחד מזון ג' סעודות. אבל יותר אסור ב"י מ"א סק"י. ח"א או' יו"ד. ר"ז שם:

סעיף קטן מג

מג) שם. ויכולין ללבוש וכו' ויכול לומר לאחרים בואו והצילו לי והם לובשים כל מה שיכולין ללבוש ועוטפים כל מה שיכולים לעטוף ומוציאים ופושטים וחוזרים ולובשים ומוציאין. ר"ז או' יו"ד. וכ"ה בהדיא בגמ' שכתב לחלק דדוקא במזונות אינו יכול לומר הצילו לי אבל בבגדים שרי:

סעיף קטן מד

מד) שם. כיון שאמר הצילו לכם. ואי לא אמר הצילו לכם דעת הר"ן אפ"ה הוי הפקר כיון שאינו יכול להציל יותר מג' סעודות והו"ל כמציל מזוטו של ים. והביאו ב"י. אבל הב"ח כתב דאם לא אמר הצילו לכם לא הוי הפקר כיון שיכול להציל ע"י עכו"ם כמ"ש סעי' כ"ו. והביאו מ"א ס"ק י"א וכתב עוד טעם אחר דבלא אמירה יכול לומר אני הייתי ממציא לי אנשים ישראלים שהיו מצילים ומחזירים לי עכ"ל. וכתבו הח"מ או' ג' דנראין דברי הב"ח ומ"א אם היו שם נכרים או ישראלים הרבה אבל אם לא היו שם רק אלו המצילים לכ"ע זכו. והא"א שבגליון הש"ע או' א' כתב דהמוחזק יכול לומר קים לי יעו"ש. ואם אמר המציל לעצמי אני מציל ושתק הנשרף הרי הוא שלו. ח"מ שם.

סעיף קטן מה

מה) שם. כיון שאמר הצילו לכם. ועיין בח"מ סי' רנ"ט וסי' שס"ט דדינא דמלכותא דלא מהני יאוש ואפשר דהכא שאני כיון שאמר בואו והצילו לכם. מ"א סוף ס"ק י"ג:

סעיף קטן מו

מו) שם. ואם אינם רוצים לזכות וכו' כיון שיודעים דשלא מרצונו הפקירו וזה מיקרי ירא שמים. גמ' ופירש"י. מ"א ס"ק י"ב:

סעיף קטן מז

מז) שם. ולא הוי שכר שבת. דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולא נחית. רש"י. והרמב"ם פכ"ג כתב שהטעם לפי שאין שם מלאכה ולא איסור שלא הוציאו אלא במקום המעורב עכ"ל והא דאמרינן דמותרים לקבל שכר על הצלתם מוכח בגמ' דחסידים לא שקלי האי אגרא ומתני' בירא שמים הוא. ופירש"י דאע"ג דלאו שכר שבת גמור הוא שהרי לא התנה עמו ומהפקירא זכו אפ"ה חסידים יש להם לוותר משלהם בכל מקום נדנוד עבירה. ב"י. מ"א ס"ק י"ג:

סעיף קטן מח

מח) וכתב בשה"ג דאם החזירו לו ואח"כ מבקשים שכר אסור להם ליטול דשוב לא יוכלו לומר מהפקירא קזכינו. כמ"ש בח"מ סי' קפ"ג ובסי' קכ"ג סעי' ו' בסמ"ע יעו"ש ואע"ג דבחול כה"ג צריך לשלם לו כמ"ש בח"מ סי' רס"ד הכא אסור משום שכר שבת אע"ג דלא התנו כיון דלא זכו מהפקירא ודוקא כשהצילו באיסור אבל הצילו בהיתר אפי' החזירו לו מותר לקבל שכר כ"כ הרמב"ם מיהו אפשר דאין מחייבין אותו בעל כרחו ליתן. מ"א שם. ועיין א"ר או' ו' מ"ש על דברי המ"א הנז' אבל החו"ש או' י"ט כתב כדברי מ"א. ועיין מחה"ש.

סעיף קטן מט

מט) [סעיף יוד'] כל הצלה שאמרנו וכו' משמע דאפי' במלבושים שמוציא דרך לבישה לא שרי אלא לחצר המעורבת. וכ"כ הב"ח אמנם בב"י כתב ממ"ש הטור דין זה של ולובש כל מה שיכול ללבוש וכו' בססי' ש"א דבמוציא מרה"י לרה"ר עסקינן נראה דאפי' למיפק בהו לרה"ר שרי כיון דדרך לבישה הוא מוציאם יעו"ש. וכ"כ הנה"ש או' ה' כיון דהטור ס"י ש"א והש"ע שם סעי' מ"ד סתמו דבריהם בזה משמע שיכול להציל כמה לבושים דרך מלבוש אפי' ברה"ר שלא כדברי הר"ן שכתב שם בב"י ולא הוצרכו לפרש הדבר כאן דפשיטא דלענין אכילה דוקא הוא דמחלקין בין מעורבת לאינה מעורבת וגם בד"מ שם סי' ש"א כתב דאפי' לרה"ר שרי דלא כהר"ן יעו"ש שהביא עוד ראיות לזה יעוש. וכ"כ הר"ז או' יו"ד דאפי' לרה"ר מותר לו להוציא דרך לבישה. וכ"כ ח"א כלל מ"ה או' ד' וכ"כ לעיל סי' ש"א או' רנ"ב יעו"ש.

סעיף קטן נ

נ) שם. הגה ויש מקילין וכו' משמע דאף במזון ג' סעודות מקילין. וכ"כ הנה"ש שם. אבל הב"ח כתב דוקא במלבושים אבל לא באוכלין יעו"ש והביאו מ"א ס"ק י"ד וכתב דה"ה כלי תשמישו אסור וכ"כ הסמ"ג יעו"ש. ומיהו בל"ה אנן ק"ל להחמיר אפי' במזון ג"כ כסתם הש"ע ודרך מלבוש שרי אפי' לרה"ר כמ"ש באו' הקודם יעו"ש. וכתב עוד שם המ"א ונ"ל דשלא כדרך מלבוש אפי' דבר שהוא מלבוש אסור דלא כמ"ש הב"ח גבי טבעת יעו"ש:

סעיף קטן נא

נא) [סעיף יא'] י"א דכל הצלה שאמרנו וכו' זהו דעת בעה"ת וטעמו דדוקא בהני הוא דחיישינן דמתוך שטרוד בהצלה יחשוב שהוא רה"ר ומתוך כך ישכח שהיום שבת ויכבה הדליקה. וי"א שאין חילוק הוא דעת הטור שחולק על בעה"ת וכתב ב"י דלדידיה אסור גם בחצר שלו כ"א באופן המותר יעו"ש. והט"ז סק"ח כתב דכשמציל לחצר שלו שרי לכ"ע דכיון שהוא קרוב לו אינו טרוד כ"כ כמו כשמציל לחצר חבירו יעו"ש אבל הח"מ או' ה' השיג על הט"ז בזה וכן הנה"ש או' ו' כתב על דברי הט"ז הנז' דאינו מוכרח יעו"ש:

סעיף קטן נב

בנ) ובביתו ממש מחדר לחדר יכול להציל כל מאי דבעי מיהו צ"ע. שה"ג פ' כל כתבי כנה"ג בהגה"ט א"ר או' ט' וכ"כ הנה"ש שם דמחדר לחדר גם לדעת הטור שרי:

סעיף קטן נג

גנ) שם. וי"א שאין חילוק דכיון דטעמא הוא משום שמא יהא טרוד ויכבה א"כ מה לי בחצר ומה לי בבית ומה לי לחצר חבירו ומה לי לחצר שלו בכולן יש לחוש שמא יטרד ויכבה. לבוש. ר"ז או' י"א:

סעיף קטן נד

דנ) שם. וי"א שאין חילוק. ויש לחוש לדבריהם. ר"ז שם ועיין לעיל סי' י"ג או' ז' שכתבנו דכל היכא שכותב הש"ע יש מתירין ויש אוסרין דדעתו לפסוק כדעת האוסרים ורק בשעת הדחק יש לסמוך אמתירין יעו"ש:

סעיף קטן נה

הנ) [סעיף יב'] כל כתבי הקודש מצילין וכו' יעסוק להוציא קטנים או חולים וזקנים מן הבית לפקוח נפש ואח"כ יציל תורה שבכתב ואח"כ תורה שבע"פ וחילוף הדברים בלומדי תורה כלומר בעלי גמ' קודמין לבעלי מקרא לפי שהן מלמדין לעשות מצוה ודוקא כשהם שוים ביראת שמים ואם יש בידם משנה וגמ' מושכרים או שאולים יציל תחלה תורה שבכתב ואל יחוש להפסד שלו. ס"ח סי' תתנ"ח. כנה"ג בהגה"ט. והצלת מת קודמת לספרים ובריא קודם למסוכן. ס"ח סי' תשכ"ד:

סעיף קטן נו

ונ) שם. מצילין האידנא. פי' דבזמן חכמי התלמוד היה אסור לכתוב ספרים אלא בלה"ק או יונית אבל האידנא משום עת לעשות לה' הפרו תורתך התירו לכתוב בכל לשון. ט"ז סק"ט וכן התירו לכתוב על הנייר. ר"ז או' י"ב ואף גמ' נתנו לכתוב בכל לשון ובלע"ז שמבינין ומצילין הכל אפי' לחצר שאינה מעורבת כבסעי' י"ז יעו"ש. מש"ז או" ט':

סעיף קטן נז

זנ) שם. מצילין האידנא. דבציר לבא ונתנו כל הספרים לכתוב שלא ישתכחו וטעונין גניזה. מ"א ס"ק ט"ז. תו"ש או' כ"ב:

סעיף קטן נח

חנ) שם. מצילין האידנא וכו'. וה"ה שמצילין ספרי הש"ס והפו' הנדפסים ע"י עכו"ם ולא בעינן שידפסו ע"י ישראל. הרב שבות יעקב ח"א סי' ט"ו. ברכ"י או' ב':

סעיף קטן נט

נט) שם. ואפי' כתובים בסם וכו' פי' היכא דכתיבי בכל לשון ובהם ובסקרא אבל היכא דכתיבי בלה"ק בהם ובסיקרא אין קורין בהם ואעפ"י כן מצילין אותם מפני הדליקה וכ"ז בכ"ד ספרים אבל שאר ספרים פשיטא דנכתבין אפי' בסם ובסיקרא. מ"א סוף ס"ק ח"י תו"ש או' כ"ז. ר"ז או' י"ב ומיהו מ"ש דהיכא דכתיבי בלה"ק בסם ובסיקרא אין קורין בהם כתב עליו הא"ר או' י"א דמשמעות הש"ע והלבוש אינו כן וכן בשה"ג משמע דקורין בהו האידנא עכ"ל. ועיין לקמן או' ע"ג.

סעיף קטן ס

ס) שם. וכן מטבע ברכות וכו' היינו סידורים שמברכין ומתפללין בהם שהותרו ליכתב בזמנינו משום עת לעשות לה' וכו':

סעיף קטן סא

סא) שם. שאותו העם בקיאים בו. אבל אם העם אין מבינין אותו הלשון אסור לכתבו ולהצילו. כ"מ בר"ן. מ"א ס"ק י"ז. תו"ש או' כ"ד. בין תורה שבכתב בין תורה שבע"פ. ר"ז או' י"ז:

סעיף קטן סב

סב) וכתב בשה"ג יש לשאול על ספרים שלנו שכתובים בלשונם אם טעונין גניזה אפי' בחול ואם יש לחוש לאזכרותיהם שלא לישבע בהם לשקר ושלא למחוק אותם וטוב להחמיר עכ"ל. מ"א שם מיהו בהש"ך ביו"ד סי' קע"ט כתב בפשיטות דמותר למחקן ובסי' רל"ה כתב הש"ך בשם מהר"ם דאסור לישבע בהם דהוי כמו יד יעו"ש. תו"ש או' כ"ג. ופשיט דשאר ספרים מותר לכתבם בכל כתב. מ"א שם תו"ש שם:

סעיף קטן סג

סג) וכתב בס' ב"ש דמותר ללמוד לעכו"ם נביאים וכתובים כדי שיראו בנחמות ישראל יעו"ש אבל בשל"ה החמיר מאד בדבר יעו"ש מ"א שם וכ"כ בשו"ת בש"ר סי' שכ"ז דגם בזה"ז שיש כומרים היודעים תנ"ך ויכולים ללמוד אצלם אפ"ה אסור לישראל ללמדם אף דבכה"ג לא שייך לפ"ע מ"מ אין מצוי ללמוד אצל כומרים ועוד דהאיסור אינו משום לפ"ע אלא משום דאסור להוציא קדושה למסרה לעכו"ם ואפי' אחאב לא רצה למסור ס"ת לאוה"ע וכשנכתבה תורה יוונית היה משך ג"י בעולם וק"ו מפסח שהוא מצוה א' וכתיב כל בן נכר לא יאכל בו ורוב עכו"ם הקורים בתנ"ך מתלוצצים בו ומוציאים קושיות נגד דתינו וגם בכתב ולשון אם אפשר להשמט מהם צריך להשמט א"ע רק בדאיכא איבא שרי וגם ז' מצות שלהם אסור ללמדם שאין כל יחיד מהם נזהר בהם ובאמ"ה אין נוהגין איסור כלל יעו"ש והביאו א"ח או' ו' מיהו מ"ש דגם ז' מצות שלהם אסור ללמדם עיין בא"ח שם שהביא מתשו' פאה"ד להרמב"ם סי' ן' ומתשו' יד אליהו סי' מ"ח דז"מ שלהם ודברי מוסר שכר ועונש מותר ללמדם יעו"ש:

סעיף קטן סד

סד) ואם מותר ללמד לעכו"ם שרוצה להתגייר מקרא וסדר תפלה קודם שיתגייר ועיין בתשו' רע"א סי' מ"א מה שמצדד בזה וסיים דאין בכוחי להתיר יעו"ש.

סעיף קטן סה

סה) וכתב במרדכי פ"ק דמגילה ובהגמ"י פ"א מתפילין שרבינו יואל אסר לגר שלא היה יודע לשה"ק להעתיק ס' חומש בלשון שלהם יעו"ש ואפשר דס"ל דלא הוי עת לעשות לה' אצא בדבר שכולם שוים. מ"א שם. ועיין לעיל או' ס"א:

סעיף קטן סו

סו) שם. וכן ס"ת שיש בו ללקט פ"ה אותיות וכו' שכן יש בפ' ויהי בנסוע הארון פ"ה אותיות והיא ספר בפ"ע. ב"י. ט"ז סק"ז. ר"ז או' ט"ו. ואמרינן בגמ' שאפי' א"א ללקט פ"ה אותיות אלא א"כ נמנה יגר שהדותא מכללן מצילין ב"י ואפי' אם כתבן בלה"ק מצטרפות לחשבון פ"ה. ר"ז או' ע"ז:

סעיף קטן סז

סז) שם. מתוך תיבות שלימות. פי' תיבות שלימות ר"ל ואלה שמות בני ישראל וירא אליו שבכל אלו יש תיבה שלימה אבל אם אינן מתלקטות מתוך תיבות שלימות כגון שם בשמות רא מן וירא כגון זה אין מצילין. הרשב"ץ בתשו' כ"י. כנה"ג בהגה"ט. וכ"ז לענין הצלה אבל לענין גניזה פשיטא דצריך דלא גרע ממקק ספרים דצריך גניזה כדאיתא בגמ' ץ' ע"א.

סעיף קטן סח

סח) ואם הפ"ה אותיות אלו שיש ללקט הם משם אלהים אחרים פרעה עמלק וכיוצא אפ"ה מותר להצילו בשבת מפני הדליקה דהרי אם כתב ס"ת חוץ מתיבה אחת מאלו נפסל אף שהיא משמות הבעלים. וכל קדושת ס"ת יש לאותיות אלו. ובתנא דב"א איתמר מעיד אני עלי שמים וארץ שאם אדם קורא כל היום ואחות לוטן תמנע יש לו שכר כעוסק בתורה. וא"כ ודאי אותיות הללו דין קדושת ס"ת יש להם. הרב החסיד מהר"י מולכו ז"ל בתשו' כ"י סי' ע' ברכ"י או" ג'.

סעיף קטן סט

סט) שם. או שיש בו אזכרה וכו' אעפ"י שאין בו פ"ה אותיות. ב"י. ר"ז או' ט"ו:

סעיף קטן ע

ע) שם. אי שיש בו אזכרה וכו' שנכתבה בקדושה וצ"ע. מש"ז או' יו"ד. אמנם בא"א סוף או' ח"י כתב בפשיטות דאזכרות אעפ"י שנכתבו שלא בקדושה בלע"ז בסם ובסיקרא אפ"ה מצילין.

סעיף קטן עא

עא) [סעיף יג'] יש מי שאומר וכו' בב"י לא הביא פלוגתא בזה אלא כי כן דרכו דסברא יחידית נמי כותב אותה בשם יש מי שאומר וזו הסברא הביא אותה בב"י רק בשם המרדכי וע"כ כתב אותה בש"ע בשם יש מי שאומר:

סעיף קטן עב

עב) שם. הואיל ואין בה אזכרות וכו' והטעם כתב במרדכי מפני שניתנה לכתוב בדתי פרס ומדי וע"כ אין בה אזכרות. ט"ז ס"ק י"א:

סעיף קטן עג

עג) שם. אם אינה כתובה כמשפטה אשורית וכו' עיין מ"א ס"ק ח"י מה שהקשה ע"ז ומסיק דדוקא בזמן התלמוד היה אסור להצילה אלא א"כ כתובה בהלכתה כיון שלא ניתן לכתוב ולקרות אבל בזה"ז מודה המרדכי שמצילין המגילה אפי' כתובה בכל לשון ובנייר משום דניתן לקרות בהם משום עת לעשות לה' אבל בסם ובסקרא לא ניתן ליכתב (אם הלשון לשה"ק אבל שאר לשון מותר לכתוב בסם וסיקרא. א"א או' ח"י) אפי' בזה"ז משום דבקל יכול לקנות דיו כמו סם וסיקרא ולכן בשאר ספרים אעפ"י שנכתבו שלא כדין (ר"ל לשה"ק בסם וסיקרא כמ"ש לעיל או' נ"ט לדעת מ"א) ולא ניתנו לקרות בהם מצילין אותן מפני אזכרות שבהן אבל במגילה אסור להצילה אם כתובה (בלה"ק) בסם ובסיקרא כיון דאסור לקרות בה יעו"ש תו"ש או' כ"ז ר"ז או' י"ב אמנם הא"ר או' י"ב כתב דלדידן דמתירין בכל הספרים לקרות (ר"ל אפי' נכתבו בלשה"ק בסם וסיקרא כמ"ש לעיל או' נ"ט לדעת הא"ר) קורין אפי' במגילה דסם וסיקרא דלא מצינו חילוק לדידן בכל הפו' בין לשון ללשון או כתב לכתב אלא לקרות בצבור יעו"ש ור"ל דאף במגילה אפי' כתובה לשה"ק בסם ובסיקרא שרי לקרות ולהציל כמו שאר ספרים. ועיין לעיל או' נ"ט ודוק:

סעיף קטן עד

עד) [סעיף יד'] הקמיעין וכו' טעם דיעה הראשונה משום דבקמיעין אין שייך בהם טעם עת לעשות לה' וכו' דאין בזה תורה ללמוד או להתפלל ע"כ אסור לכתוב אותם וי"א ס"ל כיון דאתיהב רשות למכתב ברכות יש נמי רשות לכתוב קמיעין. ט"ז ס"ק י"ב:

סעיף קטן עה

עה) שם. אין מצילין אותם וכו' אבל מצילין אותם ממים או שאר דברים המאבדם שהרי אינם אסורים בטלטול כמ"ש סי' ש"ה שאפי' קמיע שאינו מומחה מותר לטלטלו. ר"ז או' י"ג. וכן למבוי המשותף ולתצר המעורבת פשיטא דמצילין חידושי הר"ן פת"ע או' כ"ח. וכן לחולה שיש סכנה מותר להציל ודרך מלבוש אפי' לחולה שאין סכנה. מש"ז או' י"ב.

סעיף קטן עו

עו) שם. אין מצילין אותם וכו' ואם כתובים הקמיעין בקדושה והמה בכתובים אלה שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ושם מ"ב וכיוצא אסור למחוק מהם אות ובודאי דמצילין. שו"ת פרי הארץ ת"ב סי' ס"ו ברכ"י בשיו"ב או' א' ועיין ביו"ד סי' קע"ט סעי' י"ב שכתב דמותר להתרפות בקמיע ודוקא להגן שלא יחלה אבל לא להתרפות מי שיש לו חולי יעו"ש.

סעיף קטן עז

עז) וכתב הרב ז"ל בשה"מ פ' שמות כי כל השמות והקמיעין אשר בזמנינו הם מוטעים אפי' אותם הפועלין בנסיון אמיתי ולכן האדם המשתמש בהם הוא נענש אבל אם היינו יודעים אותם על מתכונתם היינו יכולין להשתמש בהם עכ"ל וכ"כ בשער רוה"ק תיקון ג' ותיקונו כתב שם שיתגלגל בשלג ט' פעמים כל גופו ערום מצד פניו ומאחריו בכל פעם עד שיהיו ט' גלגולים ועי"ש עוד מ"ש תוכחת מגולה למי שמשתמש בקבלה מעשית ועושה השבעות למלאכים ותיקונו שיתגלגל בשלג כנז' יעו"ש:

סעיף קטן עח

עח) ועיין בס' הליקוטים על ישעיה סי' ן' שכתב שם הרב קמיע לפתיחת הלב ובתיקונין תיקון ה' כתוב שם הכותב יעו"ש:

סעיף קטן עט

עט) שם. וי"א שמצילין. ועיין לעיל סי' י"ג או' ז' שכתבנו דכל היכא שסותם הש"ע ואח"כ כותב י"א דדעתו לפסוק כסתם יעו"ש. וכן סתם ביו"ד סי' קע"ט סעי' י"ב כסברא א' וכ"פ רש"ל וב"ח כסברא א' והב"ד מ"א ס"ק י"ט. וכ"כ המי"ט על הלבוש דליתא להאי סברת י"א כלל לענין דינא והביאו א"ר או' י"ג וכתב וכן פסקו אחרונים. וכ"פ הר"ז או' י"ג. ומ"מ כשיש בו אזכרות י"ל דמצילין א"א או י"ט:

סעיף קטן פ

תוכן העניינים

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה