אור ברסלב

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים· רבי יעקב חיים סופר

סימן שז

סימן שו

סעיף קטן א

א) [סעיף א'] ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת וכו' מוז"ל היה נזהר מאד שלא לדבר בלשון לעז ביום שבת לא בלילה ולא ביום זולתי כשהיה אומר לנו איזה דרוש והיה צריך לאומרו בלשון לעז כדי שיבינוהו העם השומעים. גם היה נזהר שלא לדבר שיחה בטילה או דיבור של חול אפי' בלשון הקודש וכן היה נוהג בכל היו"ט כמו בשבת. שער הכוו' דף ע"ד ע"ד. פע"ח שער ח"י סוף פ' כ"א:

סעיף קטן ב

ב) שם. ודבר דבר וכו' אמיה דרשב"י כד הוה משתעיא מותר מילין בשבתא הוה אמר לה שבתא היא והות שתקא. ויקרא רבא סוף פ' בהר. ובירושלמי אמרינן בטורח התירו בשאילת שלום בשבת תו' שבת קי"ג ע"ב:

סעיף קטן ג

ג) שם. דבר פלוני אעשה למחר וכו' ואם הוא דבר מצוה מותר דלא כמ"ש האחרונים כאשר הוכיח במישור הא"ר או' א' ודחה ראייתם מס"ח סי' רס"ו יעו"ש. ברכ"י או' א' שע"ת או' א':

סעיף קטן ד

ד) וכן אסור לקרות בס' בשבת כדי להכיר מקום הצריך הגהה להגיה אותו למחר אבל אם הוא מכוין לקרות ואם ימצא טעות יגיה למחר מותר. הרדב"ז בתשו' סי' תר"ץ. ברכ"י או' ב' שע"ת שם:

סעיף קטן ה

ה) לעכב נכסי ראובן ביד שמעון אסור. רשד"ם ח' ח"מ סי' ק"ה. כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"א. א"ר א ו' ב':

סעיף קטן ו

ו) לישב בחנות של גוי בשבת אסור ואפי' אינו שותפו. זקן אהרן בתשו' סי' ל"ג. רו"ח או' א':

סעיף קטן ז

ז) לספר בשבת מאוהביו שמתו או שהן בצער אסור. ס"ח סי' ק"י. כנה"ג בהגה"ט. מ"א א"ר או' א':

סעיף קטן ח

ח) אל ידור אדם במקום שהשוק של נכרים בשבת כי א"א שלא יחטא בדבריו או בשום דבר. ס"ח סי' רס"ב. והיינו דוקא כשהשוק בשכונות היהודים. כנה"ג שם. מ"א סק"ג. א"ר שם:

סעיף קטן ט

ט) אסור לעכב העכו"ם בשבת בשביל החוב אבל יוכל לומר בחול לשופט מדוע לא עכבת העכו"ם בשבת. אגודה. מ"א סק"א. ובתשו' ב"ח סי' קמ"ו מתיר מי שיש לו חוב אצל האנס ובשבת נודע לו שהאנס ילך מן העיר ואפשר שלא ישוב עוד מותר לילך בשבת לקבול עליו אצל השר שיפרענו יעו"ש. והביאו א"ר סוף סי' זה. ח"א כלל ס"א או' ג' ומ"מ אם אפשר יעשה ע"י גוי:

סעיף קטן י

י) אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפי' לדבר בהן כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או האיך יבנה בית זה ובאיזה סחורה ילך למקום פלוני כל זה וכיוצא בו אסור. הרמב"ם פכ"ד דין א' וכ"כ בסמ"ג. והב"ד א"ר או' ב' וכתב דשותפו דנקט אורחא דמילתא וה"ה לאחר כמ"ש רמ"א סעי' ח' וכן בכלבו השמיט שותפו ונראה נמי אפי' לא אמר לאחר כלל אלא בפני עצמו כדמשמע מסתימת הש"ע ולבוש ומהר"ש וכלבו אלא דמסתמא אומר לאחר דמה ליה לדבר בפני עצמו יעו"ש:

סעיף קטן יא

יא) שם בהגה. מותר לספרם בשבת וכו' לא משנת חסידים היא והנשמר מלדבר דברי חול קדוש יאמר לו ואנשי מעשה נזהרין בזה שלא לדבר אפי' הכרחיים כ"א בלשון הקודש וקבלתי אדם המבקר לחבירו בשבת בשחרית לא יאמר לו כדרך שאומר בחול צפרא טבא רק יאמר לו שבת טבא לקיים זכיר את יום השבת לקדשו. של"ה. א"ר או' ג' וכ"כ המחב"ר או' א' דהוראה זו עיילוה למערתא דחסידי ולא קבלוה הגאון החסיד בעל של"ה ואחריו נמשך הרב החסיד בעל דעת חכמה פי"א דף י"ב ע"ב ואמור רבנן קדישי הנ"ז דלפי' ר"ת ופסקו הש"ע דאפי' שיחת חולין אסור להרבות גם זה אסור (וכצ"ל בש"ע ולא כמ"ש בדפוס ואפי' בשיחת דברים בטלים שהוא ט"ס אלא צ"ל ואפי' בשיחת חולין אסור להרבות) ומפורש בדברי הזוה"ק שהוא מחלל שבת כמ"ש הרב דעת חכמה שם בטוב טעם ודעת וכ"ש דמזה ימשך ודאי לדיבור אסור ובעל נפש יגדור גדר שלא יהיה בסוג מחלל שבת ח"ו. וריב לו להרב בעל דעת חכמה על מנהג שנהגו לבקר כתות כתות בש"ק לאוהביהם וכו' יעו"ש באורך דברי הקדושים חיים וקיימים עכ"ל ועיין לעיל או' א' שכ"כ בשם האר"י ז"ל:

סעיף קטן יב

יב) [סעיף ב'] אסור לשכור פועלים וכו' דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשכור פועלים. ריא"ז עי"ש. ער"ה או' ב' מיהו ח"א כלל ס"א או' ב' כתב דגם לדבר מצוה אסור לשכור יעו"ש:

סעיף קטן יג

יג) שם. ולא לומר לעכו"ם לשכור וכו' דוקא בדבר שלכל הפחות יש בו משום שבות אבל בדבר שאינו אלא חומרא בעלמא לא גזרו. הרד"ך בית כ"ב חדר ז' כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ב. תו"ש או' ג':

סעיף קטן יד

יד) שם. ולא לומר לעכו"ם לשכור וכו' ואפי' לומר לו בשבת שישכור פועלים לאחר שבת אסור. ח"א כלל ס"ב או' א' ופשיטא דאסור לומר לעכו"ם שיעשה לו מלאכה למחר. הרדב"ז בתשו' סי' תרפ"ד. ברכ"י או' ד':

סעיף קטן טו

טו) אסור לומר לעכו"ם שיאמר לחבירו עכו"ם לעשות מלאכה. מהר"ר גרשון אשכנזי בתשו' הובאה בשו"ת חו"י סי' מ"ט ונ"ג. וכן הסכים מהרי"ע בס' בני יהודה דף ס"ז ע"ב. ברכ"י או' ה' וכ"כ בס' שלחן עצי שטים סי' א' דישראל שאומר לעכו"ם. ועכו"ם לעכו"ם אחר הוי רק שבות אחד. וכ"כ בשו"ת שנות חיים סי' ל"ח וסי' קע"ה. אמנם בתפא"י על המשניות בכלכלת שבת בדמי אמירה לנכרי סי' ה' כתב דהוי שבות דשבות יעו"ש. ונ"מ לענין מ"ש לקמן סעי' ה' דשבות דשבות במקום מצוה או לצורך הרבה מותר יעו"ש. וא"כ כיון דרובא דרבוותא חשבה לה אמירת עכו"ם לחבירו לשבות אחת הכי נקטינן ורק אם יש עוד איזה צדדין להקל אפשר דיש לסמוך על המתירין ועיין שד"ח כללים מע' א' או' קע"ד:

סעיף קטן טז

טז) והנה בענין עיקר אמירה לעכו"ם בשבת. אם איסורו דאורייתא או מדרבנן עיין שד"ח כללים מע' א' או' קס"ד שהביא פלוגתא בזה יעו"ש:

סעיף קטן יז

טוב) שם. ואפי' לומר קודם השבת וכו' משמע דאפי' לשכור לו פועלים לבנות בחול דהוי שבות אסור. וכן דעת ר' סעדיה ור"ש בר ברוך והסמ"ג והטור דאמירה לגוי בע"ש אפי' בשבות אסור יעו"ש. אבל מדברי הרשב"א סי' תתע"ה משמע דשרי לומר לעכו"ם בע"ש לשכור לו פועלים בשבת לבנות בחול. וכ"כ הרוקח סי' פ"ח והריב"ש סי' שפ"ז דף רצ"ז. וכ"כ הרי"א ששון סי' קנ"ו שכ"נ מלשון הרמב"ם יעו"ש. וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' קל"ב דלא אסרינן אמירה לגוי בע"ש אלא כשאומר לו לעשות מלאכה יעו"ש. ער"ה או' ג' ועי"ש:

סעיף קטן יח

חי) וראיתי להרשב"ץ ח"ב סי' רפ"א דאסר לומר לגוי להביא חפצים מבית לבית בלא עירוב אפי' לדבר מצוה ואפי' א"ל כן קודם השבת יעו"ש. והוא אזיל לטעמיה דס"ל דלא התירו שבות דשבות אלא במילה שדוחה שבת כמ"ש סי' קצ"ז דאין הכל מודים להרמב"ם יעו"ש אבל לדידן דשרינן שבות דשבות במקום מצוה מותר וכ"ש כשאומר לו כן קודם השבת דאיכא מאן דמתיר אפי' שלא במקום מצוה, וכ"כ הרדב"ז דמותר מן הדין לומר לגוי בע"ש שיבא לנגן למחר דלא אסרינן אמירה לגוי מע"ש אלא במלאכה אבל הכה ישראל עצמו אינו אסור אלא משום גזירה ואיכא נמי מאן דמתיר לומר לגוי לנגן בשבת והבו דלא להוסיף עלה יעו"ש. ואע"ג דהרא"ש הביאו ב"י סי" תקי"ז אסר כה"ג גבי יונים לצורך ישראל ע"ש מ"מ סמכינן על הנך רבוותא להתיר בפשיטות מע"ש לצורך מצוה ואפי' מאן דמחמיר בשבות דשבות אפי' במקום מצוה לא יחמיר כ"כ מע"ש וכ"ש בכה"ג דהרי הגמ"ר כתב דבל"ה בר"ה שרינן אמורה לגוי משום דיכול להביא ע"י מחיצות בני אדם יעו"ש. ועיין מ"ש סי' תרנ"ה בשם ר"י וריטב"א דלא אסרו אמירה לגוי בשבות שאין בו מעשה בגוף הדבר כגון הוצאה מרשות לרשות יעו"ש. ער"ה שם:

סעיף קטן יט

יט) שם. אבל מותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית וכו' שרצונו שיעשנו בשבת הבאה. כ"כ בסה"ת והסמ"ג והגמ"י פ"י ודברים כפשטן הם תמוהים דמשנה שלימה שנינו פ' כל כתבי דאם הדליק העכו"ם מעצמו אסור לישראל ליהנות ממנו וכיוצא וכמ"ש לקמן סי' שכ"ה וכמו שתמה הגו"ר כלל ג' סי' כ"א ואחריו בס' י"א יעוש"ב. והרי תני בתוספתא פי"ד דבעכו"ם המכירו שעשה לעצמו אסור ליהנות מפני שמרגילו ועושה לשבת אחרת וא"כ איך הותר זה. ולכן נראה דאין להקל בזה אלא בדבר שאין גוף הישראל נהנה ממנו וכמ"ש הגו"ר. או שכבר יש נר ואש ועכו"ם מוסיף כמ"ש י"א. ברכ"י או' ו' ומ"ש הט"ז או' ב' על הטור ונטה דעתו להקל כבר פקפק עליו המש"ז או' ב' יעו"ש. ולפ"ז בכל הני שריותא נמי דכתב הב"ח לומר לעכו"ם שיקנח חוטמו והוא יבין שיקנח הפחם שבראש הנר וכן מ"ש שכנה"ג בהגה"ט או' ב' לומר הנר אינו מאיר והשפחה מבינה וחותכת ראש הפתילה או כשרוצה איזה ספר במקום שאין שם נר אומר לשפחה שתביא לו איזה דבר משם והיא תדליק את הנר וילך אחריה ונוטל הספר בכל זה אין להקל. וכ"כ עיקרי הד"ט סי' י"ד או' ק' בשם המו"ק יעו"ש וכ"כ כנה"ג בהגה"ט בשם שה"ג פ' שואל דהרמיזה בשבת עצמו לצורך השבת עצמו לכ"ע אסור. וכ"כ המ"א ס"ק ל"א דלא כהב"ח יעו"ש. ועיין לקמן או' ס"ד. ומיהו רק באומר הבית חשוך והשפחה תבין מאליה להסיר הפחם יש מתירין כמ"ש לקמן או' ה"ן:

סעיף קטן כ

ך) [סעיף ג'] אסור ליתן לעכו"ם מעות מע"ש לקנות לו בשבת. וה"ה אם נותן לו מעות בשאר ימי החול לקנות לו בשבת אסור. לבו"ש. ואפי' קצץ לו מכר לא מהני כיון שמזכיר לו לקנות בשבת וכמ"ש רס"י רמ"ז. ועיין לקמן או' כ"ה:

סעיף קטן כא

כא) שם. לקנות לו בשבת. ישראל ועכו"ם שותפים לקנות דבר מהמלך והמכירה בשבת אסור לצוות לעכו"ם לקנותו. בית יהודה סי' מ"ד. ברכ"י או' ז':

סעיף קטן כב

כב) שם. אבל יכול לומר לו קנה לעצמך וכו' ודוקא אומר קנה לעצמך הא לקנות לצורך ישראל אסור אף בלא נתינת מעות. א"א או' ג':

סעיף קטן כג

כג) שם. ואם אצטרך אקנה ממך וכו' בב"י כתב שזה נלמד מחמץ סי' תמ"ח סעי' ד' יעו"ש. וכתב בס' דברי צבי דף ל"ב דלפי מ"ש במ"א שם שמותר להבטיחו שוודאי יקנה ממנו וכ"כ במקו"ח שם. וט"ז כתב שם שיוכל לומר לו אתן לך ריוח וכ"כ הח"י שם א"כ ה"נ בשבת שרי לומר כן. א"ח או' ה':

סעיף קטן כד

כד) [סעיף ד'] מותר לתת לעכו"ם מע"ש לקנות לו וכו' ואם יום השוק בשבת אפי' אינו מזכיר בפי' שיקנה בשבת אלא נותן לו מעות שיקנה לו סתם ובאותו מקום אינו מצוי לקנות אלא בשבת שהוא יומא דשוקא כמו שרגיל בעיירות קטנות הו"ל כמזכיר יום השבת בפי' ובמקום שמצוי קצת גם בשאר ימים אין איסור אלא א"כ מזכיר בפי' יום השבת. ט"ז סק"ג. וכ"כ העו"ש או' א' מ"א סק"ג. א"ר או' ט' תו"ש או' ה' מחב"ר או" ג':

סעיף קטן כה

כה) וה"ה כשיום השוק בשבת אסור ליתן לו דבר למכור מ"א שם. אמנם מ"ש שם המא בשם מ"ב דבד' וה' מותר כבר הקשה עליו הא"ר שם וכתב הא ודאי אסור אפי' מיום ראשון לומר לעכו"ם שיעשה בשבת וכתב להוכיח כן מכמה פו' יעו"ש. וכן הסכים הלב"ש:

סעיף קטן כו

כו) ונראה דאפי' בהנהו דמתירין ב"ה עם השמש כגון נותנין כלי לכובס עכו"ם יש איסור אם נותן לו הכלים סמוך לשבת ואומר לו ראה שאני צריך להם בעו"ש דהו"ל כאומר בפי' שיכבסם בשבת. וכן לענין אם נותן לו מעות בע"ש לקנות ואומר לו (ר"ל שהיהודי רוצה לילך משם במו"ש א"כ מצוהו שיקנה בשבת. לב"ש) שילך לדרכו במו"ש. ט"ז שם. והביאו א"ר שם וכתב שהוא פשוט. וכ"כ הרב ב"ד חא"ח סי' צ"ט שאסור לצוות לגוי בע"ש לילך למקום רחוק לקצוץ הדס ללולב ולהתנות עמו להביאם בא' בשבת קודם חשיכה דוקא דהגם שקצץ עמו מ"מ כיון דהגוי ילך חוץ לתחום ויעקור מן המחובר לצורך ישראל לא שייך לומר בדידיה קא טרח. והביאו הפתה"ד או' ד' יעו"ש. ועיין לקמן או' מ"ה:

סעיף קטן כז

כז) וכתב עו"ש הט"ז דמה שהתירו אם לא זכר לו שיקנה בשבת מ"מ לא יהנה ישראל ממנו באותו שבת דעכ"ף עשה בשביל ישראל וזה דומה לעכו"ם שהדליק נר בשביל ישראל ואפי' אם קוצץ לו שכר ע"ז לא מהני דמ"מ עושה המלאכה שהביל ישראל עכ"ל. ומיהו הא"ר והתו"ש שם הקשו על דברי בט"ז הנז' ונראה שדעתם להתיר להנות ממנו אף באותו שבת יעו"ש. אמנם עיין בס' חקר הלכה שכתב להליץ בעד הט"ז והביאו א"ח או' ז' וכ"נ דעת המש"ז להחמיר כהט"ז וגם נראה מדבריו שצריך להמתין לערב בכדי שיעשו יעו"ש:

סעיף קטן כח

כח) עיר שרוב משא ומתן הוא במיני דגן והשר לא התיר להוציא החוצה אלא ביום השוק שעושים בכפר ובו ביום הותר להוציא סך דגן בפרוע פרעות ולקבל פתקא מבית המכס אי שרי לישראל למסור דגן בא' מימי השבוע לעכו"ם והוא יוציאנו מהכפר ביום השוק שהוא בשבת תמיד והעכו"ם הוא עושה הכל ויקח הפתקא מהמכס ולא יזכיר שם ישראל והעכו"ם בא בשכרו על דבר זה האריך הזר"א חא"ח סי' ל"ה וצדד בכמה צדדין ובצירוף כל צדדי ההיתר ושהוא במקום פסידא הסכים עם רב א' להתיר יעוש"ב. מחב"ר או' ד':

סעיף קטן כט

כט) שם. מותר לתת לעכו"ם מע"ש לקנות לו וכו' וכל זה מיירי בקצץ דבל"ה אסור בכל גווני כמ"ש סי' רמ"ה סעי' ה' והט"ז והעו"ש כתבו דין זה ממשמעות דברי סמ"ק ולא זכרו דברי המחבר בסי' רמ"ה. תו"ש או' ה':

סעיף קטן ל

ל) שם הגה. וכן מותר ליתן לו בגדים וכו' והיינו בקצץ כמ"ש סי' רמ"ה סעי' ה' להדיא. תו"ש או' ז':

סעיף קטן לא

לא) שם בהגה. ובלבד שלא יאמר לו למכרן בשבת. ועיין בשו"ת בית היוצר בא' ששולח סחורה לעיר אחרת לשפידיטער שם למכור שם בעת שיקרה קונה והשפידיטער הוא ישראל אך לא מיראי ה' ומוכר גם בשבת אם יש איסור על המשלח בזה. והעלה דמהיות טוב שיתנה המשלח בפירוש שלא ימכור בשבת ואם הוא באופן שא"א להתנות יש להקל יעו"ש. א"ח או' ח':

סעיף קטן לב

לב) שם בהגה. מי ששכר עכו"ם וכו' מע"ש או בחול. לבוש:

סעיף קטן לג

לג) שם בהגה. ולקחה מבית ישראל וכו' דע"כ לא שרי אלא מבע"י קצת אבל בשבת אסור. מ"א סק"ה. תו"ש או' ח' ואפי' קצץ לא שרי אלא מבע"י לא בשבת. א"א או' ה':

סעיף קטן לד

לד) שם בהגה. וראוי לענוש העושה. בממון לפי עשרו או במלקות אם אין לו. ב"י סי' ש"ו בשם רי"ו לבוש. מ"א סק"ו ועיין לעיל סי' ש"ו או' ק"א:

סעיף קטן לה

לה) שם בהגה. וראוי לענוש העושה. וכתב ר"א ששון סי' קנ"ו דאם טעה שסבר שמותר אין עונשין אותו ונאמן לומר שעשה בשוגג. וי"א דהכא מיירי בשכיר יום אבל בקציצת דמים מותר והביא ראיות לדבר ועם כל זה לבי נוקפי עכ"ל. ומיהו בסי' רנ"ב משמע דאפי' קצץ אסור כיון שעושה בשבת. ונראה דאפי' ייחד לו מקום אסור כיון שהסחורה של ישראל ומיהו אם העכו"ם לקחה מבית ישראל קודם השבת אעפ"י שמפליג בשבת שרי. מ"א סק"ו. תו"ש או' ט' והיינו בקצץ הא בלא קצץ אף זה אסור. א"א או' ו' ועיין לעיל סי' ש"ו או' ק"א ואו' ק"ב:

סעיף קטן לו

לו) [סעיף ה'] אלא משום שבות וכו' אבל דבר שאיסורו מה"ת אסור ע"י עכו"ם אפי' לדבר מצוה כלקמן סי' של"א סעי' ו' וע"כ אסור לומר לעכו"ם להדליק נר כדי ללמוד ולהתפלל. וכ"כ ח"א כלל ס"ב או' ו' ועיין לקמן או' ל"ט:

סעיף קטן לז

לז) שם. מותר לישראל לומר לעכו"ם וכו' דהוי שבות דשבות דאמירה לעכו"ם אינו אסור אלא משום שבות וגם המלאכה בעצמה אינה אלא איסור דרבנן דהוי נמי שבות. ח"א שם:

סעיף קטן לח

לח) שם. מותר לישראל לומר לעכו"ם וכו' ומטעם זה למד זכות בתשו' שב יעקב סי' ט"ו על מה שנהגו שהעכו"ם בא לבהכ"נ ומכבה הנרות ליל שבת ויו"ט ויש עוד שם טעמים אחרים יעו"ש. והביאו הברכ"י בסי' של"ד או' ד', ובמחב"ר סי' תקי"ד או' א' ובשע"ת שם:

סעיף קטן לט

טל) ומה שנהגו באיזה קהלות לצוות לעכו"ם להדליק נרות בבהכ"נ משבת ליו"ט וכן ביוה"כ קודם נעילה. כתב הברכ"י בסי' תקי"ד או' ג' אי איישר חילי אבטליניה דרוב הפו' סוברים דלא הותר במקום מצוה אמירה לגוי אלא כשאינו מלאכה גמורה והחמירו האחרונים ובאלו אמרו שלא לסמוך על המקילין אפי' לצורך גדול כמבואר בסי' רע"ו בהגה ובדברי האחרונים וכ"ש לדידן דקבלנו הוראת מרן ומוכח שדעתו כמ"ד להתיר אמירה לעכו"ם במקום מצוה או חולי קצת בשבותין דוקא כמבואר סי' ש"ז. והביא שם דברי המלמד זכות על המנהג ודחה דבריו בטוב טעם יעו"ש. וכן הנוב"י בחא"ח סי' ל"ג קרא ערער על זה וביטל המנהג בקהלותיו יעו"ש. והביאו המחב"ר שם או' ג' יעו"ש. ומיהו עיין רב פעלים ח"ב סי' מ"ג שעשה איזה צדדים כדי להתיר להדליק עכו"ם נרות בבהכ"נ ולכבות והבאנו דבריו לעיל סי' רע"ו או' ח' יעו"ש:

סעיף קטן מ

מ) שם. והוא שיהיה שם מקצת חולי וכו' דאלו בחולה ממש הכולל כל הגוף או שיש בו סכנת אבר אפי' ישראל עושה שבות לחד מ"ד כמ"ש סי' שכ"ח סעי' י"ז ושבות שלא כדרכה אפי' במצטער שרי כמ"ש שם סעי' ל"ג. מ"א סק"ז. א"ר או' י"ג:

סעיף קטן מא

מא) שם. מקצת חולי וכו' ונראה לי דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות ע"י עכו"ם אפי' כדרכו ושבות ע"י ישראל שלא כדרכו אבל בל"ה אין להקל כלל. מ"א שם. תו"ש או' י"ב. מחב"ר או' ה' ער"ה או' ד' וכתב ודלא כהא"ר יעו"ש. ר"ז או' י"ב. ודוקא הפסד הבא פתאום אבל לא בהפסד שאין בא פתאום ומכ"ש אם היה יודע לפני השבת. א"א או' ז':

סעיף קטן מב

מב) בשבות דרבנן יש חילוק בין היכא דקא עביד מעשה להיכא דלא עביד מעשה. ת"ה סי' ס"ג. כנה"ג בהגה"ט:

סעיף קטן מג

מג) בשבות דרבנן יש חילוק בין מתכוין גמור ללא מתכוין בפסיק רישיה. מרדכי דשבת פ' הזורק ות"ה סי' ס"ז. כנה"ג שם:

סעיף קטן מד

מד) שם. או מפני מצוה. ה"ד לדבר מצוה לבו ביום לא למחר. נוב"י בתשו' ח"ב חא"ח סי' מ"ד יעו"ש. אבל הרב גזע ישי במע' א' או' קפ"א דקנ"ב ע"א חלק עליו וס"ל דאפי' למצוה דמחר שרי יעו"ש. רו"ח או' ה':

סעיף קטן מה

מה) שם. או מפני מצוה. ביום א' של סוכות הביא גוי אתרוג חוץ מתחום ע"פ צוואת ק"ק א' באשר שנפסל אתרוג שלהם עיין תשו' ד"מ סי' ל"ו דמחלק בין הובא חוץ לי"ב מיל או לא ומסיק עכ"פ דאמירה לגוי להביאו ודאי שרי יעו"ש. ועיין לעיל או' כ"ו ולקמן סי' תרנ"ה ודוק:

סעיף קטן מו

מו) שם. או מפני מצוה. אין לומר לנכרי להביא חמין או שכר בשבת מבית שנטמן החמין לבית שאוכלין שם. מהרי"ל בתשו' סי' קי"ו. כנה"ג בהגה"ט. ונראה דאם הוא דרך רשות היחיד או כרמלית מותר לדעת הש"ע משום דהו שבות דשבות מפני מצוה כדי לאכול סעודת שבת. ועיין לעיל או' ח"י ולקמן או' מ"ט:

סעיף קטן מז

מז) שם. אומר ישראל לעכו"ם בשבת לעלות באילן להביא שופר וכו' זהו לשון הרמב"ם פ"ו דין י' ומ"ש אומר ישראל לעכו"ם בשבת וכו' משום דלשטתיה אזיל שכתב בפ"ב דשופר דבזה"ז שחרב בהמ"ק כל מקום שיש ב"ד קבוע וסמוך בא"י תוקעין בו בשבת וכו' יעו"ש. אבל הטור לא כתב תיבת בשבת משום דפסק בסי' תקפ"ח שבת לאו זמן תקיעה הוא והגם דהרי"ף היה תוקע וסמך לו על מה דתנן משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהו תוקעין בכ"מ שיש בו ב"ד ורוצה לפרש אפי' ב"ד של ג' כתב עליו הטור שם דלא נהגו כן ושכל המפ' פירשו ב"ד של כ"ג שהן סנהדרי קטנה יעו"ש. אמנם על הש"ע יש לתמוה כיון דפסק בסס"י תקפ"ח כהטור דבזה"ז אין תוקעין בשבת א"כ למה הזכיר כאן תיבת שבת ועיין מחה"ש שכתב דמיירי שחל ר"ה יום שבת ויום א' ומביאו לצורך יום א' יעו"ש. ועוד י"ל דהש"ע כתב ל' הרמב"ם כמו שהוא לדוגמא בעלמא ללמוד ממנו כמו אלו הענינים ולענין דינא דשופר בשבת סמך על מה שיכתוב בסי' תקפ"ח כי שם עיקר מקומו:

סעיף קטן מח

מח) שם. ויש אוסרין. דס"ל דדוקא משום מילה שהיא גופה דחיא שבת התירו אמירה לעכו"ם בדבר שאין בו אלא משום איסור שבות אבל משום מצוה אחרת אסור לומר לעכו"ם לעשותו ב"י. אמנם דעת הש"ע כסברה ראשונה כמ"ש לעיל סי' י"ג או' ז' דכל היכא שסותם הש"ע ואח"כ כותב יש אומרים דדעתו לפסוק כסתם יעו"ש. וכ"כ בסתם לקמן סי' תקפ"ו סעי' כ"א. וכ"ה דעת מור"ם ז"ל בהגה. וכן סתם הלבוש לקמן סי' תקפ"ו. וכ"כ הב"ח דנהגו להקל כהרמב"ם. וכ"ה דעת האחרונים:

סעיף קטן מט

מט) ומכאן סמכו בעיר הזאת בשמחות וגיל או בגמילות חסד לחולים ולאבלים שולחים מתנות לבית החופה או מאכל לגמילות חסדים ע"י גוי דלכבוד חתן וכלה מצוה הוי. שכנה"ג בהגב"י או' ג':

סעיף קטן נ

נ) וכל זה דוקא אמירה לגוי אבל לעשות ע"י עצמו וה"ה מה שגומלים חסד לחולים ולאבלים בהביאם בידיהם מאכל וכדם על שכמם לכ"ע אסור אפי' לדעת הרמב"ם וסיעתו ולא ניתן ליכתב לרוב פשיטותו. מהר"ם די בוטון סי' כ"א. שכגה"ג שם או' ד':

סעיף קטן נא

נא) העוברים ע"ז אם לא התרה בהם חכם שדבר זה אסור אין ראוי לנדותם שהם שוגגין שחושבים אין איסור בדבר ומ"מ ראוי לעשות להם על מה שעברו על דרך מ"ש בפסקים וכתבים סי' נ"ה. ואם אחר ההתראה שהתרו בהם שהוא אסור חזרו ושגו באולתם מנדין אותם. מהר"ם די בוטון שם. שכנה"ג שם או' ה':

סעיף קטן נב

בנ) הא דשבות בדרבנן במקום מצוה התירו י"ל ע"י עכו"ם אבל ישראל שבות דשבות היכא דגזרו י"ל דאסור אפי' במקום מצוה. אורחים הוה מצוה והיינו הכניסם משדה לביתו. אבל הזמין אורחים מעירו י"ל לאו מצוה הוה ויש מקילין. סעודת שבת הוה מצוה. וכן לשמוח חתן וכלה. וא"כ לומר לעכו"ם למחוט הנר לסעודת שבת ביד ולא בכלי הוה שבות דשבות ובכלי י"ל הוה דבר תורה א"א או' ז' ועיין לקמן או' ק"ן:

סעיף קטן נג

גנ) ועיין בשו"ת זר"א סי' ל"א שצידד להתיר לשלוח עכו"ם לילך לפני היועצים בשבת להשתדל לגבות חוב מבע"ח גוי אם הוא הפסד מרובה דהגם שהעש"ג יכתבו בכתב שלהם הוא שבות ואם לא יעשה זה בשבת יפסיד יעו"ש. ובשו"ת שאלת יעבץ ח"ב סי' קל"ט צידד להתיר למסור לעכו"ם בע"ש פאקי"ט מרגליות והעכו"ם השליח ימסור בשבת לפוסט"א אף שהשליח צריך לכתוב יעו"ש. והב"ד המחב"ר או' ו' ואו' ז' והשע"ת. ועי"ש בגוף התשו' שכתב דדוקא במקום הפ"מ וגם יש לקצוץ עם העכו"ם ולפסוק דמי טרחתו ואי איכא טובת הנאה לעכו"ם א"צ יותר דאדעתא דנפשיה קעביד ודוקא אם אין הדבר ניכר ומפורסם שהוא של ישראל אבל בדבר מפורסם וניכר שהוא של ישראל אסור משום חשדא ובמקום שיש ספק הפסד המיקל לא הפסיד. ועי"ש ח"א סי' קס"ז שפסק לאסור להבטיח ספינה מטורפת בים ביום ש"ק אפי' במקום הפ"מ דגוף החיוב והשעבוד הוא קנין גמור והוי מו"מ בשבת יעו"ש. א"ח או' ט':

סעיף קטן נד

דנ) מי שמסר סחורה ביד עכו"ם מע"ש להוליכה בים או ביבשה ולא לקח כתב מוכסין מע"ש שפרע המכס אסור ליקח בשבת כתב מהמכס. לב חיים ח"ג סי' ס"א יעו"ש. ועיין עו"ש סי' ע"ט שכתב דמותר לישראל לילך בשבת אצל המושל לחבוש עכו"ם החשוד שהוא הבא במחתרת בליל ש"ק וגנב סך עצום ורב יעו"ש. א"ח סוף או יו"ד:

סעיף קטן נה

הנ) ומי ששכח בע"ש כיס של תפילין בבית העכו"ם והוא חוץ לתחום מותר לשלוח עכו"ם להביאם בשבת משום חשש שמא יעשה העכו"ם בזיון בהתפילין שישליכם למקום אשפה וכיוצא. לב חיים ח"ג סי' צ"ג יעו"ש. א"ח או' י"ב:

סעיף קטן נו

ונ) שם בהגה. דיש מקילין וכו' והיינו בעל העיטור. וכבר כתב רמ"א לעיל דיש להחמיר וכן עיקר כי הוא יחיד נגד רבים וכן מסיק מו"ח ז"ל. ט"ז סק"ד. וכ"כ לעיל סי' רע"ו או' ל"ב יעו"ש:

סעיף קטן נז

זנ) [סעיף ו'] אסור לחשוב וכו' דוקא ע"י דיבור אסור אבל ע"י הרהור מותר כדלעיל בסי' ש"ו סעי' ח' ליקוטי פר"ח:

סעיף קטן נח

חנ) שם. ודוקא שעדיין שכר הפועלים אצלו. שנמצא שצריך הוא לאותו חשבון לידע כמה הוא צריך ליתן להם. טור:

סעיף קטן נט

נט) שם ודוקא שעדיין שכר הפועלים אצלו. נראה פשוט דלא בעינן ודאי אצלו אלא גם אם הוא מסופק אם יש עדיין אצלו וע"כ בא לחשבון ואע"ג שלפי החשבון אין להם כלום אצלו אסור כיון דהחשבון היה לצורך אצלו משא"כ אם קודם החשבון ברור לו שאין להם אצלו נמצא דהחשבון ללא תועלת ובזה דוקא שרי דנקרא חשבון של מה בכך ומ"מ יש למנוע מזה מצד שיחה בטילה בשבת. ומבואר ברש"י שאם יש צורך בחשבון לאחר ג"כ אסור. ט"ז סק"ה. ועיין א"ר או' ח"י שמצדד להתיר ביש צורך בחשבון לאחר ומ"מ מסיים משום שיחה בטילה אסור להרבות יעו"ש. והביאו המש"ז או' ה' ומיהו עיין תו"ש או' ט"ו מ"ש על דברי הא"ר הנ"ז והסכים כהט"ז יעו"ש:

סעיף קטן ס

ס) שם. אם פורעם כבר מותר. דחשבונות שא"צ מותר לחשבם בשבת. מ"א סק"ט. וכבר כתבנו לעיל דמשום שיחה אסור ואפי' בחול יש ליזהר:

סעיף קטן סא

סא) [סעיף ז'] מותר לומר לחבירו הנראה בעיניך וכו' דכיון דלא מפרש בהדיא שרי כדמפרש טעמא לקמן דיבור אסור הרהור מותר ב"י:

סעיף קטן סב

סב) שם. מותר לומר לחבירו וכו' אבל לעכו"ם אסור לפי שהוא רוצה לדעת אותה מלאכה. הג"א פ"ק דע"א. ד"מ או' ד' אבל בתו' בשבת דף ק"ן דוחין זה דטעמא דשרי משום דהרהור מותר ל"ש עכו"ם ל"ש ישראל. מ"א סק"י. א"ר או' י"ט. תו"ש או' י"ז. ער"ה או' ו':

סעיף קטן סג

סג) שם. מותר לומר לחבירו וכו' ובשאלתות דרב אחא משבחא פ' בראשית ורי"ו בסוף ח"ז אוסרין לומר לחבירו הנראה וכו' והב"ד הברכ"י או' ט' יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו באו' הקודם דדעת האחרונים להתיר אפי' לומר לעכו"ם ורק אם אפשר יש ליזהר לצאת אליבא דכ"ע:

סעיף קטן סד

סד) שם. אעפ"י שמתוך כך מבין וכו' דרמיזה מותר. ודוקא לרמוז למלאכה הנעשית במו"ש אבל אין חילוק בין אמירה לרמיזה למלאכה הנעשית בשבת. הרדב"ז ח"א סי' קל"ב יעו"ש. ער"ה או' ז' וכ"כ א"ר או' ך':

סעיף קטן סה

סה) שם. אבל לא יאמר לו וכו' אם לא לדבר מצוה כגון לבהכ"נ או' לביה"מ כלבו דף ל"ד. א"ר או' כ"א:

סעיף קטן סו

סו) שם. היה נכון וכו' דהוי דיבור ממש ואסור תו"ש או' י"ת:

סעיף קטן סז

סז) [סעיף ח'] אני הולך לאחר. נראה דוקא בלשון זה מותר אבל אסור לומר שילך בקרון שקורין בל"א פארי"ן דהא היום אין מועיל בורגנין לזה והעולם אינם מרגישים בחילוק זה והוא פשוט. ט"ז סק"ו. וכ"כ המ"א ס"ק י"א דאסור לומר אני ארכוב למחר רק יאמר אני הולך וכן כששואל את חבירו ישאל אוחו אם ילך למחר עכ"ד. וכ"כ האחרונים:

סעיף קטן סח

סח) שם. וכן מותר לומר לו וכו' וכן מותר להחשיך בסוף התחום ולילך בלילה שם כיון שיש בו צד היתר לעשותו היום ע"י בורגנין. עט"ז:

סעיף קטן סט

סט) שם. ע"י בורגנין. ואפי' אין שם בורגנין אלא כיון שנוכל למצוא היתר אם היה שם בורגנין. ב"י. ט"ז סק"ז:

סעיף קטן ע

ע) שם. ע"י בורגנין. פירוש סוכות שומרים שכל אחת מובלעת בתוך שבעים אמה וארבעה טפחים של חבירתה שע"י כן יכולין לילך כמה פרסאות כמ"ש בעה"י. טור. ט"ז שם. ועיין לקמן סי' שצ"ח סעי' ה' וסעי' ו':

סעיף קטן עא

עא) שם. שיש בו צד היתר וכו' היינו ע"י מחיצות. תו"ש או' כ"א. ור"ל דמותר לומר לחבירו הבא לי דבר זה למחר שאם היה מחיצות היה מביא היום וכמ"ש במ"א ס"ק י"ב. ופשיטא דאפי' דבר שיש בו היתר בשבת לומר לחבירו או לנכרי לעשותו למחר אסור לומר לעכו"ם לעשותו בשבת ואפי' בדיעבד אסור. מ"א שם ולב"ש:

סעיף קטן עב

עב) שם. חוץ לתחום פירות מוקצים וכו' ה"ה תוך התחום אלא משום סיפא דלהחשיך נקט הכי. ט"ז סק"ח. מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' כ"ד. תו"ש או' כ"ב:

סעיף קטן עג

עג) שם. פירות מוקצים וכו' מיהו אם אומר לו סתם להביא לו פירות למחר שרי אף שידוע לכל שכוונתו על פירות המוקצים מ"מ כיון שדיבורו משמע נמי דבר המותר בשבת מיקרי רק הרהור ושרי. תו"ש שם:

סעיף קטן עד

עד) שם. פירות מוקצים וכו' ונראה דבזה אסור אפי' אם צריך להם לצורך גופו או מקומו. תו"ש שם:

סעיף קטן עה

עה) שם. פירות מוקצים וכו' ופירות שאינם מוקצים אפי' הם חוץ לתחום ודאי שרי לומר לעכו"ם שיביאם לו כיון שיש היתר ע"י מחיצות כמ"ש לעיל (או' ע"א) ופשוט דאפי' הם רחיקים ממנו הרבה בענין שלא היה אפשר להביאם בשבת לית לן בה כיון שאין איסור שבת גרם לו. תו"ש שם:

סעיף קטן עו

עו) שם הגה. וכן לא יאמר אעשה דבר פלוני למחר. כ"כ הרא"ש וקמ"ל דלא נימא דדוקא כשמדבר עם חבירו בדרך עצה הוא דאסור כיון שיש לו צורך בדיבורו אבל לדבר בינו לבין עצמו שאין לו צורך בכך שרי קמ"ל. תו"ש או' כ"ג. ועיין לעיל או' ג':

סעיף קטן עז

עז) [סעיף ט'] מותר להחשיך לתלוש וכו' ומיירי שאינו עומד אצל הגינה דאי לאו הכי הא מינכר מילתא ע"י עמידתו שם שרוצה לעשות בה איזה דבר במו"ש וכדלעיל סי' ש"ו סעי' א' יעו"ש:

סעיף קטן עח

עח) שם. משום דמינכרא מילתא. אבל בתוך התחום לא מנכרא. ולא דמי דלעיל סי' ש"ו סעי' א' דאסור לעיין בנכסיו ואפי' הם בתוך התחום התם נמי מינכרא מילתא. ב"י. עט"ז:

סעיף קטן עט

עט) [סעיף יוד'] מותר לומר לחבירו שמור לי וכו' כיון שאין בשמירה שום צד איסור ומשום חוץ לתחום נמי אין איסור כיון שיש היתר ע"י בורגנין כמ"ש לעיל. תו"ש או' כ"ה:

סעיף קטן פ

תוכן העניינים

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה