כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים· רבי יעקב חיים סופר
סימן שטז
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] הצד צפור דרור למגדל וכו' והא דצפור אינו חייב אם הכניסו לבית אוקמינא בגמ' (שבת ק"ו ע"ב) דה"ד בצפור דרור שדרכו לדור בבתים ואינו ניצוד לפי שנשמט מזוית לזוית אבל עוף אחר כיון שהכניסו לבית ונעל בפניו חייב דניצוד הוא. ב"י, ועיין לקמן או' ו' ומשמע ברמב"ן פ' מצורע דצפור כולל לתורים ויונה ואווזים ותרנגולים צפור כל כנף וצפור דרור הם הקטנים ביותר ודרים בענפי אילן ומשוררים והם בעלי פטפוט ולטהרת מצורע מכפרין על בעלי פטפוט. א"א או' א':
סעיף קטן ב
ב) שם. הצד צפור דרור למגדל וכו' מפני שצפור דרור אף שהוא בבית קטן לא יכולין לתפשו. מ"א סק"א. וא"כ אפי' בבית שאין חלונותיו פתוחין אינו ניצוד דהוי מחוסר עדיין צידה. ט"ז סק"א. וכ"כ הב"ח. וכ"כ האחרונים:
סעיף קטן ג
ג) שם. הצד צפור וכו' לצידה לא בעינן שיעור אף שצד צפור ודעתו לאכילה לא בעינן שיעור אכילה שיהיה בו כגרוגרת דלא אזלינן בתר דעתו. מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' ל"א. ברכ"י או' א':
סעיף קטן ד
ד) שם. הצד צפור וכו' צפור שנכנס לבית דרך חלון הפתוח אע"ג שאינו ניצוד שם מ"מ אסור לסגור החלון או לסתום החור. ונ"ל דבזמן החור דיש צער צנה או צער אחר מותר לנעול אם אין כוונתו רק להציל מן הקור כיון דאין בו צידה דאורייתא אע"ג דהוי פ"ר בדרבנן אבל בשאר חיה ועוף דשייך בו צידה דאורייתא אסור אע"ג שאין מכוין כלל דהו. פ"א. ח"ץ כלל לאו' ב':
סעיף קטן ה
ה) שם. הצד צפור וכו' מי שפגע ביום ש"ק בקן והאם רובצת על האפרוחים אי מחייב בקיום מצות שילוח הקן. עיין להרב חת"ס חא"ח סי' ק' שנשאל ע"ז והשיב דלא מיבעיא לטעם הזוה"ק דמצות שילוח הקן הוא לעורר יללת אימא עילאה על בניה דפשיטא דבשבת ויו"ט אסור לעורר יללה לעילא אלא אפי' ע"פ הנגלה לאו ש"ד ועי"ש שכתב דאפי' היכא דליכא חיוב משום צידה אלא איסור מוקצה דרבנן אפ"ה אסור יעו"ש והביאו הפתה"ד או' א' ועי"ש מ"ש על דבריו יעו"ש. ועוד עיין להרש"ש ז"ל על ע"ח שער ט"ו פ"ג שכתב דצריך ליזהר שלא לעשות מצוה זו בעת שיש לזו"ן מוחין דגדלות כגון בעתות התפלה וכיוצא ולא במ"ט ימי העומר ולא מר"ה עד ש"ע כי בכל העתים האלו יש מוחין דגדלות יעו"ש ולפ"ז גם בשבת לא יש מקום למצוה זו כי בשבת נכנסין מוחין דגדלות וגם אין מסתלקין כידוע:
סעיף קטן ו
ו) שם. ושאר צפרים וכו' וכ"כ הלבוש. והב"ח כתב דאין לחלק בין צפור דרור לשאר עופות וכתב דכ"ה דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש יעו"ש. וכ"כ הא"ר או' ב' אבל הע"א בסי' תצ"ז סק"ט כתב דגם דעת הרמב"ם והפו' כדעת הש"ע דיש לחלק בין צפור דרור לשאר עופות יעו"ש וכ"ה דעת האחרונים:
סעיף קטן ז
ז) שם. ושאר צפרים וכו' מדסתם המחבר משמע דאין לחלק בין אווזים ותרנגולים לשאר עופות. עו"ש או' ב' ועיין לעיל או' א':
סעיף קטן ח
ח) שם. וצבי לבית וכו' או לגנה אי לחצר ונעל בפניו. הרמב"ם פ"י דין י"ט:
סעיף קטן ט
ט) שם. שהם נצודים בו וכו' והיינו שיכולים לתפשו בשחיה אחת ויכול להגיעו בריצה אחת וא"צ לישב בינתיים כ"כ המ"מ. והיינו נמי שיעורא שאין מחוסרין צידה וכמ"ש סי' תצ"ז. ובש"ס איתא נמי שיעורא אחרינא והיינו כל היכא דנגעי טולא דכתלי אהדדי והטור והמחבר השמיטו שיעור זה משום דלא פסיקא להו דהכל תלוי בהגבהות כתלים ורוחב הבית אלא שבזמן הש"ס היה להם שיעור ידוע לזה כמ"ש התו' ולכך נקטו הך שיעורא לחוד. וכ"ז כשהחלונות סתומין אבל כשהם פתוחין פשיטא דלא מיקרי צידה כיון שיכול לפרוח דרך החלונות. תו"ש או' ב' והיינו בעוף אבל צבי ושאר חיות שאינם יכולין לפרוח אפי' החלונות פתוחים והבית אינו מקורה חשיב צידה וחייב:
סעיף קטן י
י) שם. שהם ניצודים בו וכו' והשולה דגים מן הים לתוך ספל של מים ה"ז חייב אבל אם עקרו מן הים לבריכה שלמים ה"ז פטור. והצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה. הרמב"ם פ"י דין י"ט. מ"א סק"ב. א"ר או' ב' תו"ש שם. וכן הצד חיה ברשת רעועה דיכול לנתקו ולילך לה אין חייב חטאת ויניח ברשת ולא יטלו בידיו. א"א או' ו':
סעיף קטן יא
יא) [סעיף ב'] הצד צבי ישן וכו' שאילו דרכן לישמט כשמרגישין יד אדם וכשצדן הוי צידה ממש אבל חיגר או חולה או זקן פטור דניצודין ועומדין הן שאינן יכולין להשמט. ב"י ולבוש:
סעיף קטן יב
יב) שם. הצד צבי ישן וכו' ונראה דה"ה שאר מיני ניצודים וכ"מ בהרמב"ם וסמ"ג. א"ר או' ג':
סעיף קטן יג
יג) שם. או חולה. בגמ' פריך והא תניא חולה חייב ומתרץ הא בחולה מחמת אישתא (דהיינו חמימות) הא בחולה מחמת אובצנא. ופרש"י אובצנא עייפות שאינו יכול לזוז ממקומו וניצוד ועומד הוא אבל מדברי הרמב"ם פ"י נראה שמפרש שמחמת אובצנא חייב. ב"י וב"ח. והא דלא כתבו הטור וש"ע לחלק בין חולה לחולה וכאחד מן הפרושים כתב הב"ח דאפשר כיון שראה הטור שנחלקו באיזה חולה חייב לכך כתב בסתם דחגר חולה או זקן פטור כלומר דחולה דניצוד ועומד דומיא דחגר או זקן הוא דפטור ואם אינו כ"כ חולה חייב והדבר מסור לפי מה שמכירין בני אדם באותו חולה בין בחולה מחמת אישתא בין בחולה מחמת אובצנא דהדבר ניתן לשיעורין לפי מה שהוא חולה עכ"ל. וכן כתב העו"ש או' ד' בסתם דחולה הרבה מאד שאינו יכול לזוז ממקומו אפ"ה פטור אבל אסור ע"כ. משמע דכל חולה שאינו יכל לזוז ממקומו בין מחמת חמימוח בין מחמת עייפות הצדו פטור אבל אסור. וכ"מ מדברי הח"ר או' ד' מיהו הט"ז או' ב' פי' דברי הטור והש"ע כדעת רש"י דחולה מחמת עייפות הוא דפטור אבל מחמת חמימות חייב יעו"ש וכ"כ הר"ז או' ב' אמנם יכול לומר דגם לדעת הט"ז ודעימיה אם חולה כ"כ מחמת חמימות עד שאינו יכול לזוז ממקומו הו"ל כחולה מחמת עייפות והצדו בשבת פטור אבל אסור ויכול לומר דגם באופן זה חייב נמצא דיש בזה מחלוקת הפו' אבל מ"מ לכ"ע פטור אבל אסור:
סעיף קטן יד
יד) שם. או חולה וכו' ראה צבי ואמר לו תע"א תע"א ולא עשה בו מעשה ובא וישב שם עד הערב ולא הכניסו למקום המשתמר אין בו סרך אסור כלל. מהריט"ץ סי' רמ"ה. א"ר או' ו' ברכ"י או ב':
סעיף קטן טו
טו) צרעין שיצאו מהכוורת מותר לומר לעכו"ם להעמיד נגדן מטה משוח במי לימון ולדבר להן דברים עובים עד שיקבצו במטה ולקחת המטה עמהם וליתנו בכוורת מבלי שיסתום פתח הכוורת ואפי' לישראל אפשר דשרי. מהריט"ץ בתשובת הנ"ז א"ר או' י"ב ברכ"י או' ג' שע"ת או' ח"י:
סעיף קטן טז
טז) מי שצד תור או בן יונה ע"י עכו"ם בשבת וצוהו שיניחנו בתוך חלל חלון של זכוכית עבד איסור דאמירה לגוי ב' פעמים והגם דאח"ז נמלך ופתח פתח החלון שיברח העוף לא פקע בהא איסור צידה דעבד. לב חיים ח"ב סי' קצ"ח. והביאו הפתה"ד או' ד':
סעיף קטן יז
יז) שם. או חולה וכו' או קטן. הרמב"ם פ"י דין כ"ד. וכ"מ בתוספתא. א"ר או' ה' ואפשר קודם שיהא יכול לרוץ כ"כ. מאירי. פת"ע או' ו':
סעיף קטן יח
חי) שם. או חולה וכו' וכן לפעמים שארנבת חולה ומונח על הדרך אעפ"י שאינו יכול לזוז ממקומו מחמת חולי אסור ליקח אותו דהוי צידה וי"א דחייב ובלא"ה יש בו איסור מוקצה, ח"א כלל ל' או' ה':
סעיף קטן יט
יט) שם הגה. המשסה כלב אחר חיה וכו' וז"ל הרמב"ם (פ"י דין כ"ב) המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהם וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו ה"ז תולדת הצד וחייב וכן העושה כדרך הזה בעופות עכ"ל והביאו מ"א סק"ד וכתב משמע דאם לא עשה בעצמו מעשה פטור ומ"ש מור"ם ז"ל בהגה בשם הכלבו לאיסורא בעלמא קאמר עכ"ד. אמנם הא"ר או" ו' תמה על דברי מ"א הנז' שכתב דהכלבו לאיסורא בעלמא קאמר דמדקאמר מור"ס ז"ל בהגה הוי צידה משמע דחיובא איכא ועוד דהא איתא בהדיא בכלבו המשלח כלבים לרדוף אחר הצידה ורדף כדי שיגיע הכלב לתפסה חייב ע"כ. וע"כ כתב דמ"ש הכלבו ורדף כדי שיגיע וכו' היינו מעשה וכתב דכן יש לפרש דברי מור"ם ז"ל יעו"ש וכן הברכ"י או' ד' השיג על דברי מ"א הנז' ועל דברי הא"ר הנז' כתב דהעיקר חסר מן ההגה וע"כ כתב שלא דקדק מור"ם ז"ל לכתוב כל דברי הכלבו משום דלא נפקא לן השתא אי חייב או איסור לבד וס"ל דבכל גוונא איסורא איכא ומ"ש בהגה היו צידא הוא שלא בכיוון דבלא רדף ליכא חיובא אלא איסורא יעו"ש:
סעיף קטן כ
ך) שם בהגה. משום מושב לצים. וכל העושהו אינו רואה בשמחת לויתן. ד"מ או' ב' מ"א סק"ה. ואפשר אם פרנסתו בכך אין איסור רק אם לטיול הוא עושה אז הוי מושב לצים א"א או' ה':
סעיף קטן כא
כא) [סעיף ג'] כל שבעינו ניצוד וכו' היינו שדרך העולם לצוד מינים אלו כגון חיות ועופות ודגים. ר"ז או' ד' ודבורים משמע בב"י דהוא בכלל דבר שבמינו ניצוד אבל שאר פו' פליגי עליה וכ"מ מהגר"א סק"ו. וחגבים טהורין לדעת רש"י הוא דבר שבמינו ניצוד אבל הרמב"ם אין סובר כן עיין א"ר או' י"א. עכבר הוא דבר שבמינו ניצוד דיש מין עכברים שמשתמשין בעורן. ח"א כלל ל' או' ז':
סעיף קטן כב
כב) שם. אין במינו ניצור וכו' כגון צרעים וזבובים ויתושים וכיוצא באלו שאין דרך העולם לצוד מינים אלו מפני שאין בהם צורך ואעפ"י שהוא צד אותם לצורך פטור אבל אסור מד"ס אפי' לצודן שלא לצורך אלא כמתעסק בעלמא. ר"ז שם:
סעיף קטן כג
כג) שם. פטור אבל אסור. אפי' צדן לצורך. תו' והר"ן. מ"א סק"ו. א"ר או' ח' תו"ש או ה ר"ז שם:
סעיף קטן כד
כד) שם בהגה. שלא לסגור תיבה קטנה וכו' אבל גדולה ס"ל לרמ"א דלכ"ע שרי אפי' אם היה אדם עומד בתוכה לא יכול לתפשה בחד שחיה. מ"א סק"ז. מיהו הלבוש השמיט מ"ש רמ"א קטנה אלא אוסר אפי' גדולה. וז"ל הכלבו שלא ינעול שידה תיבה ומגדל שיש אוכלין בתוכו ומצויין שם זבובין הרבה אם לא יניח להם ריוח שיצאו בו ע"כ. ואף בחור קטן שאינו נראה לזבובין מותר. וכ"כ התו' גבי דבורים א"ר או' ט':
סעיף קטן כה
כה) שם בהגה. או לסתום כלים וכו' אלא יתן סכין או שום דבר בין הכיסוי לתיבה בענין שייכלו לצאת משם ואעפ"י שאין מכוין לצודן פסיק רישיה הוא. לבוש:
סעיף קטן כו
כו) שם בהגה. ויש מקילין וכו' והב"ח פסק להחמיר וכן עיקר. מ"א סק"ח. והט"ז סק"ד כתב להכריע דדוקא בספק אם יש שם זבובים איצ לבדוק אח"ז אבל אם רואה בודאי שיש שם זבובים יפריח מה שנראה בעיניו ואין לחוש יותר ובפרט דמידי דרבנן הוא שאין במינו ניצור יעו"ש אבל הא"ר או' יו"ד כתב דאין להקל בקיץ במקום שיש אוכלין וכתב שכ"כ באגודה פ' משילין:
סעיף קטן כז
כז) [סעיף ד'] פורסין מחצלת וכו' בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים גמ':
סעיף קטן כח
כח) שם. ובלבד שלא יכוין לצוד. דדבורים מינם ניצוד הוא. כ"כ הלבוש וכ"ה בב"י אבל מהרש"א בביצה דף ל"ו כתב דדבורים אין במינם ניצוד וכן הב"ח וכל האחרונים השיגו על ב"י בזה. א"ר או' י"א ועי"ש. וכ"כ לעיל או' כ"א יעו"ש ועיין באו' שאח"ז:
סעיף קטן כט
כט) שם. דלא להוי פסיק רישיה. ואע"ג דדבורים אין במינם ניצוד כדאיתא בביצה וכ"כ מהרש"א וב"ח וא"כ ליכא איסורא דאורייתא אפ"ה אסור משום פסיק רישיה ואם יש בו חור קטן אף שאינו נראה שרי דלא הוי פסיק רישיה. תו' ביצה. מ"א סק"ט. אבל כשאין בו חור כלל אז הוי פסיק רישיה ואסור אפי' במילי דרבנן. תו"ש או' ח':
סעיף קטן ל
ל) הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנס חיה לתוכה חייב אבל אם נכנס אח"כ לתוכה פטור אבל אסור משום שאיני יודע אם יצוד אם לאו. תו' שבת י"ז ע"ב. ונ"ל דמה"ט אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים. מ"א שם. ר"ז או' ו' וכ"מ בפסקי תו' לשבת או' ס"ב. וכ"כ האחרונים, ועיין ח"א כלל ל או' ז' וכן אסור לפתוח המצודה לפני החתול כדי שיאכל אותו והמצודה הויא כלי שמלאכתו לאיסור. חס"ל או' ב' ולכן אם העמיד המצודה מע"ש וניצוד בה עכבר בלילה צריך ליזהר שלא יסירו ממנה העכבר עד מו"ש. בן א"ח פ' וארא או' ז':
סעיף קטן לא
לא) ואם מותר להעמיד סם המות לזבובים או לעכברים בשבת עיין בס' שבות יעקב ח"ב סי' מ"ה שכתב דמותר אלא שבסוף אסרו משום מוקצה יעו"ש. וכ"כ בשו"ת קרית חנה סי' ד' לאסור יעו"ש וכ"כ האחרונים:
סעיף קטן לב
לב) [סעיף ה'] צבי שנכנס לבית וכו' מאליו. רש"י והר"ן. וא"כ כ"ש אם הכניסו לבית ונעל בפניו דחייב. וכ"כ הב"ח:
סעיף קטן לג
לג) שם. ונעל אחד בפניו וכו' היינו שסתם הדלת ואפי' בלא מנעל. א"א או' יו"ד. ר"ז או' ז':
סעיף קטן לד
לד) שם. ונעל אחד בפניו חייב. שזו היא צידתו. רש"י והר"ן עו"ש או' ז' ומיירי שהבית אינו גדול כ"כ דמטי ליה בחד שחיה וכמ"ש לעיל או' ט' דאי לאו הכי פטור אבל אסורין,
סעיף קטן לה
לה) שם. נטלו שנים פטורים. דכתיב בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה וא"כ כיון שכל אחד בפ"ע יכול לנוטלו הרי כל אחד אינו עושה אלא מקצתה, תו"ש או' ט':
סעיף קטן לו
לו) שם. אין אחד יכול לנעול וכו' ואם אחד אינו יכול ואחד יכול היכול חייב והשני הוי מסייע ואין בו ממש ופטור רמב"ם פ"א. מ"א סק"י. וכן הדין בכל מלאכות שבת. ר"ז או' ז' וזה שאינו יכול פטור אבל אסור. א"א או' יו"ד:
סעיף קטן לז
לז) שם. אין אחד יכול לנעול וכו' ואפי' אם הוא בעל כח גדול אלא שעושה באופן שהוא לבדו אינו יכול לעשותו כגון שעושה באצבע א' שצריך לסיועת אחר מקרי נמי אינו יכול וחייב. כ"כ התו' פ' המצניע (שבת דף צ"ג ע"א). תו"ש או' יו"ד:
סעיף קטן לח
לח) שם. ונעלו שנים חייבים. דאורחיה הוא לנעול בשנים והרי לכל אחד מלאכה דבלאו איהו לא מתעבדא. רש"י והר"ן:
סעיף קטן לט
טל) שם הגה. ואם הפתח כבר מגופף וכו' פי' הדלת סתום באופן שאין הצבי יכול לברוח. לב"ש:
סעיף קטן מ
מ) שם בהגה. ואם הפתח כבר מגופף וכו' וה"ה כשהיה צבי קשור בבית ונעל אעפ"י שניתר הצבי אח"כ אין אומרים לזה שיפתח את ביתו כדי שיצא הצבי כיון שבשעה שנעל בהיתר נעל. הר"ן. והביאו א"ר או' ט"ו. וכ"פ בן א"ח פ' וארא או' ד' ומ"ש המ"א ס"ק י"א דמיירי כגון שלא ננעל הדלת עדיין משקשרו הצבי בתוכו ומשמע דאם ננעל פ"א אחר שקשרו הצבי בתוכו אפי' אם אח"כ ניתר הצבי ונפתח הבית שרי לנעול כבר השיג עליו הא"ר או' ט"ז והביא ראיה מן התוספתא דאם נפתח הפתח ונעל חייב ואף שהיה ניצוד כבר יעו"ש. וכן הח"מ או' ג' השיג על דברי מ"א הנז' וכתב דאף אם כבר ננעל הפתח אם אח"כ ניתר הצבי ונפתח הפתח הנועלו חייב משום צידה יעו"ש: וכ"נ דעת האחרונים. ועיין עוד לקמן או' מ"ד:
סעיף קטן מא
מא) החתול דינא כשאר חיה ואסור לצוד אותה כמ"ש ססי' זה בהגה. ואם נכנסה לחדר אסור לסגור הפתח עד שיוציאנה משם אם יודע שהיא שם ואע"ג דאינו מתכוין לצודה וגם אינו רוצה בצידתה שאין לו צורך בזה כלל עכ"ז אסור אם יודע שהיא שם וע"כ במקום דשכיחי חתולים הרבה בבתים צריכים להזהר בדבר הזה מאד דאם נכנס לחדר ולכל מקום שיש לו פתח לנעלו ורואה שיש שם חתול שלא ינעול הפתח עד שיוציא את החתול עשם. בן א"ח שם או' ה':
סעיף קטן מב
מב) ולכן צריך להזהיר את העם שלא יניחו צבי וכיוצא ביום שבת בתוך החצר בלתי קשירה או סגירה בתוך הכלוב דאז אסור לנעול פתח החצר בשבת, בן א"ח שם או' ט':
סעיף קטן מג
מג) [סעיף ו'] יכול השני לישב בצדו. ואפי' אם כוונתו בשביל הצבי שרי כיון דכבר נצוד ע"י הראשון. הרמב"ן בליקוטיו על מס' שבת:
סעיף קטן מד
מד) שם. ואפי' אם עמד הראשון והלך לו וכו' כתב התיו"ט (בפי' המשנה) כלומר שהלך לו לתוך הבית דאי לא תימא הכי היאך אפשר שהשני ימלא מקומו של ראשון מבלי תת תחלה המקום פנוי מאין יושב ואז הצבי אינו ניצוד ונמצא כשהשני חוזר אח"כ וממלא הפתח הוא צדו להצבי ולמה יהיה פטור אלא כדפירשית עה"ל והביאו מ"א ס"ק י"א. וכתב הח"מ או' ג' כגון שלא ישב השני אצלו ברוחב הפתח זה בחצי הפתח וזה בחצי הפתח אלא שהראשון ישב ופניו כלפי פנים ומילא את הפתח ובא השני וישב ופניו כלפי חוץ גבו של שני לגבו של ראשון ומילא ג"כ את הפתח ועמד הראשון והלך לתוך הבית ועדיין הפתח סתום מחמת השני עכ"ל לב"ש. ומ"ש שם המ"א להשיב על דבר התיו"ט הנז' וס"ל כיון דכבר ניצוד ע"י הראשון אף אם ילך הראשון ויניח הפתח פתוח ואח"כ יבא השני לישב בפתח שרי כבר השיגו עליו הא"ר או' ט"ז והח"מ שם וכתבו דאף אם כבר ניצוד יש צידה אח"כ אם נפתח הפתח ובא אחד וסתמו ודברי התיו"ט נכונים וברורים יעו"ש. וכ"כ תו' חדשים בגליון פי' המשנה לר"ע בשם מוהרש"ח שהשיג על דברי מ"א הנז' וכתב דאליבא דדינא יפה כיון התוי"ט יעו"ש. וכ"כ א"א או' י"א דמתו' שבת ק"ו ע"ב ד"ה למה מוכח כהתיו"ט יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים. ועיין לעיל או' מ':
סעיף קטן מה
מה) וכתב המ"א בשם הרמב"ן ישב על הפתח ולא ידע שצבי בתוכו ואח"כ נודע שיש שם צבי מותר לו לישב עד שתחשך מפני שקדמה צידה למחשבתיה. מ"א ס"ק י"א. תו"ש או' י"א. ר"ז או' י"א. בן א"ח פ' וארא או' ד':
סעיף קטן מו
מו) וכתב הרשב"א שבירושלמי נראה שמותר לנעול לשמור ביתו אעפ"י שע"י כן ניצוד הצבי ממילא שרי ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד ע"כ ואין להקל כ"כ עכ"ל. והר"ן הקשה על הרשב"א דפסיק רישיה הוה ובש"ג כתב ליישב דעת הרשב"א יעו"ש ומ"מ אין להקל. מ"א שם. אמנם הא"ר או' י"ד והער"ה או' ב' הקשו על דברי הרשב"א הנז' מכמה סוגיות בש"ס דמוכח דאפי' לא נתכוין אלא לדבר היתר ונעשה האיסור ממילא דפ"ר הוא אסור וע"כ כתב הא"ר שם דאף אם עושה לשמור ביתו אם יודע שיש שם צבי חייב יעו"ש. וכ"פ התו"ש שם דלא כרשב"א. וכ"כ האחרונים:
סעיף קטן מז
מז) נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך גמ' מ"א שם. ור"ל דא"צ לפתוח לו מקום שיצא דהא אינו אלא שומר ורק דאסור ליטלו ביד משום מוקצה. לב"ש. ואם יש לו בית הולך ומניחו שם רק ביד אסור ליקח משום מוקצה. וביו"ט נמי מוקצה שניצוד היום הא בגוונא דנא שייך מוקצה מותר ליקח ביד דכבר ניצוד ועומד הוא. א"א או' י"א. ומ"ש דאם יש לו בית הולך ומניחו שם וכו' היינו במקום דליכא איסור הוצאה וכגון שיש עירוב ודוק:
סעיף קטן מח
מח) מותר לפתוח הבית מפני הצבי או לפרקו ממצודתו ובלבד שלא יטלטלנו. מ"מ. מ"א שם. א"ר או' י"ג. תו"ש שם. ר"ז או' י"ב:
סעיף קטן מט
מט) שם. השני פטור ומותר. לישאר יושב שם ואפי' אם עושה לשומרו מכאן ואילך אין בכך כלום שהצידה כבר נעשית והוא אינו עושה אלא שמירה. לבוש:
סעיף קטן נ
נ) שם. והראשון חייב. אבל אם לא מלאהו הראשון ומלאהו השני השני חייב. ב"ח:
סעיף קטן נא
נא) [סעיף ז'] אם לרפואה וכו' להתרפאות בבשרו או בעצמו. הרמב"ם בפי' המשנה לעדיות פ"ב מ"ה:
סעיף קטן נב
בנ) שם. אם לרפואה חייב. משום דהא במינו ניצוד הוא. תו"ש או' י"ב. ועיין לקמן או' נ"ה:
סעיף קטן נג
גנ) שם. ואם בשביל שלא ישכנו מותר. ואפי' אינה ממיתה מותר להנצל מצערא דגופא. לבוש.
סעיף קטן נד
דנ) שם. שלא ישכנו מותר. אף לכתחלה. גמ' וטור. א"ר או' י"ז:
סעיף קטן נה
הנ) שם. ואם בשביל שלא ישכנו מותר. בר"פ ח' שרצים מוקי לה כר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה. הר"ן בסוף פ' האורג. ובמקום היזקא לא גזרו. ולהרמב"ם (בסעי' שאח"ז ובססי' של"ד דס"ל כר"י מלאכה שא"צ לגופה חייב) הטעם משום דאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו ואפי' אין ממיתין שרי דהא אין במינו ניצוד. מ"א ס"ק י"ב. וכן פרש"י בר"פ ח' שרצים דנחש אין במינו ניצוד אלא שהר"ן שם והרשב"א הקשו על פרש"י הנז' דא"כ אמאי אוקימנא בגמ' מתנ' כר"ע דפטר במלאכה שא"צ לגופה אפי' לר"י נמי ליפטר אלא ודאי הנכון דפטר משום דהויא מלאכה שא"צ לגופה יעו"ש. וכ"כ התו' שם. וכן הוכיח התיו"ט פט"ז דשבת מ"ז דנחש מינו ניצוד יעו"ש וכן הא"ר או' ח"י והנה"ש או' ה' הקשו על דברי מ"א הנ"ז וכתבו דנחש במינו ניצוד הוא יעו"ש. והתו"ש או' י"ג והלב"ש כתבו דט"ס במ"א וצ"ל במינו ניצוד יעו"ש. ומיהו בעיקר הטעם דפוטר הרמב"ם כתב הא"ר שם בשם ס' יראים ופסקי רקאנטי דכל צידה שאינו אלא להבריח ההיזק ממנו מודה ר"י דלא מיקרי צידה:
סעיף קטן נו
נו) והצד נחש וכיוצא בו בשבת כדי לצחק בו אסור, הרמב"ם בפי' המשנה לשבת פט"ז מ"ז והרע"ב, וכתב שם התוי"ט דהאי אסור לאו דוקא אלא ה"ה דחייב. ועיין עוד לקמן סי' שכ"ח סעי' מ"ה:
סעיף קטן נז
זנ) [סעיף ח'] שמונה שרצים האמורים בתורה. בפ' שמיני החולד והעכבר וכו' מ"א ס"ק י"ג:
סעיף קטן נח
חנ) שם. שמונה שרצים וכו' כתב הר"ן החובל בח' שרצים עד שנצרר הדם חייב דכיון שיש להם עור העור מעכב הדם מלצאת ואלמלא העור מעכבו היה יוצא ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש אבל שאר שרצים כיון שאין להם עור שיעכב הדם אלו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ ומשו"ה כל שלא יצא לחוץ פטור אבל כשיצא לחוץ חייב אף בשאר שרצים משום נטילת נשמה. ט"ז סק"ה. וכ"כ הלבוש וכ"ש החובל בבהמה וחיה ועוף דחייב אפי' בנצרר הדם כיון שכולם יש להם עור, ועיין לקמן או' ס':
סעיף קטן נט
טנ) שם. הצדן חייב, אפי' סתם מפני שבמינם נצודין הם שצדין אותן לצירך עורן, לבוש, עו"ש או' ט' והר"ן כתב טעם אחר משום דאין דרכן להזיק וסתמן נצודין לצורך העור. והביאו מ"א ס"ק י"ד ור"ל דאין חילוק בין ח' שרצים לשאר שרצים אלא בסתמא דבח' שרצים סתמא הוה לצורך חייב ובשאר שרצים סתמא פטור אבל אם נתכוין לצורך אפי' בשאר שרצים חייב ואם בודאי לא נתכוין לצורך גם בח' שרצים פטור. מחה"ש. והא דחייב בשאר שרצים אם צדן לצורך היינו אם יש במינם ניצוד וכמ"ש בסעי' ג':
סעיף קטן ס
ס) שם, והחובל בהם וכו' י"א דחובל חייב משום מפרק שהיא תולדה דדש ואע"ג דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה מקרי גדולי קרקע ואינו חייב עד שיוצא דם כגרוגרות ממקום למקום. וי"א דחייב משום צובע, וי"א מפני נטילת נשמה (זהו שעורו בכל שהוא. מחה"ש) שבאותו מקום ולזה הסכימו רוב הפוסקים מ"א ס"ק ט"ו וכ"כ לעיל או' ח"ן בשם הר"ן והלבוש דהחיוב הוא משום נטילת נשמה שבאותו מקום יעו"ש וכ"כ התו"ש או' ט"ז, ר"ז או' ט"ו, וכ"כ האחרונים:
סעיף קטן סא
סא) שם, והחובל בהם וכו' ובחובל באדם או בבהמת חבירו דרך נקמה הרמב"ם (פ"ח דין ח') מחייב שעושה נחת רוח ליצרו והראב"ד פוטר יעו"ש. וה"ה בקורע פליגי (פ"י דין יו"ד) ונ"ל דחובל לרפואה חייב לכ"ע, מ"א ס"ק ט"ו א"ר או' י"ט, ח"א כלל ל"א או' ד' ואפי' המכה את חבירו דרך שחוק או שאוחז בבשרו בחוזק עד שנתאדם אסור מד"ס:
סעיף קטן סב
סב) מי שהכה את בנו בשבת לייסרו ומחמת הכאה עשה בו חבורה והוציא ממנו דם חייב דאין זה דרך יסור לתוכחה לבן קטן אלא כי בשגעון ינהג. לב חיים ח"ג סי' צ"ה יעו"ש, ועיין ח"מ סי' תכ"ד סעי' ב' ומ"א לעיל סי' רע"ח יעו"ש:
סעיף קטן סג
סג) לחצוץ שיניו במחט דיש חשש דיוצא דם או לחכך הרבה בבשרו דיש חשש דיוצא עור או דם לא יעשה כן לכתחלה. כף החיים להרח"ף סי' ל' או' צ"ז, בן א"ח פ' וארא או' י"ד. ובענין אם אסור לכחך דם שבין העינים עיין בדברינו לקמן על סי' שכ"ח סעי' מ"ח יעו"ש:
סעיף קטן סד
סד) שם. ושאר שרצים וכו' כגון חולעת ונחשים ועקרבים רש"י ר"פ ח' שרצים, וברטנורה ור"י פירשו נמי חלזונות, א"ר או' י"ט:
סעיף קטן סה
סה) שם. ושאר שרצים אינו חייב וכו' דכיון שעורם רך במהרה נצרר הדם אעפ"י שאין שם חבורה. מ"א ס"ק ט"ז. תו"ש או' י"ז ועיין לעיל או' ח"ן:
סעיף קטן סו
סו) שם. והצדן לצורך חייב, שהרי במינם ניצוד, תו"ש או' ח"י. ועיין לעיל או' נ"ה דיש פלוגתא כזה:
סעיף קטן סז
סז) שם, שלא לצורך או סתם וכו' דסתמן שלא לצורך הוא שאין ראויין לכלום והויא צידה שלהם מלאכה שא"צ לגופה ופטור, לבוש, תו"ש או' י"ט:
סעיף קטן סח
סח) שם העולה דג מן הספל של מים והניחו עד שמת חייב משום חונק ולא עד שימות אלא כיון שיבש בו כסלע (ואם היה הדג קטן מסלע הכל לפי קטנו, כלכלת שבת) בין ספיריו חייב שאינו יכול לחיות, שבת ק"ז ע"ב ורמב"ם פי"א דין א' ולא יבש ממש אלא כשזב ריר משם ונמשך האצבע שם כשמניחו עליו, גמ' שם ורי"ו ח' י' וא"כ צריך ליזהר שלא יצוה לעכו"ם ליטול דג מן החבית של מים אעפ"י שירא שימות, מ"א ס"ק י"ז. א"ר או' ך' תו"ש או' י"ט ר"ז או' י"ג, ור"ל שירא שימות ויסרחו המים ויהיה לו הפסד, לב"ש. והיינו אם מצוה להניחו ביבשה אבל אם מצוה להניחו לים שרי דאין זה נטילת נשמה עד שיניחו ביבשה כשיעור שיבש כסלע. א"א או' י"ז וכ"כ בנ"א כלל ל"א או' א' ומיהו לפי מ"ש מ"א סי' תצ"ז הק"ו בשם הירוש' דחייב משום קוצר וא"כ כיון שהעלהו מן המים חייב משום עוקר דבר מגידולו ואפי' דעתו להחזירו למים לפ"ז אסור לומר לעכו"ם ליטלו מן החבית ולהשליכו לים כיון דבשעת נטילה הוי מלאכה אמנם אנן ק"ל דהחיוב משום נטילת נשמה א"כ שרי לומר לעכו"ם ליטלו ולהשליכו תיכף למים אחרים וכ"כ האחרונים:
סעיף קטן סט
סט) רופאים המחזיקים עלוקה וצריך להחליף המים בכל יום מותר ע"י נכרי דכיון דמזונתם עליו מותר להחליף המים אך כיון שהם מוקצים מותר ע"י נכרים. ח"א פת"ע או' כ"ג:
סעיף קטן ע
ע) שם. ולהרמב"ם חייב. שפוסק במלאכה שא"צ לגופה כר"י דחייב לבוש. ורוב הפוסקים כסברה ראשונה. וכ"פ בשה"ג. א"ר או' ך' וכ"כ הגר"א וכ"ה דעת הש"ע. כמ"ש לעיל סי' י"ג או' ז' דכל היכא שסותם הש"ע ואח"כ מביא דעת החולקים דדעתו לפסוק כסתם אלא רק דחושש לדעת החולקים לכתחלה יעו"ש. ועוד עיין לעיל סי' רע"ח ובדברינו לשם בס"ד:
סעיף קטן עא
עא) [סעיף ט'] פרעוש הנקרא ברגות בלשון ערב אסור לצודו וכו' דתניא הצד פרעוש בשבת ר"א מחייב ור' יהושע פוטר.(שבת ק"ז ע"ב) וכתב ב"י ואע"ג דהלכה כר' יהושע מ"מ איסורא מיהא איכא דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהנך תלת דאיתא בס"פ האורג:
סעיף קטן עב
עב) שם. פרעוש הנקרא ברגות וכו' הר' יוסף פי' שהשחור הוא כינה ולבן הוא פרעוש ור"ת פי' איפכא ונהגו כר"ת. טור. והוא מדברי הרא"ש (פ"ק דשבת) שכתב דעמא דבר כדעת ר"ת. וכתב ב"י דגם המרדכי כתב סתם כדעת ר"ת וכן דעת הרמב"ם שכתב בפי"א רמשים שהם פרים ורבים מזכר ונקבה או נהוין מן העפר כמו הפרעושין ההורג אותם חייב כהורג בהמה וחיה ואח"כ כתב ומותר להרוג את הכנים בשבת מפני שהן מן הזיעה עכ"ל ושחורה הקופצת הנקראת ברגות בערבי הווה מן העפר וכינה ההווה מן הזיעה הוא הלבן וכדעת ר"ת. וכתב הר"ן וה"ה בפי"א דלהרמב"ן והרשב"א דעת אחרת בזה שהם סוברים שהשחורה הקופצת הנקראת ברגות כיון דאינה פרה ורבה מותר לצודה ולהורגה ופרעוש שהזכירו חכמים הוא מין רחש אחר שהוא פרה ורבה וכתב הר"ן דלפי דעתו שזו קולה יתירה, ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת ר"ת הכי נקטינן וכן נהגו עכ"ל ב"י. וכך הם דבריו כאן בש"ע וכ"ה הסכמת האחרונים. ומ"ש הט"ז סק"ו דפרעוש פרה ורבה עיין מה שהשיג עליו התו"ש או' כ"ב והמש"ז או' ו' כתב דיש מן העפר ויש פרה ורבה כמו עכבר יע"ש:
סעיף קטן עג
עג) שם. אסור לצודו וכו' אבל אין חיוב צידה כאן דהוי דבר שאין במינו ניצוד. ט"ז סק"ז. ומ"מ פטור אבל אסור מדרבנן ולכך משום צערא מותר לכתחלה. וכן מבואר ברמב"ם וסמ"ג וסמ"ק ופו' א"ר או' כ"א. תו"ש או' ך' וכ"א ר"ז או' ח"י:
סעיף קטן עד
עד) שם. על בשרו ועוקצו. משמע אבל אם הוא על בשרו ואינו עוקצו או על חלוקו מבפנים אסור לצודו. אמנם הט"ז סק"ח הכריע לומר דאם הוא על בשרו אפי' אינו עוקצו שרי ליטלו כיון שראוי לעוקצו ואם הוא על חלוקו מבפנים ואינו יכול להפילו כגון שלבוש בבתי שוקיים נמי המקל לא הפסיד יעו"ש. וכ"כ המ"א ס"ק ח"י די"א דמותר ליטלו מעל בגדיו מבפנים. והח"מ או' ח' כתב דלכ"ע שרי ליטלו מעל בגדיו מבפנים יעו"ש. וכ"כ הנה"ש או' ו' וכן הא"ר או' כ"ב התיר ליטלו מעל בשרו אפי' אינו עוקצו יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' כ"א. אבל אם הוא בענין שאינו ירא שינשכנו כגון על סרבלומבחוץ אסור ליטלו אבל יכול להפילו מעליו. ט"ז שם בשם התו' ונראה דה"ה המפלא בגדיו מפרעושים כיון שאינו ירא שינשכנו דאסור ליטלו ביד אלא מפילו משם כלאחר יד:
סעיף קטן עה
עה) שם. על בשרו ועוקצו. ונראה דה"ה בפשפש שהוא מין שרץ כשמוללין אוחו ריחו מאוס ביותר והוא מצוי בכותלים ובמטות וקורין לו בערבי ב"ק כמ"ש הרע"ב פ"ח דתרומות מ"ב וברש"י נדה דף נ"ח ע"ב יעו"ש דדינו כמו פרעוש דאסור ליטלו כ"א על בשרו ועוקצו וההורגו חייב כמ"ש באו' שאח"ז יעו"ש. אבל כפי הנראה דיש להקל יותר בפשפש מפרעוש בענין הנטילה ואפי' על בגדו מבחוץ שרי ליטלו אם אינו יכול להצילו כלאחר יד משום דעקיצתו מצערת הרבה יותר מפרעוש וגם מתחבא בבגדים ועוקץ אם אין מסירין אותו כידוע. ואח"כ ראיתי שכ"כ הפתה"ד או' יו"ד בשם ס' שם חדש עמוד זקנים דס"ג ע"ד יעו"ש:
סעיף קטן עו
עו) שם. ואסור להורגו, וההורגו חייב כמו שהורג חיה בהמה, גמ' וכ"כ לעיל או' ע"ב בשם הרמב"ם, וכ"כ העו"ש או' יו"ד. מ"א ס"ק י"ט. והיינו אם הורגו לצורך גופו אבל אם הורגו להנצל מעקיצתו הויא מלאכה שא"צ לגופה ופטור אבל אסור הוא ורק להרמב"ם חייב במלאכה שא"צ לגופה וק"ל כרוב פו' דפטור כמ"ש בסעי' הקודם גבי צידה יעו"ש, וכ"כ הברכ"י או' ה' יעוש"ב וכ"כ נ"א כלל ל"א או' ב' ר"ז או' י"ט. והגם דיש מתירין להורגו אם בא להורגו כמו שאר מזיקין לא ק"ל הכי כמ"ש בב"י וכ"ה הסכמת האחרונים:
סעיף קטן עז
עז) שם, ואסור להרגו, בימות החמה בלילה אם מתחכך בבשרו ומשים אצבעותיו שם ואינו יודע אם כינה או פרעוש אל ימיתנו שמא פרעוש הוא אלא יזיזנה משם, ס"ח סי' רס"ח, והביאו עו"ש שם, א"ר או' כ"ה. ונראה דה"ה בימות הגשמים צריך ליזהר שלא יהרגנו, וכ"נ מדברי העו"ש והא"ר שלא הביאו תיבת בימות החמה, וכ"כ הא"א או' כ"א בסתם אם נמצא כינה בליל ש"ק ואינו יודע מהו אף דרובא שכיחי לבנה לא אזלינן בתר רובא יעו"ש:
סעיף קטן עח
עח) שם אסור להרגו אבל רמשים שהויתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר וכתולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור, הרמב"ם פי"א דין ב' ומשמע במ"מ שם דהא דקאמר פטור לאו דוקא אלא מותר לכתחלה דומיא דכינה אבל הלח"מ שם כתב דחילוק יש מדחלקם הרמב"ם בתרי בבי ודוקא כינה מותר להרוג אבל תולעים של בשר וכו' פטור אבל אסור הוא יעו"ש ומ"מ תולעים הגדלים בפירות במחובר אסור להרוג דמקרי שרץ גמור מ"א סק"ך א"ר או' כ"ו, תו"ש או' כ"ד, והגדלים בחיי הבהמה בין עור לבשר משמע באסירייהו קיימי (ר"ל באיסור אמ"ה) מה"ת ואסור ליתן לבני נח וההורגן בשבת חייב, א"א או' ך':
סעיף קטן עט
עט) שם. ואסור להורגו. וכן אסור לזרקו במים. חו"י סי' קס"ד. וכ"כ האחרונים. ועיין מ"ש על דבריו הברכ"י או' ה' יעו"ש: