אור ברסלב

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים· רבי יעקב חיים סופר

סימן שא

סימן ש

סעיף קטן א

א) [סעיף א'] אין לרוץ בשבת. דכתיב אם תשיב משבת רגלך ודרשו חז"ל שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. טור. והגם דהש"ס מפיק ליה מעשות דרכיך י"ל דהטור נקט רישא דקרא וכוונתו לסוף המקרא. וכ"כ התו"ש או' א' יעו"ש. ואף פסיעות קצרות פחות מאמה כל שהוא בריצה אסור בשבת א"א או' א':

סעיף קטן ב

ב) שם. אין לרוץ בשבת. ואף בחול אסור פסיעה גסה דנוטלת אחת מת"ק ממאור עיניו. מ"א סק"א. וכתב מהרש"א בח"א דף קי"ג א"כ מה בין שבת לחול. ותירץ דבחול ליכא איסורא אלא הזיקא לעינים ונוסף בשבת דאיכא איסורא. גם י"ל נ"מ בסומא דאפ"ה בשבת אסור. מחה"ש. מיהו עיין בתו"ש או' ג' שכתב דאיכא מאן דפליג בהא דפסיעה גסה נוטלת וכו' וק"ל כוותייהו ורק בשבת הוא דאסור יעו"ש:

סעיף קטן ג

ג) שם. אלא א"כ הוא לדבר מצוה וכו' דכתיב אחרי ה' ילכו כאריה ישאג משמע כמו שדרך לרוץ מפני הארי כן ירוץ אחר מצות ה' ית' תו"ש או' ב':

סעיף קטן ד

ד) שם הגה. ואסור לפסוע וכו' וה"ה שאסור לדלג. הרמב"ם פכ"ד דין ד':

סעיף קטן ה

ה) שם בהגה. ואסור לפסוע יותר מאמה וכו' פי' שיהא חצי אמה בין רגל לרגל וכף הרגל הוא ג"כ חצי אמה כמ"ש סי' שצ"ז סעי' ב' בשם מהרי"ו. מ"א סק"ב. ור"ל דשם כתב דהאמה היינו אורך ב' מנעלים על אחד מקום מצב הרגל ומנעל הוי בין רגל לרגל יעו"ש וא"כ מ"ש כאן דכף הרגל הוא חצי אמה היינו עם המנעל. ובאגודה כתב בשם התו' פ"ק דתענית שלא יעקור רגלו השנית קודם שיניח הראשונה, מ"א שם, וכ"כ הראב"ן סי' ש"ס והביאו א"ר או' ד':

סעיף קטן ו

ו) שם בהגה. ואסור לפסוע יותר מאמה וכו' ואף בחול אסור אלא דשם סכנה לחוד ויש תקנה בקידושא ואבדלתא משא"כ בשבת. א"א או' א' מיהו כבר כתבנו לעיל סוף או' ב' דאיכא מאן דפליג וס"ל דבחול ליכא חששא יעו"ש:

סעיף קטן ז

ז) שם בהגה. ואסור לפסוע יותר מאמה וכו' כתב בא"א מהגה"ק דמותר לפסוע פסיעה גסה בשבת לדבר מצוה ואצ"ל אם א"א לו בענין אחר אך אם גם עי"ז יעשה המצוה יותר בזריזות ומהירות אולי מותר יעו"ש. א"ח או ב':

סעיף קטן ח

ח) שם בהגה. אם אפשר וכו' אבל אם לא אפשר מבואר בסעי' ג' דשרי:

סעיף קטן ט

ט) [סעיף ב'] בחורים המתענגים בקפיצתם וכו' פי' נערים המשחקים יחד, אגודה, והביאו א"ר או ה':

סעיף קטן י

י) שם. ומרוצתם מותר. כתב הב"ח דלא התירו אלא דיעבד כיון שכבר נהגו בריצה וקפיצה לשם תענוג בשבת ואם אנחנו מוחין בהן מבטלין אותם מתענוג שבת שלהם אבל לכתחלה אם בא לשאול אין להתיר להם יעו"ש. אבל המ"א סק"ג כתב דאפי' לכתחלה מותר ודלא כב"ח שנדחק:

סעיף קטן יא

יא) בשמחת תורה מותר לרקד וכן בשמחת נישואין לכבוד חתן וכלה. ש"ס פ"ה דביצה. א"ר או' ה':

סעיף קטן יב

יב) שם. וכן לראות כל דבר וכו' כלומר וכן מותר לרוץ או לדלג כדי לראות דבר שמתענגין בו. ב"ח. וכן פי' העו"ש או' ג' מיהו הט"ז סק"א כתב דאסור לרוץ כדי לראות אלא רק בא להתיר הראיה לחוד ור"ל שמותר לראות בשבת דבר שמתענגין בו יעו"ש. וכן פי' המ"א סק"ד דאעפ"י שאסור לראות דיוקנאות כמ"ש סי' ש"ז סעי' ט"ו מ"מ אם הראיה עונג לו מותר לראות. אמנה הא"ר או' ו' פי' כדברי הב"ח. וכ"כ ח"מ או' ב' והמאמ"ר. וכ"נ דעת האחרונים:

סעיף קטן יג

יג) שם הגה. וכן מותר לטייל וכו' פי' כוונתו להתעמל ולהתחמם בכך אבל אסור לרוץ כדי להתחמם אם עושה לרפואה. מ"א סק"ה. מיהו הא"ר או' ו' כתב מלבוש משמע אף שהולך ואינו רץ אם כוונתו להתעמל אסור וכתב דנראין דברי הלבוש דכ"מ מתוספתא וכ"מ מרמ"א יעו"ש אמנם הא"א או' ה' כתב דאין מוכרח כדברי הלבוש וי"ל כדברי המ"א יעו"ש וכן הפתה"ד או' ג' כתב להשיג על דברי הא"ר הנ"ז והסכים לדברי המ"א יעו"ש. וכ"נ דעת התו"ש או' ה':

סעיף קטן יד

יד) שם. בהגה וכן מותר לטייל וכו' כתב בתשו' שבסוף ס' חזה התנופה לטייל בשבת במבוי שיש בו עירוב בלי כיסוי הראש ובלי סרבל תלוי במנהג ואם נהגו שלא לטייל מנהג יפה הוא ואין להקל בו וראיה מפ' מקום שנהגו (פסחים דף ן' ע"ב) עכ"ל. ב"י. ואני בעניי באו לידי תשו' הללו כ"י וס' חזה התנופה הוא קיצור תשו' הרא"ש ובסוף הס' יש קיצור תשו' הרא"ש שלא נדפסו והתשו' הזו היא בסי' נ"ה ויש שם שינוי ותוספת וז"ל ואם נהגו לטייל מנהג יפה ואין להקל בו כי מנהג כשר הוא ולשנות עטיפת שבת מעטיפה של חול ומנהג אבותינו תורה וראיה מפ' מ"ש עכ"ל. מחב"ר או' ב':

סעיף קטן טו

טו) [סעיף ג'] יכול לדלג ולקפוץ וכו' דילוג מיקרי שמפסיק רגליו ברחבה וקפיצה הוא היכי שקופץ שתי רגליו בב"א. הגר"א:

סעיף קטן טז

טז) שם. ואסור לעבור בה וכו' ואם אי אפשר לו להקיף וגם אי אפשר לו לדלג אלא לעבור במים אסור כיון שאינו הולך לדבר מצוה. ב"ח. וכ"כ א"ר או' ח' מיהו מדברי המ"א סק"ו משמע דאם אי אפשר בדילוג ובהקף מותר לעבור במים. וכ"כ א"א או' ו' אמנם דעת האחרונים כהב"ח. ונראה דבשעת הדחק יש להקל:

סעיף קטן יז

טוב) שם. של יבא לידי סחיטה. והגם דבל"ה אסור דשרייתו זהו כיבוסו תירצו התו' (שבת דף קי"א) דלא אמרינן הכי אלא היכא דאיכא טינוף בבגד. ועוד י"ל דלא אמרינן זיהו כיבוסו בדבר שאינה נראית ליכלוך. אבל מצאתי בס' יראים דף ט"ל ופסקי רקנטי סי' קי"ג שתירצו דהכא מיירי בבגדים של עור וצ"ע. א"ר או' ח' ועיין לקמן סי' ש"ב סעי' ט':

סעיף קטן יח

חי) [סעיף ד'] כגון להקביל פני רבו. שחייב להקביל פניו ברגל אבל בשבת וחודש ליכא חיובא אבל מצוה איכא. ואשה שוה לאיש בזה כדילפינן משונמית. מ"א סק"ז. ועיין סי' תקנ"ד סעי' י"ב דשם כתב המ"א דגם בחול איכא מצוה יעו"ש, ומיהו עיין בשו"ת נוב"י מה"ת סי' צ"ד שכתב בשאינו הולך ללמוד מרבו ברגל רק להקביל פניו אין חיוב בזה"ז ורק נכון לעשות כן יעו"ש:

סעיף קטן יט

יט) שם. כגון להקביל פני רבו. וה"ה פני אביו, גמרא, ורב אצל תלמיד בעיא ולא אפשיטא ונקטינן לחומרא דאסור. ב"י:

סעיף קטן כ

כ) שם. או פני מי שגדול וכו' ואם הולך אצל תלמידו שצריך לו רבו הוה דינו כגדול ממנו בזה, ט"ז סק"ב:

סעיף קטן כא

כא) שם. יכול לעבור בה. היינו כשאין הבגד מלוכלך אבל אם מלוכלך בטיט וכדומה לתירוץ א' ברא"ש (יומא דף ע"ז) אסור דשרייתו היינו כבוסו ולתירוץ ב' שם מותר, פת"ע או' ח'. ועיין עש"ז או' ג' ולעיל או' טו"ב:

סעיף קטן כב

כב) שם. כדי שיזכור וכו' אבל רש"י פירש שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו להגביה שפת חלוקו על זרועו דאינו נראה כמלבוש אלא כנושאה על כתיפו ואמר מר היוצא בטלית מקופלת על כתיפו בשבת חייב, ב"י:

סעיף קטן כג

כג) שם הנה. ועיין לקמן סי' תרי"ג סעי' ה' ובסעי' ח' בהגה, ור"ל דשם כתב מור"ם ז"ל בהגה דכל מקום שמותר לעבור במים אפי' היה לו דרך שיוכל להקיף ביבשה מותר לעבור דלמעט בהילוך עדיף טפי עכ"ל, אמנם הט"ז והמ"א שם כתבו דיש להחמיר ואין לעבור במים אם אפשר בהליכה ואעפ"י שמרבה בהילוך יעו ש. וכ"פ הר"ז שם או' י"ג:

סעיף קטן כד

כד) שם. ואסור לעבור בסנדלו וכו' והחילוק בין מנעל לסנדל פירש"י דסנדל אינו יכול להדקו ולקשרו יפה ברגלו כמו מנעל, ב"י:

סעיף קטן כה

כה) [סעיף ה'] כדי שלא תהא מכשילו וכו' פי' שפעם אחרת לא ילך לדבר מצוה אם לא תתיר לו לעבור ולחזור. רש"י:

סעיף קטן כו

כו) [סעיף ו'] ההולך לשמור פירותיו וכו' דשמירת ממונו נמי קצת מצוה הוא, מ"א סק"ח, תו"ש או' י"א, ולא מצוה גמורה ומשו"ה לא התירו סופן משום תחלתן א"א או' א':

סעיף קטן כז

כז) שם. מותר לו לעבור וכו' ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו כמ"ש לעיל סעי' ר' גמרא:

סעיף קטן כח

כח) שם. אבל לא בחזרה, דהא לא שייך למימר ביה כדי שלא תהא מכשילן לעת"ל, ב"י, ט"ז סק"ג, וכתב עו"ש הט"ז טעם אחר דכאן בשביל שאדם בהול על ממונו לא ימנע עצמו ללכת שם לעת"ל משא"כ בעשיית מצוה:

סעיף קטן כט

כט) [סעיף ז'] ואינו דרך מלבוש וכו' ולא חשבינן דרך מלבוש אלא מה שהוא דרך ללובשו בחול, מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' טו"ב, ברכ"י או' א' שע"ת:

סעיף קטן ל

ל) שם. חייב. דע דכל מקים שנאמר חייב אם עשה במזיד חייב כרת (ואם התרו בו חייב סקילה. מחה"ש) ובשוגג דהיינו ששכח שהוא שבת או שידע שהוא שבת ולא ידע שמלאכה זו אסורה חייב חטאת. אבל אם ע"י מלאכה שלא במתכוין כגון ששכח דבר אצלו ויצא עמו לר"ה פטור. מ"א סק"ט, ומ"ש פטור ר"ל אפי' מחטאת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והוא לא נתכוון כלל למלאכה, מחה"ש. ודין ר"ה עיין לקמן סי' שמ"ה סעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד:

סעיף קטן לא

לא) שם. וכל תכשיט שהוא רפוי וכו' דלמא נפיל ואתי לאתויי ד"א בר"ה:

סעיף קטן לב

לב) שם. שדרכה לשלפם וכו' דחיישינן דילמא בתוך כך אתיא לאתויינהו ד"א בר"ה:

סעיף קטן לג

לג) שם. לא בסייף. ואפי' חגור במתניו חייב שדרך הוצאה בכך בחול. ב"י. מ"א סק"י. א"ר או' י"ב:

סעיף קטן לד

לד) שם. ולא באלה. פי' כמו מקל של ברזל באורך אמה וחצי ובראשו כדור ארוך. באר הגולה. א"ר שם:

סעיף קטן לה

לה) שם. ולא בשריון. כמו ושריון קשקשים הוא לבוש (שמואל א י״ז:ה׳) ופי' שם מצודת ציון דהוא מין מלבוש להגן ממכת חרב עשויה טבעות טבעות מברזל ולסתום נקבי הטבעות עשוי כעין קשקשים של דג כמו וילבש צדקה כשריק עכ"ד:

סעיף קטן לו

לו) שם. ולא בקסדא ולא במגפיים. קסדא הוא כובע ברזל ומגפיים הם אנפילאות של ברזל למלחמה. ב"י. מ"א ס"ק י"א:

סעיף קטן לז

לז) שם. ואם יצא פטור וכו' אבל אסור מד"ס. רי"ז או' ג' ולכתחלה לא דנראה כיוצא למלחמה כמ"ש הר"ן ואשתמיטיתיה לרבינו בעל הלבוש. ס' רגל ישרה דף ג"ן. מחב"ר או' ד' ועיין תו"ש או' י"ד שכ"כ בשם רש"י וכתב דאפי' בחדרי חדרים אסור כמ"ש סעי' מ"ה יעו"ש. עיר שיש מחק המלכות שישראל וגוים יבואו לצבא המלחמה ובכל לילה איזה מהם עפ"י הגורל יחייבו לעמוד על המשמר ולסבוב את העיר בשווקים וברחובות כולם אחוזי חרב מפני הגנבים וכיוצא ולפעמים יקרה שבליל ש"ק יפול הגורל על איזה יהודי לשמור פקודתו ואין פוטר אותו ויצטרך לשאת החרב ומשא בכתף קנה השריפה. נשאל ע"ז הזר"א ח"ג סי' ל"ב והעלה דאית להו למיעבד כל טצדיקי לאשתמוטי נפשייהו ולהחליף ליל שבת מאחד מלילי החול שלא יעשה איסור טלטול מוקצה דמחזי כמאן דאזיל לערוך מלחמה ואפי' יצטרכו להוציא ממון ע"ז ואין להתיר משום איבה אך אם הגזרה קשה שיש סכנה בדבר בהא ודאי אין איסור מוקצה יעו"ש. פתה"ד או' ה':

סעיף קטן לח

לח) שם. מפני שצריך להסירם וכו' וחיישינן דלמא אתי לאתויי בר"ה. גמרא. ב"י. ועיין לעיל סי' ל"א ולקמן סי' ש"ח סעי' ד' בהגה:

סעיף קטן לט

טל) שם. ולא יצא קטן וכו' פי' אדם קטן במנעל שהוא גדול לו. רש"י. ר"ז או' ג':

סעיף קטן מ

מ) שם. ולא יצא קטן וכו' ובזה אין חילוק בין איש לאשה אבל במנעל חדש ובמנעל מרופט (פי' קרוע) איכא חילוק בין איש לאשה כמ"ש סי' ש"ג סעי' י"ג. ב"ח. ועיין ב"י שכתב שמדברי רי"ו בח"ב נראה שגם אל יצא קטן במנעל גדול קאי על אשה דוקא אבל דעת הסמ"ק והסמ"ג נראה כדעת הטור דאל יצא קטן במנעל גדול אין חילוק בין איש לאשה יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים:

סעיף קטן מא

מא) שם. יוצא באותו שאין בו מכה. דהשתא ליכא למיחש דלמא מחייכי עליה שרואין בו שאינו יכול לנעול המנעל השני מפני מכתו. טור.

סעיף קטן מב

מב) שם. יוצא באותו שאין בו מכה. אבל דאותו שיש בו מכה אינו רשאי לצאת דלמא כאיב ליה מכה ומשלפי ואתי לאתוי ד"א בר"ה. ונראה דמיירי במכה שיוכל להלוך ג"כ בלא מנעל ולפיכך אינו יכול לצאת במנעל באותו רגל שיש בו מכה אבל אם המכה כאיב כ"כ שאינו יכול להלוך בלתי מנעל ודאי דאין לחוש דלמא אתי לאתויי כיון דמצטער ואינו יכול להלוך בלתי מנעל כלל ודאי לא ישלפנו וכ"מ מדברי רש"י יעו"ש. עו"ש או' יו"ד:

סעיף קטן מג

מג) שם. יוצא באותו שאין בו מכה. וזו הפסק כחייא בר רב אבל בהגהות מהרש"ל הביא תשו' מהר"ם דפסק כרב הונא דנפיק באותה שיש בה מכה. וכתב הב"ח ולכן נראה להחמיר בפלוגתא דרבוותא שלא יצא במנעל אחד לא באותו שיש לו מכה ולא באותו שאין בו מכה. והביאו הט"ז סק"ד. וכ"פ א"ר או' י"ז. וכ"נ דעת התו"ש או' ט"ז. והיינו שילך יחף לגמרי כשיש מכה ברגל אחד. ואף למאן דאוסר כשאין ברגלו מכה ללכת יחף כבסעי' י"ז כשיש מכה א"א בענין אחר. מש"ז או' ד' דמ"מ לדידן שאין לנו ר"ה גמורה לדעת הרבה פו' מסתברא שאין להחמיר יותר מפסק הש"ע וכ"נ דעת המש"ז שם:

סעיף קטן מד

מד) לצאת בשבת בסנדל המסומר הנקרא בערבי קבק"ב שאינו אותו הנ"ז בפ' במה אשה וכו' מ"מ יש לאסור לפי שהוא משאוי או משום דלמא משתלפי ואתי לאתויי ויש תקנה בדבר לעשותו באופן שלא ישמט מרגלו וכעין הסנדלים שבארץ אדום שגבם מכוסה פטור ואז הם מנעל ולא משתלפי ואינם משאוי. ועיין להרדב"ז ח"ג דפוס פירדא סי' י"א דפסק דמנעל של עץ שאינו מחופה עור הנקרא סואיקו"ם (ובלשון ערב קבק"ב) אסור לצאת בו בשבת אף למבוי שאינו מעורב כי העור שנותנין בראשן כמה פעמים נשמט ושוב אינו יכול לנועלו וחששא קרובה היא שיביאנו בידו. עיקרי הד"ט סי' ט"ו או' ג' ומיהו עיין ברכ"י או' יו ד שכתב בשם מהריק"ש שיש מתירין אבל במחב"ר או' ז הביא כמה פו' שאוסרים כס' הרדב"ז יעו"ש. ועוד עיין לקמן סעי' ט"ז בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

סעיף קטן מה

מה) [סעיף ח'] לא יצא במחט וכו' כאן לא מיירי באומן ודין אומן יתבאר בסמוך סעי' י"ב. ב"י. וכ"כ העו"ש או' י"א. ודין אשה עיין לקמן סי' ש"ג סעי' ט':

סעיף קטן מו

מו) שם. התחובה לו בבגדו וכו' אבל בידו מחוייבים בכל ענין האיש והאשה בנקובה ובשאינה נקובה. מ"א ס"ק י"ד. א"ר אי ח"י. תו"ש או' י"ז. וכ"כ האחרונים:

סעיף קטן מז

מז) שם. התחובה לו בבגדו וכו' צ"ע אם המחט תחובה לחבר שפתי חלוקו ומלבושיו אם מותר לאיש ועיין לקמן סי' ש"ג דין ט' ודין ח"י דמשמע משם דדוקא באשה מותר. ועיין בב"י סי' זה במ"ש בענין מעות התפורים שאינו מכוין להוציא המטבע אלא לפרוף כסותו הלכך בטל המטבע לגבי כסות. מהר"א אזולאי זלה"ה בהגהותיו כ"י. ברכ"י או' ב' ומיהו עיין ר"ז או' ד' ואו' ה' שכתב דאפי' אם המחט תחוב לצורך לבישה אם נקובה חייב חטאת ובשאינה נקובה פטור אבל אסור וכ"ז באיש אבל באשהית' סי' ש"ג יעו"ש:

סעיף קטן מח

מח) שם. בין נקובה וכו' בב"י יש כאן ט"ס אבל בש"ע הוא כתוב כהוגן. מ"א ס"ק ט"ו. ועיין ט"ז סק"ה מ"ש להגיה וליישב דברי ב"י יעו"ש. ומ"ש הב"ח דמ"מ ליכא למ"ד דבאיש חייב בנקובה כתב עליו המ"א שם דאינו מוכרח. וכ"כ הט"ז שם דבחנם כתב הב"ח ז"ל שדברי ב"י וש"ע כאן הם דברי תלמיד טועה אלא הכל ניחא רק שצריך להגיה (ר"ל בב"י) יעו"ש. והכלל הכל לפי הזמן אם דרכן לצאת כך בחול ולא הוי תכשיט הוי דרך הוצאתו בכך וחייב. ואם אין דרך הוצאתו בכך בחול פטור אבל אסור משום דאינו תכשיט. אלא שנחלקו באיזה מחט הוי דרך הוצאתו בזמן התלמוד. ואם רוב העולם אין דרכן להוציא בכך אעפ"י שאנשי מקום אחד מוציאין בכך פטור דבטלה דעתן אצל כל אדם כדאי' בגמרא דף נ"ב מ"א שם. א"ר או' י"ט. תו"ש או' יז:

מח) וכתב שם התו"ש מיהו אם יש להם טעם בדבר למה נהגו כך ואפשר שאם היה שייך טעם זה לרוב העולם גם הם היו נוהגין כן בכה"ג לא אמרינן דבטלה דעתן אצל כל אדם יעו ש. ועיין לקמן סי' ש"ך סעי' א':

סעיף קטן מט

מט) שם. וי"א בהיפך. ולדעת הרא"ש בין בנקובה בין בשאינה נקובה אם יצא פטור משום דהוצאה כלאחר יד היא כלומר מאחר שאין דרכו לצאת במחט הוי מוציא שלא כדרך המוציאין ופטור כמ"ש בטור וב"י יעו"ש. מיהו מ"ש הפרישה או ז' דאפי' כשהיא בידו אם הוציא פטור אין כן דעת הפו' כמ"ש לעיל או' מ"ו:

סעיף קטן נ

נ) [סעיף ט'] ואם יצא חייב. שלפעמים נותנת אשה לבעלה להוליכה לאומן ומניחה בידו עד שמגיע שם וא"כ אף בחול הוי דרך הוצאתו בכך וחייב דהרי אינו תכשיט לאיש. מ"א ס"ק ט"ז. וכ"כ העו"ש או' י"ד וכ"ש בידו ממש דרך הוצאה בכך. א"א או' ט"ז. וכ"כ העו"ש שם. ועיין לעיל או' מ"ו:

סעיף קטן נא

נא) שם. ואם יצא חייב. ומיהו עיין לקמן סי' ש"ג סעי' ח"י שכתב שבזה"ז שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם הרי זה להם כתכשיט ושרי יעו"ש. ועיין לעיל או' מ"ח שכתבנו שהכל לפי הזמן וע"כ כתב הא"א או' ט"ז דעכ"פ באנשים אין מוחין בהם עתה ומטעמים המוזכרים בסי' ש"ג סעי' ח"י וכ"ש שר"ת והרמב"ם מתירין באיש (ר"ל משום דלא שליף ומחוי) יעו"ש. ועיין לקמן או' גן:

סעיף קטן נב

בנ) שם. לרש"י פטור וכו' פי' פטור אבל אסור מדרבנן. אבל לר"ת והרמב"ם מותר אפי' לכתחלה. עו"ש או' ט"ו:

סעיף קטן נג

גנ) שם. דאינו תכשיט אלא לאיש. דכל דבר שהוא תכשיט לאיש לא שייך ביה דילמא שליף ומחוי ליה. טור. ומיהו כתב הרמב"ם פי"ט דין ד' דנהגו כל העם שלא לצאת בטבעת כלל. וכ"כ בחדושי רע"א סי' ש"ג דבעל נפש יחוש לעצמו שלא לצאת בטבעת כלל יעו"ש. ועיין לקמן או' ח"ן:

סעיף קטן נד

דנ) שם. אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור וכו' פי' דכיון דבאשה אסור דלמא שלפה ומחויא לא פלוג חכמים בין איש לאשה. ב"ח. עו"ש או' ט"ז. תו"ש או' ח"י:

סעיף קטן נה

הנ) שם. אסור גם לאיש. ואם עשוי לרפואה מותר שאין אדם עשוי להזיזו כלל. מאירי. פת"ע או' כ"ד. ועיין באו' שאח"ז:

סעיף קטן נו

ונ) [סעיף יוד'] טבעת שקבוע בה אבן וכו' טבעות שכותבין בהם אותיות לרפואה ואין בהם חותם נראה דאסור להוליכן בשבת אם לא נתמחו היטב כקמיע מומחה. ב"י בשם שה"ל. עו"ש או' י"ז. א"ר או' כ"א. ועיין לקמן סעי' כ"ה:

סעיף קטן נז

זנ) שם. טבעת שקבוע בה אבן וכו' וכן הטבעות שקובעין בהן אבנים טובות הן באמת טבעות שאין עליהן חותם ותכשיט שלה הן (ר"ל לנשים) אך האנשים שיוצאין בטבעות שיש בהן אבן טובה כיון שאין עליה חותם היה ראוי שלא לצאת כלל אך אלה הענינים משתנים לפי הזמנים ולפי המקומות וסומכין על מה שנהגו עכשיו לעשות תכשיט בחול ולהביאם לנוי או לרפואה והמחמיר תע"ב. כלבו סי' ל"א. ועיין לעיל או' נ"א:

סעיף קטן נח

חנ) בני אדם שנושאין טבעות בידיהן ויוצאין בהן בשבת לר"ה וסומכין על מה ששנינו יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל וכו' משום רפואה ורוצים לומר כי גם הזהב נושאין אותי לרפואה ושאלתי אם יש ממש בדבריהם או אם יש עליה חיוב חטאת כפשט המשנה טבעת שאין עליה חותם הוא משאוי לאיש וחייבין עליה חטאת. והשיבו לא תגע בו יד כי סקול יסקל. ועוד השיבו הקול קול יעקב והידים ידי עשו. והנה הדבר מבואר שאסור לצאת בהם. שו"ת מן השמים סי' כ"ט. והובאו בסוף הרדב"ז ח"ה:

סעיף קטן נט

נט) שם. אלא א"כ חקוקין בה אותיות וכו' ואין חילוק בין טבעת שהחותם בולט ובין שוקע הכל נקרא טבעת שיש עליה חותם. ב"י. עו"ש או' י"ז. ר"ז או' ז':

סעיף קטן ס

ס) שם. או צורות. כתב מ"א ס"ק י"ז עיין ביו"ד סי' קמ"א סעי' ה' דבולטת אפי' בחול אסור להניחה ולהרב ב"י אשתמיטתיה כאן דין זה עכ"ל אמנם הא"ר או' כ"ב כתב על דברי המ"א הנ"ז דליתא דהתם דווקא בצורת אדם שלם מיירי אבל צורת פרצוף או גוף לבד מותר וכן צורת בהמה חיה ועופות מותר לגמרי יעו"ש. ור"ל דמ"ש בש"ע או' צורות ובב"י כתב אין חילוק בין בולטת בין שוקעת דמשמע דאפי' אם הצורה בולטת מותר הוא ע"פ מה שמותר לפום דינא דיש צורות מותרות וא"כ אין קושיא להרב ב"י ודוק:

סעיף קטן סא

סא) [סעיף יא'] כגון מפתחות נאות של כסף וכו' וה"ה נדן של כסף דרגילין להתקשט בו. מ"ב. ואם יש בו סכין פשיטא דאסור. מ"א ס"ק י"ז. ור"ל דנדן של סכין דינו כמו תיק של בתי עינים אם הוא של כסף שהביא ב"י דאם הבתי עינים בתוכו אסור וכמ"ש רמ"א ז"ל בהגה. ולא אמרינן דהבתי עינים בטילים לגבי תיק דאדרבא הבתי עינים הם עיקר דאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא נעשה תיק לבתי עינים כמ"ש בב"י וה"ה נדן של סכין אם הסכין בתוכו מה"ט אסור:

סעיף קטן סב

סב) שם. ויש מתירין אם הוא של כסף. דכיון דעיקרו כסף ואין דרך לעשות מפתחות מכסף הרי עיקרו נעשה לתכשיט. ואעפ"י שגם משתמשין בו לפתוח עיקרו לתכשיט עשוי ומותר לצאת בו. ומיירי שהוא קבוע בחגורה או בשלשלת שבצואר במקום שאין האשה יכולה לשלפו ולמחוי דאם לא כן הו"ל תכשיט לאיש ולאשה ואסור לצאת בו אף לאיש, לבוש. וכ"כ הב"ח דכ"ז שהתירו בשל כסף מבואר בסה"ת וסמ"ג דוקא כשהוא בענין דליכא למיחש לדילמא שלפא ומחויא דאי איכא למיחש לשלפא ומחויא אף לאיש אסור עכ"ד. וכ"כ העו"ש או' י"ז. ומשמע שנוהגין כמתירין. א"ר או' כ"ה. ומיהו עיין בסי' מאורי אור בחלק באר שבע דף ק"י ע"א שכתב דמסתברא לאסור עתה דחזינן שאינו תכשיט לאיש וגם לאשה אין להתיר רק לצורך:

סעיף קטן סג

סג) שם הגה. ומ"מ אסור לצאת בתיק וכו' היינו. תיק של כסף וקבוע בשלשלת כסף ולתלות עליו לתכשיט כ"ה בב"י דאלו שיוצאין בידו בלאו הכי אסור. לב"ש. ועיין לעיל או' מ"ו:

סעיף קטן סד

סד) שם בהגה. דהבתי עינים בעצמם הם משוי. והטעם כבר כתבנו לעיל או' ס"א קחנו משם:

סעיף קטן סה

סה) שם. בהגה. שהבתי עינים בעצמם וכו' ואם מותר לצאת בבתי עינים במקום שאין עירוב עיין בס' מאורי אור בחלק בן נון דף קנ"ה ע"א שכתב דמשמע להדיא בב"י דבבתי ענים לחוד שקבועים סביב בכסף מותר לצאת כשהם על החוטם וקשורים מאחוריו דוקא שהוא דרך מלביש ותכשיט לכל אדם יעו"ש. ועיין בשו"ת אבני צדק סי' כ"ט בזקן שבחול אינו הולך בבתי עינים בשוק אם מותר לילך בשבת במקום שאין עירוב וכתב לאסיר יעו"ש, וכ"כ ח"א כלל נ"ו או' ג' דלשאת הברילין (בתי עינים) על החוטם במקום שאין עירוב אסור דילמא נפיל ודומה ממש לחיגר שבסעיף י"ז יעו"ש. ומיהו בשו"ת בנין ציון החדשות סי' ל"ז כתב בדין הברילין שאינו אומר לא איסור ולא היתר וסיים שם אבל מ"מ העולם נהגו היתר ואין לתפוס למי שסומך על ההיתר לישא הברילין קשורין מאוזן לאוזן יעו"ש. וא"כ כיון דדבר זה בפלוגתא שנייא כל יר"ש יחמיר לעצמו:

סעיף קטן סו

סו) ואם מותר לצאת בברילין הירוקים להגן על העינים הכואבים מפני החמה במקום שאין עירוב עיין בשו"ת שו"מ מה"ג ח"א סי' ק"ט שכתב כיון שהוא לרפואה הסומך על המתירין אין מזניחין אותו יעו"ש. וכ"כ רב פעלים ח"ב סי' מ"ח להתיר לצאת בבתי עינים למי שמזיק לו האויר ואינו יכול לילך מבלעדם יעו"ש:

סעיף קטן סז

סז) ואם מותר לצאת במורה השעות במקום שאין עירוב עיין בשו"ת שו"מ מה"ק ח"ג סי' ל"א בסופו שכתב וז"ל וע"ד הזייגיר (מורה השעות) עם רביד של זהב לדעתי הוא מותר לשאת ואף שמע"ל כתב שהח"צ ז"ל לא נשא רק במקום שיש עירוב וכ"כ האחרונים לפע"ד כל שהוא לבוש בבגדיו ובפרט שהוא עם רביד זהב ודאי מותר אף במקום שאין עירוב דהוה תכשיט ולא משא עכ"ל אמנם בשו"ת דברי חיים ח"ב סי' ל"ג אוסר לישא אצלו בשבת כלי שעות אפי' עם שלשלת זהב או כסף במקום שאין שם עירוב וכתב שם דהנושא אותו ברה"ר בודאי חייב חטאת והביא שם מדברי ב"י שבהג"ה כאן דאין הבתי עינים טפלים לתיק כסף שאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק וה"נ בזה הזייגיר עיקר יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל נ"ו או' ב' לאסור משום דאין זה דרך מלבוש. וכ"כ קיצור ש"ע סי' פ"ד או' ב' ובלחם הפנים שם משם כמה גדולים והסכים גם הוא לאסור יע"ש. ולענין טלטול המורה שעות או אם מותר להפך בשלשלת יתבאר לקמן סי' ש"ת סעי' נ"א בס"ד:

סעיף קטן סח

סח) שם בהגה. ואם המפתח של נחשת וברזל וכו' כתב הט"ז סק"ז דאם הוא תלוי בשלשלת של כסף שרי דהמפתח בטל לשלשלת והביא ראיה מדברי הרא"ש אבל התו"ש או' כ"ה השיג עליו וכתב דהא גם גבי מפתח אין אומרים נעשה מפתח לשלשלת וודאי דהרא"ש מיירי שגם המפתח הוא של זהב יעו"ש:

סעיף קטן סט

סט) שם בהגה. ויש שכתבו שנוהגים בזה להתיר. דוקא כשקבוע בראש החגורה ועשוי כעין זענק"ל לחגור בו אבל כשקבוע באמצע חגורו אסור. מ"א ס"ק ח"י. וכ"כ הט"ז סק"ז. תו"ש או' כ"ו. וכתב ב"י דאנחנו לא ראינו מי שנהג היתר בדבר זה והכי נקטינן עכ"ד. והביאו העו"ש או' ך' וכתב דכל יר"ש ישמע לדבריו כי כל האחרונים מסכימים לאסור ע"כ. ונראה דכל מה שאמרנו בכאן דכל שהוא תכשיט מותר לצאת בו היינו דוקא שאינו רפוי ואין לחוש שמא יפול אבל אם יש לחוש שמא יפול ואתי לאתוי ד"א בר"ה אסור אעפ"י שהוא תכשיט וזה מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל פי"ט דין ב' יעו"ש. עו"ש שם:

סעיף קטן ע

ע) [סעיף יב'] לא יצא החייט וכו' כל אלו הם שנותנים בני האומנות לסימן מאיזה אומנות הם בצאתם לשוק כדי שיכירום. ט"ז סק"ח:

סעיף קטן עא

עא) שם. ולא נגר בקיסם וכו' בל"א וויר"א והנגר תולה באזנו בצאתו בשוק להראות בו מהו אומנתו כי בו משרטטין הנסרין ליישרן כעין שעושין עתה הנגרין. פרישה או' יו"ד:

סעיף קטן עב

עב) שם. ואם יצא פטור. אעפ"י שהוא דרך אומנתו כיון שלא הוציא כדרך המוציאין. הרמב"ם פי"ט דין כ"א. ומיירי שתחובה בבגדו במקום שאין דרך הוצאתו לגמרי בכך רק שעשה להראות שהוא אומן אבל במקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים חייב כמ"ש סעי' ח' וסי' ש"ג סעי' ט' מ"א ס"ק י"ט. תו"ש או' כ"ז. ור"ל דלא גרע אומן מהדיוט. מחה"ש. ואם הוציא בידו פשיטא דחייב וכמ"ש לעיל או' מ"ו:

סעיף קטן עג

עג) שם. ואם יצא פטור. וכן כל שאר אומנים שנותנים דבר מאומנתם לסימן לא יצאו בהם בשבת ואם יצאו פטורין שאין זו הוצאה כדרכה כיון ששאר כל אדם אינן מוציאין כן ואף האומנים אין דרכם להוציא בענין זה אלא בשעה שרוצים להכריז על עצמם שהם אומנים ולא בשאר פעמים. ר"ז או' ט':

סעיף קטן עד

עד) [סעיף יג'] לא יצא הזב וכו' ואמרינן בגמ' דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא ולר' יהודה חייב ולר"מ פטור וכבר כתבתי בסי' רמ"ח מחלוקת הפו' בזה. ב"י. ועיין בדברינו לשם או' א' וכתב הא"א או' ך' דאף לדידן שי"א דאין לנו ר"ה אפ"ה אסור בזב ובנדה ואע"ג דמלאכה שא"צ י"א דרבנן יעו"ש:

סעיף קטן עה

עה) שם. לא יצא הזב וכו' ולכן אסור לקשור מטלית בפתילין של כובע כדי לקנח בה עיניו. ריא"ז. והב"ד בשה"ג פ' במה אשה. כנה"ג בהגה"ט מ"א ס"ק ל"ד. ועיין לקמן סעי' כ"ג בהגה:

סעיף קטן עו

עו) מותר לצאת בקאפיצ"ו שעושין להם קאפיצ"ו מאחריהם אם הם תפורין. שה"ג שם. כנה"ג שם. מ"א שם:

סעיף קטן עז

עז) שם. שעושה להצילו וכו' וה"ה אם עושה הכיס כדי לידע כמה ראיות רואה כדי שידע אם יתחייב בקרבן אם לאו כדתנן בעל ג' ראיות מביא קרבן. או אם לובש משום בדיקה כדי שידע שהימים היו נקיים כגון שהוא צריך לספור ז' נקיים. עו"ש או' כ"ג:

סעיף קטן עח

עח) שם. שלא יטנף בה. דק"ל כל אצולי טינוף משוי הוא ולא שרי אלא אם הוא דרך מלבוש כבסעי' שאח"ז. לב"ש. תו"ש או' כ"ח:

סעיף קטן עט

עט) שם. וכן אשה נדה שקושרת וכו' לרבותה נקט דאפי' היכא דליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאתוי אפ"ה אסורה לצאת והטעם משום דהבגד עצמו הוא משא. עו"ש או' כ"ד:

תוכן העניינים

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה