כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים· רבי יעקב חיים סופר
סימן קנג
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] מותר לעשות מבה"כ בה"מ וכו' שקדושת בה"מ יתירה על קדושת בהכ"נ ומעלין בקודש ולא מורידין, הרמב"ם פי"א מה"ת דין י"ד, לבוש. ב"ח עו"ת אות א':
סעיף קטן ב
ב) שם מותר לעשות מבהכ"נ בה"מ וכו' ואם מותר לעשות מבה"כ בה"מ ליחיד בביתו כתב מ"א סק"א דבסי' צ' סעי' י"ח משמע דשרי יעו"ש וכ"כ קול הרמ"ז והביאו הברכ"י בשיו"ב אות א' אבל הא"ר אות א' כתב מסתברא דלענין קדושה גרע, והביאו הברכ"י שם וכתב ועיין מ"ש מרן ז"ל בב"י סי' קנ"א ור"ל דשם כתב מרן ז"ל דיחיד הקובע מדרש בביתו לצרכו ודאי אין לו קדושה כ"כ יעו"ש ומשמע דהוא קיל מבהכ"נ וכ"כ הפתה"ד אות א' בשם המאירי בחי' למגלה ודחה דברי המ"א הנז' והסכים לדברי הא"ר וגם על דברי הרב בגדי ישע שתמה על הא"ר הקשה וכתב דדברי הא"ר מיוסדים על אדני פז וכוותיה מסתברא לענין דינא וכ"כ בהדיא מהרש"א ז"ל בס' תאוה לעינים בסוף מגילה סי' רמ"ד דת"ת דיחיד בי כנישתא עדיף יעו"ש, וכ"כ ח"ע על מ"א הק"א יעו"ש וכן דעת התו"ח אות א' אלא מה שהקשה על הא"ר כבר תירץ אותה הפתה"ד יעו"ש:
סעיף קטן ג
ג) מבהכ"נ יחיד לצרכו לבה"מ יחיד פשיטא דשרי ובהיפוך אסור, א"א אות א':
סעיף קטן ד
ד) שם אבל לא מבה"מ בהכ"נ, ואפי' בדיעבד לא מהני פרישה אות א'
סעיף קטן ה
ה) שם אבל לא מבה"מ בהכ"נ היינו דוקא בבתי כנסיות שאין קובעין בהן מדרש ללמוד אבל אם באותו בהכ"נ עצמו הנבנה מחדש במקום הבה"מ קבעו בו ישיבה בכל יום תמיד ללמוד וללמד מקרא משנה הלכות אגדות עד שלא ישתנה שם בה"מ ממנו ויקרא שמו בישראל הבית הגדול שמגדלין בו תפלה ותורה מותר לעשותו מבה"מ, דבר שמואל סי' שמ"ו ומ"ש י"א בהגה"ט ע"ש הדב"ש והביאו באה"ט סק"ב מה שקובעין שם מדרש שעה א' דינו כבה"מ וכו' זהו כתב לפי דעתו ואינו בדב"ש וגם אין נראה כן מדברי הדב"ש כמו שהעתקנו לשונו וכבר כתב ע"ז התי"ח או' ב' דבה"מ של שעה א' אין לו עדיפות מבהכ"נ יעו"ש:
סעיף קטן ו
ו) שם אבל לא מבה"מ בהכ"נ וכתב הרא"ש בכלל ה' דאם רצו הקהל להשכיר בה"מ לדירה אם הסכימו טובי העיר לשניתו הרשות בידם ואפי' לדבר הרשות ואע"ג דבי רבנן חמיר מבי כנישתא היינו לענין שאין לעשות מבה"מ בהכ"נ אבל כולי האי לא חמיר שלא יוכלו בני העיר לשנותו יעו"ש, והביאו מרן ז"ל בבד"ה כנה"ג בהגב"י, מיהו הר"ס בוטין ז"ל כתב דבה"מ של רבים אסור למכרו כדין בהכ"נ של רבים, והביאו הדב"ש שם יעו"ש, וא"כ ה"ה להשכירו לדירה נמי אסור, ועיין. לקמן אות נ"א ד"ה שבאים שם וכו' ובסעי' י"א ודו"ק.
סעיף קטן ז
ז) [סעיף ב'] בני העיר שמכרו בהכ"נ וכו' ואפי' לכתחלה נמי מותר למכור בהכ"נ כדי לקנות תיבה ומכרו דנקט איידי דסיפא נקט ליה דאיפכא אפי' מכר כבר התיבה אין לקנות בדמיה בהכ"נ ודו"ק שם בגמרא, פרישה או' ג' וכ"כ א"ר או' ב' וכתב שכ"מ סעי' ו' ומ"ש מר"ן ז"ל בב"י דמדברי הרמב"ם משמע דלכתחלה אין מוכרין בהכ"נ אפי' להעלות דמיו בקדושה חמורה כבר הקשה ע"ז י"א בהגב"י יעו"ש, וכן הקשה ע"ז הער"ה או' א' מן הגמ' וכתב בשם כמה פו' וגם בשם הרמב"ם דמותר לכתחלה יעו"ש. והא דבהכ"נ נמכר כגון של כפרים כמ"ש לקמן סעי' ז' עיי"ש:
סעיף קטן ח
ח) שם, בני העיר שמכרו וכו' ואי איכא מיעוט מהקהל מוחין במכירת בהכ"נ אם אין שם פרנסים ממונים מפקח על עסקיהם הכל נידון אחר הרוב, עו"ת או' ב' ועיין לקמן או' מ"ד ואו' קי"ב:
סעיף קטן ט
ט) שם דהיינו היכל וכו' וצ"ע אם מותר להניח שאר ספרים בתיך הארון ונראה דאין זה נקרא הורדה מקדושה מאחר שעדיין בקדושה קיימין והא ראייה שמניחין בה יריעות פסולין וה"ה חומשין ושאר ספרים אבל צ"ע היכא שהוציאו ס"ת אם יכולין להניח בתוך אותו הארון שאר ספרים מאחר דלית בה ס"ת אם קרוי הורדה מקדושה אם לאו, עט"ז או' א' בשם רש"ל, ועיין ב"ח בסוף הסי' שכתב להחמיר וכתב שגם להניח ספרים בארון ויריעות פסולים אפי' אצל הס"ת אין להקל יעו"ש. מיהו נראה כיון דדרך להניח בארון אצל הס"ת שאר ספרים וכמ"ש הרש"ל נעשה כאלו התנו' עליו מתחלה לס"ת ולשאר ספרים וכמ"ש לקמן סי' קנ"ד סעי' ח' בהג"ה, יעו"ש. וא"כ כיון שנעשה כאלו התנו עליו מתחלה לזה ולזה אפי' אין שם ס"ת ליכא הורדה אם יתנו בו שאר ספרים כן נ"ל ליישב המנהג ואח"כ ראיתי שכ"כ המ"א סי' קנ"ד ס"ק י"ד וז"ל ואפשר דשרי משום דלב ב"ד מתנה ובארון הבנוי פמין חדר פשיטא דשרי עכ"ל ועי"ש והביאו י"א שם בהגב"י ומ"מ לכתחלה ודאי כשיעשו ארה"ק צריך להתנות בפ' להניח בו שאר ספרים ג"כ וכן יתנו ג"כ אם לא יניחו בו ס"ת יניחו בו שאר ספרים, ועיין לקמן סי' קכ"ד סעי' א' בהגה אוזי נקרא ארה"ק ובדברינו לשם וגם על סעי' ח' לשם או' ס"ד ודו"ק:
סעיף קטן י
י) שם מכרו תיבה יכולין ליקח בדמיו מטפחת ס"ת, וה"ה דיכולין ליקח בדמי תיבה מטפחות של חומשין ונביאים וכתובים, מאמ"ר או' א' וכתב ודלא כדמשמע מדברי הפרישה או' ה' דלהר"ן צריך לקחת בדמיה דוקא מטפחת לס"ת יעו"ש:
סעיף קטן יא
יא) שם מכרו מטפחת לוקחין בדמיה ספרים וכו' אפי' מטפחות תורה וחומשים לוקחים בהם נביאים וכתובים, ובסיפא דספרים לא יקחו מטפחות אפי' נביאים וכתובים אין לוקחים בהם מטפחות תורה וחומשין, הר"ן בשם הירושלמי ב"י. וכתב בית יהודה חא"ח נ"ד כ"ז דהה"נ אם מכרו מטפחות לוקחין תפילין והויא העלאה בקודש דתפילין הם שוים לשאר ספרים אבל לעשות ממטפחות ס"ת כיסין לתפילין פשיטא דאסור דהויא הורדה יעו"ש:
סעיף קטן יב
יב) שם מכרו מטפחת לוקחים בדמיה ספרים דהיינו כל חומש לבדו וכן נביאים וכתובים, וכ"כ הלבוש, ומשמע דס"ל דחומשין ונביאין וכתובים כי הדדי נינהו וצ"ע דביו"ד סי' רפ"ב סעי' י"ט איתא דחומשין קדושתן חמורה מנביאים וכתובים וכ"מ בהדיא בגמרא דף כ"ז ע"א לכן נ"ל דאסור ליקח בדמי חומשין נביאים וכתובים ונו"כ כהדדי נינהו כמ"ש ביו"ד שם בהגה, מ"א סק"ב. והא"ר או' ד' כתב דגם הש"ע ולבוש דוקא לענין מטפחת ס"ת קאמרי דשוין הן דאף נביאים וכתובים הם כחומשין דקדישי יותר ממטפחת ס"ת ובדמי נביאים וכתובים אסור מטפחת לס"ת אבל לענין חומשין ונביאים וכתובים, קדישי חומשין יותר וזה ברור עכ"ל, וכ"כ הנה"ש או' א' ת"ע על מ"א סק"ב:
סעיף קטן יג
יג) שם דהיינו כל חומש לבדו, וחומשין שלנו אף אם חמשה חומשין יחד גרע מחומש אחד העשוי כתיקון ס"ת, א"ר או' ג' ועיין לעיל סימן קמ"ג בהגה סעי' ב':
סעיף קטן יד
יד) שם וכן נביאים וכתובים. ודע דהא דנביאים וכתובים שוים היינו דוקא לענין מה שנתקדש הגויל ע"י כתיבתם בו אבל בענין קריאת הפסוקים קריאת הנביאים יותר גדולה מעלתה מבתי' הכתובים כמ"ש בשער המצות פ' ואתחנן כי קריאת המקרא דתורה היא בבחי' הת"ת והנביאים בנצח והוד והכתובים ביסוד ומלכות יעו"ש ומה שמקדימין בר"ה כתובים לנביאים עיין הטעם בב"י סי' תקצ"א מ"ש בשם הרא"ש יעו"ש:
סעיף קטן טו
טו) שם להורידן מקדושתן אסור וכו' והיינו כשמכרו בני העיר שלא בדעת פרנסיהם וה"ה אם מכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אבל אם הסכימו שבעה טובי העיר באותו מכר והיו במעמד אנשי העיר רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו, כמ"ש לקמן סעי' ז' ב"י, וכ"כ הלבוש סעי' ג':
סעיף קטן טז
טז) [סעיף ג'] ס"ת שנמצא בו טעות וכו' או שחסר או' אחת או שיתר אות אחת דכיון שהוא פסול אין בו קדושת ס"ת והרי הוא כחומשין. ב"י בשם הריב"ש וכ"כ הרמב"ם ריש פ"י מה' ס"ת ומשמע אעפ"י שאפשר לתקנו כיון שהוא עכשיו פסול דינו כחומשין, וכ"כ המ"א סק"ג, ונראה דהיינו דוקא אם בתחלת הכתיבה היה בו טעות או חסר או יתיר כיון דלא חלה עליו קדושת ס"ת אבל אם היה תחלה ס"ת כשר ואח"כ נמחק ממנו אות ונפסל אסור להורידו מקדושתו כיון דאפשר לתקנו ולחזור כמו שהיה, וכ"כ הפת"ע או' ח' בשם ס' קהלת יעקב:
טז) שם דינו כחומשין, ומותר למכרם כשאר ספרים, וכ"כ הריב"ש. בתשו' דמותר למכור ס"ת שיש בה טעיות גם לחזק בדק בהכ"נ, והיינו בשל רבים במעמד זט"ה ובהסכמת אנשי העיר ובשל יחיד בהסכמתו ובדעתו לבדו, עו"ת או' ל':
סעיף קטן יז
טוב) שם הגה, ועיין לעיל סי' קמ"ג, ר"ל דשם בסי' קמ"ג סעי' ד' בהגה כתב דאם חומש אחד שלם בלא טעות יש להקל לקרות באותו חומש אעפ"י שיש טעיות באחרים יעו"ש ואם כן לפ"ז משמע כיון שיכולין לברך בשעת הדחק על ס"ת שיש בו חומש אחד בלא טעות משמע שיש בו קדושה יותר מחומשין. מיהו דעת מר"ן ז"ל אינו כן כמ"ש אנן שם בסי' קמ"ג או' מ"ג ואו' מ"ד יעו"ש, ודלא כהעו"ת או' ה' שתמה על דברי מרן ז"ל והניח בצ"ע יעו"ש, ועיין פרמ"ג א"א או' ג' שכתב דאע"ג דבסי' קמ"ג כתוב דס"ת שיש בו חומש א' שלם מותר לקרות בו באין אחרת אפ"ה י"ל דס"ת שלימה קדושה יותר והניח בצ"ע, וע"כ נראה דהיכא דאפשר יש להחמיר ולנהוג בו כקדושת ס"ת והיכא דלא אפשר יש לפסוק כדברי מר"ן ז"ל דדינו כחומשין:
סעיף קטן יח
חי) [סעיף ד'] אם מותר לקנות וכו' יש אוסרים ויש מתירים. דעת האוסרים הוא דעת הר"ן שהביא בב"י שכתב דמדאיבעיא לן בגמ' בס"ת דליכא לעילויי בה מכלל דפשיטא לן דבהנך אחרינא דאיכא לעילויי בהו אסור למכרן וליקח כיוצא בהם. ודעת המתירין הוא דעת מהרי"א שכתב שמדברי הטור שכתב אבל איפכא להורידן מקדושתן לא. משמע דלא קפדינן אלא שלא יורידם מקדושתן אבל לקנות כיוצא בהם שרי וכתב שכן מצא כתוב בשם הר' יונה ע"כ. וכתב הב"ח דמ"ש מהרי"א דלקנות כיוצא בהם שרי היינו דוקא אם כבר מכרו ובדיעבד שרי לקנות כיוצא בהם אע"ג דאיכא עילויא אחרינא לקנות בהם ס"ת אבל לכתחלה אסור למכרם כדי לקנות כיוצא בהם כדכתב הר"ן דהא פשיטא היא ואין מהרי"א חולק כלל אדברי הר"ן בזה ובס"ת מבעיא לן אי שרי לכתחלה כיון דליכא לעילויי ולא אפשיטא ונקטינן נמי לחומרא כמ"ש הר"ן עכ"ל. ומדלא כתב כלום על דברי הש"ע שכתב בזה יש אוסרים ויש מתירין משמע דס"ל להב"ח דלכתחלה לכ"ע אסור למכור כדי לקנות כיוצא בה וליכא פלוגתא בזה אלא הפלוגתא באם כבר מכרו יש אוסרים לקנות כיוצא בה ויש מתירין וזהו ג"כ דעת הש"ע דמיירי בשכבר מכרו וע"ז כתב שני דעות יש אוסרין ויש מתירין אבל לכתחלה לכ"ע אסור למכור כדי לקנות כיוצא בה וכמ"ש ביו"ד ריש סי' ע"ר גבי ס"ת יעו"ש והגם דמדברי הר"ן המובא בב"י משמע דבלכתחלה איירי הרואה שם בהר"ן בפ' בני העיר על הרי"ף יראה דמשמע שם דאפי' אם כבר מכרו בשאר דברים צריך לעלויי כיון דאפשר חוץ מס"ת כיון דלא אפשר יעו"ש, וכן פי' מר"ן ז"ל בכ"מ דברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מה"ת דין י"ד יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ו' ואו' ז' והברכ"י או' ב' ותירצו קושיות הט"ז על הש"ע והקשו על המ"א יעו"ש. וב"כ המאמ"ר אות ב' וכתב דבזה נדחו כל דברי הט"ז וגם המ"א לא דקדק כל הצורך בזה בהבנת דברי הב"ח יעו"ש. וכ"כ הנה"ש אות ב' ותירץ כל קושיות הט"ז יעו"ש. וגם הי"א בהגב"י הקשה על המ"א מ"ש על הרמב"ם מדברי הכ"מ הנז' יעו"ש. מיהו הער"ה או' ב' כתב דבבד"ה סי' קנ"ד מוכח בהדיא דר' יונה והטור פסקו לקולא ומתירין אפי' לכתחלה יעו"ש, אלא שכתב דמ"מ נראה דנקטינן דאפי' מכרו כבר בעינן עילוייא ואסור לקנות קדושה אחרת כיוצא בה שכן דעת ר' אפרים והרז"ה והר"ן והרשב"א בח"י וכו' יעו"ש. וכ"כ החיד"א במחב"ר או' א' דבבד"ה סי' קנ"ד מוכח דסבר מרן דר' יונה מתיר אף לכתחלה וזה הפך ממה שהסכמתי בברכ"י דגם מרן מודה דבדיעבד פליגי. אלא שכתב דאפשר לישב דעת מרן ז"ל דהוא סבר דר' יונה שרי אף לכתחלה והוא ז"ל סמיך עליה בדיעבד דוקא, וסיים דלענין הלכה נראה דהגם דמרן סבר דלכתחלה פליגי כיון דאפשר לקרב הדיעות ולומר דבדיעבד פליגי אבל לכתחלה גם הטור ור"י אסרי כמ"ש הב"ת וכן נראה מדברי הרב המאירי נכון הדבר לומר דלכתחלה כ"ע מודו לאסור יעו"ש. נמצא דרוב הפו' ס"ל דבדיעבד פליגי אבל לכתחלה כ"ע מודו דאסור וגם רוב הפו' ס"ל דגם דעת מרן ז"ל כן וגם עיין בדברינו לעיל סי' י"ג או' ז' שכתבנו דכל מקום שמביא מר"ן ז"ל י"א וי"א וסברה הא' להחמיר ושנייה להקל דעתו לפסוק להלכה כס' השניה ורק לחוש לכתחילה לדברי האוסר יעו"ש, וע"כ בדין זה לכתחילה אסור למכור דבר של קדושה כדי לקנות כיוצא בו ובדיעבד אם כבר מכרו אם אפשר לעלויי צריך לקנות דבר המעולה ממנו ואם לא אפשר כגון שנצרכין לאותו דבר כיוצא בו דלעלוי לא צריכי או כגון שכבר קנו מאותו דבר כיוצא בו יש לסמוך על המתירין ועיין עוד לקמן סי' קנ"ד אות ע"ג.
סעיף קטן יט
יט) כתב הט"ז סק"א דבזמננו רואים הרבה מוכרים ספרים ולוקחים אחרים בדמיהם, ונראה דעכשיו תחילה כשקונה הספר דעתו לכך שיהיה לו כל זמן שיצטרך לו ובאם יזדמן יותר יפה ימכור זה ויקח היפה ואף שלא התנה בפירוש וסברא זו מצינו עוד בשאר דוכתי ובסקנ"ד ס"ח בהגה עכ"ל ונ"ל הטעם משום דאם האחר יש בו עדיפות דכשרות מותר למכור כדי לקנות האחר וכן אם היה האחר הדר יותר כמ"ש בסה"ק קול יעקב על יו"ד סי' ע"ר או' ב' אלא שצריך להפקיד דמיו ביד אחר עד שיקנה משום התרשלות כיעו"ש. ומ"ש הא"ר או' ז' הטעם משום דספרים של יחיד מותר למכור כמ"ש בסעי' יו"ד כבר כתבנו בספר הנז' או' א' דאין הלכה כן כיעו"ש, ועיין לקמן או' ח"פ:
סעיף קטן כ
ך) שם, יש אוסרים ויש מתירין, והא דאסור להוריד דוקא שלא בזט"ה הא זט"ה במא"ה יבואר לקמן סעי' ז' וסעי' ט' יעו"ש, מש"ז או' א' ועיין לעיל או' ט"ו.
סעיף קטן כא
כא) [סעיף ה'] אם גבו מעות לצורך בהכ"נ וכו' ואם גבו מעות לסתור כותל בהכ"נ ולבנותו ואת"כ נתיראו שמא לא יעלה בידם לבנותו מותר לעשות מהמעות בית הטבילה. הרשב"ץ ח"ב סי, ק"ע ואתי עלה מתרי טעמי דהזמנה לא מילתא היא והוא הקדש טעות יעו"ש. וכמ"ש האחרונים ברכ"י או ג'.
סעיף קטן כב
כב) מי שהתנדב כ"כ מעות לבנות בהכ"נ במקום ידוע ולאחר מותו התעסקו בניו לבנותו באותו מקום ולא איסתייעא מילתא ויש במקום אחר בהכ"נ רעוע מותר לבנותו כיון דא"א לבנותו במקום אשר התנדב אביהם ואין זה משנה דעת המת וניחא ליה בהכי, שב יעקב חא"ח סי' י"ב, י"א מ"ב בהגה"ט או' ב':
סעיף קטן כג
כג) שם. אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה וכו' כתב הכ"מ פי"א מה"ת דין ט"ו וז"ל כתב הרמ"ך תימא אמאי אין משנין הדמים הא הוו כטווי לאריג דליכא למ"ד ואפי' בלבנים אמרינן בתחלת הפרק דלית בהו שום קדושה כ"ש שגבו מעות. וההיא דגבו והותירו יש לפרש בע"א או שנאמר דלאו הלכתא היא וצ"ע עכ"ל. והביאו הב"ח וכתב דקושיא זו אינה צריכה לפנים דמה ענין הזמנה לכאן שאין כאן הזמנה כמו מי שמזמין עצים ואבנים משלו ובונה בהכ"נ דאינה קדושה אלא משעת תשמיש שהתפלל בה' אלא כהתנדב מעות ונתן ליד הגובה לצורך מה שגבו דמיד חלה הקדושה על המעות לקנות בהן אותו דבר שקדושתו חמורה ואסור לשנותן ואפי' המתנדב עצמו אין בידו לשנות כמבואר ביו"ד סי' רנ"ט עכ"ל. מיהו המ"א סק"ה הקשה על זה דבסנהדרין דף מ"ח איתא דכשגבו מעות למת מקרי הזמנה ולא מעשה וכתב לתרץ. קושית הרמ"ך דבמעות פשיטא דליכא קדושה והא דאסור לשנות המעות היינו משום דבני העיר לא נתנו המעות אלא אדעתא שיבנו בהכ"נ ואסור לשנותם שלא מדעתן יעו"ש. והט"ז סק"ב כתב דמ"ש כאן דאין משנין המעות אלא לקדושה חמורה לאו מטעם שיש קדושה בהמעות עצמו דודאי דהזמנה לאו מילתא היא אלא דאם רוצין לקיים נדרן שגבו לבהכ"נ לעשות מן המעות איזה מצוה אחרת לומר שיצאו בזה י"ח שלהם הא לא אמרינן, אלא לא יצאו י"ח עד שיוציאו דוקא לבהכ"נ ואם רוצים להוציא אלו המעות לדבר אחר ולתת אחרים תחתיהם לבהכ"נ ודאי מותר דאין כאן קדושה בגוף המעות שגבו אלא דהמצוה לא קיימו מה שהם חייבים עד שיבנו בהכ"נ יעו"ש. וכן הסכים הער"ה או' ג' כתירוץ הט"ז יעו"ש, ומ"ש הט"ז דהם רצו לעשות מן המעות שגבו מצוה אחרת שלא יצאו י"ח היינו אם המצוה קדושתה קלה אבל אם קדושתה חמורה פשיטא דיצאו דלא מציני שהט"ז חלק בזה על הש"ע אלא אדרבא הוא בא ליישב דברי הש"ע, וכן אם מסרו המעות שגבו לזט"ה והם שינו אותם ודאי דיצאו י"ח דלא עדיף מבהכ"כ עצמה שאם מכרו זט"ה במא"ה דיכולין לשנות כמ"ש בסעי' ז' ודלא כמו שהבין המאמ"ר בדברי הט"ז והרבה להקשות עליו יעו"ש, ועיין באו' שאח"ז, ולקמן או' כ"ט:
סעיף קטן כד
כד) שם. אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה וכו' ופשוט דשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי לשנות המעות כמ"ש סעי' ז' מ"א שם, א"ר או' ח' ח"א כלל י"ז או' כ"ב ועיין לקמן או' ש"ח:
סעיף קטן כה
כה) שם. משנין המותר לכל מה שירצו. אפי' לדבר הרשות כ"מ בגמרא, והטעם כמ"ש כיון שנעשה דעת אנשי העיר בהמעות. מ"א סק"ו. והלבוש כתב הטעם דכיון שכבר יצאו ידי נדרם והמותר עדיין לא בא לשימוש קדושה חמורה מותר לשנותו. וכ"כ הב"ח נראה דס"ל להרמב"ם והטור משנין המותר לכל מה שירצו אפי' אין בו קדושה כלל אלא לכל שאר צרכי צבור וכתב דהכי נקטינן ודלא כדמשמע מפי' רש"י דלא שרי אלא הורדה לקדושה קלה יע"וש, והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ב' וכ"כ עו"ת או' ט' א"ר או' ט' ח"א שם. מיהו הט"ז סק"ב סמך עצמו על פי' רש"י וכתב וז"ל ונראה דגם כוונת הטור ורמב"ם וש"ע הוא כן דכתבו בסיפא דאפי' לקלה משנין וראיה לזה דכאן אמר לשון משנין ובסעי' ז' גבי הסכימו זט"ה כתב רשאין להוציא המעות לכל מה שירצו והיינו אפי' לדבר הרשות ונ"ל דכאן דבעינן לדבר מצוה היינו אפי' כל צרכי רבים מקרי דבר מצוה עכ"ל וכ"כ הר"ן על הרי"ף בפ' בני העיר ובלבד שיוציאו אותן בצרכי צבור עכ"ד, אמנם לפי מ"ש הב"ת נמי לכל שאר צרכי צבור כנז' אין נפקותא מנה לענין דינא דנוכל להשוות הדעות ולומר דלכ"ע בעינו צרכי צבור אלא דמר קרי ליה דברי קדושה ומר לא קרי דבר קדושה. ומה שלא הזכירו בהדיא הרמב"ם והטור והש"ע צרכי צבור משום דמסתמא כיון שהם של צבור אין מוציאין אותם אלא לצרכי צבור וכ"כ המאמ"ר אות ה' יעו"ש:
סעיף קטן כו
כו) שם. משנין המותר לכל מה שירצו. בני ק"ק אשר שלחו שלוחים לבנין בהכ"נ וגבו מעות לבהכ"נ והותירו ובנו בתים אותם הבתים ישכירו אותם למי שיתן יותר ויהא השכירות להקדש, ואם יש לאיזה אדם זכות חזקה באותו חצר הדין עמו לבנות ביתו במעותיו ואם יבנוהו במעות הקדש לפי שיווי החזקה יוזילו לו השכירות. נאמן שמואל סי' ק"ח. י"א בהגה"ט.
סעיף קטן כז
כז) שם. אבל אם לא התנו כשגבו וכו' והטעם מבואר כיון שלא התנו בשעת שגבו המעות הרי קדושה חל על מה שלקחו ואסור לשנות המותר עו"ת אות יו"ד:
סעיף קטן כח
כח) שם הגה. ואם הביאו עצים ואבנים וכו' אם באו ליד גבאי אסור לשנותן וכו' אבל זט"ה במא"ה שרי וכמ"ש סעי' ז' מ"א סק"ז, א"ר סוף או' ח' ח"א כלל י"ז או' כ"ג. ועיין לעיל אות כ"ד. ולקמן אות ק"ה:
סעיף קטן כט
כט) שם בהגה. וקודם שבאו ליד גבאי מותר לשנותן וכו' פי' ללותן ולתת אחרים תחתיהן. וה"ה במעות נמי דינא הכי. וכ"כ ביו"ד סי' רנ"ט אבל אם גבו עצים ואבנים אסור לשנותן. מ"א סק"ח, ור"ל דדוקא אם התנדבו עצים ואבנים לצורך בהכ"נ זה תלוי דאם באו ליד גבאי אסור לשנותן רק לקדושה חמורה וקודם שבאו מותר ללותן ולתת אחרים תחתיהן וכן הדין באם התנדבו מעות לצורך בהכ"נ וכמ"ש ביו"ד סי' רנ"ט בענין מעות צדקה אבל אם גבו עצים ואבנים לצורך בהכ"נ אסור לשנותן לקדושה קלה כמו באם גבו מעות לצורך בהכ"נ דזה. הגבייה שלקחו. מן הבעלים חשוב באו ליד גבאי. וכ"כ המחה"ש סק"ח, ומיהו זה לפי סברתו סק"ה שכתב דאסור לשנות המעות שגבו שלא מדעת הבעלים והב"ד לעיל או' כ"ג יעו"ש אבל לפי דברי הט"ז סק"ב והב"ד באו' הנז' שכתב דמותר להלוות מעות שגבו לבהכ"נ א"כ ה"ה דמותר להלוות עצים ואבנים שהתנדבו לצורך בהכ"נ ואפי' אם באו ליד גבאי דלית ליה חילוק זה בבאו ליד גבאי בענין דבר שהוא לצורך בנין בהכ"נ וכ"כ בהדיא בסק"ג והניח דברי רמ"א בצ"ע יעו"ש. אמנם דעת הלבוש כדעת הרמ"א ז"ל וכן דעת הב"ח וכן דעת המ"א ות"א כלל י"ז או' כ"ג. אלא שמדברי מ"א סק"ה והב"ד לעיל או' כ"ג נראה שמדעת הבעלים מותר לשנותן אפי' אם באו ליד גבאי אבל מדברי הב"ח נראה דאפי' מדעת הבעלים אסור לשנותן משבאו ליד גבאי רק לקדושה חמורה וכן ס"ל בגבו מעות כמ"ש לעיל או' כ"ג וכ"נ מסתמיות דברי רמ"א והלבוש דאפי' מדעת הבעלים אסור לשנות משבאו ליד גבאי רק לקדושה חמורה וכ"נ דס"ל בגבו מעות לצורך בהכ"נ או עצים ואבנים, דגבו או התנדבו ובאו ליד גבאי חד דינא אית להו כנז' וכ"נ מסתמיות דברי מרן ז"ל בגבו מעות לצורך בהכ"נ וא"כ כיון שיש אוסרין בהדיא וכ"מ מסתמיות דברי מר"ן ומור"ם ז"ל וקושיא מהזמנא לאו מילתא היא האחרונים תירצו זה בכה וזה בכה ומידי מחלוקת לא יצאנו ע"כ יש להחמיר ואם גבו מעות או עצים ואבנים לצורך בהכ"נ או אם התנדבו ובאו ליד גבאי אין לשנותן עוד רק לקדושה חמורה. וגם אין להלוותם ולתת אחרים תחתיהם אפי' מדעת בעלים. ועיין לעיל או' כ"ח:
סעיף קטן ל
ל) [סעיף ו'] מוכרין בהכ"נ וכו' דכיון שמוכרין בהכ"נ ליקח תורה וספרים כ"ש שמוכרין אותה ללמוד תורה כי מה תועלת יש בקניית ספרים ותורה אם לא ללמוד בהם ויתירה מעלת הלומד ממעלת ס"ת כדאיתא בפ' בתרא דמכות ב"י בשם תשו' הרא"ש כלל י"ג סי' י"ד, לבוש עו"ת או' י"ב, ומכאן תוכחת מגולה לאותן אנשים המתרשלים להחזיק תורה בעריהם ולעשות להם בה"מ ות"ח לומדים בו אשר מהם תצא הוראה לבני העיר לדעת מה יעשה ישראל, והא דמוכרין בהכ"נ וכו' היינו של כפרים ויכולין למכור בני העיר שלא מדעת זט"ה. וה"ה זט"ה שלא במא"ה כמ"ש לקמן סעי' ז':
סעיף קטן לא
לא) שם מוכרין בהכ"נ וכו' כתב הט"ז סק"ד שזה מיירי שיש להם בהכ"נ אחרת עכ"ל וזה כתב לפי סברתו ס"ק י"ב מפני שהוקשה לו שכאן אמר מוכרין בהכ"נ וכו' ובסעי' י"ג כתב דאם בנו וגמרו לא ימכרו בהכ"נ אלא יגבו לפדיון שבוים מן הצבור וע"כ תירץ דכאן מיירי שיש להם בהכ"נ אחרת ולכן מוכרין ושם מיירי דאין להם אחרת יעו"ש אבל המ"א שם ס"ק ל"ג תירץ דמן הדין מותר למכור ור"ל דשם מיירי בדאפשר לגבות וכן פי' דבריז המחה"ש ס"ק ל"ב וא"א או' ל"ג, וכ"כ א"ר או' כ"ו על דברי הט"ז הנז' דאינו מוכרח יעו"ש. ומיהו משמע מדברי המ"א ס"ק י"ז דאם א"א לגבות מן הצבור אפי' אין להם אחרת מותר למכור וכ"כ א"א או' י"ז יעו"ש. וע"כ נראה דיש להחמיר כב' הסברות דהיינו דאין למכור אלא א"כ א"א לגבות מן הצבור וגם יש להם אחרת. ועיין מש"ז או' י"ב ודו"ק.
סעיף קטן לב
לב) שם. או להשיא יתומים וכו' כתב העו"ת אות י"ג נראה דהיינו דוקא יתום זכר שחייב במצות פריה ורביה אבל נקבה שאינה חייבת בפריה ורביה נראה שאין לו למכור ס"ת להשיאה עכ"ל, וכ"כ הרב חלקת מחוקק בא"ה סי' א' אות א, אבל בתשו' מהר"ם אלשקר סי' מ"ב כתב דה"ה להשיא יתומות יעו"ש, והביאו כנה"ג בהגב"י. וכ"כ הלבוש סעי' י"ג, מ"א סק"ט וכתב ודלא כמ"ש חלקת מחוקק יעו"ש, וכ"כ א"ר אות י"ב, וכן הסכים השבות יעקב ח"א סי' ע"ז וכ"נ דעת המאמ"ר אות ז' אעפ"י שהליץ בעד העו"ת יעו"ש, וכ"כ ח"א כלל י"ז או' כ"ד, חס"ל או' י"ד, יפ"ל או' ג, תו"ח אות ט', וא"כ כיון שכן הוא דעת רוב הפוס' הכי נקטינן
סעיף קטן לג
לג) אחד שנדר להשיא יתומה אחת ויש לו קרובה ענייה ואביה הלך למדה"י והוא עני וסומא יכול לקיים את נדרו בנשואי ענייה זו. מהר"י באזאן בתשו' סי' נ"ב יעו"ש, והביאו א"א שבגליון הש"ע או' ב'
סעיף קטן לד
לד) שם. או להשיא יתומים וכו' וה"ה דמוכרין ס"ת לפדיון שבוים ב"י ביו"ד סי' רנ"ב ומור"ם בהגה שם סי' ע"ר סעי' א' לבוש שם ובזה הסי' סעי' י"ג וכ"כ הט"ז שם סי' רנ"ב סק"ב והש"כ שם סק"א ודחו דברי הדרישה יעו"ש, מ"א סק"ט, ח"א שם. יפ"ל שם ועיש"ב, ואיזה ספר מותר למכור להשיא יתומים ופדיון שבוים ית' לקמן בסעי' יו"ד בס"ד.
סעיף קטן לה
לה) [סעיף ז'] והא דבהכ"נ נמכר הנ"מ של כפרים וכו' פי' דבבהכ"נ של כרכים יש מפרשים הטעם שאינו נמכר משום דכיון דמעלמא קא אתו לה, רבים הוציאו בבנינה ושמא יש אחד בסוף העולם שהוציא בה וחלקו מעכב לפי שאין בני העולם כפופין לבני העיר זו ולא לזט"ה שבה, ויש מפרשים הטעם דשל כרכים אינו נמכר מפני שהם בונים אותה על דעת כל העולם והרי הם כמקדישים אותה לכל והנ"מ בין הטעמים דלטעם הראשון אם ידוע שבני העיר בנו אותה ולא גבו זוזי מעלמא יש לה מכר ע"פ ז' טובי העיר וכן יתיד שבנה בהכ"נ ונתנו לבני העיר לגמרי הרי הוא של הקהל ויש לו מכר ע"פ ז' טובי העיר אבל לטעם השני אפי' ידוע שבני כרך בנו אותה ולא סייע אדם מחוץ לעיר בהוצאת בנינה אפ"ה כיון דמעלמא קא אתו לה בני העיר הקדישוה לכל העולם ואין יכולין למוכרה וכן בהכ"נ של כפרים אפי' אחרים נתנו להם כיון שאין רגילות לבא שם רוב עם אדעתא דידהו יהבי ומאי דבעו עבדי ביה וזה הפי' השני הוא דעת הרמב"ם פי"א מה"ת והרא"ש והטור והסכים בו מרן ז"ל בב"י כמבואר כ"ז בב"י וכ"פ הב"ח וזהו שכתב כאן מרן ז"ל בש"ע אבל של כרכים שבאים שם ממקומות אחרים אפי' בנו אותו משלהם אינו נמכר וכו' וזהו ג"כ שכתב מורם ז"ל בהגה דבהכ"נ של כפרים אפי' בנו אתה משל אחרים יכולין למוכרו וכמו שכתבנו ועיין לקמן או' ט"ל ואו' נ"א:
סעיף קטן לו
לו) שם הנ"מ של כפרים וכו' ובשל כרכים נמי אם מוכרים לבני קהל אחר שבאו מחוץ כדי שיתפללו בבהכ"נ ועדיין בהכ"נ במקומו ובקדושתו עומד וכ"ש אם מכרו או נתנו מקום לבני קהל אחר שבאו מחוץ שיתפללו עמהם מכור הרמ"ט ח"ב סי' כ"ח כנה"ג בהג"ט:
סעיף קטן לז
לז) וכן אם אינם מתפללים בבהכ"נ של כרכים יכולין למוכרה הרמ"ט ח"ג סי' קמ"ג כנה"ג שם מ"א ס"ק י"ב ועוד עיין בדברינו לעיל סי' קנ"ב או' ד' ואו' י"ג:
סעיף קטן לח
לח) שם הנ"מ של כפרים וכו' ובית החיים אפי' של כרכים יכולין למכור הרמ"ט ח"ב סי' כ"ח כנה"ג שם מ"א שם והיינו כשמוכרין אותו למשפחה אחרת לקבורת מתים ישראלים כמותם תו"ח או' י"ג בשם תשו' הרמ"ט הנ"ז וכתב שהכנה"ג קיצר בדבריו יעו"ש:
סעיף קטן לט
טל) שם שאין באים אנשים וכו' מצאתי' בתשו' כ"י למהר"י בירב ז"ל שפלפל הרבה בסוגית הגמ' ומפלפולו העלה שאין הדבר תלוי אלא או דאתו ליה מעלמא או לא ומן הסתם לא אתו מעלמא אלא בכרכים הגדולים אבל לפעמים בעיירות ג"כ אתו ליה מעלמא כגון דאיכא בהו ראשי ישיבות ובאים ללמוד עמהם תורה ולדון בדיניהם והיינו מתא מחסיא ומפני שמן הסתם ברוב עיירות לא אתו מעלמא נקט תנא דמתני' בני העיר ובא רבי שמואל בר נחמני ואמר שבכפרים ודאי שהוא מותר ובכרכים ודאי אסור והניח זאת החלוקה של עיירות מפני שפעמים אסור ופעמים מותר אי אתו ליה מעלמא כמתא מחסיא הו"ל ככרך ואי לא הו"ל ככפר ע"כ כנה"ג שם וכ"כ א"א או' יו"ר ועוד עיין לקמן או' נ"א:
סעיף קטן מ
מ) שם שאין באים אנשים וכו' ואפי' אם באים לכפר מעלמא עוברין ושבין מותר דאדעתא דבני המקום בנאוה כמו שנראה מדברי הרמב"ם מהרי"ט בשו"ת בית יהודה ח"ב סי' י"א י"א מ"ב בהגב"י או' ה' ברכ"י או' ד':
סעיף קטן מא
מא) שם הגה ואפי' בנו אותה משל אחרים כלומר ואפי' אלו אחרים אינם מסכימים במכירה מותר למכרה והטעם כיון שאין רגילות לבא שם רוב עם אדעתא דידהו יהבי ומאי דבעי עבדי ביה והיינו דוקא מסתמא אבל אם התנו מחויבים לעשות כפי תנאם עו"ת או' ט"ו:
סעיף קטן מב
מב) שם ומ"מ המעות נשארים בקדושתן כלומר דמחויבים לעשות בהם כמו שמבואר לעיל סעי' ב' עו"ת או' ט"ז מ"א ס"ק י"א ור"ל שצריך להעלותם לקדושה חמורה לקנות תיבה וכדומה כמ"ש בסעי' ב' ועיין בדברינו לעיל או' ז' ואו' ח"י ולקמן סוף או' מ"ד:
סעיף קטן מג
מג) שם אבל אם הסכימו ז' טובי העיר וכו' ז' טובי העיר אינו ר"ל היותר חכמים שבעיר או היותר זקנים אלא היותר משתדלין בצרכי צבור הרא"ם ח"א סי' נ"ג כנה"ג בהגה"ט י"א בהגה"ט וכ"כ מהרי"ע בס' בית יהודה חא"ח סי' ט' בשם הרשב"א סי' תרי"ז יעו"ש ודלא כהעו"ת או' כ"ז:
סעיף קטן מד
מד) שם אבל אם הסכימו זט"ה וכו' האי זט"ה לאו דוקא כל ז' אלא כל היכא דאיכא רובא זט"ה מקרי ואזלינן בתר רובא. וכן אנשי העיר כיון דאיכא רובא דלא מעכבי למכור אזלינן בתר רובא ולמיעוטא לא חיישינן פני יהושע סי' ד' י"א שם מיהו בתשו' הרשב"א סי' תרי"ז הביא מן הירושלמי דזט"ה דוקא ולא פחות אם לא שבררו אותן למכירה זו וכן הוא בהר"ן ר"פ בני העיר ד"מ או' ח':
סעיף קטן מה
מה) כתב המש"ז או' ז' דאם מכרו זט"ה במא"ה בסתם ולא התנו בשעת המכר שיהיו הדמים חולק ואח"כ רוצים לשנות המעות לחולין לרמב"ן שרי כיון דבהכ"נ גופא רב תשמישי מצוה כ"ש המעות רק זט"ה בלא מא"ה י"ל שמא לא ניחא להו לאיתכחש המצוה לגמרי א"כ כל שיסכימו זט"ה במא"ה הן על בהכ"נ או על המעות שיצא לחולין שרי ולר"ן התנו בעינן דוקא שעת מכירה וזט"ה בלא במא"ה או להיפך לא מהני התנו דאין כחם כ"כ גדול רק זט"ה במא"ה אבל כשמכרו סתם אפילו זט"ה במא"ה אין יכולין אח"כ לשנותן לחולין וכ"נ מר"מ פי"א מה"ת הי"ח וכן התנו זט"ה במא"ה על מותר הדמים שיהיו חולין משמע התנו בשעת מכירה בעינן, ובלשון המחבר שלא הזכיר כלל התנו משמע לכאורה כל שהסכימו וט"ה במא"ה במכר פקע הקדושה אף מדמים ורשאין לשנותן לחולין יעו"ש, וכ"מ מדברי הלבוש דכל שהסכימו זט"ה במא"ה במכר פקע הקדושה גם מן המעות יעו"ש, וכ"מ מסתמיות דברי הפו' ועיין לקמן או' מ"ח.
סעיף קטן מו
מו) שם. אבל אם הסכימו זט"ה וכו' אדם שראו בו שתפס נערים בפיוסים לשכב עמהם משכבי אשה אין ראוי למנותו לשום מינוי קהל עד שישוב מדרכיו ויקבל עליו דברי חבירות, נאמן שמואל סי' ק"ח י"א שם. ונראה דה"ה אם הוא בעל עבירות אחרות דאין למנותו לשום מינוי קהל עד שישוב מדרכיו לגמרי ויקבל עליו דבריו חבירות:
סעיף קטן מז
מז) שם. רשאים להוציא המעות וכו' פי' אפי' לדבר הרשות, והטעה כיון שהתנו בז' טובי העיר יצאו המעות לגמרי לחולין. ט"ז סק"ה:
סעיף קטן מח
מח) שם. לכל מה שירצו. וכתב הרמב"ן ז"ל דהאיך התירו לעשות בדמים מה שירצו והלא הדמים הן נתפסים בקדושתן ותירץ דבהכ"נ עשאוהו כתשמיש מצוה כסוכה ולולב שנזרקין אחר מצותן ובזמן מצותן אסור להסתפק מנוי סוכה כל שבעה. וכן אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה לפיכך בבהב"נ כל זמן שרוצים בו בני העיר נוהגין בו קדושה ואפי' בחרבנו שהרי לא עבר עדיין זמן מציחו וראוי לבנותו הלכך כשמכרוהו זט"ה שלא במא"ה אין בני העיר רוצים מן הסתם שתכחש מצותה לגמרי אלא שתח"ל קדושת בהכ"נ על הדמים אבל כשנמלכו בני העיר למכרו אפי' למשתי שכרא שרי שכבר עבר זמן מצותה ונפקעה ממנו קדושתו כסוכה ולולב אחר מצותן עכ"ד אבל הר"ן כתב דבכ"נ ודכוותיה כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם ואפי' התנו עליו זט"ה במא"ה א"א שתפקע קדושתו בכדי מפני כבוד הקדושה שיש בו מיהו לאחר שהטילו קדושתו על הדמים קדושת דמים קלישה מקדושת בהכ"נ ובו' אלא דזט"ה לחודייהו לא מצי לאפקועיה ההיא קדושת דמים אע"ג דאקלישא אבל במא"ה יכולין להפקיע לקדושת בהכ"נ בכדי יעו"ש והב"ד ב"י ומשמע דדעת מרן ז"ל כדעת הרמב"ן כמ"ש לעיל או' מ"ד בשם המש"ז יעו"ש:
סעיף קטן מט
מט) שם ואם קבלו עליהם בני העיר בפי' וכו' כלומר אפי' יחיד ההוא הוא גדול שבעיר אפ"ה בעינן דוקא שיתנו בפי' על דעתו אבל מסתמא לא אמרינן שתלו דעתם בו ואם התני בפי' על דעת היחיד אפי' הוא קל שבקלין מה שעשה עשוי ב"י עו"ת או' י"ט וה"ה אם תלו בני העיר בשעת בנין לדעת עצמם דיכולין למכרה ב"י וב"ח:
סעיף קטן נ
נ) שם כל מה שיעשה אפי' יחיד וכו' כתב הב"ח ומ"מ הקדושה חלה על הדמים ואסור לשנותם לקדושה קלה וכ"כ הפרישה או' י"ב יעו"ש אבל העו"ת שם כתב דמשמע מדברי המחבר דבמכירת יחיד גם המעות יוצא לחולין ושרי למשתי ביה אפי' שכרא יעו"ש וכ"כ המאמ"ר או' ח' על דברי הב"ח והפרישה דאינם מוכרחים ומדברי הרמב"ם נראה ברור דהיחיד עושה בהם מה שירצה והכי מוכח מדברי הרב המאירי ז"ל בשם הירושלמי דהיחיד עומד במקום זט"ה והכי מוכח מדברי הרא"ש וגם מדברי מרן ז"ל בב"י יעו"ש וא"כ כיון דיש פלוגתא בזה יש לפסוק כדעת א"ר ז"ל באו' י"ג שכתב דאם פירשו בפי' שרשות ליחיד למכרו ולעשות במעות מה שירצו אז מה שעשה עשוי אבל אם נתנו לו סתם למכור אז המעות בקדושתן וכתב המש"ז או' ז' דהאי אם קבלו עליהם בני העיר בפי' וכו' אפי' יחיד וכו' בני העיר ל"ד אלא זט"ה במא"ה תלו ביחיד יעו"ש ונראה דאם אין להם זט"ה אז הולכים אחר רוב בני העיר ועיין לעיל או' מ"ד:
סעיף קטן נא
נא) שם אבל של כרכים כו' כרכים וכפרים ל"ד אלא הדבר תלוי בזה אם אין בונה אותה אלא בשביל אנשי העיר לבדם כגון באתרא דלא שכיחי רבים דאתו מעלמא ואע"ג דשכיחי עוברים ושבים לפרקים כגון דלא קביעי בעיר אלא דרך עראי דין כפר יש לה ולא דין כרך ואפי' אחרים סייעו לבנין בהכ"נ אין בכך כלות כדכתב הרב ב"י בשם ראבי"ה והמרדכי ז"ל אבל כל מקום דשכיחי רבים מעלמא שבאים להתפלל שם כגון מקום שהסוחרים מתקבצי' שם תדיר לסחורה מסתמא כשכנו הבכ"נ אדעתא דידהו ג"כ בנאוהו והקדישוהו ויש לו דין כהך והה"נ במקום שיש חכם גדול ואב ב"ד שמתקבצים רבים הצריכים לו ולתורתו דין כרך יש לו משאת בנימין סי' ל"ג שכנה"ג בהגה"ט או' א' עט"ז סי' קנ"ב מ"א בזה הסי' ס"ק י"ז ומ"ש המ"א שם דלכ"ע אפי' בני סתם וכו' זה קאי על מ"ש אח"כ בשם מ"ב ואע"ג שמלשון הרא"ש ורי"ו וכו' אבל לא על מ"ש למעלה איזה כרך ואיזה כפר וכמ"ש החמה"ש וע"כ מ"ש הח"א כלל י"ז או' ל' רק איזה כרך ואיזה כפר בשם מ"ב ואח"כ כתב אפי' בנו סתם וכו' דמשמע דהמ"א חולק על מ"ש לעיל אינו מובן דמה ענין אבל המ"א כתב וכו' על מ"ש למעלה מזה ודו"ק ועיין לקמן או' ח"ן:
נא) שם שבאים שם ממקומות אחרים עיר שיש בתי כנסיות ובאים אורחים לעיר ואחד מבהכ"נ האחר הולך ומפתה לאורחים שיבואו להתפלל לבהכ"נ שלו הוי גזל כי האורחים בלתי פיתוי יש מהם רוצים להתפלל בבהכ"נ זה ויש רוצים להתפלל בבהכ"נ אחר וזה שמפתה שילכו אצלו הוי גזל, מבי"ט ח"ג סי' מ"ח, והביאו כנה"ג בח"מ סי' ש"ע בהגה"ט אות ג' יפ"ל אות ה':
נא) שם שבאים שם ממקומות אחרים. ובענין בה"מ של רבים עיין בתשו' דב"ש סי' שמ"ו שהביא משם הר"ם בוטין ז"ל דס"ל דבה"מ של רבים אסור למוכרו כדין בהכ"נ של רבים אלא שהוא מצדד לומר דבהכ"נ שאני משום דרובא דעלמא זהירי לקבוע כל יחיד מקום לתפלתו ולא לתורתו יעו"ש, וע"כ הנראה להכריע לומר דהכל לפי הענין דאם בה"מ ההוא של כרכים פתוח לרוחה ובאים ממקומות אחרים ולומדים בו הרי הוא כבהכ"נ של כרכים אבל אם הוא מעט מהכיל כ"א ליחידי הקהל של העיר ההיא הרי הוא כבהכ"נ של כפרים. ועיין לעיל אות ו':
נא) שם אפי' בנו אותה משלהם וכו' ואי בריר לן דלא בנו אלא אדעתא דבני העיר לבדן אע"ג דשכיחי רבים דאתי מאחר שלא סייעו בבנין גם לא בנו אדעתה דאחרים דמחוץ לעיר דין בהכ"נ של כפרים יש לה, מ"ב סי' ל"ג, שכנה"ג בהגב"י אות ד':
סעיף קטן נב
בנ) שם אפי' בנו אותה משלהם וכו' ואם ידוע שלא עשו אותה אלא למעט עם יכולים למכור אפי' בכרך כמו דאמרינן בגמרא בבהכ"נ של טרסיים, ט"ז סק"ו, א"ר אות י"ד, ח"א שם אות כ"ה, וכן אם נתנו הצבור לכל אחד מקום לפי מה שהוציא בבנינה הרי היא כשל כפרים שהרי לא הוקדשה לגמרי הואיל ויש לכל המקימות בעלים לפי הוצאתם, מאירי פת"ע אות י"ז:
בנ) וכתב שם הט"ז דאפי' של כרכים אין איסור אלא במכרו בענין שלא יהיה אח"כ בהכ"נ אבל אם יהיה אח"כ בהכ"נ מותר אפי' משל רבים ליחיד כרבנן דר"מ דפ'. בני העיר דף כ"ז עכ"ל, והביאו א"ר אות ט"ו, אבל מהרי"ע ז"ל בס' בית יהודא ח"א סי' ט' כתב עליו דאחר המ"ר דאגב שטפיה לא דק דהך מתני' דתנן אין מוכרין את של רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו דר"מ אמרו לו אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה ע"כ מיירי בבהכ"נ של כפרים דומייא דמתני' דסמיך ליה דבני העיר שמכרו רחובה וכו' דבהכ"נ של כרכים לא נזכרה כלל במשנה ועוד דר"מ מטעם הורדה אתינן עלה דלא שייך זה אלא בדכפרים וכו' וכן נמצא הדבר מבואר בס' המאור יעו"ש וזה פשוט כביעתא בכותחא ותו לא מידי עכ"ד ויעו"ש. וב"כ הנה"ש או' יו"ד. וכן המש"ז אז' ו' הניח דברי הט"ז הנז' בצ"ע. וכן התו"ח או' י"ב הקשה על דברי הט"ז הנז' יעו"ש:
סעיף קטן נג
נג) שם. אינו נמכר. ואם מכרז בהכ"נ של כרכים ואפי' דיעבד אין ממכרם ממכר. בית יהודה שם. מש"ז או' ז':
סעיף קטן נד
נד) שם. אלא א"ב תלו אותו בדעת היחיד וכו' נ"ל דזה קאי כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת יחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה. מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' ט"ו. וכתב וכ"מ בנ"ץ. ח"א כלל י"ז או' כ"ה, ועיין לעיל או' ל"ה:
סעיף קטן נה
הנ) שם אא"כ תלו אותו בדעת היחיד וכו' כלומר דבני העיר קדשוהו בשעת בנין על דעת היחיד ההוא דיהא הרשות בידו לעשות בבהכ"נ לפי דעתו למכור או לסתור ולבנות אחרת או כה"ג, עו"ת או' כ"ג, ונראה דה"ה אם בשעת גבייה הרשו את היחיד לעשות בבהכ"נ לפי דעתו למכור וכו':
סעיף קטן נו
ונ) שם. אלא א"כ תלו אותו בדעת היחיד וכו' וה"ה אם תלו אותה בדעת שנים, ועיין לעיל או' מ"ט:
סעיף קטן נז
זנ) שם. שאז יעשה בו היחיד מה שירצה בהסכמת הצבור. דודאי לא היה דעתם שימכור היחיד בהכ"נ שלהם בלא דעתם אלא להכי אהני דעת היחיד דלא בעי טובי העיר רק במעמד אנשי העיר וגם לא מצי אינש דעלמא לעכבו. מ"א ס"ק י"ג. ח"א שם, ואפי' אם הוא גדול הדור צריך שיעשה בהסכמתם, לבוש ועיין לעיל או' מ"ט:
סעיף קטן נח
חנ) שם. שאז יעשה היחיד מה שירצה הצבור. כתב מ"ב סי' ל"ג דבזמן הזה שמנהג הקהלות בארצות הללו להעמיד להם מנהיגים ופרנסים ונותנים בידם מקל ורצועה לעשות כרצונם בכל עסקי הקהל אין חילוק בין כפרים לכרכים ויש יכולת באותם המנהיגים למכור בהכ"נ אפי' למשתי ביה שכרא וגם הדמים יוצאין לחולין אפי' אם אנשי העיר מוחין בידם עכ"ל, והביאו שכנה"ג בהגה"ט או א' וכתב אבל הב"ח כתב דבהכ"נ של כרכים אין רשות לבני העיר למכור אם לא מדעת בעלים עכ"ל, ור"ל דזה תשוב כאלו תלו בדעת יחיד שאין לו רשות למכור אלא א"כ בנו אותה משלהם ובהסכמת הצבור וכמ"ש בש"ע. וכ"כ א"ר או' ט"ו על דברי מ"ב הנז' דהנ"ץ חולק עליו שאפי' בזה"ז אסור אא"כ ידוע שבנאוה משלהם ותלו בפי' בדעת יחיד ומ"ש שם הא"ר וממ"א ס"ק ל"ז משמע דכל שבנאוה משלהם לא בעינן בזה"ז שיתלו בדעת יחיד ויש להקל עכ"ל זה כתב המ"א שם בס"ק ז"ל ע"פ מ"ש בב"י בשם מרדכי ישן דס"ל דאם בנו בני כרך משלהם יכולין למכור אבל דעת הרא"ש אינו כן דאפי' אם בנו בני כרך משלהם אינם יכולים למכור כמבואר בב"י וכן פסק מרן ז"ל בב"י ובש"ע וא"כ לדעת מרן ז"ל אין להתיר למכור בשל כרכים אא"כ בג' תנאים שבנו אותה משלהם ובשעת בנין תלו אותה בדעת יחיד וגם צריך הסכמת צבור וא"כ בנידון זה המנהיגים שכתב המ"ב ז"ל לדעת מרן ז"ל יש לחשוב אותם כאלו תלו אותה בדעת יחיד וכמ"ש הא"ר שם בשם הראב"ן דפרנסי העיר קרואין חבר עיר יעו"ש ונריך עוד ב' תנאים שבנו אותה משלהם וגם הסכמת צבור מיהו בזה"ז אין זה מצוי שהמנהיגים נותנין בידם מקל מחמת חוק הממשלה וע"כ אין בהכ"נ של כרכים גמכר בזה"ז אלא ע"פ ג' תנאים הנז וגם זה אינו מצוי עכשיו שימכרו בהכ"נ לא של כרכים ולא של כפרים:
סעיף קטן נט
נט) שם בהסכמת צבור נראה בשלא אמרו בפי' בלתי הסכמת צבור מסתמא משמע בהסכמת צבור אבל אם אמרו בפי' גם בלתי הסכמת צבור הרי היחיד עושה לבדו כל מה שירצה עו"ת או' כ"ד וכ"כ א"ר או' ט"ז בשם הע"ץ וכגון שבנו אותה משלהם וכמ"ש לעיל או' ד"ן:
סעיף קטן ס
ס) שם וה"ה לכל דברי קדושה וכו' פי' דאם מכרו זט"ה במא"ה בכפרים מותר להשתמש בדמים ומ"מ תשמיש קדושה בקדושתייהו קיימי כמ"ש סי' קנ"ד סעי' ג' אבל בהכ"נ ותשמישי מצוה מותר להשתמש בהם כמ"ש סעי ט' ר"ן בשם הרמב"ן מ"א ס"ק י"ד א"ר או י"ז ח"א שם או' כ"ו:
סעיף קטן סא
סא) שם וה"ה לכל דברי קדושה וכו' כל כלי בהכ"נ וספסלים ויריעות כבהכ"נ ויריעות שפורשין על הארון הם כארון הר"ן בשם הירושלמי מ"א ס"ק ט"ו ח"א שם:
סעיף קטן סב
סב) ובעיר של רבים ל"ד בהכ"נ אלא ה"ה כל דשייך לבהכ"נ הן חצרות הן מקוה הן בהכ"נ וכל דשייך לזה אמרינן מסתמא רבים נתנו בבניינו ולא מצו למכרן או לסוגרן למנוע מהן אורחים מהר"ם מינן סי' ס"ו כנה"ג בהגב"י עו"ת או' כ"ז מ"א ס"ק י"ב וזה לפי טעם הראשון שכתבנו לעיל או' ל"ה אבל לפי טעם השני אפי' בידוע שבנו אותם משלהם בלבד לא מצו למוכרן וכו' כיעו"ש וכתב שם המ"א ומ"מ לא חמירי מבהכ"נ ור"ל דאם בנו אותם משלהם בלבד ותלו בדעת יחיד בשעת בנין שאז יכול לעשות היחיד מה שירצה בהסכמת צבור כמו בהכ"נ ועיין לעיל או' נ"ט:
סעיף קטן סג
סג) מחצלאות שבלו מותר להחליפם בחדשות ועמודים של ס"ת שבלה מותר ליתנם בס"ת אחר וכתב שכן כתב מור אביו ז"ל יכין ובועז ח"א ס"ט מחב"ר או' ד' זכ"ל או' ב' ועיין לעיל סי' קנ"ב או' כ"א:
סעיף קטן סד
סד) שם הגה יחיד שבנה בהכ"נ וכו' יחיד שיחד חדר לתפלת האורחים בימים נוראים ובין הפרקים היה אוכל ושותה ועושה דברי חול אין בחדר זה שום קדושה חוות יאיר סי' נ"ט וכן הסכים מהרי"ע בס' בני יהודה דף ס"ז ע"ב י"א מ"ב בהגב"י או' ה' ברכ"י או' ה':
סעיף קטן סה
סה) שם בהגה אין לה מכר כ"א ע"פ הקהל וכו' ולפי מה דק"ל דאין רשות למכור בהכ"נ של כרכים אפי' עשו הכל משלהם הכא דמותר למכור על פיו ועל פי זט"ה מיירי בבהכ"נ של כפרים והרב כתב סתמא סמך על המבין עו"ת או' כ"ו:
סעיף קטן סו
סו) שם בהגה וכ"ז לא מיירי אלא כשיש להם בהכ"נ אחרת וכו' פי' הא דכפרים נמכר דוקא כשיש להם אחרת פי' שבנאו עכשיו אחרת אבל כשיש להס שני בתי הכנסת מקודם אסור למכור אחד דהא אפי' לסתור אחד אסור כמ"ש ריש סי' קנ"ב מ"א ס"ק ט"ז ועיין בדברינו לסי' קנ"ב או' א':
סו) וכתב שם המ"א דמשמע הכא בהדיא דשל כרכים אפי' בנו אחרת אסורים למכור הא' דהא עלה קאי והטעם משום דאין בידם ליפקע קדושתן אבל לסתרו שרי דהא בקדושתן קיימי ומ"מ העצים והאבנים והקרקע בקדושתייהו קיימי ואסור להשתמש בהן וגם למכרן דשמא יש אחד בסוף העולם דלא ניחא ליה שתפקע קדושתן יעו"ש ואע"ג שיש מקילין כמ"ש במ"א שם מ"מ אנן נקטינן להחמיר כדברי המ"א משום דכ"נ עיקר ועיין לקמן או' ק"ה:
סעיף קטן סז
סז) שם בהגה אסור למכרו וכו' אם לא שירצו לקנות בדמים אחרת בגוונא דליכא למיחש לפשיעותא או שירצו לקנות קדושה חמורה מ"א ס"ק י"ז דהיינו כשיש כבר בהכ"נ בנוי וקונין אותה מיד או שירצו לקנות קדושה חמורה דכה"ג סגי אם יש להם בהכ"נ אחרת כמ"ש מ"א לעיל סק"ד ופה מיד מחה"ש ועיין בדברינו לעיל או' ל"א, והא דמותר למכור כדי לקנות בדמים אחרת כגון שמכרו זט"ה במא"ה אבל זט"ה בלא מא"ה אסור למכור כדי לקנות אחרת כמותה בלא עילוי כמ"ש לעיל או' ח"י ואו' ך' יעו"ש:
סעיף קטן סח
סח) שם בהגה נמכר בלא הכרזה וכו' דהא אפי' ליתן במתנה מותר כדאיתא בפ' בני העיר כן הוא בתשו' הרשב"א סי' תרי"ז ט"ז סק"ח מ"א ס"ק ח"י ועיין לקמן סעי' י"א ועוד דא"צ הכרזה אלא כשבא להגבות לאחרים אבל כשאנו מוכרין דבר שלנו לא בעי הכרזה מ"א שם בשם הר"ן:
סעיף קטן סט
סט) שם בהגה ואין בו אונאה היינו בקרקע ולא אמרינן דהוי כשליח דאפי' בכל שהוא מכרו בטל מ"א ס"ק י"ט בשם הר"ן וכתב שם המ"א משמע דבמטלטלין הוי אונאה עכ"ל והביאו הנה"ש או' ט' וזה דלא כמ"ש הט"ז סק"ח וכתב המחה"ש דלפום רהטא אשתמיט להט"ז דברי הר"ן יעו"ש ועיין בח"מ סי' רכ"ז סעי' ט':
סעיף קטן ע
ע) שם ואין בו אונאה ואפי' היו יתומים קטנים בעיר יכולין בני העיר למכרה וכל צרכי העיר בכיוצא בזה הר"ן ר"פ בני העיר ד"מ חו' ה' וכן בקרקע שהוא הקדש לעניים ונתרצו כל בני העיר למכרו או להחליפו הרשות בידן ואע"ג דאיכא קטנים ונשים אידך כאפוטרופסים דידהו הוי ומיהו דוקא כל היכא דלא עברי בהא מילתא אמצוה לקיים דברי המת הר"ן שם:
סעיף קטן עא
עא) שם בהגה אבל דבר שאסור לשנותו לקדושה קלה צריך הכרזה כתב המ"א סק"ך ט"ס הוא וכצ"ל שאסור לשנותו צריך הכרזה וכ"ה בד"מ ובתשו' הרשב"א יעו"ש והטעם כתב המחה"ש דהא לכל דבר שבקדושה אין משנין לקדושה קלה וגם אין טעם לתלות הכרזה בזה עכ"ד:
סעיף קטן עב
עב) שם צריך הכרזה דוקא בקרקע אבל במכירת מטלטלין א"צ הכרזה כדאיתא בח"מ סי' ק"ט סעי' ג' ט"ז שם מ"ב או' מ"ז ואם נמכר בלא הכרזה יכולין לבטל המקח כדין ב"ד שמכרו בלא הכרזה ט"ז שם בשם הרשב"א סי' תרי"ז:
סעיף קטן עג
עג) שם צריך הכרזה, וממילא יש בו אונאה ג"כ ואפו' בקרקעות. מש"ז או' ח' מ"ב או' מ"ו.
סעיף קטן עד
עד) [סעיף ח'] בני בית סתם וכו' מוכח מהירושלמי פ"ט דנדרים ה"ב דלאו דוקה בנו סתם אלא אפי' בנו לשם חצר ואח"כ הקדישו דיני כבהכ"נ. כתיבת יד רמ"ה בגליון הש"ע. יע"ל ח"ב בק"א או' א' וכ"כ הזכ"ל או. ב' בשם כ"י המלי"ץ:
סעיף קטן עה
עה) שם. ח'. בנו בית סתם וכו' היינו שבנאוהו ממעות חולין וכמ"ש סעיף ה' מ"א ס"ק כ"א. ור"ל דשם בסעי' ה' מבואר דאם גבו מעות לצורך בהכ"נ אפי' המעות אסור לשנות כ"ש כשבנו ממעות ההם בהכ"נ. מחה"ש. ועיין בדברינו לעיל או' כ"ג וחו' כ"ט. ומיהו נראה אעפ"י שבנאוהו ממעות בהכ"נ מ"מ אין לו קדושת בהכ"נ לכל מלי רק שאסור לשנותה. מ"א שם. א"ר או' ך' י"א בהגה"ט. ת"א כלל י"ז או' כ"ז:
סעיף קטן עו
עו) שם. בנו בית סתם וכו' ויחיד שבנה בהכ"נ לא יכול לחזור בו כמ"ש סעי' י"ד דהוי כאלו נדר צדקה אבל אם עשה מטפחת לס"ת שלו שיש לו בביתו ואין קורין בו ברבים כל שלא נשתמש בו לס"ת יכול לחזור בו כמ"ש סי' מ"ב וביו"ד סי' רפ"ב דהזמנה לאו מילתא היא. מ"א שם. י"א שם. אמנם מ"ש המ"א דאם עשה מטפחת לס"ת וכו' יכול לחזור בו כתב עליו הא"ר שם דלא נהירא וכ"כ המחה"ש ס"ק כ"א על דברי המ"א הנז' דצ"ע דאית ביה משום אמירתו לגבוה אף דלית ביה משום צדקה דלא גרע משאר מצות וכדק"ל ביו"ד סי' רי"ג סעי' ב' האומר אשנה פרק זה הוי כאלו נדר לתת צדקה וכתב שם מור"ם דה"ה אם אמר לעשות שאר מצות דנדרו קיים יעו"ש. וע"כ אם עשה מטפחת לס"ת שלו ולא נשתמש בו אע"ג דלית ביה משום הזמנה מ"מ יש להחמיר ואין יכול לחזור בו משום נדר ועיין באו' שאח"ז: