כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים· רבי יעקב חיים סופר
סימן שכח
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] מי שיש לו מיחוש בעלמא וכו' דאם נפל למשכב או דכאיב ליה טובא עד שנחלה כל גופו אעפ"י שאין בו סכנה מותר לעשות לו רפואה ע"י עכו"ם אפי' במלאכה גמורה כדלקמן סעי' י"ז יעו"ש:
סעיף קטן ב
ב) שם. אסור לעשות לו שום רפואה. ואפי' דברים שמותרים לבריאים אסורים לו כל היכא שמעשיו מוכיחים שלרפואה מתכוין. עו"ש או' א' בשם הר"ן. תו"ש או' א' ר"ז או' א':
סעיף קטן ג
ג) שם. ואפי' ע"י עכו"ם. ומשמע בהרב המגיד פ"ב דין יו"ד דאפי' בשבות דדבריהם וע"י עכו"ם אסור יעו"ש והביאו ב"י:
סעיף קטן ד
ד) שם. גזירה משום שחיקת סמנים. שהיא אב מלאכה. ב"ח:
סעיף קטן ה
ה) שם. גזירה משום שחיקת סמנים. מי שיש לו נפח על אחת מפניו שזה יקרה מחמת קרירות ותרופתו שמטבילין מטלית בתוך השכר ונותנין אותו על הנפח ויתחמם ויתרפא אם מותר לעשות כן בשבת באופן שלא יבא לידי סחיטה דהיינו שיהיו נזהרין שלא לשרות המטלית בשכר רק ישפשפו הנפח בשכר ביד היטב ואח"כ ישימו עליו מטלית יבש לשמור חומו. מי נימא דשרי דכיון דליכא סם לא שייכא גזירת שחיקת סמנים או דילמא כל רפואה נאסרה הגם דלא שייך בה שחיקה שמא יעשה רפואה אחרת דשייך בה שחיקה. עיין פתה"ד או' או' מה דשקיל וטרי בהאי ענינא ודעתו להתיר דוקא בדאיכא כ"כ צערא דבמקום צערא לא גזור יעו"ש:
סעיף קטן ו
ו) [סעיף ב'] מצוה לחלל עליו את השבת. דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. יומא פ"ה ע"ב. הרמב"ם פ"ב דין ג'. ואפי' ספק נפשות דוחה את השבת. שם בגמ' ודף פ"ג במשנה ופסקו הרמב"ם שם דין א' ולקמן בש"ע סעי' יוד:
סעיף קטן ז
ז) שם. והזריז ה"ז משובח. ואפי' שנים יכולין לעשות מלאכה א' כמו בחול. תשו' רמ"א סי' ע"ו. ואפי' אם החולה יכול לעשות בעצמו ע"י הדחק מותר לבריא לעשותן הגהות או"ה. שכנה"ג בהגה"ע או' א"ב עו"ש או' ב' א"ר או' א':
סעיף קטן ח
ח) שם. והזריז ה"ז משובח. עיין שו"ת קול יהודה סי' ז' באחד שחלל שבת בפרהסיא וחלה אם רשאין לחלל עליו השבת שהיה חולי מסוכן והאריך בזה והעלה דאין רשאין לחלל עליו שבת רק בעבר על איסור דרבנן יעו"ש. א"ח או' ד':
סעיף קטן ט
ט) שם. והשואל וכו' והנשאל הרי זה מגונה. טור בשם הירוש' והטעם כתב בת"ה סי' נ"ח מפני שהיה לו להודיע דין זה לבני עירו קודם שיצטרכו לו. והביאו ב"י. ועיין ביו"ד ססי' קנ"ה דבעינן שתהא הרפואה ידועה או ע"פ מומחה יעו"ש. מ"א סק"א ר"ז או' ב' ח"א כלל ס"ח או' א' וכשהיא רפואה ידועה אף שאין ידוע אם זה יתרפא בא אם לאו מחללין מספק. ר"ו שם ועי"ש בב"י ססי' קל"ד דקדחת אין בו סכנה. מ"א. שם והא דכתב בסעי' ז' מחללין שבת על מי שיש בו קדחת וכו' כתב שם הט"ז סק"ב דאין זה קדחת המצויה בינינו יעו"ש. מחה"ש:
סעיף קטן י
י) שם. והשואל וכו' ויש לו להמורה להיות דינים אלו שגורים בפיו שלא יצטרך לשהות בעיון ספרים ואם יזדמן שאלה והמורה צריך לשהות לעיין בספרים ועומד אצלו איש חכם ובקי שיודע הדין אין לו לחלוק כבוד לרב אלא הוא אומר להשואל הדין. מטה אפרים סי' תרי"ח או' ט"ז:
סעיף קטן יא
יא) [סעיף ג'] כל מכה של חלל דהיינו מהשינים וכו' מיהו דוקא דכייב ליה טובא דנופל עליו שם מכה אבל מיחוש בעלמא בשיניו אין מחללין. ב"ח. ומ"מ אם נחלה כל גופו ממנו התירו ע"י עכו"ם אבל מכה בשינים הוה כמכה של חלל ובסתם מחללין שבת עליה ע"י ישראל אפי' באיסור תורה. א"א או' ב' ועיין לקמן או' טו"ב:
סעיף קטן יב
יב) שם. דהיינו מהשינים ולפנים וכו' ואפי' אינו צפידנא (חולי השינים והחניכים ומתחיל בפה וגומר בבני מעים. וסימנו כשנותן כלום בשיניו זב הדם משורת שיניו ומתהוי ממה שאוכל פת חם ביותר או ממאכל של חטים קר ביותר בימות החורף. יומא פ"ד ע"א וע"ז כ"ח ע"א) כל שיש בהם מכה מחללין. מ"א סק"ב וכתב ודלא כעו"ש דלא דק יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ג' תו"ש או' ד'. וכן היכא דכייב ליה טובא דנופל עליה שם מכה מחללין כמ"ש באו' הקודם בשם הב"ח. וכ"כ התו"ש שם:
סעיף קטן יג
יג) ויש הפרש בצפידנא אפי' החולה והרופא אומרים א"צ שקר אומרים כי מקובל ביד חז"ל שסכנה הוא ובשאר כאב השינים דחשיב כמכה של חלל בסתם מחללין וכשאומר הרופא או החולה שא"צ אין מחללין ובמכה שאין של חלל בסתם אין מחללין וכשאומר הרופא או החולה שצריך מחללין. א"א או' ב'. ועיין לקמן סעי' יו"ד.
סעיף קטן יד
יד) שם. דהיינו מהשינים ולפנים וכו' וכן אם חלה מקום מושב השינים דהיינו החניכים הם בכלל מכה שבתוך חלל הגוף. כ"מ בע"ז כ"ת ע"א דקאמר מן השפה ולפנים יעו"ש:
סעיף קטן טו
טו) שם. ושינים עצמם וכו' עיין או"ה כלל נ"ט דין ח"י שכתב דיש שינים שהעינים תלוים בהם ומיקרי חולה שיב"ס ועי"ש דין כ"ד בזה. א"ח או' ה' והכי איתא בפסחים קי"ג ע"א אל רב לחייא בריה לא תעקר ככא. ופי' ר"ח כלומר אם יכאב לך אל תעקרהו שמא תכחש עיניך יעו"ש:
סעיף קטן טז
טז) שם. ושינים עצמם וכו' כגון שנתקלקלו השינים ר"ז או' ג':
סעיף קטן יז
טוב) שם. אבל מיחושים אין נקראים מכה. ואין מחללין עליהם אפי' אם כואב לו מאד ואם מצטער כ"כ עד שחלה ממנו כל גופו אזי מותר לחלל ע"י עכו"ם אפי' במלאכה גמורה. ואם אינו מצטער כ"כ מותר לעשות ע"י עכו"ם כל דבר האסור משום שבות. ר"ז שם:
סעיף קטן יח
חי) שם. הגה. מיהו מי שחושש בשיניו ומצטער וכו' צ"ל שחלה ממנו כל גופו כמ"ש סעי' י"ז וכ"מ בד"מ והוצאת שן מלאכה דאורייתא דהא חובל לרפואה. מ"א סק"ג ור"ל ולכך אין להתיר כ"א בחלה כל גופו וע"י עכ"ום כמ"ש סעי' י"ז משום דהוצאת השן מלאכה דאורייתא. מיהו להאומרים מלאכה שא"צ לגופה אינה אסורה אלא מד"ס מותר להוציא ע"י עכ"ום אף אם לא חלה ממנו כל גופו. ר"ז או' ג' ועיין לעיל סי' רע"ח:
סעיף קטן יט
יט) שם. בהגה. אומר לעכו"ם להוציאו, משום דכל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה. ב"י בשם א"ח. ורש"ל כתב דלהוציא השן בשבת ע"י עכו"ם אין ראיה להתיר מטעם סכנת נפשות דדוקא להטיל שם שהוא רפואה ודאי מחללין אפי' במלאכה דאו' כגון שחיקת סמנים אבל הוצאת השן הוי סכנת נפשות ג"כ עכ"ל והביאו ב"ח. והט"ז סק"א כתב לאסור מטעם אחר משום דהישראל מסייע לעכו"ם בהוצאת השן יעו"ש. אבל הש"ך בנה"כ ביו"ד סי' קצ"ח כתב דדוקא ניקף חייב משום מסייע דמזמין לו ראשו משום דרבי קרא אבל בעלמא ק"ל מסייע אין בו ממש יעו"ש. וכ"נ דעת הב"ח להתיר כדברי א"ח ומור"ם ז"ל. וכ"ה דעת חמ"מ או' א' א"ר או' ד' וכתב דהגם דבשכנה"ג הגב"י או' ד' כתב דמנהג לאסור מ"מ יש להקל יעו"ש וכ"כ התו"ש או"ה ר"ז או' ג' ח"א כלל ס"ט או' י"א. וכ"ה דעת האחרונים. ועיין לקמן או' קט"ו:
סעיף קטן כ
כ) שם. בהגה. אומר לעכו"ם להוציאו. מי שיש לו חולי בפניו ונתפח וסגולתו הוא לרשום על הנפח צורת חותם אי שרי לומר לגוי בשבת לעשותו עיין אדמת קודש ח"א סי' ה' דהעלה דשרי יעו"ש. זכ"ל ה"ש או' ח':
סעיף קטן כא
כא) וכתב המש"ז או' א' פשיטא לי דאיש ואשה שוין לפיקוח נפש ואף תינוק בן יומו וא"י אם כלו חדשיו מחללין שבת כמילה דאזלינן בתר רובא וולד קיים ואפי' ספק דוחה שבת בכל מילי. וילד מעכו"ם ושפחה דולדה כמותה ועל העכו"ם אין מחללין. ויש להסתפק בעובר אי מחללין עליו שבת באין סכנה לאם ומ"מ י"ל דאם תפיל יש חשש סכנה לה ומחללין שבת בשבילה. יעו"ש. גם לעבד כנעני מחללין מדמחייב במצות כאשה. פת"ע או' ב' ועיין עוד לקמן או' צ"א וסי' שכ"ט או' א':
סעיף קטן כב
כב) [סעיף ד'] מכה של חלל א"צ אומד פי' השערה לשער החולה אם יסתכן אם לא יעשו לו היום רפואה או לא אלא מסתמא עושין. ועיין לקמן או' ל"ז.
סעיף קטן כג
כג) שם. מכה של חלל וכו' בתשו' חת"ס י"ד סי' ע"ו נשאל אם נכפה יש בו סכנה והביא מהט"ז יו"ד ססי' פ"ד בשם רש"ל מתשו' ר"י שכתב שהיא כמכה של חלל דיש בו סכנה וכתב דהגם דמתשו' הרא"ש כלל מ"ב יש להוכיח דלא חשיב סכנת נפשות מ"מ בפ"נ הולכין להקל ויש לסמוך ארש"ל בשם הר"י להאכילו דבר איסור אם הרפואה בדוקה יעו"ש והביאו פ"ת שם או' י"ג. ומיהו עיין כנה"ג שם בהגב"י או' קי"ג שכתב תשובה זו של ר"י בשם כמה פו' וכתוב שם דפעמים שמסתכן ליפול באור או במים יעו"ש. והביאו בס' זבחי צדק סי' פ"ד או' קל"ב יעו"ש. וא"כ לכאורה נראה דה"ה לענין חילול שבת דמותר לעשות לו רפואה בדוקה אבל לפי מ"ש בש"ע בסוף סעי' זה דכשמכירים באותו חולי שממתין וא"צ חילול אסור לחלל א"כ גם בחולי הנכפה אסור לחלל דידוע דזה החולי הוא ממתין אבל הנ"מ דאם הוא תחלת ביאתו ואמרו הרופאים דאם לא יעשו לו תיכף רפואה יכבד עליו החולי ויקבע בגופו אפשר דיש להקל.
סעיף קטן כד
כד) שם. עושין לו כל שרגילים וכו' ממאכלים ורפואות שהם יפים לחולה. ב"י בשם הרמב"ן. ומשמע דלכל צרכיו מחללין ואעפ"י שאין במניעת הדבר שעושין לו סכנה. ב"י בשם המ"מ והביאו מ"א סק"ד אבל בשם רש"י כתב ב"י דלא שרי לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה אלא דוקא בדבר שאם לא יעשוהו לו הוא מסוכן למות בשבילו אבל דבר שאף אם לא יעשוהו לו אינו מסוכן למות בשבילו אין עושין אותו ע"י ישראל יעו"ש. והביאו מ"א ס"ק י"ז. ועיין ב"ה מה שהאריך בזה והביא כמה פו' דס"ל כרש"י וע"כ כתב דהנכון להחמיר באיסור תורה יעו"ש. ועיין עוד לקמן או' קי"ז.
סעיף קטן כה
כה) שם. אבל כשיודעים וכו' וכ"ש בחולה או רופא אומר שא"צ דאין מחללין. ב"י בשם הרמב"ן. ועיין לקמן או' ל"ז.
סעיף קטן כו
כו) שם. ומכירין באותו חולי וכו' ר"ל שמכירין בבירור שלא יתגבר החולי יותר ע"י שנמתין עד הלילה במו"ש. מ"ב או' ט"ו.
סעיף קטן כז
כז) חולה מסוכן שנסתכן פתאום ורבים אומרים שהוא מתולעים ולעשות לו סגולה שקורין אוי"ס גיסי"ן עופרת שיש בזה חיוב חטאת והאיש היוצק העופרת אומר שריפא ושינה ושילש הרי נאמן אדם לומר שהוא מומחה ואפשר באם כמה פעמים לא ריפא ג"כ כיון דמ"מ כמה פעמים ריפא ג"כ ורגילים לעשות לחולי זה סגולה כזו בחול וכו' אין להחמיר כלל. חש"ו צ"צ ח"א סי' ל"ח. פת"ע או' ד' ועיין לעיל סי' ש"א סעי' כ"ו.
סעיף קטן כח
כח) [סעיף ה'] סכנת נפשות. צ"ל ספק נפשות. כ"ה בב"י בשם הרמב"ן.
סעיף קטן כט
כט) שם הגה. ועיין לקמן סי' תרי"ח. ר"ל דשם מבואר דאם אומר שמא יכבד עליו החולי ויסתכן נמי שרי ודלא כרי"ו שכתב דאם אין בו סכנה עכשיו אסור אעפ"י שיוכל לבוא לידי סכנה ודלא כעו"ש שהביא דברי רי"ו. חו"ש או' ז' ע"ש המ"א. וכ"כ המחה"ש סק"ה. וכ"כ הא"א או' ה' דאנן ק"ל דאפי' ספק אם לא יעשה לו רפואה זו אפשר שיבא לידי סכנה או יכבד החולי מחללין יעו"ש. וכ"פ הר"ז רו' ה' וכ"כ האחרונים.
סעיף קטן ל
ל) [סעיף ו'] מכה שע"ג היד וכו' אפי' עלתה שם מאליה שלא מחמת הכאת ברזל. ר"ז או' ו'
סעיף קטן לא
לא) שם. וכן מי שבלע עלוקה. פי' תולעת קטנה ומצויה במים וכשנופלת על הבשר נתלית בו ומוצצת הדם וכל זמן שמוצצת היא נתמלאת מן הליחה שמוצצת ומתנפחת עד שתהא כמו חבית קטנה וכשאדם בולעה בתוך המים מוצצת ליחה שבמעיו ומתגדלת במעיו ונמצא כריסו צבה. תו' ע"ז י"ב ע"ב, והביאו א"ר או' ו', ר"ז שם. ואמרו שם בגמ' דרפואתו להחם לו מים חמין לשתות והביאו הטור וב"י. וכתב ב"י דה"ה אם צריך לרפואות אחרות מותר לעשות לו יעו"ש. ואמרו שם בגמ' אדהכי והכי (ר"ל בתוך זמן שמחממין לו המים) ליגמע חלא (ר"ל ישקוהו חומץ שלא ימהר למות. רש"י)
סעיף קטן לב
לב) שם. וכן מי שנשכו כלב שוטה וסימניו ורפואתו עיין יומא סוף דף פ"ג וריש דף פ"ד יעו"ש.
סעיף קטן לג
לג) [סעיף ז'] מחללין שבת על כל מכה וכו' אפי' על הבשר מבחוץ שלא ע"ג היד והרגל ר"ז או' ז'.
סעיף קטן לד
לד) שם. שנעשית מחמת ברזל. עיין תב"ש ה' טרפות סי' מ"ד או' ד' שכתב דאפי' דרך חיתוך בנחת סכנתא היא יעו"ש.
לד) שם. ועל שחין הבא בפי הטבעת. ומי שיש לו טחורין או חמימות בפי הטבעת והוא רוצה לשתות סם הנקרא ראבינ"ט שהוא משלשל. ומקרר הדם אסור. יען כי זה המשקה אינו כ"א לרפואה וכל ששותה לרפואה אסור כמ"ש סעי' ל"ז יעו"ש. רו"ח או' א'
סעיף קטן לה
לה) שם ועל מי שיש בו קדחת וכו' כתב או"ה כלל נ"ט סי' כ"ו מותר להקיז דם ע"י כותי בשבת לקדחת ושאר כל חלויים הפנימים אפי' ע"י ישראל מותר ע"פ רופא מומחה מיהו אדם הנופל או ניגוף ונצרר הדם במקום נפילתו או נגיפתו אין חשוב חולה הפנימי ומאחר שאין סכנה אסור להקיז דם שקורין קופס"ן אפי' ביו"ט אפי' ע"י כותים ע"כ. שכנה"ג בהגב"י או' י"א א"ר או' ז' ומי שחלה בקדחת ועשם לו קמיעא של עשבים לתלות עליו ימים מספר ובתשלום הזמן צוו לזורקו מאחריו תוך הנהר ונשלם הזמן בשבת יכול לזורקו כיון דהנהר כרמלית. שבו"י ח"ב סי' ן'
סעיף קטן לו
לו) שם. או עם סימור. מלשון תסמר שערת בשרי. ואין זה בקדחת המצוי שידוע שאין זה סכנת נפשות שתחלתו קר וסופו חם אלא שזה מיירי שבשעה א' בא עליו החמימות והקרירות. ט"ז סק"ב, א"ר או' ח' ר"ז או' ז' ח"א כלל ס"ח או' ה' ומ"מ בקדחת המצויה מותר לעשות כל צרכיו ע"י גוי. ח"א שם. וקדחת שניה ושלישית המצויה אין בה סכנה אך הרביעית יש בה סכנה. מו"ק והוא דיבר לפי מקומו. והאמת שאם הרופא אומר שיש פה סכנה ואינה דומה לקדחות הפשוטות המצויות מחללין ולא מילתא פסיקתא היא ופשוט. מחב"ר או' ב' ולחלל שבת צריך בקי לידע אם זהו קדחת חם ביותר או לא מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' קי"ט ברכ"י או' ג'.
סעיף קטן לז
לז) שם. או עם סימור. ומשמע כל מה שמוזכר בסעי' זה שהוא מגמ' אף שרופא או חולה אומרים א"צ אין שומעים להם ששקר אומרים מאחר שבגמ' אמרו דיש סכנה ולא אמרינן נשתנה הזמן. ומכה של חלל שאמרו בסתם מחללין דמסתמא יש פ"נ הא כשאמרו הרופאים וחולה שא"צ לא. וחולה סכנה מותר באיסורי הנאה ובאין סכנה שלא כדרך הנאה שרי. מש"ז או' ב' ועיין ביו"ד סי' קנ"ה סעי' ג'
סעיף קטן לח
לח) [סעיף ח'] מי שאחזו דם וכו' והוא בענין שיש בו חשש סכנה. ואם אין בו חשש סכנה מותר לו להצטנן במים מפני שנראה כמיקר ולא כמתכווין לרפואה. ר"ז או' ח' ועיין לעיל או' ל"ה.
סעיף קטן לט
טל) שם. ואפי' ביום הראשון, שאחזו הדם, ר"ז שם.
סעיף קטן מ
מ) [סעיף ט'] החושש בעיניו או בעינו וכו' ר"ל בשתי עיניו או אפי' בעין א' ואע"ג דאין מחללין על סכנת אבר כמ"ש סעי' י"ז עין שאני משום דשורייני דעינא (מאור העין מעורין ואחוזין בטרפשי הלב) באובנתא דליבא תלו, גמ' ע"ז כ"ח ע"ב.
סעיף קטן מא
מא) שם. או שהיה בו רירא, שמגליד תמיד, או שהכאב נועץ בה כמו מחט או שהוא שורף וקודח מחללין בתחלת החולי של כל אלו מפני שאז יש סכנה. ר"ז או' ט'.
סעיף קטן מב
מב) שם. ותחלת אוכלא וכו' לאפוקי סוף אוכלא ופצוחי עינא (שבא לכוחלא כדי להאיר מראית עינו) דלא, גמ' שם. ולרפואת חולי העינים עושים חלבון ביצה מבושלת בסמים ידועים וסוחטין מימיו לתוך העין אם הוא בתחלת אוכלא דאיכא סכנת אבר ונפש ואפי' להשקיט הכאב שרי ע"י ישראל ואפי' בשחיקת סמנים וכ"ש היכא דשחיקי סמנים מע"ש, ובסוף אוכלא דלרפואה שרי לישראל לסחוט הביצה ע"י שינוי דהיינו לתוך ידו או לתוך כלי ולהניחו תוך העין אבל הביצה עצמה להניחה ע"ג העין לא שרי כ"א דוקא ע"י גוי ואם בסוף אוכלא לא מהני תרופה זו לרפואה אלא לפציחי עינא לא שרי אפי' ע"י גוי. אדמת קודש חא"ח סי' ו' י"א מ"ב בהגה"ע או' ד'.
סעיף קטן מג
מג) שם. תחלת אוכלא וכן באמצע אוכלא, מאירי ביצה כ"ב. אבל בסוף החולי של כל אלו דהיינו שכבר הוא קרוב להתרפאות ולא נשאר בה אלא מקצת חולי שקודחת מעט אין עושין אפילו ע"י נכרי אלא דבר שהוא משום שבות כגון לכחול בסמנים השחוקים מאת מול ר"ז או' ט'.
סעיף קטן מד
מד) [סעיף יוד'] כל חולי שהרופאים אומרים וכו' בהגהות מרדכי פ' מפנין האריך בדינים אלו וכתב דלא שיאמר שאם לא יעשו לו דברים אלו שימות אלא כל שיודע החולה שהוא שבת ואומר שצריך שאינו יכול לסבול מחמת החולי מחללין. וכ"מ לקמן סי' תרי"ח, ד"מ או' א':
סעיף קטן מה
מה) שם. כל חולי שהרופאים אומרים וכו' ואם לא רצה החולה לאכול או לעשות תרופה משום מדת חסידות כופין אותו לעשות. הרדב"ז ח"א סי' ס"ו, כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ו. ר"ז או' י"א. ח"א כלל ס"ח או' ח'.
סעיף קטן מו
מו) חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר א"צ לה לחולה שומעין. הרדב"ז שם. כנה"ג שם. מ"א שם. ר"ז או' י"ב. ח"א שם או' ו'.
סעיף קטן מז
מז) חולה. אומר צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר שאותה תרופה יזיקהו שומעין לרופא. הרדב"ז שם. כנה"ג שם. מ"א שם. ר"ז שם ח"א שם. ודוקא בזה שהרופא אומר שהתרופה זו יזיקהו שומעין לרופא אבל אם החולה אומר שצריך לאכול אפי' הרופא אומר שהמאכל מזיקו שומעין לחולה כמ"ש סי' תרי"ח סעי' א' ומ"א שם סק"ג:
סעיף קטן מח
מח) שם. כל חולי שהרופאים אומרים וכו' אפי' רופאים גוים הרגילים לרפאות בעיר לכל אדם. או"ה כלל נ"ט סי' ו' שכנה"ג בהגה"ט או' ה' וכ"ה לקמן רסי' תרי"ח. וסמכינן ארופא גוי לחלל שבת אפי' במאי דמשמע מלשון התלמוד שאין בחולה זה סכנה שעינינו הרואות השתנות הזמנים בכל הענינים האלו, תשו' בשמים ראש סי' רנ"ט, פת"ע או' י"ב.
סעיף קטן מט
מט) שם. ואם רופא א' אומר וכו' וה"ה לשנים נגד שנים כמ"ש לקמן סי' תרי"ח סעי' ב' יעו"ש:
סעיף קטן נ
נ) שם. ויש מי שאומר שא"צ מומחה וכו' ועכ"פ צריך שיאמר שמכיר באותו חולי כמ"ש סי' תרי"ח סעי' ו' ועכ"פ אינו נאמן להכחיש המומחה אפי' להקל ועיין סי' תרי"ח בטור דאפי' גבי רופאים י"א דהולכים אחר הבקיאות יעו"ש דלא כהעו"ש, מ"א סק"ז א"ר או' יו"ד. תו"ש או' י"ב. ר"ז או' יו"ד. וכ"כ האחרונים דמי שאינו מומחה המכיר החולי אינו נאמן להכחיש המומחה האומר שא"צ חילול.
סעיף קטן נא
נא) שם. שא"צ מומחה וכו' ואפי' אם אומר שיש להסתפק שמא הוא צריך לחילול מחללין והוא שאומר שהוא מכיר חולי זה. ר"ז שם.
סעיף קטן נב
בנ) שם שא"צ מומחה וכו' הרב בית יעקב סי' ק"ל אסר לרופא מומחה ליכנס לבית הגוסס לעשות לו רפואה כמ"ש ביו"ד סי' שע"ג דאינו מיטמא על הספק יעו"ש והביאו הער"ה או' ג' וכתב על דבריו דליתא דהא אפי' אם היה ספק להם שיתרפא מחללין עליו את השבת וכ"ש שאר איסורין וא"כ פשיטא דמותר לרופא מומחה לעשות לו רפואה אפי' היה שם טומאה ידועה דאין דבר עומד בפני פ"נ ולא דמי לטומאת קרובים דאינו מיטמא אפי' בס' שקול יעו"ש:
סעיף קטן נג
גנ) שם. ויש מי שאומר שא"צ מומחה וכו' ומ"מ אם אפשר יש לעשות ע"י עכו"ם כיון דאיכא פלוגתא בזה ובפרט לפי מ"ש מור"ם ז"ל לקמן סעי' י"ב בהגה דאפי' בהיכא דאיכא סכנה ממש אם אפשר לעשות ע"י עכו"ם בלא איחור עושין יעו"ש.
סעיף קטן נד
דנ) שם. דכל בני אדם חשובים מומחין וכו' משמע אפי' כותים ונשים וכ"כ ב"י בשם הר"ן שאם אמרה אשה צריך וכל האחרים אומרים אין אנו יודעים שאף זה בכלל ספק נפשות להקל יעו"ש ומ"מ נראה דהיכא דאיכא רופאים מומחין דאין לסמוך על בני אדם שאינם מומחין.
סעיף קטן נה
הנ) שם הגה. וי"א דוקא ישראלים. שכיון שהוא מצווה על השבת ואומר לחללו ודאי שסומך על המחאתו. לבוש. ועיין בס' ברכת משה בק"ו התשובות סי' כ"א בענין הרופאים שבזמנינו שאינם שומרים שבת לכל דבר שברפואה אם ישראל מותר לילך בשבת לבית הרופא לדרוש בעיצה לרפואה היכא שאינו נחוץ כ"כ דוקא באותו היום כיון דיוכל להיות שירשום לו סמני הרפיאה ומביאו לחילול שבת והעלה דמדינא אין איסור לעמוד תחת בקורת הרופא בשבת אבל המחמיר לחוש שלא יגרום לחילול שבת תע"ב יעו"ש. א"ח או' א'
סעיף קטן נו
ונ) שם בהגה וי"א דוקא ישראלים. וכן עיקר א"ר או' יו"ד וכ"פ הר"ז או' יו"ד.
סעיף קטן נז
זנ) שם בהגה אבל סתם עכו"ם שאינם רופאים וכו' אבל ברופאים סמכינן עליהם. תו"ש או' י"ג וכ"כ לעיל או' מ"ח יעו"ש והיום שאין שום אדם יכול לרפאות כ"א ברשות חכמיהם סתם כל עוסק ברפואה נקרא מומחה מהרי"ל ואלי. והרב דיבר לפי זמנו. ברכ"י בשיו"ב או' א'.
סעיף קטן נח
חנ) שם בהגה. אבל סתם עכו"ם שאינם רופאים וכו' ודעת הרשב"ץ בתשו' ח"ג סי' רע"א דרופא עכו"ם בקי שהוא אומר שהוא מסוכן מסל"ת הכל לפי מה שאומר החולה ומכירין העומדין עליו אם רואים שאינו מסוכן אין מחללין ואין סומכין על העכו"ם ואם נסתפק הדבר מחללין. ברכ"י או' ד'.
סעיף קטן נט
נט) רופא עכו"ם שהוא מצמיח אבעבועות לילדים אם יכול הישראל לפייסו בממון שיעשה לאחר השבת יעשה כן ואם לאו וצריכין לעשות בשבת אל יחזיק ישראל אז את הילד אלא עכו"ם יחזיקו כ"כ בס' תשו' מאהבה ח"א סי' קל"ה. קיצור ש"ע סי' צ"א או' ח"י. ועיין בשו"ת ריב"ם שנייטוך סי' כ"ב שכתב דאסור להוליך התינוק אל הרופא בשבת לפתוח מורסא שעשה לו הרופא תמול שלשום ועתה פותח להוציא הליחה הנצרך להרופא כעת לתינוקות אחרים יעו"ש. א"ח או' א'
סעיף קטן ס
ס) שם. בהגה אין מחללין עליו וכו' דאין אומרים לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך. ב"י סי' ש"ו בשם תשו' הרשב"א וכבר כתבנו ע"ז לעיל סי' ש"ו סעי' י"ד קחנו משם.
סעיף קטן סא
סא) שם בהגה אין מחללין עליו וכו' חוץ מע"ז וג"ע וש"ד שמחללין עבירן לבוש סעי' י"ג. והטעם כתב הלבוש לעיל סי' ש"ו סעי' י"ד לפי שעבירות אלו דינם יהרג ואל יעבור והרי יצטרך זה הנאנס למסור עצמו למיתה והוי המצילו מצילו ממות לחיים יעו"ש. וא"כ משמע כ"ש אם יכול הוא בעצמו להציל עצמו בחילול שבת דשרי.
סעיף קטן סב
סב) ולהציל את הצבור נמי מותר לחלל שבת ודוקא להציל להציל מגזירה שגזרו ח"ו לבטל מצוה אבל להצילם מסכנת נפשות אפי' בשביל יחיד וקטן מצוה לחלל שבת וכן בכל דבר שיש לחוש שיבא מזה סכנה לאחד מישראל מוחר לעבור איסור דאורייתא לחלל שבת. ח"א כלל ס"ח או' י"ד:
סעיף קטן סג
סג) [סעיף יא'] חולה שיש בו סכנה וכו' ואם צריכין לבשל עבורו בשבת והרופא אומר שא"צ ליתן לו לאכול עד אחר ד' שעות אחר שישתה הרפואה אין היתר לבשל רק בשעה הצריך לבשל ולא קודם. רק כשיש לחוש שמא יהיה אח"כ איזה עיכוב להכין התבשיל אז מותר מספיקא של פ"נ הדוחה שבת והכל לפי ראות הענין. שו"ת רמ"ץ חא"ח סי' כ"א. א"ח או' ב'
סעיף קטן סד
סד) ועיין בפ"ת שנסתפק בחולה שציו לו הרופאים שלא יאכל כ"א שנתבשל היום ולא מאתמול וכדומה ואם ירגיל כל השבתות של כל השנה לאכול מהטמנת ע"ש יכול לגרום היזק לבריאותו אך אם ידלג שבת א' או שתים או אפשר אף ג' ויאכל מהטמנה יסבול בלי שום חשש היזק בגופו אך בצירוף כל השבתות יגרום לו חולשה גדולה נמצא על כל שבת ושבת בפ"ע יש לדון למה יעבור על שבת בחנם הלא יכול לאכול היום מהטמנה ולשבת הבאה יבשלו לו. והעלה דבאיסור דאורייתא קשה להקל אבל באיסור שבות דרבנן יש להקל יעו"ש. א"ח או' י"א
סעיף קטן סה
סה) שם. שאמדוהו ביום שבת וכו' עיין בס' החיים בדין חולה באבר א' ויב"ס והעידו הרופאים שאם לא יחתכוהו ימות ואם יחתכוהו קצתן אומרין שימות בשעת החתיכה ורובם אומרים שיחיה וא"כ אם לא יחתכוהו יחיה איזה ימים בבירור ואח"כ ימות ואם יחתכוהו יש ספק שמא ימהרו מיתתו. והעלה דל"מ אם שוים ושקולים הם ספק חיי שעה נדחה מפני ספק חיי עולם אלא דגם בדאיכא רוב ומיעוט דתליא במחלוקת הפו' כמ"ש הב"י בסי' תרי"ח ג"כ ספק חיי שעה נדחה, וגם בדין מופלגים בחכמה נגד רוב הוי ספק פלוגתא וספק פ"נ להקל יעו"ש. א"ח או' ע' וכ"ז ביודעים בבירור אם לא יחתכוהו שימות אבל אם לא יודעים בבירור שימות אין לעשות חתיכה עד שיתברר מהרופאים הבקיאים שאין ניזוק בחתיכה זו וצריך לשאול ע"ז אנה ואנה מרוב רופאים הבקיאים ואח"כ יעשו הדבר הזה ולא ימהרו ליכנם בספק נפשות וכל המרבה בחקירות ודרישות ה"ז משובח.
סעיף קטן סו
סו) נשים הלוקחות עשבים לבשל לחולים אם יחיה שבעת ימים יתרפא ואם למות שימות בתוך שבעה ימים וכן עושים לנכפה אמר החכם עתידין ליתן את הדין שממיתין את האדם קודם זמנו וזה דומה לר"ח בן תרדיון שלא לפתוח פיו לקרב מיתתו. ס"ח סי' תס"ז ונראה דה"ד אם יש ספק שיתרפא בלא זה או שיאריך עוד איזו ימים אבל אם אמדוהו למיתה בקרוב וע"י העשבים אפשר שיתרפא דוחין חיי שעה מפני חיי עולם כנ"ז וכ"כ בשבו"י ח"ג סי' ע"ה דהיכי דבלא רפואה ודאי ימות יש לתפוס הספק אף שדוחין עי"ז ספק חיי שעה וסיים שאין לעשות ד"ז ע"פ רופא א' אלא בצירוף דעות כמה רופאים מומחים וע"פ רוב דעות ברובא דמינכר שהוא ככל ובהסכמת חכם שבעיר יעו"ש.
סעיף קטן סז
סז) שם. שאמדוהו ביום שבת וכו' ואם נודע בבירור דנוכל להמתין עד הערב אין לחלל שבת בחנם. ואם נצרך לעשות לו הרפואה היום דוקא אבל אינו מוכרח לעשות תיכף רק דנוכל לאחרה עוד איזה שעות בכזה אמרינן הזריז ה"ז משובח. ואם נצרך לעשות לו הרפואה ב' פעמים א' היום דוקא והב' נוכל להמתין עד לאורתא מ"מ מותר לעשות לו גם פעם הב' בשבת הגהות הרש"ש ביומא. פת"ע או' י"ג.
סעיף קטן סח
סח) שם. אין אומרין נמתין וכו' ואין סתירה מזה להא דסוף סעי' ד' דהתם מיירי שיודע ומכיר שע"י המתנתו עד הערב לא יגיע שום ריעותא להחולה משא"כ הכא. מ"ב או' ל"ב.
סעיף קטן סט
סט) שם. אלא יעשו מיד וכו' ואעפ"י שבודאי לא ימות היום שהרי אמדוהו שיתקיים ח' ימים מ"מ יש לחוש שמא ימות לאחר הח' ימים אם לא יתחילו לעשות לו הרפואה מיד. אבל במקום שאפשר לעשות לו הרפואה מיד בלי חילול שבת אלא שיצטרכו לשהות שעה מועטת לא יחללו כדי לעשותה תיכף ומיד בלי שום שיהוי כלל אם הוא בענין שאין חשש סכנה כלל בשיהוי מועט כזה לפי שהשבת דחויה היא אצל פ"נ ולא הותרה לגמרי וכל שאפשר להצילו בלא חילול שבת אינה נדחית בשבילו. ר"ז או' י"ג. ועיין לקמן או' פ"ה.
סעיף קטן ע
ע) [סעיף יב'] משתדלין שלא לעשות ע"י עכו"ם וכו' והטעם כתב ב"י בשם הרא"ש דעכו"ם וקטנים משום דזמנין דליתנהו ואתי לאהדורי בתרייהו ונשים שמא יתעצלו ואתי חולה לידי סכנה. ובשם הרמב"ם פ"ב כתב הטעם כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם יעו"ש ונ"מ בין אלו הטעמים מ"ש ב"י בשם רי"ו ח"ט שאם הנשים או הכותים עושים דברים אלו מעצמן אין מוחין בידם דלטעם הרא"ש משום שלא יתעצלו ודאי דאם עושין מעצמן דאין מוחין אבל לטעם הרמב"ם אפשר דאפי' אם עושין מעצמן מוחק בידם כדי שלא יבואו לידי חלול שבת במקום דליכא חולי מסוכן. עו"ש או' י"ב:
סעיף קטן עא
עא) שם. שלא לעשות ע"י עכו"ם וכו' ובמקום דליכא אחר שיעשו על ידו ודאי שיעשו על ידם. ב"י בשם רי"ו. וכ"כ העו"ש שם:
סעיף קטן עב
עב) שם. אלא ע"י ישראל גדולים וכו' והא דקתני בברייתא (יומא פ"ד ע"ב) ע"י גדולי ישראל כתב ב"י לא גדולים בחכמה קאמר וכדמשמע לכאורה ממ"ש הרמב"ם פ"ב אלא ודאי גדולים לאפוקי קטנים. ישראל לאפוקי עכו"ם והוסיף הרמב"ם וחכמיהם כלומר שהם בני דעת לאפוקי נשים ועבדים שדעתם קלה ע"כ. וזהו שכתב בש"ע ע"י ישראל גדולים ובני דעת לפי פירושו בב"י מיהו הט"ז סק"ה הקשה על פי' זה של הב"י דא"כ לא היה לומר גדולי ישראל לשון דביקות אלא ישראלים גדולים וע"כ פירש דמ"ש גדולי ישראל ר"ל דמצוה מן המובחר שגדולי ישראל יעשוה יעו"ש וכ"כ הר"ז או' י"ג. אבל התשב"ץ ח"א סי' ד"ן פי' הברייתא כדברי מרן ז"ל יעו"ש וכ"כ הלבוש וכ"כ א"ר או' י"א דבריא"ז בשה"ג (פ' יוה"כ) מבואר כב"י וכ"מ בירושלמי פי"ב ובס' תורת אדם עכ"ל. ועיין להרב זכור ליצחק הררי סי' צ"ג מה דשקיל וערי בהאי עניינא יעו"ש. ומ"מ לענין דינא כיון דכמה גדולים מפרשי הכי כדעת הש"ע הכי נקטינן:
סעיף קטן עג
עג) שם. אלא ע"י ישראל גדולים ובר דעת. ר"ל שנזהרים מאיסור וגם שיודעים טעם הדבר דדוקא לחולה שיש בו הכנה הותר לחלל עליו כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם ויביאו לחלל אפי' במקום דליכא תולה מסוכן:
סעיף קטן עד
עד) שם. הגה. וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי וכו' כ"כ הרמב"ן ז"ל. וכתב ה"ה (פ"ב דין י"א) דמדברי הרמב"ם לא משמע כן אלא דוקא גבי יולדת אמרינן כל מאי דאפשר לשנות משנין אבל בחולים אחרים אין מדקדקים אחר זאת. עו"ש או' י"ג:
סעיף קטן עה
עה) שם. בהגה. עושה ע"י שינוי. שאז אין איסור מן התורה. ר"ז או' י"ג. והטעם דכל כמה שנוכל לעשות בהיתר לא עבדינן איסורא. ולפ"ז אם ע"י השינוי מתאחר הדבר מעט והחולה אינו נחפז כ"כ במהרה עבדינן שינוי שהוא איסור מדרבנן וכמ"ש לעיל או' ס"ט יעו"ש:
סעיף קטן עו
עו) שם. בהגה. ואם אפשר לעשותו ע"י עכו"ם וכו' ולא אסרו לעשות ע"י עכו"ם אלא במקום שיש לחוש שמא יתעצל העכו"ם ויבא לידי דיחוי ועיכוב אבל לא כשישראל עומד עליו ומזרזו בענין שאין לחוש לכלום ר"ז שם:
סעיף קטן עז
עז) שם. בהגה עושין ע"י עכו"ם. ונראה דאם יש עבד שמל וטבל וגם ישראל דמיטב לעשות ע"י ישראל מע"י עבד דבעבד גם רבו מוזהר עליו כמ"ש רסי' ש"ד והיינו להי"א אבל להמחבר אין לחלק. תו"ש או' ט"ו:
סעיף קטן עח
עח) שם. בהגה. עושים ע"י עכו"ם וכן נוהגין. ומיהו הט"ז בסק"ה כתב דהבא לעשות ע"י עכו"ם המזומן לכל הפחות יגלה לרבים באותו פעם שיש היתר לישראל עצמו אלא שהעכו"ם הוא מזומן כאן אבל עיקרא דמילתא שלא ישגיח על העכו"ם כל עיקר אם רואה סכנה בבירור ויש אפי' ספק הצלה והזריז ה"ז משובח אם יעשה הוא עצמו כי אעפ"י שהעכו"ם לפנינו ועושה ההצלה מ"מ הישראל יעשנה עפי בזריזות ואף שכתב רמ"א וכן נוהגין אין מזה ראיה דלאו מנהג ותיקין הוא יעו"ש. א"ר או' י"ב. תו"ש שם ר"ז שם:
סעיף קטן עט
עט) [סעיף יג'] כל הזריז לחלל שבת וכו' וא"צ ליטול רשות מב"ד. גמ' טור: