אור ברסלב

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים· רבי יעקב חיים סופר

סימן שה

סימן שד

סעיף קטן א

א) [סעיף א'] בהמה יוצאה וכו' לפי שאדם מצווה מן התורה על שביתת בהמתו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וכו' ואחד שור וחמור ואחד כל בהמה וחיה ועוף מצווה על שביתתם. וק"ל דמידי דמינטרא ביה בהמה הוי תכשיט ואורחה ולא הוי משוי ומידי דלא מינטרא הוי משוי. ב"י בשם רש"י ועו"ש או' א':

סעיף קטן ב

ב) שם. אבל אם אינה משתמרת בו. כלומר דאינה משתמרת מזה דאנח עליה אלא דמשתמרת בלאו הכי. עו"ש או' ב':

סעיף קטן ג

ג) שם. אז הוי נטירותא יתירתא וכו' לאפוקי שאם היה דבר שיש בו שמירה בינונית אפי' אם היתה נשמרת בדבר מועט מזה מותר דאינו יכול לכוין השמירה ולצמצמה שלא להוסיף מעט. ב"י. ט"ז סק"א. עו"ש או' ג' א"ר או' ב' תו"ש או' ב':

סעיף קטן ד

ד) שם. וכן כל דבר שהוא לנוי וכו' היינו במידי דלאו אורחיה אבל בנוי הרגיל בחול שרי. ב"י בשם רש"י והר"ן. אבל הב"ח פסק כהתו' דכל לנוי אסור. והביאו המ"א סק"א:

סעיף קטן ה

ה) שם. הילכך נאקה וכו' נאקה הוא גמל נקבה. ערוך. וחמרא לובא חמור הבא ממדינת לוב. רש"י. והתו' פירשו לוב היינו מצרים יעו"ש:

סעיף קטן ו

ו) שם. וסוס יוצא ברסן וכו' כצ"ל וכן הוא בטור אבל חמור אסור לצאת ברסן שהוא פרומביא כמ"ש סעי' ג' ב"ח. מ"א סק"ב. והכי פירושא גמל באפסר ופרד וחמור ג"כ באפסר הא רסן פרומבייא לא וכבסעי' ג' וסוס יוצא ברסן שהיא פרומבייא או באפסר. א"א או' ב' ועיין לקמן או' י"ב. אבל מ"ש הב"ח להתיר גמל בפרומביא אינו מוכרח. מ"א שם. וה"ה הט"ז סק"ב דגמל אסור בפרומביא. תו"ש או' ג' ער"ה או' א' ועי"ש שהשיג על הא"ר או' ג' במ"ש להוכיח כהב"ח יעו"ש וכ"מ מדברי הש"ע דגמל דוקא באפסר מותר אבל בפרומביא אסור:

סעיף קטן ז

ז) שם. אבל לא בשניהם. ואם עסקיה רעים מותר לצאת בשניהם יחד והכל לפי הענין. ב"י בשם המרדכי. ועיין לקמן סעי' ד':

סעיף קטן ח

ח) שם. ומותר לטלטל האפסר וכו' ואין בו משום איסור טלטול שמוכן הוא לבהמה. טור:

סעיף קטן ט

ט) שם. ובלבד שלא ישען עליה. והטעם הוא כדי שלא ישתמש בבעלי חיים. ב"י:

סעיף קטן י

י) [סעיף ב'] לפי שאינו משתמר בו. דנשמט הוא מפיו ול"ד לאפסר שקשור בו ואינו נשמט. ב"י. ט"ז סק"ג:

סעיף קטן יא

יא) [סעיף ג'] לצאת חמור בפרומביא וכו' נתבאר בסעי' א' דדוקא חמרא לובא מותר בו. ט"ז סק"ד:

סעיף קטן יב

יב) [סעיף ד'] כל בהמה שעסקיה רעים וכו' וכתב הרשב"א והר"ן בחי' כ"י דסוס ופרד בזה"ז כיון דדרכן לצאת בחול בפרומביא אפי' בשבת אינו משוי לכ"ע יעו"ש. ער"ה או' ד' ועיין לעיל או' ו':

סעיף קטן יג

יג) שם. והיא צריכה וכו' וע"כ אפי' פרה שסתמה אינה צריכה שמירה וכדלקמן סוף סעי' י"ז אם היא מורדת מותרת לצאת בחבל סביב צוארה גמ' וכ"כ האחרונים:

סעיף קטן יד

יד) [סעיף ה'] בעלי השיר כגון כלבים וכו' וה"ה סוס יוצא בשיר. משנה שם. וכ"כ הרמב"ם פ"ך דין ח':

סעיף קטן טו

טו) שם. וחיות קטנות וכו' היינו אלו דארחייהו בהכי בחול אבל אם אין אורחייהו בהכי כמו חתול בסורג אסור משום דסגי לה בחבל קטן בעלמא וזה הוא לה נטירותא יתירתא והוי משוי. הרמב"ם שם:

סעיף קטן טז

טז) [סעיף ו'] והוא שקושרין ראשי דדיהן. כל אלו אע"ג שאין נעשין להם לשמירה שלא לברוח מ"מ כיון שנעשים לשמירת גופן לשומרן מפני הצער או צמרן ובריאותם וטובתם היו להו כמלבוש של אדם ולא למשא הוא להם ומותרין לצאת בהן. לבוש:

סעיף קטן יז

טוב) שם. ודוקא כשקושרין אותם וכו' ואפי' אם קושר כיס בשביל זה על דדיהן שרי אם הוא מהדק. גמ':

סעיף קטן יח

חי) [סעיף ז'] חמור יוצא במרדעת. דמצטער בצנה כדאמרינן בגמ' חמור אפי' בתקופת תמוז קרירא ליה. ט"ז סק"ה:

סעיף קטן יט

יט) שם הגה. פי' כמין אוכף קטן וכו' והפרישה או' י"א כתב דהוא כמין מלבוש לחמם אותה. והלב"ש כתב נראה שצ"ל אוכף גדול ור"ל שמונח על כל הגוף עכ"ד. ולי נראה הא דאמר כמין אוכף קטן אע"ג שהוא על כל הגוף משום דאינו עב כ"כ כמו זה שמניחין בשעת משא ורכיבה. ועיין לקמן או' כ"ב:

סעיף קטן כ

ך) שם. והוא שתהא קשורה לו מע"ש. דבאינה קשורה מע"ש לא גלי מאתמול שתהא צריכה לכך שיהא לה למלבוש. רש"י. אבל הרא"ש כתב הטעם בשם הירושלמי משום דכשקושר משתמש בבעלי חיים ולפ"ז אם עבר וקשרו או אם עשה עכו"ם שרי לצאת בו אבל לטעם הראשון אסור. וכתב הפרישה או' י"ב דכ"ה דעת הטור לאסור וגם הרא"ש ס"ל הכי יעו"ש. וכ"ה דעת הא"ר או' ו' כהאוסרים וכתב דגם הש"ע ס"ל הכי מדכתב טעם הירוש' בסעי' ח' ולא הכא דדוקא לחומרא אמרינן טעם הירוש' ולא להקל כגון הכא וכתב עוד דכ"מ נמי ברמב"ם פי' המשנה וברטנורה יעו"ש. וכ"ה דעת התו"ש או' ז' וכתב ודלא כלבוש יעו"ש. וכ"ה דעת המש"ז או' ה':

סעיף קטן כא

כא) שם. ושאר כל הבהמות אסורות. לפי שאין הצנה קשה להן וא"כ הוי המרדעת משוי. תו"ש או' ח':

סעיף קטן כב

כב) שם. ולא יצא באוכף וכו' דאין האוכף מועיל לו והוי משוי. תו"ש או' ט' דדוקא מרדעת מועיל כי מונח על גופה ומחממה אבל אוכף אינו מחמם אלא למקום שמונח עליו משו"ה לא הוי מלבוש אלא משוי. לב"ש:

סעיף קטן כג

כג) [סעיף ח'] מותר ליתן מרדעת וכו' דוקא להלך בה בחצר אבל לא לצאת בה לר"ה דאין החמור יוצא במרדעת אלא א"כ קשורה לו מע"ש. ב"י:

סעיף קטן כד

כד) שם. מותר ל תן מרדעת וכו' ולא חיישינן לטרחא דשבת כיון דאיכא צערא דצנה לחמור. ב"ח:

סעיף קטן כה

כה) שם. בלבד שלא יקשרנו וכו'. היינו אפי' בקשר שאינו של קיימא דבקשר של קיימא בל"ה אסור כידוע:

סעיף קטן כו

כו) שם. דלית ליה צער צנה אסור וכו' דמחזי כמטעינו משוי. מ"א סק"ג. ונראה דבשעת שהקור גדול ואנו רואים שמזיק לסוס וכן בימות החמה שהזבובים רבים מצערין להסוס דמותר להניח מרדעת עליו דמידי הוא טעמא גבי חמור משום צנה ובזה הוא ג"כ צער מרובה ובלבד שיהיה נזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי. ט"ז סק"ו. תו"ש או' יו"ד:

סעיף קטן כז

כז) שם. ולהסיר מרדעת וכו' דהוי טרחא שלא לצורך. מ"א סק"ד. תו"ש או' י"א:

סעיף קטן כח

כח) שם. ואוכף אסור וכו' דאוכף אינו מועיל כלל והוי נמי טרחא שלא לצורך. חויש או' י"ב:

סעיף קטן כט

כט) [סעיף ט'] לא יטלנו בידו וכו' אעפ"י שיש לו קצת צער מחימום המשוי של האוכף עליו מ"מ מאליו יצטנן כשינוח. כן אמרינן בגמ' ט"ז סק"ז. ומ"מ לצורך גופו כגון לישב עליו אין פקפוק בהתרתו. מאירי:

סעיף קטן ל

ל) שם. לא יטלנו בידו וכו' ואם יודע שבעל העגלה לא יציית מוטב שלא ימחה בידו דמוטב שיהיו שוגגין וכו' וטוב לעשות ע"י גוי. ח"א כלל נ"ז או' ב':

סעיף קטן לא

לא) [סעיף יוד'] אין תולין לחמור וכו' וכ"ש לשאר בהמה. ב"ח. דתענוג לבהמה אסור לעשות בשבת משום טרחא שלא לצורך. תו"ש או' י"ד. ומיהו עיין בשו"ת בית יהודה סי' ג' מה שנתן טעם ליישב מנהג העולם שנוהגין לתלות טרסקל לכל הבהמות יעו"ש:

סעיף קטן לב

לב) שם. אבל אין יוצאין ב'. אפי' אם היה תלוי עליהן מבעו"י דהוי משוי. תו' שם:

סעיף קטן לג

לג) [סעיף יא'] לא יצא הסוס בזנב שועל וכו' בכל אלו הטעם לפי שא"צ להם כ"כ והוי משוי ובסנדל הטעם דלמא נפיל ואתי לאתויי. תו"ש או' ט"ו. לב"ש:

סעיף קטן לד

לד) שם. ולא בזהורית וכו' פי' שני תולעת. פרישה או' י"ז:

סעיף קטן לה

לה) שם. ולא עזים בכיס וכו' נרא' דהוא משום דלא מהדק שפיר וחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי וכמ"ש לעיל סעי' ו'. ולטעם התו"ש שכתבנו לעיל או' ל"ג נראה שהוא משים דא"צ להם כ"כ:

סעיף קטן לו

לו) שם. ולא בסנדל וכו' ואין בכלל זה הברזל שקובעין ברגלי הסוס מלמטה דכיון שקבוע במסמרין לא חיישינן דלמא נפיל. שה"ל:

סעיף קטן לז

לז) שם. ופוקק זוג שבצוארה וכו' אבל כשאינו פקוק אפי' בחצר לא תצא מפני שהענבל שבתוכו מקשקש ומוליד קול. ב"י בשם רש"י ועי' מ"א סק"ה:

סעיף קטן לח

לח) שם. אבל לא תצא בו לר"ה וכו' משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. גמ' ופרש"י למכור בשוק ותולין לו זוג להנאותו עכ"ל. אבל משום משוי ליכא שבטל אגב אפסר ומשום דלמא נפיל נמי ליכא למיחש דהכא מיירי באריג. תו' ולפ"ז נראה דבתרנגולים וכלבים וחתולים ועופות דליכא טעמא דמחזי דאזיל לחינגא דאין דרכן בכך וגם ליכא משום משוי דבטילי גבי רצועה שבצואריהן וגם ליכא משום דלמא נפיל דאריגי ביה א"כ כי פקקן מע"ש מותרין לצאת בהן. אבל סמ"ג כתב טעם האיסור משום משוי ולדידיה גם כלבים וחתולים ועופות אסורין לצאת בהן. ויש צד לומר דכל אחד יודה לחבירו. שה"ג פ' במה בהמה. ונראה פירושו די"ל דהסמ"ג מיירי כשאין קשור באפסר כמ"ש מ"א דבזה מודו התו' ולע"ד משמע בסה"ת סי' רל"ז ובמרדכי דגם בתרנגולים שייך טעם דאזיל לחינגא יעו"ש. מיהו הכל לפי המקום. א"ר או' ט':

סעיף קטן לט

טל) ונראה דכל הנך דאמרינן בבהמה דאסורה לצאת בו לר"ה דהוי משוי מ"מ בחצר שרי ונראה דאפי' בכרמלית שרי. מ"א סק"ו בשם התו' אבל התו"ש או' כ"ז כתב דהסמ"ג כתב בהדיא דבכרמלית אסור יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' כ"ב ומיהו בדבר שאינו ארוג בכסותה אף לדעת התו' אסור דחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי. מ"א שם. ועיין א"א או' ו'. שכתב שהתו' לשיטתם אבל לרש"י אין הכרע וי"ל כל שיש איסור תורה ברה"ר גזרו אף בחצר יעו"ש אמנם דעת האחרונים להתיר בחצר שאינה מעורבת כדעת המ"א משום דיש כמה מהראשונים סוברים כדעת התו' דבחצר שרי:

סעיף קטן מ

מ) וכתב עו"ש המ"א דבדבר דמחזי כמאן דאזיל לחינגא אפי' במבוי המעורבת אסור יעו"ש ומיהו הא"א שם מפקפק בזה יעו"ש:

סעיף קטן מא

מא) שם. בין אם הוא בכסותה. עושים לסוסים מעילים שלא יטנפו רש"י:

סעיף קטן מב

מב) [סעיף יב'] לא תצא בחותם וכו' גזרה שמא יפסק ויפול ויביאנו בידו ואפי' הוא ארוג בכסתיה שלא חילקו חכמים. ר"ז או' ט"ו:

סעיף קטן מג

מג) [סעיף יג'] אפי היא קשורה וכו' דשמא נפיל ואתי לאתויי אבל כשקשורה בשניהם מיהדק שפיר ולא נפל וכן בשליתה כיון דכאיב לה לא מנתחא ליה. רש"י. לב"ש:

סעיף קטן מד

מד) שם. ובחוטרתו. חלדרובא שיש לכל הגמלים על גביהם. רש"י. ב"י:

סעיף קטן מה

מה) [סעיף יד'] לא עקור וכו' אפשר דטעמא משום דהוי משוי ויותר נראה דהוי נטירתא ואינו משוי אלא הטעם דלמא נפיל החבל ואתי לאתויי. לב"ש:

סעיף קטן מו

מו) שם. שקושר ידה אחת וכו' אבל אם קושר שתי ידיה ביחד כגון סוסים הרועים בשדה וקושרין ב' ידיו יחד כדי שלא תוכל לברוח מותר דכל מה שעושה לשמירה הו"ל כמו מלבוש. ח"א כלל נ"ז או' ח' וכ"כ קרבן נתנאל או' ך':

סעיף קטן מז

מז) [סעיף טו'] לא יקשור גמלים וכו' משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא. גמ'. ואפי' אם היו קשורין מע"ש אינן נמשכין בשבת. הרמב"ם פ"ך דין ט' א"ר או' י"ב. ואפי' אינם אלא שנים ואפי' היא עיר מעורבת. ר"ז או' ח"י. אבל בחצרו מותר למושכם. א"ז:

סעיף קטן מח

מח) שם. ויש מי שאוסר גם בזה וכו' דהא איכא למיחש בהא נמי דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. ב"י. ועיין א"ר או' י"ג שכתב דזו סברה יחידאה היא נגד כל הפו' ונראה דעתו דאין לחוש לה יעו"ש:

סעיף קטן מט

מט) [סעיף טז'] מתחת ידו טפח וכו' היינו דלמעשה צריך ליזהר שלא תצא מתחת ידו טפח אבל איסורא ליכא עד שתצא טפחיים. ב"י בשם הגמ':

סעיף קטן נ

נ) שם. שלא יגיע בטפח וכו' היינו משום דמיתחזי כמשוי בעלמא. תו"ש או' כ"ד:

סעיף קטן נא

נא) [סעיף יז'] שאינה קשורה לו מע"ש. כבר נתבאר הטעם לעיל או' ך' כיון דלא גלי דעתיה מאתמול שיהא לה למלבוש יעו"ש:

סעיף קטן נב

בנ) שם. ולא בזוג וכו' גם זה נתבאר הטעם לעיל או' ל"ח משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא יעו"ש:

סעיף קטן נג

גנ) שם. ולא בסולם שבצוארו וכו' וטעמא דכולהו משום דחייס עלייהו ואי נפיל אתי לאתויי. רש"י. לב"ש:

סעיף קטן נד

דנ) שם. שלא תכה זו בזו. וי"מ כשנבקעה פרסה של רגל הבהמה קושרין אותה ברצועה כדי שתחלים ותחזור כמות שהיתה. רי"ף:

סעיף קטן נה

הנ) שם. כדי שלא ישברו וכו' אבל אם קושרין רגליה כדי שלא תוכל לברוח מותר דכל מה שעושה לשמירה הו"ל כמו מלבוש. ח"א כלל נ"ז או' ח' וכ"כ נזר ישראל סי' יו"ד ח"א בליקוטי רימ"א או' ח' בשם שו"ת מאמ"ר סי' י"ב. ועיין לעיל או' מ"ו:

סעיף קטן נו

ונ) שם. ואין העזים יוצאות וכו' כתב הרמב"ם פ"ך דין י"א עז שחקק לה בקרניה יוצאה באפסר הקשור בחקק בשבת ואם תחבו בזקנה אסור. והכנה"ג תמה על הרי"ף והרא"ש שהשמיטו דין זה יעו"ש. ואפשר דס"ל כמ"ש הרשב"א בחי' בשם הראב"ד דעז באפסר ודאי נטירותא היא ואתיא כשמואל יעו"ש וא"כ לדידן דק"ל כרב אסור אבל הרמב"ם ס"ל כהרשב"א דכ"ע מודו בעז דמנתח יעו"ש. ער"ה או' ג' וכ"כ התו"ש או' כ"ו דטעמא דהרא"ש והטור שהשמיטו זה משום דהוי נטירותא יתירתא ואנן קיל כרב דנטירותא יתירתא אסור יעו"ש:

סעיף קטן נז

זנ) שם. ולא העגל בעול וכו' וכן הפרה או חמור או סוס. מרדכי:

סעיף קטן נח

חנ) שם. בין אם היא לשימור וכו' דהוי נטירותא יתירתא והוי משוי. תו"ש שם. לב"ש:

סעיף קטן נט

טנ) שם. לפי שא"צ שמירה. והוי משוי. מיהו אם היא מורדת מותר לצאת בחבל שבצוארה וכמ"ש לעיל או' י"ג יעו"ש:

סעיף קטן ס

ס) שם. אבל עגלים מותרים וכו' אפי' החבל כרוך סביב צוארן כדי שיוכל לתפשם בהחבל אם יברחו וכמ"ש לעיל סוף סעי' א':

סעיף קטן סא

סא) שם בהגה. אעפ"י שהוא מומחה לאדם. דמומחה לאדם לא הוי מומחה לבהמה דאדם אית מזל ומסייע ליה. שבת נ"ג ע"ב:

סעיף קטן סב

סב) [סעיף חי'] אין רוכבין ע"ג בהמה וכו' והטעם כתוב בגמ' גזירה שמא יחתוך זמורה. מיהו בירוש' קאמר מפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו וכתב ב"י אע"ג דק"ל דחי נושא את עצמו י"ל כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עובר על שביתת בהמתו יעו"ש אבל לא ק"ל הכי כמ"ש סעי' כ"ב. וכ"כ האחרונים:

סעיף קטן סג

סג) שם. אין רוכבין ע"ג בהמה וכו' ואין חילוק בין אחד לשנים כמ"ש המ"א לעיל סי" ער"ה סק"ה. וכ"כ התו"ש שם או' ה' ועיין בעו"ש סי' תקכ"ד שכתב דלמאן דס"ל תחומין דאורייתא אפי' קיטע בב' ידיו אסור לרכוב ע"ג בהמה בשבת משמע הא לטעם שמא יחתוך זמורה מותר דכיון שידיו קטועות ליכא למיחש למידי אלא שהתו"ש בזה הסי' או' כ"ח כתב עליו דאינו מוכרח דאפשר דלא חילקו חז"ל בזה יעו"ש:

סעיף קטן סד

סד) שם. ולא נתלים עליה וכו' דכולה חדא גזירה היא דאסרו להשתמש בב"ח גזירה שמא יחתוך זמורה. מ"א סק"י. ר"ז או' כ"ג:

סעיף קטן סה

סה) שם. אפי' בצדה אסור וכו' כגון לשפשף התינוק בצדי גבה כדי לשעשעו וכן להסמך בצדה. ר"ז שם:

סעיף קטן סו

סו) שם. והוא משתמש בו וכו' פי' בצדי אותו דבר אבל ע"ג אותו דבר אסור כמ"ש בהגה. מ"א סק"ח:

סעיף קטן סז

סז) שם. אפי' במזיד ירד וכו' זהו לשון הרמב"ם וכתב כן לאפוקי ממ"ש שם ברישא עלה באילן בשבת במזיד אסור לירד עד מו"ש קמ"ל דבבהמה ירד משום צער ב"ח. ט"ז סק"י. ועיין לקמן רס"י של"ו:

סעיף קטן סח

סח) שם. מכניס ראשו וכו' ומיירי אפי' כשהמשוי הוא מקצה כמ"ש בב"י ואע"ג דמקצת טלטול אסור כמ"ש סי' שי"א סעי' ז' מ"מ משום צער ב"ח שרי. וזהו לשיטת הר"ן דס"ל דאין חילוק בין טלטול ביד לטלטול בגופו ולכן כתב הטעם משום צער ב"ח אבל בסי' שי"א סעי' ח' כתב בש"ע דטלטול בגופו שרי אפי' לצורך דבר האסור יעו"ש. מ"א סק"ט. ועיין לעיל סי' רס"ו סעי' ט':

סעיף קטן סט

סט) שם. מכניס ראשו וכו' ומ"מ לא רצו להקל מטעם צער ב"ח לסלקו בידים כיון דאפשר לסלקו שלא בידים. אחרונים:

סעיף קטן ע

ע) שם הגה. ואסור לישב על קרון וכו' ואפי' ישב עליו מע"ש נקרא משתמש בבהמה ואסור ואעפ"י שהעכו"ם מנהיגו שהרי הבהמה מושכת הקרון ולא העכי"ם. לבוש:

סעיף קטן עא

עא) שם בהגה. שהעכו"ם מנהיגו וכו' שאם ישראל מנהיגו בל"ה יש איסור תורה משום מחמר. ואם הבהמה היא שלו עובר ג"כ משום שביתת בהמתו ע"י הקרון. ואפי' היא רק שכורה לו איכא דס"ל דשכירות קניא לחומרא כמ"ש לעיל סי' רמ ו או' כ"ד יעו"ש:

סעיף קטן עב

עב) שם בהגה. משום שמשתמש בבהמה. ואע"ג דהו"ל צידי צדדין (דהא העגלה קשורה בצדדי הבהמה וא"כ הוי עגלה צידי צדדין. לב"ש) שאני התם דאין משתמש בבהמה כלום אבל הכא משתמש בבהמה שהבהמה מוליכתו. ובס' ט"א כתוב שהדף היוצא מהעגלה הוי צידי צדדין. ולא נהירא דא"כ נימא ג"כ העץ הארוך הוי צדדין והעגלה הוי צידי לדדין אלא ע"כ התו' והרא"ש וסמ"ג ס"ל דהכל כלי אחד הוא ומיקרי צדדין. מ"א סק"י. תו"ש או' ל"א. ר"ז או' כ"ג:

סעיף קטן עג

עג) וכתב עו"ש המ"א דמשמע בתו' והרא"ש דאין איסור במה שהעכו"ם מוליכו חוץ לתחוה דאיהו לא עביד מידי. וכ"כ מהרי"ק שורש מ"ו. אבל ר"ל ן' חביב סי' כ"ח כתב שהרא"ש כתב כן לחלוק על הרשב"ם אף בתוך התחום אבל באמת חוץ לתחום אסור משום תחומין וראייה מספינה דאסור וכמ"ש סי' רמ"ח סעי' ב' עכ"ל. וכ"כ הכנה"ג בהגב"י בשם תשו' רלנ"ח הנז' ובשם תשו' כ"י לאחד קדוש יעו"ש. וכ"כ התו"ש שם. ועיין לעיל סי' רס"ו על סעי' ב' מ"ש שם עוד באלו הענינים קחנו משם:

סעיף קטן עד

עד) יהודים מאנשי העצה ואתרמי יום שמחה למלך בשבת וכל אנשי העצה הולכין בקרון למקום הוועד שלהם לכבוד ולתפארת לא יהיו היהודים באותה עצה ולא ילכו בשבת וליכא למיחש לאיבה דמלכי חסד הם ורוצים שכל אחד ישמור תורת אבותיו והגם דרז"ל התירו כמה מילי משום כבוד מלכות אין לדמות מלתא למלתא וישיבת הקרון אית ביה תרי איסורי א' שמא ישכח ויצא ואין לו אלא ד"א ועוד איסור תחומין והדור פרוץ ובהתרא ניח"ל אין לפרוץ להתיר. זר"א ח"ג סי' ג"ל. פתה"ד או' ה':

סעיף קטן עה

עה) [סעיף יט'] אם המים המים עמוקים וכו' שאם אין המים עמוקים והוא יכול לפרנסה שם מפרנסה שם. ב"י:

סעיף קטן עו

עו) שם. מביא כרים וכסתות וכו' ואם עלתה עלתה אבל אסור להעלותה בידים. הרמב"ם סוף פכ"ה. ט"ז ס"ק י"א:

סעיף קטן עז

עז) שם. מביא כרים וכסות וכו' ואם אי אפשר ע"י כרים וכסתות מותר להעלותה בידים שגם זה אינו אלא איסור דרבנן. שה"ג וריא"ז. וכ"מ בב"ח סס"י ש"ח. א"ר או' ח"י. מיהו המ"א ס"ק י"א כתב דמדברי הרמב"ם הנ"ל משמע דאע"ג דאיכא צער ב"ח אסור להעלותה בידים. וכ"כ התו"ש או' ל"ג והשיג על הא"ר שכתב דגם לדברי הרמב"ם דאם א"א בכרים וכסתות מותר להעלותה בידים יעו"ש. ופשוט דמותר לומר לעכו"ם להעלותה כמ"ש סעי' ך' מ"א שם. תו"ש שם ונראה דלומר לעכו"ם להעלותה מותר יותר מהנחת כרים. א"ר שם:

סעיף קטן עח

עח) שם. משום צער בעלי חיים וכו' דהוא דאורייתא ודחי ביטול כלי מהיכנו דהוא דרבנן. מ"א ס"ק י"א:

סעיף קטן עט

עט) שם. שמבטל כלי מהיכנו. דדילמא לא תעלה. רשב"א. והרמב"ם ס"ל דהכא כיון דאינן ראויים להשתמש בהן בעוד המים עליהם מיקרי ביטול כלי מהיכנו אף לכשתעלה הבהמה. מ"מ פכ"ה. ונ"ל דוקא בכרים וכסתות אבל בגדי מלבוש ראויים להשתמש כ"מ סי' ש"א סעי' מ"ה. מ"א שם. ונראה דמדמה לסי' ש"א סעי' מ"ה דמי שנשרו כליו במים הולך בהן וכו' ולא דמי דהתם כשאין לו אחר ומשום כבוד הבריות. גם הכא דמשימן כוונה במים אפשר דגרע. א"ר או' י"ז:

סעיף קטן פ

תוכן העניינים

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה