כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים· רבי יעקב חיים סופר
סימן שיח
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] המבשל בשבת וכו' כתב בטור המבשל בשבת חייב וכתב ב"י פשוט בפ' כלל גדול (שבת ע"ג ע"א) שהוא אחד מאבות מלאכות עכ"ל ונראה דזהו הטעם שלא כתבו בש"ע מפני שהוא פשוט דחייב:
סעיף קטן ב
ב) שם, המבשל בשבת וכו' אחד האופה את הפת או המבשל את המאכל או את הסממנין או המחמם את המים הכל ענין אחד הוא, ושיעור המחמם את המים כדי לרחוץ בהן אבר קטן, ושיעור מבשל סממנים כדי שיהיו ראוין לדבר שמבשלין אותן לו. הרמב"ם פ"ט דין א' וכן המתוך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת ה"ז תולדת מבשל וכן המחמם את הדונג (שעוה) או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהם ה"ז תולדות מבשל וחייב, וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל, כללו של דבר בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך ה"ז חייב משום מבשל, הרמב"ם שם דין ו' והביאו מ"א סק"י:
סעיף קטן ג
ג) הניח בשר ע"ג גחלים אם נצלה בו כגרוגרת (שהוא שליש ביצה כמ"ש לקמן סי' שס"ח סעי' ג' יעו"ש) אפי' בשנים וג' מקומות חייב לא נצלה בו כגרוגרת אבל נתבשל כולו חצי בישול (עיין לעיל סי' רנ"ג או' כ"ח) חייב נתבשל חצי בישול מצד אחד פטור עד שיהפך בו ויתבשל חצי בישול משני צדדין, הרמב"ם שם דין ה' והביאו מ"א שם, ומה שהביא שם המ"א בשם הראב"ד כבר השיגו א"ר או' ט' וכתב דגם הראב"ד מודה להרמב"ם בזה יעו"ש, וכ"ז הוא לענין חיוב חטאת אבל איסורא איכא בכל גוונא דק"ל חצי שיעור הוא אסור מה"ת כדאיתא במס' שבת דף ע"ד ע"א ופרש"י שם וכ"ה במס' יומא דף ע"ד ע"א פלוגתא דר"י ור"ל וק"ל כר"י וכן הוכיח הכנה"ג בהגב"י ביו"ד סי' צ"ח או' ס"ז מכמה סגיות וכו' דהלכה כר"י דאמר חצי שיעור אסור מה"ת יעו"ש:
סעיף קטן ד
ד) שם. המבשל בשבת וכו' אם היה קדירה על האש ולא היה ראוי להתבשל עד שעה ושתים והיפך בגחלים שעי"ז מתבשל במוקדם כתב הריטב"א דאפשר דחייב. פת"ע או' א' ונראה דר"ל דחייב משום מבשל חוץ מאיסור מכבה ומבעיר:
סעיף קטן ה
ה) שם. המבשל בשבת וכו' וכל שיש ספק פלוגתא אם הוא בישול או לאו בזה ספק דרבנן לקולא, א"א או' יו"ד, ור"ל דכ"ז שאסרו במבשל או בשאר מלאכות לעושה במזיד או בשוגג הוא משום קנס והוא מדרבנן לפיכך הולכין בספיקא לקולא ועיין לקמן או' ח':
סעיף קטן ו
ו) שם הגה, או שעשה א' משאר מלאכות, עיין נתיב חיים שכתב על הגה זו משנה שאינה צריכה היא דכן כתב הטור אליבא דר"מ אבל לדידן דק"ל כר' יהודה פשיטה דאין לחלק בין מבשל לשאר מלאכות יעו"ש, וכ"כ המש"ז או' א':
סעיף קטן ז
ז) שם בהגה, או שעשה א' משאר מלאכות, ואם היא מלאכה דרבנן כתב המש"ז או' א' דבו ביום אסור אפי' בשוגג ומלאכה דרבנן יעו"ש, אמנם בביאור הגר"א האריך להוכיח דלכ"ע אם עשה מלאכה דרבנן בשוגג דאין לאסור בדיעבד ליהנות ממנה בו ביום יעו"ש, וכ"כ ח"א כלל ט' או' י"א, אבל אם עשה במזיד אסור אפי' לאחרים עד מו"ש מיד, ח"א שם, ומיהו אם הוציא פירות חוץ לתחום והחזירם אפי' במזיד מותרין באכילה באותו היום ואפי' למי שהחזירם משום דלא נעשה האיסור בגוף הפירות ולא נשתנו מכמות שהיו כמבואר לקמן סי' ת"ה סעי' ט' יעו"ש:
סעיף קטן ח
ח) שם. במזיד אסור לו לעולם. היינו ליהנות מאותה מלאכה עצמה דקנסוהו רבנן אבל מותר לו ליהנות מדמיה של אותה מלאכה כדאיתא במס' בבא קמא דף ע"א ע"א וכתובות ל"ד ע"א וגם פשיטא לה לגמ' במס' חולין ריש דף קט"ו ופרש"י שם דאינו אלא משום קנס יעו"ש וצ"ע על הלבוש שכתב במזיד אסור לו מה"ת יעו"ש ועיין א"ר או' ב' ופתה"ד או' א' ודוק ומיהו מה שמותר ליהנות מדמי אותה מלאכה נראה דהיינו שיוכל למוכרה רק בכדי מה שהיה שוה אותו דבר קודם שיעשה בו מלאכה כדי שלא יהנה ממלאכת שבת דאם לא כן מה אהני קנסא דרבנן:
סעיף קטן ט
ט) שם. במזיד אסור לו לעולם, ומשמע ברשב"א סי' קע"ה דהקדירה אסורה (דהא לגבי דידית בלוע מאיסור מחה"ש) ג"כ, מ"א סק"א, א"ר או' א' תו"ש או' א' ומיהו עיין מט"י או' א' שחלק על דברי המ"א הנ"ז והסכים להתיר הקדרה וכן הער"ה או' א' הגם שהשיג על המט"י מ"מ לענין דינא הסכים להתיר מטעם אחר יעו"ש, אמנם הר"ז או' א' פסק לאסור כדברי המ"א, וכ"פ בן א"ח פ' בא או' א' וכ"כ האחרונים, ומיהו מהני הגעלה אפי' לכלי חרס ואם בישל בלא הגעלה צריך ס' נגד הבלוע דחמור מבישולי עכו"ם, א"א או' א' ליקוטי רמ"א על נז"י סי' ו' או' ב' בן א"ח שם והא דמהני הגעלה בכאן לכלי חרס מ"מ צריך ג"פ כמ"ש ביו"ד סי' קי"ג סעי' ט"ז יעו"ש:
סעיף קטן י
י) ומיהו אם בישל ישראל לחולה שיש בו סכנה לכ"ע הקדירה מותרת' הרשב"א שם, מט"י שם, י"א בהגה"ט ואפי' אם היתה הקדרה חדשה כי כן צוו הרופאים שיעשו התבשיל בכלי חדש אפ"ה הקדרה מותרת שבות יעקב. ח"ב סי' כ"א יעו"ש:
סעיף קטן יא
יא) שם. במזיד אסור לו לעולם, וה"ה לבני ביתו, נה"ש או' א' ואם מת קנסו לבנו אחריו, מ"א ססי' תקל"ח, תו"ש בזה הסי' או" א':
סעיף קטן יב
יב) שם אסור לו לעולם, ומי שנתבשל בשבילו דינו כמו אחר כיון שאינו שלו ולא חיישינן שיצוה לישראל אחר לבשלו דאין אדם חוטא ולא לו, מ"א סק"ב א"ר או' א' ר"ז או' א' מיהו הנה"ש סוף או' ב' כתכ דראוי לאסור גם למי שנתבשל בשבילי יעו"ש, אמנם כ"ז דוקא במבשל במקרה אבל בפונדק ישראל שמבשל בקביעות מדי שבת בשבתו ודאי אסור למי שנתבשל בדעתו ורצונו ועוד אפי' למי שלא נתבשל בשבילו כלל אין ליקח ממנו משום לפני עור לת"מ ומשום מסייע ידי עוברי עבירה, כתב סופר א"ח סי' ן' יעו"ש:
סעיף קטן יג
יג) שם. ולאחרים מותר למו"ש מיד, דלא בעינן בכדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע"י עכו"ם בשביל ישראל משום דקל בעיניו ויבוא לעשות כן פעם אחרת אבל דבר שעושה ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דאתי לבשולי בהדיא. ב"י, ט"ז סק"א, מ"א שם, ומיהו אם בישל עכו"ם מים בשבת ונצטנן דלא נהנה כלל ממלאכת שבת י"ל דא"צ למו"ש כדי שיעשו שאף לטעם שלא יאמר לו דהא שותה צונן אבל בו ביום אסור לכ"ע דאיתעביד איסורא, א"א או' ב' ומ"מ נראה דבמקום ששותין מי בורות ומרתיחין אותו כדי שלא יזיק ואח"כ שותין אותו צריך להמתין במו"ש בכדי שיעשו דהא אהנו מעשה עכו"ם:
סעיף קטן יד
יד) שם. מותר למו"ש מיד. ואם היה מו"ש יו"ט אסור דאין שבת מכין ליו"ט ליקוטי מהרי"ו סי' ב' כנה"ג בהגה"ט. מ"א שם. א"ר או' ג' תו"ש או' ב' ער"ה או' ד' וי"א שאין הכנה שייך בזה ויש לחוש לסברא הראשונה. ר"ז או' ג' וכן אם בישל לחולה בשבת ומו"ש יו"ט אסור לבריא. ודוקא בדבר שאינו נאכל כמות שהוא חי. א"א שם ואם היה יו"ט ביום א' וביום ב' יום ב' מותר כמ"ש סי' תקי"ג סעי' ה' בהגה יעו"ש. ומים שהוחמו בשבת אם נצטננו למו"ש והוא יו"ט ודאי לא שייך הכנה. א"א שם. ולנוהגין שלא לשתות מים כ"א מרתיחין אותו וכמ"ש באו' הקודם נראה דשייך הכנה ואין לשתותו במו"ש אם הוא יו"ט:
סעיף קטן טו
טו) שם. מותר למו"ש מיד. וכתב מור"ם ז"ל ביו"ד סס"י ק"ב בהגה דאם נתערב ה"ז מתבטל ולא אמרינן דחשיב דבר שיש לו מתירין ולא בטיל משום דמותר לאחרים אחר שבת אלא כיון דלזה אסור לעולם לא חשיב דבר שיש לו מתירין ומתבטל. וכתב שם הרב כו"פ ז"ל דזה דוקא למבשל אבל לאחרים אפי' אם נתערב אינו בטל דחשיב לדידהו דבר שיש לו מתירין. וכ"כ שם החו"ד יעו"ש אמנם המ"א סק"ב כתב דגם למבשל אסור אם נתערב בו ביום דלא בטיל הואיל דלגבי אחרים הוי דבר שיש לו מתירין שמותר במו"ש אלא א"כ נתערב אחר השבת שאז בטל ומותר גם להמבשל יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ג' ר"ז או' ד' וכתב דהביטול הוא ברוב יעו"ש. ועיין בשו"ת רב פעלים ח"א סי' י"ז מה דשקיל וטרי בהאי עניינא והעלה לאסור כהמ"א והיינו כוותיה ולא מטעמיה יעו"ש וכ"כ בספרו' בן א"ח פ' בא א' ב' יעו"ש. וכתב שם הר"ז דאם נתערב בשבת אסור התערובות להמבשל במזיד לעולם אבל לפי הטעמים שכתב רכ פעלים שם משמע שאין לאסור להמבשל אלא כמו האחרים וכ"נ עיקר כיון דבלא"ה מור"ם ז"ל וכמה מן האחרונים מתירים התערובת למבשל אפי' בו ביום כנז"ל וא"כ די לנו להחמיר רק באותו יום ולמו"ש שרי ליה התערובות כמו האחרים ודוק ואח"כ ראיתי שכ"כ בחידושי רעק"א דמותר לאחר שבת יעו"ש:
טו) ואם היה יו"ט במו"ש ואם ימתין עד מיו"ט יתקלקל המאכל י"ל אף בשוגג בו ביום מותר אם נתבטל. א"א שם:
סעיף קטן טז
טז) שם. ובשוגג אסור בו ביום וכו' שכיון שעשה אסור של תורה החמירו לקנוס בו ביום כמו במזיד שאסור גם לאחרים גזירה שמא יבשל במזיד ויאמר שוגג הייתי. ר"ז או' א':
סעיף קטן יז
טוב) שם. ובשוגג אסור בו ביום וכו' כל שעשה ע"פ חכם שהורה לו שוגג מיקרי ולאו בר עונשין הוא. הרד"ך בית כ"ו ח"ב. כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ג א"ר או' ה' תו"ש או' ג' ר"ז או' ב':
סעיף קטן יח
חי) שכחה שוגג מקרי. מהר"מ מינץ סי' כ"ח. כנה"ג שם מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם. ר"ז. שם ער"ה או' ג' וכ"כ בספרו ליו"ד סי' צ"ט או' יוד יעו"ש בין ששכח שהוא שבת או שהיא מלאכה ר"ז שם:
סעיף קטן יט
יט) וכן האומר מותר שוגג הוא. מ"א סי' ק"ד סק"ו וכן הוכיח הפתה"ד שם או ג' בכמה ראיות מש"ס ופו' יעו"ש. וכ"כ הער"ה שם ואעפ"י שהביא פלוגתא בזה מ"מ ביו"ד שם הביא כמה פו' דס"ל הכי וכתב דכן עיקר יעו"ש. ועיין לעיל סי' רנ"ג או' כ"א:
סעיף קטן כ
ך) איך לדמות אונס לשוגג. בנימין זאב סי' ק"ל. כנה"ג שם. א"ר שם. ור"ל דאנוס קיל משוגג דאנוס רחמנא פטריה:
סעיף קטן כא
כא) ישראל אחד נתן במזיד ביצים בתוך קדירתו של חבירו ונתבשלו. הביצים עצמן ודאי אסורין אבל התבשיל נ"ל דשרי אע"ג דדבר שיל"מ הוא ולא בטיל מ"מ לא מיתסר התבשיל דכיון שהיא אינה קלופה אינה נותנת טעם דמיא דביעי מיא בעלמא הוא ודמי לביצת נבילה וטריפה דאינה אוסרת התבשיל אם אינה קלופה ודוקא ביצה שיש בה אפרוח או דם הוא דאוסרת כדאיתא בפ' ג"ה דצ"ח ובטוש"ע יו"ד סי' פ"ו יעו"ש. שש"א או' ד':
סעיף קטן כב
כב) ועיין בשו"ת זית רענן ח"ב סי' ה' שנשאל בענין משרתת א' שהביאה לבית האופה תבשיל של שבת בטרם ביאת השמש של עש"ק והמשרת של האופה היה טרוד בתבשילין של אחרים להורידם לתנור עד כי אחר הנער והוריד את התבשיל לתנור בביה"ש והם לא ידעו מאומה שיש בזה חטא גדול או קטן רק אברך א' שאל אם צריך להודיעם לבל יאכלו ממנו בש"ק כדין הממשל בשבת בשוגג ומצדד שם להקל לענין התבשיל יעו"ש. א"ח או' ג':
כב) שם בהגה. עיין לעיל סי' ש"ז סעי' ך' ט"ס וצ"ל סעי' י"ט:
סעיף קטן כג
כג) [סעיף ב'] בין שחלה מאתמול בין שחלה היום וכו' כלומר לא מיבעיא שחלה מאתמול דאמרינן דעתיה עלה היה מאתמול שמא יצטרך לשוחטה אלא אפי' חלה היום דלא הוה דעתיה עליה מאתמול שרי לבריא לאכול ממנו ולית ביה משום איסור מוקצה. והטעם כתב הרא"ש משום דק"ל כר"ש דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בדאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו כמו גרוגרות וצימוקים וכדומה והכא לא דחינהו בידים. והב"ד ב"י וב"ח. והא דאית מוקצה במחובר אעפ"י שנשרו הפירות כתב המ"א סק"ד דהתם טעמא שמא יעלה ויתלוש כדאיתא ריש ביצה יעו"ש. אבל שמא ישחוט לא חיישינן דדבר טורח הוא ומידכר ועוד דלא גזרינן אלא בפירות דבעודה בכפיו יבלענה ומתאוה להם. כ"כ שם התו' לב"ש:
סעיף קטן כד
כד) שם. בין שחלה היום וכו' ורש"ל פ"ק דחולין סי' ל' אוסר בחלה היום משום מוקצה. שכנה"ג בהגב"י או' ב' א"ר או' ו':
סעיף קטן כה
כה) שם. מותר הבריא לאכול וכו' והטעם כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט, גמ' ופרש"י ז"ל וליכא למיגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא דהא משום ההוא זית דחולה בעי למשחט כולה ע"כ. והיכא דדי לחולה בתרנגול קטן אם מותר לשחוט לו תרנגול גדול יתבאר לקמן סי' שכ"ח סעי' ט"ז בס"ד. ולענין כסוי הדם לשוחט בשבת עיין ביו"ד סי' כ"ח סעי' טז:
סעיף קטן כו
כו) שם. לאכול ממנו חי. ובלא מליחה. טור. וכ"כ התו' והרא"ש פ"ק דחולין והטעם מבואר שם דק"ל המולח חייב משום מעבד. עו"ש או' ד' ומיהו הדחה בעי משום דם שעל הבשר משא"כ דם הבלוע בו ליכא איסור כ"ז שלא פירש כמ"ש ביו"ד סי' ס"ז סעי' א"ב מ"א סק"ה. ומותר להדיח בשבת כיון שרוצה לאכול עתה מיד. א"א או' ה':
סעיף קטן כז
כז) שם. אסור בשבת לבריא וכו' ולמ"ש מותר לאלתר ולא בעינן בכדי שיעשו. ב"י:
סעיף קטן כח
כח) שם. אסור בשבת לבריא וכו' מיהו שרי בטלטול היכא שראוי לכוס והיכא שאינו ראוי לכוס אסור בטלטול לאחרים שלא לצורך החולה. יש"ש פ"ק דחולין סי' ל' שכנה"ג בהגה"ט או' ב':
סעיף קטן כט
כט) שם. או לחולה שאין בו סכנה וכו' דכל שאסור לעשות לו ע"י ישראל גזרינן שמא ירבה בשבילו דלפעמים לא ימצא לעשות לו ע"י גוי ויבא זה להרבות בשבילו, הרשב"א בתשו' סי' תתי"ד, והביאו ב"י:
סעיף קטן ל
ל) שם. שמא ירבה בשבילו, והוא איסור דאורייתא כשמרבה בשבילו אפי קודם שיתן הקדרה על האש. וי"א שהוא דרבנן, ב"י בסי' זה ובסי' של"א. מ"א סק"ו. ויש נ"מ מזה לענין חולה שאין בו סכנה דישראל שרי לעשות לו שבות ולא מלאכה. כ"כ העו"ש סי' תק"ג או א' יעו"ש. תו"ש או' ח':
סעיף קטן לא
לא) שם הגה. ואפי' בישל ע"י עכו"ם אסור בשבת. ר"ל אפי' בישל ע"י עכו"ם לחולה בשבת אסור לבריא לאכול ממנו גזירה שמא ירבה בשבילו. וכ"כ הר"ז או' ה' אבל למו"ש מותר מיד אפי' לבריא ואין בו משום בישולי עכו"ם. כ"כ מור"ם ז"ל ביו"ד ססי' קי"ג, בהגה בשם הרא"ה. וכ"ה דעת הש"כ ביו"ד ססי' קכ"ג ובנה"כ ססי' קי"ג. וטעמו דכיון דהעכו"ם בישל בהיתר לא בעי להמתין בכדי שיעשו. מ"א סק"ז. אמנם הט"ז ביו"ד סי' קי"ג ס"ק ט"ו כתב בשם הרשב"א בס' משמרת הבית דאפי' לחולה עצמו אסור במו"ש משום בישולי עכו"ם וכ"ש לבריא דלא הותר אפי' לחולה עצמו אלא דוקא בעת הצורך דהיינו בשבת אבל לא למו"ש יעו"ש וכ"כ שכנה"ג בהגב"י סי' זה או' ג' ובכנה"ג הגב"י שם או' ע"ט וכתב שכ"ה דעת מרן ז"ל מדהשמיט סברת הרא"ה בש"ע יעו"ש. וכ"כ הפר"ח שם או' כ"ו, פר"ת שם סוף או' י"ט, מנ"י כלל ע"ה או' כ"ט, בל"י שם או' כ"ב, ער"ה בזה הסי' או' ח' ושם או' כ"ד, ח"א כלל ס"ט או' ט"ז ובספרו חכ"א כלל ס"ו או' י"ב, וכ"נ דעת הברכ"י בסי' זה או' ב' יעו"ש, וכ"פ הנה"ש או' ה' בן א"ח פ' בא או' ד' ומשמע אבל אם בישל העכו"ם לחולה בשבת דבר שאין בו בשולי גוים מותר למו"ש מיד ואפי' לבריא, וכ"כ בן א"ח שם:
סעיף קטן לב
לב) ולענין הכלים שבישל בהם העכו"ם לחולה בשבת דבר שיש בו איסור משום בשולי עכו"ם כתב הער"ה שם ביו"ד או' כ"ד דיש לסמוך בזה על הרא"ה דא"צ הכשר יעו"ש, וכ"כ חכ"א שם דאחר מעל"ע יש להתיר הכלים אפי' בלא הגעלה יעו"ש, אמנם בספרו ח"א כלל ס"ט או' ט"ז כתב דהכלים צריכים הכשר ואפי' כלי חרס דיו אם מגעילו ג"פ ובדיעבד אם בישל בו (היינו קודם מעל"ע) ויש רוב בתבשיל מותר והמיקל שלא להגעיל כלל לא הפסיד עכ"ד, וכ"כ הברכ"י ביו"ד סי' קי"ג או' ח"י בשם ס' בתי כהונה דלכתחלה ראוי למיחש לחומרא ולהכשירו ובדיעבד אם בשלו בו (והיינו אפי' קודם מעל"ע) קודם הכשר התבשיל מותר יעו"ש, וכ"כ הרב בן א"ח שם דהכלים צריכים הכשר ורק בדיעבד אם בישל בהם ויש רוב בתבשיל מותר יעו"ש, ונראה לענין דינא כיון שרבו הדעות בזה דלכתחלה יש להחמיר להכשירם ובדיעבד אם בישל בהם בלתי הכשר אפי' תוך מעל"ע התבשיל מותר והמיקל שלא להגעילם כלל ולהשתמש בהם אחר מעל"ע לא הפסיד:
סעיף קטן לג
לג) שם בהגה. משום שגדל והולך וכו' ומיירי בפרי שלא נגמר בישולו. ב"י. אבל בנגמר בישולו לא אמרינן שגדל והולך ומועלת בו הכנה. מ"א סק"ח. א"ר או' ח' ר"ז או' י' מיהו התו"ש או' יו"ד כתב על דברי המ"א הנ"ז דיש לדחות יעו"ש:
סעיף קטן לד
לד) שם בהגה. ויש בו משום מוקצה. מיהו כל מה שנעשה לחולה מידי דאסור לבריא משום מוקצה או משום שירבה בשבילו מותר לבריא במו"ש מיד ולא בעינן בכדי שיעשו דלא בעינן בכדי שיעשו אלא כשנתחלל שבת או בשוגג או במזיד אבל היכא שנעשה בהיתר ואינו אסור לבריא אלא משום מוקצה או משום שמא ירבה בשבילו לא בעינן בכדי שיעשו דליכא למיגזר מידי לבוש:
סעיף קטן לה
לה) עכו"ם שבישל לצורך ישראל בריא משקה הקאו"י ושתאו ישראל תולה שאין בו סכנה ונשתייר לו ממנו אסור לו לשתות המותר שכיון שנתרפא נתרפא. ואם מתחלה נעשה ע"י גוי לצורך חולה ישראל והבריא מותר לו. ואם ישראל בישל לצורך חולה והבריא אעפ"י שהרב בית יעקב התיר כיון שבישל בהיתר מ"מ דעת הרב המחבר בלתי הכרע ואין ולאו ורפיא בידיה. נחפה בכסף סי' ג' והביאו עוקרי הד"ט סי' י"ד או' ג' וכתב שם בסוף האות דהר"ף בתשו' שלאחר ליקוטי הפרדס דף כ"ו ע"ד פסק דהמבשל בשבת לחולה והבריא מותר לו לאכול ממנו יעו"ש:
סעיף קטן לו
לו) [סעיף ג'] כשם שאסור לבשל באור וכו' והמבשל בתולדות. האור חייב. גמ' מ"א סק"ט. תו"ש או' י"א. ולכך. גזרינן תולדות חמה וכו' תולדת האור:
סעיף קטן לז
לז) שם. כגון ליתן ביצה בצד הקדרה וכו', ואם נצלית שם כמאכל בן דרוסאי חייב משום מבשל כמו בצולה על האור. ר"ז או' ז' וכמה הוא שיעור מאכל בן דרוסאי עיין לעיל סי' רנ"ג או כ"ח:
סעיף קטן לח
לח) שם. ואפי' בתולדות חמה וכו' פלונתא דר' יוסי ורבנן ופסקו הרי"ף והרמב"ם כרבנן ב"י, וכ"כ ב"ח והאחרונים דק"ל כרבנן דאסרי בתולדת חמה ונ"ל דאפי' בדעבד אסור ומ"מ אפשר דלאחר שבת מותר אף למבשל עצמו וצ"ע לדינא הגרע"א:
סעיף קטן לט
טל) שם. וכן אסור להטמינה בחול וכו' גזירה שמא יטמיננה ברמץ או שמא יעשה גומא פרישה או' ו':
סעיף קטן מ
מ) שם. וכן אסור להטמינה בחול וכו' אפי' מבע"י ואפי' לגלגלו ע"ג החול בשביל שתצלה נמי אסור. כ"כ הרא"ש והביאו הב"ח והמ"א סק"י וכ"כ הר"ז או' ז' מיהו בחידשי רע"א הביא בשם הרשב"א דמותר להטמין בו מבע"י יעו"ש. אבל דעת הפו' נראה כהרא"ש. ומ"מ כתב רש"ל בתשו' (סי' ס"א) דמותר לצלות על גג רותח מחמה דלא מחלף בתולדות האור יעו"ש והביאו מ"א שם וכתב דאין דבריו מוכרחים וגם בט"א חולק עליו ובירושלמי איתא בהדיא דאסור עכ"ד. ומיהו הנ"ץ ולחם משנה פ' כירה פסקו כרש"ל. א"ר או' ט' אבל התו"ש או' י"ד כתב כדברי המ"א. וכ"נ דעת הנה"ש או' ו' וכ"כ האחרונים:
סעיף קטן מא
מא) כתב הרמב"ם (פ"ט דין ג') המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם פטור דהוי כתולדות חמה. וכ"ה בגמ' וכ"מ במשנה פ"ט דנגעים. ובסנהדרין (דק"ח ע"א) אמרינן דנשתיירו מהמבול ואפשר דמ"מ הו"ל כתולדת חמה. מ"א שם. תו ש שם. ר"ז או' ח':
סעיף קטן מב
מב) וכתב הר"ן דאסור להעמיד מאכל ע"ג חמי טבריה אבל מע"ש מותר. ולהניח בתוכו אסור כמ"ש סי' שכ"ו סעי' ג'. מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם ר"ז שם. ובחידושי רע"א מצדד דגם על תולדות האור מותר להשהות דלא גרע מכירה גרופה דמותר משום דלא שייך שמא יחתה יעו"ש:
סעיף קטן מג
מג) שם. וכן אסור להטמינה בחול וכו' לאו דוקא חיה כדי שתצלה אלא אפי' היא צלויה כבר ומטמינה שם אפי' מבע"י כדי לשמור חומה אסור. רש"ל בתשו' שם. כנה"ג בהגה"ט. א"ר שם:
סעיף קטן מד
מד) ואיתא בש"ס נותנין תבשיל לתוך הבור כדי שיהא שמור בתוכו ולא גזרינן שמא יבא להשוות גומות. תו"ש שם. ותמה על הטור וש"ע שלא הביאו דין זה:
סעיף קטן מה
מה) שם. אבל בחמה עצמה וכו' דאין דרך בישול בכך וחמה באור לא מחלפא דניגזור הא אטו הא. ר"ן. פרישה או' ה' תו"ש או' ט"ו. לב"ש:
סעיף קטן מו
מו) וכתב בתשו' שער זקנים ח"ב בית מלוא דף פ"ו בד"ה עוד בשם הלק"ט דבאש המתהווה ע"י הזכוכית שמתעגל ניצוץ השמש ונבער בו הוא תולדת החמה והוא דרבנן יעו"ש. והביאו פ"ת. אמנם עיין בשו"ת לב חיים ח"ג סי' ס"ח שנשאל ע"ז. והשיב דכשעשאו בשבת עצמו ודאי עבר אטימרא דרחמנא דלא תבערו אש שכ"כ חו"י דאסור ואף דבס' טל אורות במלאכת המבעיר חלק עליו והתיר זהו רק במדליק נר מטעם שרגא בטיהרא למאי מהניא אבל אם היום קר ועי"ז נעשה מדורה ונתחמם הבית או לבשל וכדומה ודאי חייב. ואפי' אם עשאו מע"ש והודלק בשבת בזריחת השמש נמי אסור מדינא יעו"ש והביאו א"ח סי' רנ"ה או' א':
סעיף קטן מז
מז) אין מגלגלין ביצה בשבת בסיד רותח מכח האור. יש לפרשו בעוד שהוא רותח מכח האור אבל אם נצטנן וחזר ונרתח במים שכבהו יש מקילין ואינו כלום שהרי אף משנצטנן מרתיח את מקומו ולא זז ממנו רתיחה שמכח האור אלא שהיא מתוספת בשעת הכיבוי. ומאירי. פת"ע או' יו"ד:
סעיף קטן מח
מח) מה דק"ל מליח כרותח דצלי הא מד"ת לענין שמבליע כמו כלי אבל ליחשב כמוצלי לענין איסור בישול בשבת או לאסור הפסח שמלחו משום צלי מחמת ד"א לא. נוב"י מה"ת סי' כ"ג יעו"ש. והביאו שעת או' ז' ולפ"ז משמע דהמבשל אחר מליחה חייב. וכ"כ המש"ז או' ו' וכן העלה בס' מנחת פתים יעו"ש:
סעיף קטן מט
מט) [סעיף ד'] יש בו משום בישול וכו' והוי יודע שכל דינים דאסורים משום בישול אפי' ליתן על הכירה או התנור קודם היסק אסור כמ"ש ססי' רנ"ג. מ"א ס"ק י"א. תו"ש או' ט"ז. ר"ז או' ט' ח"א כלל ך' או' י"א:
סעיף קטן נ
נ) שם. יש בו משום בישול וכו' וכל שיש בו משום בישול אסור בכל ענין ואף אם בישלו ע"י עכו"ם אסור כבסעי' א' א"א או' י"א:
סעיף קטן נא
נא) שם. יש בו משום בישול וכו' והוא דעת הרא"ש והטור וכ"מ מפרש"י דאפי' תבשיל שנתבשל כל צורכו ויש בו מרק אם נצטנן וחוזר ומרתיחו יש בו משום בישול וחייב כמ"ש בב"י אבל הרמב"ם פ"ט כתב דהמבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר שא"צ בישול כלל פטור עכ"ל משמע דאפי' מניחו על האור ליכא אלא איסור דרבנן. וכ"כ המ"מ פכ"ב בשם הרשב"א דלד"ה תבשיל שנתבשל מע"ש ונצטנן מותר לחממו כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו והוא שלא יתן ע"ג המדורה או ע"ג כירה עכ"ל והביאו ב"י וכתב מדלא חילק בין יש בו מרק לאין בו אלמא בכל גוונא שרי לתתו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת וכתב שכ"נ דעת הר"ן בפ' כירה יעו"ש. וזהו שכתב מור"ם ז"ל לקמן בהגה סעי' ט"ו ויש מקילין וכו' ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי. יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ט' ח"א כלל ך' או' י"ג וה"ד למקום שכבר נהגו להקל אבל במקום שלא נהנו יש להחמיר כדעת הש"ע. ומיהו כתב הברכ"י בשיו"ב או' א' דע"י עכו"ם שרי כיון דאיכא מאן דשרי אף ע"י ישראל יעו"ש:
סעיף קטן נב
בנ) שם. יש בו משום בישול וכו' פי' וחייב עליו חטאת ואפי' לא בישל על האור ממש אלא בתולדות האור. והא דאמרינן כל שבא בחמין מע"ש שורין אותו בחמין בשבת התם איירי בדבר יבש בלתי רוטב וכמ"ש בדברי הש"ע בסמוך. עו"ש או' י"א:
סעיף קטן נג
גנ) שם. יש בו משום בישול וכו' כתב הב"י וז"ל ומשמע לי כל שהיד סולדת בו מקרי רותח עכ"ל כלומר דאם עשה אח"כ שיהיה הקדירה מרתיח פטור כיון שכבר ג"כ היתה היד סולדת בו ומדלא כתב רבותא יותר דאפי' אין היד סולדת ועדיין חם קצת שאינו חייב אם מרתיח משמע דס"ל דאפי' לא נצטנן לגמרי אלא עדיין חם מעט ואין היד סולדת אם עשה אח"כ שיהא שהיד סולדת בו וכ"ש שיהא מרתיח דחייב משום מבשל וכן מוכח מל' ב"י לעיל סי' רנ"ח יעו"ש. עו"ש או' י"ב. ושיעור יס"ב עיין לקמן סעי' י"ד ובדברינו לשם בס"ד:
סעיף קטן נד
דנ) שם. אם נצטנן. ואם לא נצטנן אפי' שינה קצת מרתיחתו מותר. ב"י בשם רי"ו. מ"א ס"ק י"ב. והיתר זה עצמו אינו אלא בחמין דומיא דדין דבר יבש דבסמוך דפירושו סמוך למדורה אפי' במקום שהיס"ב וכדלקמן סעי' ט"ו או בחמין של כלי ראשון אחר שהעבירו מעל האש דאלו ע"ג האש ממש לעולם אסור. וממילא מוכח דבנצטנן דיש בו משום בישול הוא אפי' בחמין דכלי ראשון או בסמוך למדורה במקום שהיס"ב אסור. מט"י או' ב':
סעיף קטן נה
הנ) בכלי ראשון כ"ז שיס"ב אין בישול אחר בישול ואם אין יס"ב אף בכ"ר יש בישול אחר בישול אם מחמם אח"כ שיס"ב ואם הורק לכ"ש אף יס"ב י"ל דיש בישול אם מניחו אח"כ בכ"ר וכדומה. א"א או' י"ב:
סעיף קטן נו
ונ) שם הגה. וי"א דוקא אם מצטמק וכו' כלומר אבל אם מצטמק ורע לו אינו חייב משום מבשל אפי' אם נצטנן. והש"ע לא חילק בין מצטמק ויפה לו ובין רע לו דס"ל דאין לחלק בזה. וכ"כ הב"ח כדעת הש"ע דלא מצינו לחלק בזה אלא במקום דחיישינן שמא יחתה בגחלים אז אמרינן כיון דמצטמק ורע לו לא יחתה שלא יתקלקל המאכל אבל בכאן שאסור משום בישול ודאי דאין לחלק דמה לי מצטמק ורע לו או יפה לו כיון דמחמם המאכל. עו"ש או' י"ג. ומיהו י"א דגם הש"ע ס"ל כדברי הגה זז כמ"ש לקמן או' ק"ג יעו"ש:
סעיף קטן נז
זנ) שם בהגה. וי"א דוקא אם מצטמק וכו' הב"ח כתב על הגה זו דליתא דהך סברא דחויה היא אלא אפי' מצטמק ורע לו אסור. והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ד' מ"א ס"ק י"ג. וכ"נ דעת הלבוש שהשמיט דברי מור"ם הללו. מיהו הא"ר או' יוד כתב על הלבוש דאפשר דסמך אסעי' ח' וכבר כתבנו באו' הקודם די"א דגם הש"ע ס"ל כדברי הגה זו בסעי' ח' יעו"ש וכתב עו"ש הא"ר וכן הט"ז סק"ד ומ"א ס"ק כ"ז נראה שהסכימו לזה וכ"מ בס' מנחת כהן אלא שסיים (בס' מ"כ) שראוי להחמיר מפני שא"א בקיאין בכמה דברים אם מצטמק ויפה לו ואין להקל אלא א"כ ידוע בבירור שרע לו כגון לפת ותמרי ודייסא וכיוצא בו וכן מים אחר שנתבשל כל צרכו ודוקא נגד המדורהאבל אצל אשממש אפי' במצטמק ורע לו אסור עכ"ד. ועיין מש"ז סי' רנ"ט או' ג' שהביא ג"כ דברי מ"כ הנ"ז ועי"ש:
סעיף קטן נח
חנ) שם. ואפי' נתבשל כמאכל בן דרוסאי וכו' ר"ל וחיובא נמי איכא אפי' בעודו רותח דאע"ג דמוכח מדברי הרא"ש ז"ל דליכא חיובא אלא בלא הגיע למאכל בן דרוסאי כמ"ש בב"י מ"מ פסק בש"ע כדעת הטור משום דהכי מוכח מברייתא דפ' המביא וכ"ה דעת הרמב"ם כמ"ש בב"י יעו"ש. וכ"כ המט"י או' ב' יעו"ש:
סעיף קטן נט
נט) שם. ואפי' נתבשל כמב"ד וכו' אבל אם נתבשל כ"צ אפי' מצטמק ויפה לו לית ביה בישול. עו"ש או' י"ד. תו"ש או' י"ט:
סעיף קטן ס
ס) שם. ואפי' נתבשל כמב"ד וכו' ולענין דבר הנאכל כמו שהוא חי אם יש בו משום בישול. עיין להדרב"ז ח"א סי' רי"ג באמצע התשו' שכתב וז"ל לענין מלקות אינו לוקה אבל אסור מדרבנן ואם נתבשלו מאליהן כגון שהניחם מע"ש מותר לאוכלן בשבת. תדע שהרי דבר שנתבשל כמב"ד אין חייב עליו בשבת וטעמא כיון דאיכא מאן דאכיל ליה הכי שוב לא מחייב על בישולו וכ"ש דברים הנאכלין חיים לכל אדם עכ"ל וא"כ מדקאמר טעמא כמב"ד משמע אבל למאן דאית ליה יש בישול אם נתבשל כמב"ד והוא לדעת הש"ע ודעמיה ה"ה באלו הפירות דיש חיוב אם בשלם בשבת וכ"מ מדברי הש"ע לעיל סי' רנ"ד סעי' ד' ולקמן בהגה סעי' י"ד יעו"ש. וכ"כ הא"ז בה"ש סי' ס"ב בשה הריב"א דיין אין בו משום בישול מי שמחממו לשתיה וירקות הנאכלין חיין וכן פירות כאלו יש בהם בישול כיון שמשתנים לטעם אחר ולא דמי לבישולי עכו"ם דרבנן דהא מים אין בו בישולי עכו"ם וגבי שבת המבשלן חייב. וכתב עליו שם הא"ז דלפ"ז גם בשמן אין בו בישול אבל מ"כ שהריב"א חזר בו מדין יין הכ"ל יעו"ש. וכ"כ המש"ז או' ו' דפירות חיים יש בהם משום בישול. וכ"כ הברכ"י או' ג' בשם מהר"י מולכו ועי"ש מ"ש על דברי הרדב"ז הנ"ז והניח בצ"ע יעו"ש:
סעיף קטן סא
סא) שם. ואפי' נתבשל כמב"ד וכו' ושיעור מב"ד עיין בדברינו לעיל סי' רנ"ג או' כ"ח ודוק:
סעיף קטן סב
סב) שם. ותבשיל שיש בו מרק והיינו שרובו רוטב כמ"ש בב"י סי' רנ"ג ד"ה ומ"ש רבינו כל זמן שהיא רותחת בשם רי"ו שכתב בשם ר"י יעו"ש. וכן כתב א"ר או' י"א בזה הסי' בשם מנחת כהן אלא שכתב וצ"ע אבל במש"ז סי' רנ"ג או' י"ג ובא"א שם או' מ"א נראה שמסכים לזה דהולכין אחר הרוב יעו"ש. וכ"כ במש"ז סי' רנ"ט או' ג' יעו"ש:
סעיף קטן סג
סג) שם. אבל דבר שנתבשל כבר והוא יבש וכו' היינו שנתבשל כ"צ וכמ"ש סעי' ט"ו. וכ"כ העו"ש או' ט"ו. א"ר או' י"א. מט"י או' ב' ר"ז או' י"א:
סעיף קטן סד
סד) שם. מותר לשרותו בחמין וכו' ואפי' נצטנן לגמרי לבו"ש. תו"ש או כ"א. ר"ז או' י"א. ח"א כלל ך' או' ו':
סעיף קטן סה
סה) שם. מותר לשרותו בחמין בשבת. ודע דמשקה הקאוי שמרתיחין מים ומערבין קאוי בתוכו ופעמים שאין נותנים בו כל צרכו בודנו רותח על האש ובעת שנותנין אותו בכוסות מוסיפים ונותנין על הכוס משחיקת הקאוי כדי לבסמו ולתקנו אם מותר לעשות כן בשבת עיין בס' גו"ר כלל ג' מסי' ב' עד סי ט' שנפל בזה מחלוקת גדולה בין הרב גו"ר ובין חביריו כהר' יעקב פראגי ז"ל וכמה"ר משה ן' חביב וכמהר"א יצחקי ז"ל וכמה"ר משה חיון ז"ל דלדעת הגו"ר אסור לפי דעת הש"ע דאסר השרייה בדבר שלא בא בחמין דדוקא מדיחין אבל לא שורין דפי' אפי' בכלי שני דהא הקאוי אעפ"י שנקלה כבר לא חשיב בא בחמין לפי כשטוחנין אותו חזר להיות כדבר שלא בא בחמין דהא לא חזי לכוס אותו ואת"ל דגם לאחר הכתישה חזי למיכל מ"מ יש לחוש למאן דס"ל דיש בישול אחר אפייה ואפי' בכלי שני שהיד סולדת בו והיא הסברא שהביא הש"ע בסמוך סעי' ה' ועוד דאין עפר זה נשתה ונכלל במשקה אלא יוצא שומנו וביסומו במים ונשאר האבק בשולי הכוס כעפרא דארעא ומשליכין אותו לאיבוד ודמיא לבישול הסממים שהיה במשכן יעוש"ב. וחלק עליו כמהר"י פראג"י ז"ל וס"ל דאבק הקאוי חזי למיכל וטעמיה עריב והולכי דרכים מוליכין אותה עמהם כתושה וכשאין להם מקום לבשלה אוכלין ממנה ושותין עליה מים ומעבירין שעתה בזה והמוחש לא יוכחש דהא טעמא עריב ומתהנה ממנה האוכלה והאריך שם בטעם ההיתר. ובתשו' מהר"ם ן' חביב כתב כיון דהכוס הוי כלי שני דעת הש"ע להתיר ואין לחוש לבישול אחר אפייה דהרי בסעי' ה' הביא סברת האוסר לחוש לדבריו לכתחלה וכ"ש לדעת הכנה"ג דס"ל דסברא בתרא היא העיקר ולכך מותר לתת אבק הקאוי לתוך הפנג'אן שהוא כלי שני אפי' היד סולדת בו. וכן כמהר"א יצחקי ז"ל הלך בשיטתו להתיר כס' שנית של המתירין בסעי' ה' אלא דכתב דראוי להחמיר לכתחלה. וכן כמה"ר משה חיון ז"ל התיר בפשיטות יעו"ש בדבריהם בארוכה. והב"ד ממט"י או' ב' וכתב דלדבריהם שומעים כי הם הרבים ומסתבר טעמייהו יעו"ש. וכן בתשו' רב פעלים ח"ג סי' י"א משמע ופשיטא ליה דשרי ורק דשקיל וטרי בענין צביעת המים והסכים דצריך לתת מע"ש מעט קאוי במים שמרתיחין בכדי שיצבע מע"ש ואז ביום שבת כאשר ישפכו המים חמין בפנג"אן שהוא כלי שני אח"כ יתנו בתוכו קאוי כראוי יעו"ש. ועיין עוד לקמן או' פ"ד ודוק:
סה) ובענין הט"ע (שקורין בערבי ש"י) אם בשלו אותו או שרו אותו בחמין מע"ש אי שרי לערות עליו חמין בשבת עיין מ"ש לעיל סי' רנ"ג או' צ"א אבל לפי דעת האוסרים צביעה במשקין אין לו תקנה אלא א"כ יתננה בחמין מע"ש כדי שיתבשל ויצבע המים מע"ש דאי יבשלנו בע"ש ויניחנו יבש ויתן עליו מים חמין בשבת הרי צובע המים בשבת אלא צריך שיתן ט"ע בע"ש בחמין כל צרכו וכן נוהגין פעה"ק ירושת"ו. ולענין הסוכר אם יש בו משום בישול י"ת לקמן או' קי"ח:
סעיף קטן סו
סו) שם, מותר לשרותו וכו' פי דוקא לשרותו בחמין מותר אבל לחמם אותו על האור אפי' בלתי רוטב אסור לדעת הרמב"ם ז"ל מדרבנן אבל אינו חייב עליו כיון שנתבשל כבר. עו"ש או' ט"ז:
סעיף קטן סז
סז) שם, מותר לשרותו וכו' אפי' בכ"ר וכמ"ש סעי' ט"ו דאין בישול אחר בישול. וכ"כ התו' והמרדכי והר"ן דלא כב"ח דמחמיר. מ"א ס"ק י"ד. א"ר או' י"ב. תו"ש או כ"א ר"ז או' י' א ח"א כלל ך' או' ו' והא דמותר לשרותו אפי' בכ"ר היינו לאחר שהורד מעל האש דהכי הוא לשון שרייה וכ"כ א"ר או' כ"ד. אבל ליתנו בכ"ר שעל האש אסור וכמ"ש לעיל או' ס"ה יעו"ש:
סעיף קטן סח
סח) שם, מותר לשרותו וכו' ומשמע מלשון הש"ע דאם לא נתבשל מע"ש רק נשרה בחמין אסור לשרותו בחמין בשבת וטוב להחמיר אם היד סולדת בחמין. מ"א שם. אבל מלשון הלבוש לא משמע הכי ובפו' נראה עיקר כמ"א ומ"מ בכלי שני נראה להקל ולסמוך על הרמב"ם. א"ר שם. וכ"כ התו"ש סוף או' כ"ב:
סעיף קטן סט
סט) שם, אבל מדיחין אותו וכו' ואפי' בדבר לח שרי דאין זה בישול. מ"א ס"ק ט"ו. תו"ש שם. ור"ל דדוקא בשרייה יש לחלק בין לח ליבש אבל בהדחה אפי' דבר לח מותר:
סעיף קטן ע
ע) שם, אבל מדיחין אותו וכו' כתבו התו' (שבת ל' ע"א) לפי' רשב"א דמפרש דעירוי ככלי שני אתי שפיר הכא דאין שורין אותו בכ"ר אבל מדיחין אותו מכ"ר דרך עירוי אבל לפר"ת דמפררש דעירוי הוי ככ"ר ע"כ מדיחין אותי מכלי שני קאמר וא"ת מאי אריא מדיחין אפי' שורין נמי אומר ר"י דאפי' בכלי שני אין שורין דהואיל דהמים חמין מחזי כמבשל ואע"ג דתנן לקמן (עיין סעי' ט') אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי ה"ד תבלין שהן עשוין למתק את הקדרה ולא מחזי כמבשל א"נ רי"ה שורין אותו כיון דאיירי בכלי שני וכו' יעו"ש. ופסק ב"ח לחומרא כתירוץ א' של התו' דדוקא מדיחין אותו בכלי שני אבל לא שורין אפי' בכלי שני יעו"ש. וכ"כ העו"ש או' י"ז דלפי מה שפסק הש"ע בה פסח דק"ל דעירוי ככ"ר לחומרא ע"כ צ"ל מדיחין בכלי שני. וכ"פ מ"א ס"ק ט"ו. וכ"נ דעת הא"ר או' י"ג. וכ"פ הר"ז או' י"א ח"א כלל ך' או' ו':
סעיף קטן עא
עא) ונ"ל דבצל דינו כתבלין דעבידא לטעמא. מ"א שם. מיהו המחה"ש כתב דיש לאסור דלמא מתבשל וכתב שכן דעת הט"ז סק"ח וס"ק י"ד לאסור בבצלים יעו"ש והיינו אם היד הולדת בו בכלי שני כמ"ש בט"ז שם. אבל הר"ז שם כתב דנהגו להקל בבצלים בכלי שני שהיד סולדת בו כיעו"ש. ויתבאר עוד לקמן או' פ"ו:
סעיף קטן עב
עב) שם, חוץ מן הטלית הישן וכו' רש"י פירש שהוא דג מליח של שנה שעבר. וקולייס האספנין שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה. ואסור אפי' להדיח שזהו גמר מלאכתן והוי בישול ואמרינן בגמ' שאם הדיח מליח וקולייס האספנין בחמין חייב חטאת, וכתב בס' הפרדס דוקא שאינו נאכל מחמת מלחו אלא א"כ ידיחנו בחמין אבל אם ראוי לאכול קודם הדחה אין איסור בהדחה יעו"ש. עו"ש או' ח"י. ומ"ש אין איסור בהדחה היינו בצונן וכמ"ש בב"י בשם ס' הנ"ז ועיין באו' שאח"ז:
סעיף קטן עג
עג) שם, חוץ מן המליח הישן וכו' משמע דבמים צוננים מותר ולכן מותר לרחוץ את הערינג בשבת בצוננים אפי' הוא מלוח הרבה וכ"כ ב"י בסי' זה בשם הפרדס בדג שקורין טונינא. ט"ז סק"ה. ר"ז שם. ח"א שם. ועיין באו' שאח"ז:
סעיף קטן עד
עד) שם הגה. וה"ה כל דבר קשה וכו' וה"ה דבר מלוח שאין יכולין לאוכלו כלל בלא הדחה. מ"א ס"ק ט"ז ולכאורה קשה מה הוסיף בזה הא היינו ממש דין מליח הישן שכתב הש"ע. אכן נראה דבא לומר דדוקא אם א"א לאכלו כלל בלא חמין הוא דאסור אבל אם אפשר לאכול ג"כ ע"י הדחת צונן שרי ג"כ ע"י חמין ואם א"א לאכול ע"י צונן אסור בחמין ומותר בצונן וכ"ה בנ"י ובס' א"ר נתקשה בזה ולדעתי נראה כמ"ש. תו"ש או כ"ג ולפ"ז מותר להדיח הערינג אפי' במים חמין כיון דאפשר לאכלו ב"י הדחה אבל הט"ז סק"ה לא התיר אלא בצונן. מחה"ש ס"ק ט"ז. וכבר כתבנו באו' הקודם דכ"ה דעת האחרונים דאין להתיר אלא בצונן יעו"ש:
סעיף קטן עה
עה) שם בהגה. דאסור לשרותו בשבת וכו' הר"ז או' י"א כתב דהיינו בחמין אבל בצונן שרי ואעפ"י שנעשה עי"ז ראוי לאכילם יעו"ש אבל הח"א כלל ך' או' ו' כתב דאפי' בצונן אסור יעו"ש:
סעיף קטן עו
עו) [סעיף ה'] יש מי שאומר דדבר שנאפה וכו' זהו דעת הרא"ם שהביא הטור דיש בישול אחר צלי בדבר יבש וראייתו מהא דק"ל דאין יוצאין במצה מבושלת (פסחים מ"א ע"א) וגם ק"ל גבי פסח דאם צלאו ואח"כ בשלו חייב דמקרי בישול. והראבי"ה חולק עליו בזה וס"ל דשאני מצה דבעינן טעם מצה וליכא כדאיתא בברכות (ל"ח ע"ב) וגבי פסח הטעם הוא משום דכתיב ובשל מבושל מ"מ כמ"ש בב"י יעו"ש. ופשוט שלדעת הרא"ם אסור אפי' הוא עדיין רותח מחמת צלייה כמו בפסח דאין לחלק בזה. תו"ש או' כ"ד:
סעיף קטן עז
עז) וכתב הר"פ שבאפייה אחר אפייה וצלייה אחר צלייה י"א שגם זה אסור לדברי הרא"ם אבל הוא כתב שאפי' לדבריו אין אפייה אחר אפייה ולא צלייה אחר צלייה טור. וכ"כ ב"י דלד"ה אין אפייה אחר אפייה ואין צלייה אחר צלייה. וכ"כ העו"ש או' י"ט מ"א ס"ק י"ז. תו"ש שם. ועיין לקמן או' ע"ט:
סעיף קטן עח
עח) שם. יש בו משום בישול, וה"ה שיש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב. פסקי רקנ"ט בשם רא"ם וסמ"ג מ"א שם. תו"ש שם והא דיש צלייה אחר בשול כתב בשו"ת אורח לצדיק סי' ו' הוא דוקא במונח בפ"ע אצל האש בלא קדרה אבל בקדרה מותר אפי' בלא רוטב דשם בישול חד הוא. ומזה דן בצלייה אחר צלייה דמותר מ"מ בעינן דוקא שתהא צלייה שנייה כצלייה ראשונה אך אם שנוי ביניהם כגון פרוסת פת אפויה להניחה במקום שהיד סולדת לעשותה לחם ניקודים דאסור לפי שדרך הא' הוא בדרך אפייה והשני אינו בדרך אפייה ועוד אפי' בשניהם דרך אפייה אסור שנהנה במלאכת שבת בטעם חדש כמ"ש הט"ז סק"ו במצטמק ויפה לו יעו"ש. וכן אין להניח פת אפוי שנתקשה לתוך התנור חם שיתחמם ויתרכך דהוי מתקן. שו"ת מלחמות ארי סי' ז' יעו"ש: