אור ברסלב

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים· רבי יעקב חיים סופר

סימן שג

סימן שב

סעיף קטן א

א) [סעיף א'] לא תצא אשה בחוטי צמר וכו' ודוקא בדברים קטנים כאלו יש לחוש שתוליכם ד"א בר"ה שאף בחול לפעמים נושאה בידה מה שאין כן בדברים שהן עיקר מלבושים ליכא למיגזר. תו' מ"א סק"ה. א"ר או' א' תו"ש הו' ב':

סעיף קטן ב

ב) שם. לא תצא אשה בחוטי צמר וכו' וה"ה בין השמשות ותוספת שבת אין יוצאה בהם. ואף שפחה כנענית אסורה לצאת בחוטין וצריכה שתרפם בטבילה. מש"ז או' א':

סעיף קטן ג

ג) שם. מפני שצריכה להסירם בשעת טבילה וכו' ואף בנשים זקנות שאין להם וסת כלל נמי אסור משום דלא פלוג. ט"ז סק"ב. תו"ש שם. ר"ז או' א' ברכ"י או' א' אלא שכתב שם הברכ"י בשם א"ח (דף נ"ב ע"ד) דאיכא מאן דאמר ה"מ היכא שטובלות בנהר אבל במקומות שטובלות במקואות שבתוך הבתים לית לן בה עכ"ל אמנם מסתמיות דברי הפו' משמע דאין לחלק ובכל ענין אסור:

סעיף קטן ד

ד) שם. ואם הם קלועות בשערה מותר. דהא אסור לסתור קלועות שערה כמ"ש סעי' כ"ו. ט"ז סק"א. מ"א סק"ב:

סעיף קטן ה

ה) שם. ויש מי שאוסר. זהו דעת רש"י ז"ל וכתב הב"ח משום דס"ל דחיישינן שמא תרפא קצת באופן שתוכל להוציא את החושין משם ואז יכולה לטבול וחיישינן דלמא אתא לאתויינהו לחוטי דקליעה ד"א בר"ה יעו"ש. והט"ז שם כתב הטעם משום דחיישינן דכי מתרמי לה טבילה תאמר לעכו"ם לסתור קליעתה דהוי שבות דשבות ושרי במקום מצוה יעו"ש. אמנם התו"ש או' ב' השיג בזה על הט"ז וכתב דלא אמרינן שבות דשבות שרי אלא היכא דלא אפשר בע"א אבל הכא אפשר לסתור קליעתה מבע"י יעו"ש. ומ"מ לענין דינא פסק הב"ח שיש להחמיר כדעת רש"י והביאוהו האחרונים. וגם כבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דהגם כשסותם מרן בש"ע ואח"כ כותב דעת החולקים דדעתו לפסוק כסתם מ"מ כשהוא דעת החולקים להחמיר חושש להם לכתחלה יעו"ש. וא"כ הכא נמי דעת מרן ז"ל לחוש לדברי יש מי שאוסר לכתחלה:

סעיף קטן ו

ו) שם. ואם הם מעשה אריגה מותר וכו' דהני לא מהדקי שפיר ולא חייצי. לב"ש. והא דביו"ד סי' קצ"ח סעי' ג' כתב דדוקא חלולין אין חוצצין יעו"ש תירץ התו"ש או' ג' כיון דזה אינו אלא חומרא בעלמא דלדינא ק"ל כהרמב"ם ורש"י דלא בעינן חלולין די לן להחמיר בזה בחול ולא בשבת יעו"ש וכה"ג כתב הנה"ש או' ב' אלא שכתב דמהד"מ משמע דגם כאן בעינן שיהיו חלולין. וכ"כ הר"ז או' ב':

סעיף קטן ז

ז) שם. מעשה אריגה מותר וכו' אף שאינן קלועין בתוך שערה. ר"ז שם:

סעיף קטן ח

ח) שם הגה. ובלבד שלא יהיו מטונפות וכו' וכ"כ ביו"ד סי' קצ"ח סעי' ד' בהגה. והא דלא כתב זה בש"ע משום דבב"י פסק כהרמב"ם וכלישנא קמא דגמ' דכל שהוא ארוג לא גזרו ולא מפליג בין טניפן ללא טניפן יעו"ש. אמנם אנן ק"ל להחמיר כדעת מור"ם ז"ל משום דכן הוא דעת האחרונים וגם נראה כי כן נוטה דעת מרן ז"ל בב"י יו"ד ס"ק קצ"ח יעו"ש:

סעיף קטן ט

ט) שם בהגה. ובלבד שלא יהיו מטונפות וכו' פרש"י מפני שהמים ממחין הטיט ומלכלך בשרן בעלייתן מן הטבילה ואע"ג דחציצה לא הוי דהא עיילי בהו מיא מיהו כיון דשקלי לה משום טינוף אתי לאתיינהו ואסור לצאת בהן עכ"ל. והטור כתב שאז צריכה להסירם מפני הטיט שחוצץ אלא שהב"ח תמה עליו דחציצה לא הוי כיון דעיילי ביה מיא וע"כ פי' הב"ח ביו"ד סי' קצ"ח דברי הטור דהכי קאמר דכיון שצריך להסירם מפני הטיט ומקפדת להסיר החוט חוצץ החוט אם אינה מסירו יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ד' ועי' ט"ז סק"ב מ"ש לפרש עוד בדעת הטור:

סעיף קטן י

י) שם בהגה. כדי שלא יתטנפו וכו' זהו טעם על מוזהבין. ט"ז סק"ג. וכ"ה בטור אבל המ"א גורס יטנפו וקאי ארישא נמי. לב"ש. ומ"מ כיון שצריך להסירם בשעת טבילה אסור לצאת בהם בשבת דחיישינן שמא תוליכם ד"א ברה"ר:

סעיף קטן יא

יא) ולצאת אשה בקמיע מומחה בתולה שאין בו סכנה י"ל דאסורה דצריכה להסירה במים אף תפורה בעור דדרך להסירה שלא יתלכלך במים ויטשטשו האותיות אבל באיש לא שייך טבילת מצוה כי לא שכיח בזמן התלמוד כ"ש האדנא אם לא מי שטובל לקריו תמיד. מש"ז או' ב':

סעיף קטן יב

יב) וכל מה שאסרו חז"ל לצאת לאשה מפני חציצה אפשר אף אנדרוגינוס דשכיחא ביה טבילה דמטמא באודם כאשה אבל טמטום ספק זכר ונקבה וי"ל בדרבנן ספיקו לקולא ועל זכר לא גזרו אף במידי דחייץ כי לא שכיחא ביה לטבילת מצוה כ"כ אף בזמן התלמוד שהיו אוכלין חוליהן בטהרה אבל אשה אף זקינה ובתולה לא תצא כמ"ש הט"ז או' ב' כ"ש בתולה מפני טבילה לחולין ולקדשים כדאמרן כאן. מש"ז או' ה' ועיין לעיל או' ג':

סעיף קטן יג

יג) [סעיף ב'] שהם רפוים וכו' והא דלא אסרי כאן דלמא שלפא ומחוי דזה אינו אלא בתכשיט שהוא חידוש. ט"ז סק"ד. ואם החוטין צבועין בצוארה אסור דמחויא. מש"ז או' ד' ועיין לקמן סעי' ך':

סעיף קטן יד

יד) שם. אבל בקטלא שבצוארה אסור וכו' כאן הטעם משום חציצה דזה הוה חציצה. ופי' קטלא מפורש בסעי' ז' אלא דשם יש איסור מחמת דלמא שלפא ומחוי לחברתה כאן שהוא חשוב. והא דכתב כאן הטעם משום חציצה פי' התו' דכיון שהיא מהדקה כדי שתראה בעלת בשר ממילא לא תשלפא כי אז לא תראה בעלת בשר אבל לקמן מיירי כשהקטלא רפוייה סביב צוארה ואין שם חציצה אלא אסור מכח דלמא שלפא ומחוי. ט"ז סק"ה:

סעיף קטן טו

טו) שם. אבל בקטלא שבצורה אסור וכו' והחילוק שבין חוטין לקטלא אמרינן בגמ' שהחוטין לא מיהדקא בחוזק כי אינה חונקת עצמה משא"כ בקטלא שהיא רחבה ואינה חונקת. ט"ז שם:

סעיף קטן טז

טז) שם. אבל אם תפורים וכו' והטעם משום דלא תגלה ראשה להסירה. ד"מ א' או' בשם א"ז. עו"ש א' ה':

סעיף קטן יז

טוב) [סעיף ג'] כשיעור ציץ. והוא תכשיט וחיישינן דלמא שלפא ומחוי. לב"ש:

סעיף קטן יח

חי) שם. ולא באיצטימא וכו' וכיון שאינה לא תכשיט ולא מלבוש הו"ל משוי. ב"ח:

סעיף קטן יט

יט) שם. להפריח ממנה הזבובים. שאם יעמוד לה זבוב על פניה היא מתביישת לטורדו. טור:

סעיף קטן כ

ך) [סעיף ד'] שהוא תכשיט עגול וכו' ואף שאין דרך לילך בה אלא אשה חשובה מ"מ חיישינן דלמא אתי לאתויי כיון דחשוב טפי מכלילא דלקמן. תו"ש או' ט':

סעיף קטן כא

כא) שם. שמחברין אותו וכו' ואינו חיבור גמור ויכולין לשלפה וכיון שהוא תכשיט חיישינן דלמא שלפה ומחוי וטעם זה הוא גם לפי' ר"ת. לב"ש:

סעיף קטן כב

כב) [סעיף ה'] כלילא והוא תכשיט וכו' אין דרך לצאת בה אלא אשה חשובה ולא שלפה ומחוי אבל תכשיטין שכל הנשים רגילין בהו אף חשובה אסורה דלא פלוג. שה"ג. מ"א סק"ו. תו"ש או' יו"ד:

סעיף קטן כג

כג) שם. חרוזות בחוט. מיהו להרא"ש אם חרוזות בחוט אסור והביאו הטור אלא דהש"ע פסק כהרי"ף והרמב"ם דמתירין אף בחרוזות בחוט כמבו' בב"י כי כן דרכו כשחולקין ג' עמודי הוראה שהם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש הולך אחר הרוב כידוע. וכן הוא דעת האחרונים להתיר כפסק הש"ע:

סעיף קטן כד

כד) [סעיף ו'] דמהדק שרי ולא חיישינן דלמא מישרא קיטרי ואתי לאתויינהו טור:

סעיף קטן כה

כה) שם. ואם אין לו רצועות אסור. שמא תפול מעליה ותשכח ותביאנו בידה. ר"ז או' ט':

סעיף קטן כו

כו) [סעיף ז'] לא תצא בקטלה וכו' משום דלמא שלפה ומחוי כמ"ש לעיל או' י"ד יעו"ש:

סעיף קטן כז

כז) שם. והבגד תלוי על לבה. שלא יפול מה שהיא אוכלת על בגדיה. טור:

סעיף קטן כח

כח) [סעיף ח'] לא תצא בנזמי האף. דלמא שלפה ומחוי ואתי לחתויי ד"א בר"ה:

סעיף קטן כט

כט) שם. אבל יוצאת בנזמי האוזן. לכתחלה דטריחא לה מילתא למשלף ואתויי מפני שאזניה מכוסות בקשוריה. ב"י ט"ז סק"ו:

סעיף קטן ל

ל) שם בהגה. ובמקום שנהגו לגלות האזנים אסור וכו' מדכתב ובמקום שנהגו וכו משמע דאין חילוק בין נשואות בין בתולות דבשניהם יש מקומות שמגלות אסור ויש מקומות שמכסין מותר מיהו במ"א ס"ק ט"ז משמע דבכל מקום אסור בבתולות וכ"מ בלחם משנה פ' במה אשה. א"ר או' יו"ד. וכ"כ הר"ז או' יו"ד דהבתולות שאזניהם מגולות אסורות לצאת בנזמים:

סעיף קטן לא

לא) [סעיף ט'] ואם יצאת חייבת. אפי' מעמדת בה קישוריה דאין דרך להעמידה בנקובה והוי משוי. ב"י והב"ח כתב דפטורה דאין דרך הוצאתו בכך. ולא דק אלא דברי הב"י עיקר. מ"א סק"ז. וכ"כ הט"ז סק"ז. תו"ש או' ט"ו. ר"ז או' י"א. וכ"כ האחרונים. ולענין איש עיין לעיל סי' ש"א סעי' ח':

סעיף קטן לב

לב) שם. אם מעמדת בה קשוריה וכו' דהיינו קשורי צעיפה או שסוגרת בה מפתחי חלוקה וכיוצא בה. ב"י. ר"ז או' י"א:

סעיף קטן לג

לג) שם. אם מעמדת בה קשוריה מותר. משמע כל שמעמדת בה קשוריה מותר ואפי' אינו תכשיט מיהו הב"ח כתב דדוקא במחט העשויה להתקשט בה דטס של זהב יש לה על ראשה ומעמדת בה קשוריה מותר אבל כשאינה תכשיט אעפ"י שמעמדת בה קשוריה אסורה לצאת בה יעו"ש. אמנם הט"ז סק"ז והמ"א סק"ח השיגו עליו וכתבו דדוקא במחט שאינה תכשיט ומעמדת בה קשוריה מותר לצאת אבל במחט שהיא תכשיט אעפ"י שמעמדת בה קשוריה אסורה לצאת דלמא שלפה ומחוי יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ט"ז. ומיהו הא"ר או' י"ג והא"א או' ח' כתבו דדעת הש"ע להתיר להעמיד קישוריה אף במחט שהיא תכשיט יעו"ש. ומ"מ דעת האחרונים להחמיר. ומחט שאינה נקובה אלא שראשו האחד עב כעין מחטין שלנו כתב שם המ"א דזה אינו עשוי כמין תכשיט ולכן נהגו להקל. וכ"כ הר"ז או' י"א. וכ"כ האחרונים. והוא שמעמדת בה קשוריה כנז' ונראה דה"ד באלו המחטין הבאין מערי ארופ"א שאינן נקובין וראשן אחד עב שכולן שוין ונמצאין אצל כל אדם דלא שייך בהו שלפה ומחוי אבל אם הלכה האשה אצל הצורף ועשתה כעין זה מכסף או זהב כיון דדבר חידוש הוא חיישינן לשלפה ומחוי ואסור לצאת בה בשבת אעפ"י שמעמדת בה קשוריה והיינו לדעת האוסרים כנז':

סעיף קטן לד

לד) שם. מותר. אבל יש ליזהר שלא תוציא אלא המחט הצריכה לזה שאם תוציא יותר מזה אסור. ב"י. ועיין סוף סעי' ח"י:

סעיף קטן לה

לה) שם. ואם אינה מעמדת וכו' וכן אסורה לצאת במחט שמחלקת בו שערה אפי' אם עשוי להתקשט בו. טור. ואם אינו עשוי לתכשיט חייבת חטאת. ב"ח. וכ"כ הט"ז סק"ז וסק"ח. ר"ז או' כ"א. וכ"נ דעת האחרונים. ועיין לעיל סי' ש"א או' מ"ו:

סעיף קטן לו

לו) שם. אסור. והט"ז סק"ח כתב דחיובא נמי איכא כיון דמיירי הכא במחט שאינו תכשיט יעו"ש. מיהו לדעת הא"ר והא"א שהבאנו לעיל או' ל"ג שכתבו לדעת הש"ע מותר להעמיד קשוריה במחט שהיא תכשיט שפיר קאמר הש"ע תיבת אסור משום דכיון שהוא תכשיט אף שאינה מעמדת בו קישוריה ליכא חיוב חטאת ומ"מ לענין דינא לא נ"מ מידי דאם אינו תכשיט ואינה מעמדת בו קישוריה לכ"ע (ר"ל רוב הפו') חיובא איכא. ולענין אם מותר לצאת בו לחצר אם הוא תכשיט עיין לקמן סט"י ח"י:

סעיף קטן לז

לז) [סעיף יוד'] לא תצא בטבעת וכו' דאין דרך אשה לשאת עליה טבעת שיש עליה חותם וע"כ לא הוי תכשיט אלא משאוי גמור:

סעיף קטן לח

לח) שם. ואם יצאת חייבת. ואין זו הוצאה שלא כדרכא כיון דלפעמים בחול כשנותן לה הבעל טבעת להניח בתיבה מניחתה באצבעה עד שמוליכתה לשם הוי דרך הוצאה בכך. גמ' מ"א סק"ט:

סעיף קטן לט

טל) שם. וכשאין עליה חותם לא תצא וכו' דלמא שלפה ובדיעבד פטורה לפי שהוא תכשיט. תו"ש או' ח"י. ועיין עוד מזה בדברינו לעיל סי' ש"א סעי' ט' וסעי' יו"ד:

סעיף קטן מ

מ) [סעיף יא'] לא תצא בכולייאר. משמע דאם יצאה פטורה כמו בכובלת ובמשנה איתא בהדיא דאם יצאה חייבת ועיין א"ר או' ט"ו שהניח בצ"ע ולי נראה כיון דהרבה פירושים יש בכולייאר כמ"ש בטור על כן לא כתב בש"ע לשון חיובא דלא פסיקא:

סעיף קטן מא

מא) שם. שקושרת בו מפתחי חלוקה. פי' דרכה לכך אבל עתה אינה יוצאה בו אלא כדי להתקשט אבל אם גם עתא מניחתו שם כדי לסגור ומבלעדו לא היה מסוגר מותר. וכ"כ המרדכי וכ"נ בב"י בד"ה לא תצא במחט יעו"ש. פרישה או' ט"ז. וכ"כ ד"מ או' ג' בשם המרדכי:

סעיף קטן מב

מב) שם. ולא בכובלת וכו' תכשיט הוא הילכך אם יצתה טהורה ומיהו לכתחלה לא תצא דלמא שלפה ומחויא. ב"י. ר"ז או' י"ג:

סעיף קטן מג

מג) שם. ולא בכובלת וכו' וה"ה בצלוחית של פלייטון. גמ':

סעיף קטן מד

מד) שם. קשור בה בושם וכו' אבל אם אין בו בושם חייבת. גמ' א"ר או' ט"ז:

סעיף קטן מה

מה) שם. שקשור בה בושם וכו' ואשה שריחה רע טוענתו עליה. ב"י בשם רש"י. ר"ז או' י"ג:

סעיף קטן מו

מו) [סעיף יב'] אבל של כסף וכו' וה"ה של עץ. ס' צד"ל. אבל הר"ן כתב בשם הירושלמי דעץ דינו כשל זהב. וכ"פ בס' זכרון להגאון ריבי"ן. א"ר או' י"ז. וכ"כ בחידושי הריטב"א ובחידושי הרשב"א. פת"ע או' כ"ה:

סעיף קטן מז

מז) [סעיף יג'] ולא במנעל חדש וכו' או דחוק. מאירי פת"ע או' כ"ו:

סעיף קטן מח

מח) שם. שמא לא יבא וכו' ושלפא ליה ואתיא לאתויי ד"א בר"ה:

סעיף קטן מט

מט) שם. ללכת בו מאתמול וכו' אפי' שעה אחת. גמ':

סעיף קטן נ

נ) שם. אבל איש מותר וכו' בין במנעל קרוע בין במנעל חדש. ב"ח סי' ש"א. ר"ז או' ט"ו:

סעיף קטן נא

נא) שם. אבל איש מותר וכו' ואע"ג דבסי' ש"א סעי' ד' מבואר דדבר הראוי לאיש ולאשה אסרו בו משום לא פלוג שאני הכא דמנעל של איש אינו דומה למנעל של אשה ולהכי שפיר יש לחלק בין איש לאשה. תו"ש או' כ"א.

סעיף קטן נב

בנ) שם הגה. ובשאר מלבושים וכו' שהם קרועים או חדשים אף האשה מותרת לצאת בהם לפי שבדברים גדולים שהם עיקר המלבוש אין חוששין בה שתשלפם מעליה. ר"ז או' ט"ו. ועיין לעיל או' א':

סעיף קטן נג

גנ) [סעיף יד'] יוצאת בחוטי שער וכו' מפני שהמים באים בהם ואינם חוצצין בטבילה עד שנגזור שמא תביאם לר"ה. הרמב"ם פי"ט. א"ר או' חיי. תו"ש או' כ"ב:

סעיף קטן נד

דנ) וכתב המש"ז או' ט' דמ"ש הש"ע יוצאת בחוטי שער וכו' היינו באין קלועים תוך שערותיה ובקלועים אף חוטי צמר שרי כמ"ש סעי' א' עכ"ל והיינו לסתם הש"ע אבל כבר כתב שם בש"ע יש מי שאוסר וכתבנו שם כי כן יש להחמיר יעו"ש:

סעיף קטן נה

הנ) כתב בשה"ג דמותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה לא שנא אם היא עשויה משערותיה או משער חבירתה דאין שער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה אבל לא בתלושים ועשוים לכסות שערותיה האחרות ואע"ג דעבדה לקישוט שתהא נראית בעלת שער עכ"ל. ד"מ או' ו' ולא דמי לחוטי צמר שבראש הסי' ואף דהני שערות מחוברין בדבר ויש בו משום חציצה דשאני הכא דהך פאה נכרית הוא כמלבוש דאינה הולכת זולתה א"נ בשעת טבילה מניחתן בביתה. פרישה או' י"ט א"ר שם. ומיהו עיין לקמן סעי' ח"י שאוסר לצאת בפאה נכרית ואפשר שיש לחלק ועיין לקמן או' ח"ן ודוק. ועוד עיין בדברינו לעיל סי' ע"ה או' י"ט לענין דינא שכתבנו דמותר לקרות נגד פאה נכרית יעו"ש:

סעיף קטן נו

ונ) שם. או משער חברתה. שאינו דומה במראיתו לשער שלה. ר"ז או' ט"ז. ואפי' משער בהמה. ולא אמרינן דמאיס ואתי למשלפא ואתויי ד"א בר"ה. גמ".

סעיף קטן נז

זנ) שם. ולא ילדה בשל זקנה. דמחכו עלה ואתיא לשלופיה. ט"ז סק"ט. והמש"ז או' ט' כתב דתרווייהו טעמא משום דמחכו עלה לפי' ב"י דגם זקנה בילדה מחכי עלה שאין ראויות לה יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ט"ז. וכ"כ האחרונים:

סעיף קטן נח

חנ) לא תצא בפאה נכרית דהיינו קליעת שער תלוש שנותנת על שערה כדי שתראה כבעלת שער הרבה שמא תחלצנה מעל ראשה להראותה או שמא תפול מעל ראשה ותביאנו בידה. ר"ז שם. והוא מגמ' ועיין לעיל או' ה"ן ודוק:

סעיף קטן נט

טנ) [סעיף טו'] לרפואת קיטוף עה"ר וכו' דהוי כקמיע מומחה ולא שייך בו שלפי ומחוי שאילו דבר על נוי. תו"ש או' כ"ד:

סעיף קטן ס

ס) שם. ומהודק באזנה. שנותנת לבלוע ליחה של צואת האוזן רש"י לב"ש:

סעיף קטן סא

סא) שם. ובמוך שבסנדלה. שמניחתו לתענוג. רש"י:

סעיף קטן סב

סב) שם. הקשור בסנדלה. וא"צ שיהא הקשר מהודק. הרא"ש. תו"ש או' כ"ה:

סעיף קטן סג

סג) שם. הקשור בסנדלה. או בעקבה. מפני שמוך זה הוא לה כמו תכשיט ומלבוש שהרי הוא משמש להנאת גופה כמו שאר מלבושים. ר"ז או י"ז.

סעיף קטן סד

סד) שם. הסתומים מכל צד. אבל אם הם פתוחים אפי' מצד אחד איכא למיחש דלמא נפיל ואתי לאתויי. ב"י. וצריך לקשרו שם. ר"ז שם:

סעיף קטן סה

סה) שם. אפי' אינו קשור וכו' דתו אין לחוש דלמא נפיל ואתי לאתויי. תו"ש או' כ"ו:

סעיף קטן סו

סו) שם. אפי' אינו קשור מותר. ומותר ליתנו לכתחלה בשבת. טור. וכתב בסה"ת להתיר במנעל שלנו לצאת בתבן שבתוכו כמו במוך ואפי' בשבת יכול ליתנו לתבן או למוך בתוך המנעל ואינו מסופק בזה דלא כהגהת סמ"ק שכתב צ"ע אם ה"הקש. ב"ח והביאו העו"ת או' ט' וכתב ויש להקל לצורך קצת. אבל הר"ז או' י"ט כתב להתיר בפשיטות כדעת הסה"ת וכתב דאינו כמו המוך דאם המנעל סתום מכל צד מותר בלא קשירה ואם אינו סתום צריך קשירה:

סעיף קטן סז

סז) שם הגה. שלא יפול דם וכו' אבל אם מכוונת כדי שיבלע בו הדם ולא יפול הדם על בגדיה ויטנפם הוה אצולי טינוף ואסור כמ"ש סי' ש"א סעי' י"ג ב"י ט"ז סק"י:

סעיף קטן סח

סח) שם. אפי' יש לו בית יד. דאיכא למיחש שמא תטלנו ע"י בית יד מ"מ שרי דגם הבית יד מאיס. תו"ש או' כ"ח:

סעיף קטן סט

סט) שם. בפלפל ובגרגיר מלח וכו' פלפל ארוך נותנת אשה בפיה שריחה רע וגרגיר מלח לרפואת חולי שנים. רש"י ר"ז או' י"ט:

סעיף קטן ע

ע) שם. ובלבד שלא תתן לכתחלה וכו' דמחזי כאלו מערמת להוציאו לר"ה שאין הכל יודעין שנותנת שם לריח הפה. תו"ש או' ל' לב"ש:

סעיף קטן עא

עא) שם. ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת, לפי מ"ש התו' קאי גם אמוך שבאזנה ושבסנדלה ושהתקינה לנדתה אבל אין נראה כן מדברי הרמב"ם בפי"ט ומדברי רי"ו בחלק י"א. ב"י. וכ"כ הב"ח בשם סמ"ג וסמ"ק דהא דקתני ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת לא קאי אלא אסיפא ובגרגיר מלחו בכל דבר שתתן לתוך פיה אבל אמוך בתוך הסנדל דברישא פשיטה דיכולה ליתן לכתחלה בשבת וכתב דכן הוא דעת הטור יעו"ש. וכ"כ א"ר או' כ"ג בשם כמה פו' דבמוך שבאזנה ושבסנדלה שרי לכתחלה ליתן בשבת וכתב שכ"מ בב"י וש"ע יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ל', וכ"כ הר ז או' י"ט דמוך שבאזנה ושבסנדלה מותרת לקשרו שם בתחלה בשבת ולצאת בו מפני שניכר הדבר למה היא נותנת שם המוך והכל יודעים שהיא צריכה לו ואינו מערמת כלל עב"ד:

סעיף קטן עב

עב) ומיהו. כתב בטור וב"י דבפלפל נסתפקו הסמ"ג והסמ"ק אי שרי ליתנו לכתחלה בפה בשבת ולצאת בו מי שיש לו ריח הפה יעו"ש והטעם כתב הב"ח דנסתפקו בפלפל משום די"ל דלא קאי ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת אלא דוקא אגרגיר מלח ובכל דבר שתתן בתוך פיה אבל לא על הפלפל יעו"ש. וכתב התו"ש או' ל' וספיקא לחומרא וכ"מ מדברי הרמב"ם פי"ט דהאי ובלבד שלא תתן וכו' קאי גם אפלפל וכ"נ דעת הש"ע. וכ"ה דעת האחרונים:

סעיף קטן עג

עג) שם. ואם נפל לא תחזיר. ואפי' נפל ע"ג כלי אסור להחזיר. מ"א ס"ק י"א. א"א או' י"א. וכן הסכים המח"ש כהמ"א ודלא כהתו"ש שהשיג על המ"א יעו"ש:

סעיף קטן עד

עד) שם. ואם נפל לא תחזיר. ונראה דלפי טעם זה שאינו אסור אלא משום מראית העין א"כ במקום שאין רואין שרי ואף דק"ל כל מקום שאסרו חז"ל משום מראית העין אפ' בחדרי חדרים אסור הא כבר נתבאר בכמה דוכתי דה"ד היכא שיש חשד איסור דאורייתא אבל הוצאה בפה אינו אלא איסור דרבנן תו"ש או' ל"א. ועיין לעיל סי' ש"א או' רס"א:

סעיף קטן עה

עה) שם. שקשורים במשיחה וכו' ואפי' אם המשיחה דבר נוי נמי מותר דלא שלפא שמא יפלו בתי שוקיים. כ"כ האחרונים:

סעיף קטן עו

עו) שם. שאין המשיחה קשורה בהם. אלא עליהם ר"ז או' ך':

סעיף קטן עז

עז) שם. ולא חיישינן שמא ישתלשלו למטה. עם המשיחה שעליהם ויפלו ותביאם בידה. ר"ז שם:

סעיף קטן עח

עח) שם. ויוצאה באצעדה וכו' ואע"ג שהוא תכשיט כתוב שם הטעם בהרמב"ם פי"ט דין ה' דכל דבר שהוא תכשיט ואינו נופל ואין דרכה להראותו הרי זה מותר לצאת בו עכ"ל. וכתבו האחרונים כגון שהוא דבוק על בשרה תחת הכתונת ולא חיישינן דילמא שלפא ומחוי שלא יתגלה זרועה. וזהו הטעם נמי ע"ג שוקה. והי"א ס"ל דדוקא בשוק מקלינן מה"ט ולא בזרוע כמ"ש באו' שאח"ז:

סעיף קטן עט

עט) שם. ויש מי שאוסר בשל זרוע. הוא דעת רש"י גבי בירית דלא התירו אלא בשוק דלא מגליא שוקה. ט"ז ס"ק י"א. א"ר או' כ"ה. ועיין לעיל סוף או' ה':

סעיף קטן פ

תוכן העניינים

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה