כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים· רבי יעקב חיים סופר
סימן קכח
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] אין נשיאות כפים בפחות מיו"ד וכו' ואם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן גומרין כמ"ש לעיל בש"ע סי' נ"ה סעי' ב' והוא מהירושלמי דמגילה פ' הקורא והביאוהו הרי"ף והרא"ש שס בפ' הקורא והרמב"ם פ"ח מה"ת כמ"ש בב"י לעיל סי' נ"ה ומ"ש בשכנה"ג בזה הסי' או' ג' והביאו העו"ת או' א' לתמוה על הפו' שלא ביארו זה הוא תימה שהרי כתבוהו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וב"י לעיל בסי' נ"ה וביארוהו ואי משום שלא נזכר בהדיא בש"ע הרי זה נלמד ממילא וכבר מבואר בב"י ולמה צריך לפרט בש"ע דבר הפשוט שנלמד ממילא. ואח"כ ראיתי בא"ר או' א' שגם הוא הקשה על דברי השכנה"ג הנז' יעו"ש, ומיהו יש לישב דבריו דר"ל על האחרונים שאחרי מרן ז"ל שלא בארוהו בדין נ"כ ודו"ק. והא דאמרינן דאם יצאו מקצתן גומרין הוא שנשתיירו רובן כמ"ש בש"ע שם, וכ"כ הפר"ח בזה הסי' או' ב' ר"ז או' א' ועיין בדברינו לשם או' ל"ה:
סעיף קטן ב
ב) שם. אין נשיאות כפים בפחות מיו"ד וכו' עיין בשכנה"ג או' א' שנסתפק אם נשיאות כפים צ"ל דוקא במקום דאיכא ס"ת וכ"כ מהרי"ע בסוף ס' בית יהודה דף ק"ט ע"ד במנהגי ארגי"ל סי' ד' אבל הא"ר או' ב' כתב נראה פשוט דאף שמתפללים בבית שאין בה ס"ת נושאים כפיהם וכתב דכן נוטה דעת העו"ת יעו"ש. וכ"כ הפר"ח או' יו"ד וכתב דהכי נהוג, והביאו י"א בהגה"ט. וכ"כ הרב משאת משה ח"א חא"ח סי' ג' דבכל מקום שעבר נוהגין לברך ג"כ כל בעשרה דמכנפי באיזה בית דאקראי ואפי' בספינה דרך הילוכה יעו"ש, והביאו י"א במ"ב בהגה"ט או' א' ש"ץ דקמ"ב ע"ב, ברכ"י או' ח' זכ"ל או' ן' בי"מ או' א' וכן הסכים הנו"ש או' א' יעוש"ב. וכ"כ ח"א כלל ל"ב או' ט"ו פתה"ד או' ה' כף החיים סי' ט"ו או' ע"ב בן א"ח פ' תצוה או' י"ג וכן הוא לפי דברי האר"י ז"ל בשער הכוו' דרוש ה' דחזרת העמידה שנתן טעם בסוד לנ"כ שבתוך חזרת העמידה וכתב שיש איזה בחי' מכוונת תפלה שנעשית ע"י נ"כ כיעו"ש משמע שאין הדבר תלוי באתרא דאיכא ס"ת אלא כל היכא דאיכא עשרה ואומרים חזרה צ"ל נ"כ כדי לתקן הבחי' ההיא ולא תהיה התפלה חסירה וכן ראוי לעשות ואין לשנות:
סעיף קטן ג
ג) שם. בפחות מיו"ד וכו' והנה עשרה צריכים גדולים י"ג שנים וב' שערות בני חורין זכרים דוקא אי משום דבר שבקדושה או גזרה שוה בני ישראל כמ"ש הר"ן במגלה, ואפ"ה אסמכתא הוה ומדרבנן, מש"ז או' א' ועיין לעיל סי' נ"ה סעי' א' ובדברינו לשם או' ו':
סעיף קטן ד
ד) שם. בפחות מיו"ד וכו' וכל שיש בבהכ"נ עשרה אעפ"י שאין מתפללין בחזרה אלא הצבור וש"ץ יחד בקול רם והכהנים השלימו תפלתם קודם שיגיע צבור לרצה יכולין לעלות לדוכן לישא את כפיהם ואף אם יקרא להם הש"ץ אין כאן הפסקה דצורך תפלה הוא ולרוחא דמילתא יקרא אחר שגמר תפלתו קודם רצה, שכנה"ג בהגה"ט או' ב' וכתב שהעידו שבארץ המערב נוהגין כן והביאו הש"ץ דקמ"ב ע"ד, ועיין בתחלת ס' מעשה רוקח דף א' ע"ב בחדושי הרמב"ם שחבר הרב אברהם בנו שמשמע שם דכשהצבור מתפללים יחד עם הש"ץ בקול רם שעולין הכהנים לדוכן אף שלא השלימו תפלתם קודם לרצה והביאו בי"מ או' ח' יעו"ש, אמנם לפי מ"ש לעיל בסי' קכ"ד או' ב' ע"ש האר"י ז"ל דתפלת החזרה היא חובה ומעלתה יותר גדולה מן הלחש נראה דאין לסמוך ע"ז ולבטל תפלת החזרה אלא דוקא היכא דלא אפשר כגון ביוצא לדרך או שלא נשאר זמן לומר החזרה וכדומה:
סעיף קטן ה
ה) שם. והכהנים מהמנין. וטעמא כתב ב"י בשם הר' מנוח משום דכהנים בכלל ברכה כדאמרינן בכתובות ח' ע"ב ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין ע"כ, והלבוש כתב דכתיב ואני אברכם אמר הקב"ה מי מברך את הכהנים אני מברך אותם כשהם מברכין את ישראל לפיכך הם ממנין עשרה עכ"ד, ועיין סוטה ל"ח ע"ב ומד"ר נשא סוף פי"א ודו"ק:
סעיף קטן ו
ו) שם הגה, ואין לזר לישא כפיו וכו' מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני כתב מרן ז"ל בא"ה ריש סי' ג' דאינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה ע"פ עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו אבל מור"ם ז"ל שם בהגה כתב בשם הרמ"ך דנאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו בזה"ז שאין לנו תרומה דאורייתא שנחוש שמא יעלו אותו לתרומה וכתב וכן נוהגין האידנא בכל מקום שאין נוהגין בתרומה בזמן הזה וליכא למיחש למידי עכ"ל, וכתב הח"מ שם או' ב' דאף שהכריע הרב כהרמ"ך לא בכל דבריו הכריע ובמקום שנוהגין האידנא אפי' בתרומה דרבנן כגון בא"י כמ"ש ביו"ד סי' של"א סעי' ב' אז יש לחוש שמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה דרבנן אך במקום שאין נוהגין בתרומה כלל אז יש לקרותו בתורה דלא נפיק מניה חורבה וכמ"ש הר"ן והמגיד טעם למנהג יעו"ש, והב"ש שם או' ב' הקשה על דברי הרמ"א הנ"ל וכתב דבר"ן ובמגיד לא כתבו שישא את כפיו אלא כתבו שיקרא בתורה הואיל ואין איסור בדבר אבל לישא את כפיו י"ל דאסור דהא איכא איסור מדאורייתא דכתיב כה תברכו אתם תברכו ולא זרים ותירץ דכל דבר שאין לו הנאה לא חיישינן שיעשה איסור ואין לו הנאה מזה משום הכי לא חיישינן לשום דבר אלא שמא יאכל בתרומה אבל אין חשש משום נ"כ או שיעלה לתורה, ובא"י דנוהגים תרומה כמ"ש ביו"ד סי' של"א אינו נאמן אפי' בזמן הזה, וסיים דהכלל שעולה מדינים אלו לענין יוחסין לכ"ע בעינן ב' עדים כשרים ולתרומה דרבנן די בע"א ואינו נאמן ע"י עצמו יעו"ש, והא דלא חש הרב ז"ל לשמא יתנו לו פדיון הבן שג"כ יש בו הנאה י"ל מפני שמי שיש לו פדיון הבן אין נותנו לכל כהן שיהיה אלא עד שידע בו שהוא מיוחס ובעל תורה כדי לקיים המצוה כתקנה לא כן בתרומה בזה"ז דלשרפה אזלה ונתנת לכל כהן אפי' לע"ה כמ"ש ביו"ד שם סעי' י"ט לפיכך חיישינן, ועיין בסה"ק חקי חיים דרוש א' לפדיון ודו"ק, ומיהו הבה"י כתב דנאמן בזה"ז אף בא"י יעו"ש, והביאו הבאה"ט שם סק"א, והרב מהרימ"ט ח"א סי' קמ"ט כתב וז"ל ואולי כשבא אחד ממקום ידוע ואומר כהן אני מעלין אותו לקרוא בתורה ראשון ולישא את כפיו דהיכא דשכיחי שיירתא איו אדם עשוי לשקר בכך שלא תהא עלייתו ירידה אבל כשבא ממקום רחוק ואינו ידוע לנו כגון אלו האנוסים הבאים מארץ רחוקה ושם לא נהגו דת משה ויהודית ודאי דלא מהמנינן ליה ע"פ עצמו אלא ע"פ אחרים עכ"ל ועיין אמ"ל בעליית קס"ת או' י"ב ולד"א סי' ה' או' י"ב, ונראה דעכשיו כך נוהגים דאם אנו רואים שהוא בע"ת וירא ה' ואומר שהוא כהן וממקום פלוני נאמן ע"י עצמו לקרוא בתורה א' ולישא את כפיו אפי' בא"י ואם בא מארץ רחוקה שאין שיירה מצויה וגם הוא עם הארץ אינו נאמן אפי' בחוצה לארץ אא"כ ע"י אחרים ועיין עוד לקמן בסי' קל"ה או' טו"ב:
סעיף קטן ז
ז) שם, ואין לזר לישא כפיו וכו' תינוק שנשבה לבין הגוים ונפדה ולא ידענו בן מי זה העלם ועד א' מעיד עליו שהוא כהן ועד א' מעיד עליו שהוא ישראל גמור ושניהם מעידים בודאי כתב הפתה"ד אות ד' דלא ישא את כפיו לכשיגדיל יעוש"ב וגם עי"ש במה שדחה דברי השבו"י ח"א סי' צ"ג שנראה מדבריו שכהן ספק מותר לישא את כפיו יעו"ש, וכ"כ המש"ז אות כ"ז דספק בן תשעה לראשון או בן ז' לאחרון אין נושא את כפיו והביאו הפתה"ד שם והסכים לדבריו יעו"ש:
סעיף קטן ח
ח) שם, ואין לזר לישא את כפיו וכו' דמבואר בכתובות דף פ"ד ע"ב דזר הנושא את כפיו עובר בעשה ופי' רש"י ז"ל שם משום דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה ע"כ. והא דכתב מור"ם ז"ל כאן בהגה אפי' עם כהנים אחרים מפני שבשבת דף קי"ח ע"ב א"ר יוסי מימי לא עברתי על דברי חבירי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה וכתבו התוס' לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל והקשה בד"מ אות א' על דברי התו' הנו' דהא איתא בכתובות דזר הנושא את כפיו עובר בעשה וכתב דאפשר דר"י לא קאמר אלא כשעולה עם כהנים אחרים אבל לבדו הוא עובר בעשה וצ"ע עכ"ד, וזהו שכתב כאן בהגה אפי' עם כהנים אחרים ר"ל דאפי' עם כהנים אחרים דנוכל לומר דאינו עובר בעשה יש להחמיר ולאסור, והב"ח תירץ דאיסור עשה ליכא אלא באומר ב"כ בנ"כ אבל בלא כ"כ אפי' עולה לדוכן ליכא איסור עשה יעו"ש, ולע"ד נראה לתרץ בס"ד דהא דזר עובר בעשה הוא דוקא אם מכוין לקיים המצוה לברך את ישראל כמו שנצטוו הכהנים אבל אם אינו מכוין לקים מצות ברכת כהנים רק כמו שמברך אדם לחבירו אינו עובר וזה שכתבו התו' לא ידע ר"י וכו' ר"ל אם לא יכוין לקיים מצות ב"כ אלא כמו ברכה בעלמא שמברך אדם לחבירו ודו"ק, ובס' הפלאה בכתובות שם כתב בשם ס' חרידים שיש מצות עשה על הישראל שיתברך וכיון שהוא זר ועולה לדוכן אינו מתברך כדאמר לקמן סעי' כ"ד עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה יעו"ש והביאו שע"ת אות ב':
סעיף קטן ט
ט) שם, אפי' עם כהנים אחרים, ואפי' אינו אומר הברכה עם הכהנים אסור דברכה פשיטא הוא דאסור דברכה לבטלה הוא דלכהנים אמרה תורה לברך ולא לישראל כמ"ש באו' הקודם וכ"כ העו"ת אות ד':
סעיף קטן י
י) שם, אפי' עם כהנים אחרים, וכן חלל הכתוב בסעי' מ"ב דלא ישא את כפיו אסור לישא את כפיו אפי' עם כהנים אחרים, מש"ז אות ב' וכ"כ הפר"ח שם בסעי' מ"ב דחלל אם נושא את כפיו עובר בעשה והביאו המש"ז אות הנז' ועיין בי"מ אות ל"ח ובדברינו לקמן אות רנ"א וה"ה טומטום ואנדרגנוס לא יעלו לדוכן אפי' בלא ברכה ועם כהנים אחרים, מש"ז שם:
סעיף קטן יא
יא) [סעיף ב'] כל כהן שאין בו וכו' ואין הכהן מטמא לנשיאות כפים תו' סוטה דף לח ע"ב בשם הירושלמי דנזיר פ' כ"ג והביאו א"ר אות ג' ומש"ז אות ג' והטעם פי' הרב מראה הפנים בנזיר משום דטומאה הו"ל עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה והביאו הפתה"ד אות א' יעו"ש וכתב הא"ר שם דאפי' כבר נטל ידיו לעלות ונשמע שיש טומאה יוצאין מביהכ"נ ע"כ וכ"כ הער"ה אות ב' דאפילו א"ל לעלות אינו מטמא לנ"כ יעו"ש, ומ"ש המש"ז שם דאם טמאה בבית הסמוך אין יוצא דהוי דרבנן ונ"כ ד"ת ואפי' יודע דצריך לישא כפיו עיין בדברינו לעיל סי' קכ"ו אות י"ג שכתבנו דאם יש חור טפח י"א שהוא דאורייתא וא"כ צריך לצאת אם ידע או הגידו לו יעו"ש ודו"ק:
יא) בית הכנסת שיש מת ב"מ בבית אחד שבחצר המוקפת זיזין ואכסדראות וכל דלתי אותו הבית נעולות כיון דדין סוף הטומאה לצאת הוא מדרבנן יש להתיר לכהן ליכנס לבהכ"נ כדי לישא כפיו כיון דלצורך מצוה הוא, שו"ת הרמ"ז סי' ט"ו, ובסי' ט"ז כתב ששלח פסק זה להרב כמהר"ר שמואל אבוהב והסכים עמו לדינא יעו"ש, והב"ד עיקרי הד"ט סי' ה' אות נ"ח בי"מ אות ב' ועיין בתשו' דב"ש סי' רכ"ג ששם הביא דברי הרמ"ז ז"ל יעו"ש:
יא) טומאה שהיתה בבית הסמוך לבהכ"נ שהיתה נכנסת דרך חלון בהכ"נ של נשים, הורו גאוני א"י בשבת לסתום החלון שהיתה טפח על טפח בצמר משום דהוי ראוי לשכיבה ולית ביה משום מוקצה ומשום בנין, ותוספת בנין מותר, וברשת של עץ ג"כ התירו לסתום, הן מפני כבוד צבור שלא יהיו מתפללים במקום שהטומאה נכנסת דרך החלון והן מפני שאין להניחם בלא ב"כ באהבה, לקט הקמח ביו"ד דקכ"ג ע"ג ש"ץ דק"מ ע"א, בי"מ אות ג':
יא) מהא דקאמר הרב לקט הקמח שהורו גאוני א"י בשבת לסתום החלון וכו' לפי שאין ראוי להניח הצבור בלא נ"כ משמע דאי לא היה באפשרות לתקן כמו שעשו גאוני א"י לא היו הכהנים יכולין לישא כפיהם לפי שאין הכהנים רשאין לעמוד בבהכ"נ מפני הטומאה שנכנסת לשם דרך החלון ואין מצות נ"כ דוחה את הטומאה וכ"מ מדברי הדב"ש סי' ר"ד וט"ז סי' שע"א סק"ג, ה"ה בש"ץ שם, בי"מ אות ד' ועיין לה"ה שם בש"ץ מה שהאריך בזה ובדברינו לעיל סי' קכ"ו אות י"ג:
יא) וכענין נשיאות כפים בזמן המקדש בגבולין שאין מזכירין שם המפורש וכן בזה"ז אם היא דאורייתא או מדרבנן כבר עמד בזה הרב קרן אורה בחי' לסוטה על דף ל"ח ומסיק דהיא מדאורייתא שכן מוכח מסתמיות דברי הרמב"ם ז"ל בה"ת וממ"ש ריב"ל כל כהן שאינו עולה עובר בג' עשה ומהירושלמי שהביאו התו' בסוטה שם כהן מהו שיטמא לנ"כ ושכן משמע כולה שמעתתא בפ' האשה שנתארמלה גבי מעלין מנ"כ ליוחסין ושכ"כ בילקוט בשם ספרי זוטא דאמרו בזה בכל מקום אשר אזכיר את שמי אף בגבולין וכו' יעו"ש וכ"נ דעת הפרמ"ג בא"א אות א' ובמש"ז אות ג' והגם דהמו"ק בסי' זה כתב כמה פעמים דנשאות כפים בזמן המקדש בגבולין וכן בזמן הזה אינה אלא מדבריהם והוכיח כן בכמה ראיות כבר עמד ע"ד התייר הגדול פתה"ד בסי' זה אות ד' והוכיח במישור מהש"ס בכמה דוכתי ומדברי גדולי המפרשים והפו' ראשונים והאחרונים שהיא מ"ע דאורייתא גם בזה"ז וגם שהמו"ק לא עמד בסברתו זאת שבתשו' שאילת יעבץ ח"א סי' ד"ן כתב שהיא מ"ע דאורייתא גם בזה"ז יעוש"ב, וכ"כ בהשמטות דף רי"ז ע"ד שכן מפורש בהמבי"ט בס' ק"ס פי"ד מה"ת דגם בגבולין הוי מדאורייתא יעו"ש, וכ"כ מהרש"ך בס' בנין שלמה הנד"מ סי' יוד, וכ"כ מר אחיו בס' ראשית בכורים דף יוד ע"ב יעו"ש והב"ד הרב שדי חמד ח"ג במע' דברי חכמים סי' ס"ד א"ח אות ג' וכ"מ מדברי מרן ז"ל כאן בש"ע ור"ז אות ג':
סעיף קטן יב
יב) שם, מהדברים המעכבים וכו' ואפי' אינו מעכב אלא מדרבנן אינו עובר בעשה דהמקרא כהנים אין דעתו אלא לכשרים אבל לא לפסולים ואעפ"י שאינן פסולין אלא מדרבנן וא"כ א"צ לילך לחוץ קודם קריאה כיון שלא היו בכלל הקריאה, ב"ח, וכתב דהכי נקטינן והביאו מ"א סק"ד וכתב עליו משמע דאם א"ל צריכים לעלות דהא עוברים בעשה אם אינם עולים אבל מלשון הרב"י שכתב בס"ב משמע דאם היה בו א' מדברים המעכבים אפי' א"ל אינו עובר וכ"נ דהא אינו נמנע מצד עצמו אלא החכמים מנעוהו ויש כח בידם לעשות זה כדאיתא בסי' קצ"א עכ"ל וכ"כ הפר"ח אות ד' דכהן שיש בו א' מן הדברים המעכבים מדרבנן אפי' שיאמרו לו לעלות אינו עולה דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאיתא בהאשה רבה ע"כ, וכ"כ העו"ת אות ו' ואם אין כהן בבהכ"נ אלא הפסולין כתב א"ר אות ד' דיש להם לצאת קודם לרצה אבל העו"ת שם כתב דאפי' לא היה בבהכ"נ כ"א כהנים פסולין דודאי יכוין להם הש"ץ כיון שאין שם כהנים אחרים אפ"ה א"צ לצאת כיון דחכמים פסלום עכ"ד, ומ"מ נ"ל דהמקרא כהנים טוב שיתן בדעתו שאינו קורא כ"א לראויים לנ"כ ואין בהם פיסול אפי' מדרבנן:
סעיף קטן יג
יג) שם, אע"פ שביטל מצוה עשה אחת וכו' זהו לשון הרמב"ם ז"ל בסוף ה"ת אבל בסוטה ל"ח ב' איתא אמר ריב"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה כה תברכו אמור להם ושמו את שמי ע"כ והא דכתב הרמב"ם ז"ל כעובר בג' עשה ולא אמר עובר בג' עשש כל' הגמרא כתב הטעם מרן ז"ל בכ"מ שם ובב"י כאן משום דליכא בל' צווי אלא כה תברכו בלבד ואיכא למימר דכי קאמר ריב"ל ה"ז עובר לאו דוקה אלא ה"ז כעובר עכ"ד, וכ"כ הלבוש, סו"ב במק"ח או א' ר"ז אות ג' ועין במש"ז סוף הסי' שכתב דכל כהן שלא רצה לעלות מכין אותו עד שתצא נפשו ואם עבר הזמן מכין אותו מכות מרדות יעו"ש, ודע דצריך לעלות דוקא על הדוכן אם אפשר ולא לעמוד על הארץ כיון דדבר זה נזכר בגמרא כמש"ל וכ"מ מסתמיות דברי הפו' ואין לשנות ועיין לקמן אות ק"ך:
סעיף קטן יד
יד) שם, אם היה בבהכ"נ וכו' משמע בהדיא דבחד מהני תלת עובר או שיהיה בבהכ"נ כשקורא ש"ץ כהנים או אם אחד משאר העם אמר לו לעלות או ליטול ידיו וכ"כ המאמ"ר אות ד' ר"ז שם, ח"א כלל ל"ב או' א' ומה שסיים הלבוש אבל אם אינו שם או שלא אמרו לו לעלות או ליטול ידיו אינו עובר כתב עליו המאמ"ר שם דאין זה מדוקדק דמשמע דכל דחסר חד מהני אינו עובר וזה אינו וכמבואר בב"י מדברי הפו' אלא מן הראוי להיות אבל אם אינו שם שלא אמרו לו לעלות וגם לא אמרו לו ליטול ידיו אינו עובר יעו"ש, ול"נ לפרש דכך הם דברי הלבוש אבל אם אינו שם ר"ל שלא היה שם בבהכ"נ בעת שקרא ש"ץ כהנים או שלא אמרו לו לעלות וכו' ר"ל או שהיה שם אלא שלא הש"ץ קרא כהנים ולא אחד העם אמר לו לעלות או ליטול ידיו ור"ל לא זה אמרו לו ולא זה אינו עובר אבל אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו עובר:
סעיף קטן טו
טו) שם. אם היה בבהכ"נ וכו' פי' לאפוקי אם יצאו מבהכ"נ קודם שקרא החזן כהנים שאז אינם עוברים כלל אפי' בעשה דכה תברכו ולאפוקי מדעת הר' מנוח שהביא בב"י שכתב דהא דאמרינן שאין הכהן עובר כשאין אומרין לו לברך היינו שאינו עובר בג' עשה אבל בעשה דכה תברכו עובר שהכהנים מצוים לברך את ישראל דאין כן דעת הפו' כמ"ש בב"י וכ"כ העו"ת או' ו' וכתב שכן מוכח בירושלמי רב אדא בר פזי כד הוה תש ולא חזיק רישיה הוה קאים ליה אחורי עמודא רבי אלעזר הוה נפיק לברא כלומר היה יוצא כדי שלא יצטרך לעלות לדוכן כשהחזן קורא כהנים ואי כדברי הר' מנוח מה הועילו בתקנתם הלא אע"פ שלא יקרא להם החזן יעברו בעשה עכ"ד וכ"כ הפר"ח או' ד' דאין לחוש לדברי הר' מנוח יעו"ש, וכתב הר"ן במגלה פ' הקורא עומד דאם היה חוץ לבהכ"נ אע"פ שקראו אותו לעלות אינו עובר יעו"ש:
סעיף קטן טז
טז) שם. או אם אמרו לו לעלות וכו' פי' אפי' קודם שקרא להם הש"ץ אם יאמרו להם לעלות או ליטול ידיהם צריכים לעלות, וכתב המרדכי אף דיש שם כהנים אחרים אם לא יעלה יעבור בעשה ופשוט הוא, עו"ת אות ז' ומשמע דאם לא אמרו לו אינו עובר אפי' אינו עולה כלל בכל השנה אבל בתשו' הרב מהר"ר יעקב ממרויש סי' ל"ח שהיה שואל ומשיבין לו מן השמים כתב דבמקום שיש כהנים הראויים לברך ב"כ ולא נהגו לברך אפי' פ"א בשנה אלו ואלו עוברין הן ישראל שאין אומרים להם שדומין שאין חוששין לברכת אביהם שבשמים הן הכהנים כשאין מברכין מעצמן שהרי כתוב ואברכה מברכיך ומכלל הן אתה שומע לאו עכ"ד, והמה מודפסים בהרדב"ז ח"ה יעו"ש, וכתב החס"ל אות א' דמי שאינו מברך מאבד טובה הרבה ומראה שאינו חפץ במצות ולא חפץ בברכה ובז לדבר יחבל לו לכן הכהן הירא את דבר ה' ובמצותיו חפץ לא יעבור מלברך לעשות נ"ר ליוצרו כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ומה טוב ומה נעים מנהג איזה מקומות שהכהנים נושאים כפיהם בכל יום וכן ראוי לנהוג בכל מקום שלא לבקש תחבולות לבטל מ"ע מן התורה אע"פ שאין הכהן עובר אא"כ קוראים לו מ"מ שעה ברכה יבא לעליונים ותחתונים ע"י ברכת כהנים והדברים עתיקים עמקו כוונת ב"כ ורזי דרזין רק בדרך כלל יכוונו הכהנים שמעשה ידיהם יכונן עליון ושהם מכוונים ע"ד אהרן הכהן וכל קדושים זיע"א עכ"ל ועיין בשער הכוו' דרוש ה' דחזרת העמידה ושם מבואר דבכל יום בחזרת העמידה צ"ל ב"כ ויעו"ש סודם של דברים:
סעיף קטן יז
טוב) שם או אם אמרו לו לעלות וכו' כתב הר"ף שאם אין שם אלא אחד אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבים, והביאו הטור וכתב עליו דאינו נראה דלהם על אהרן ובניו קאי ופירוש אמור להם לכל אחד מהם עכ"ד, וכ"מ מסתמיות דברי מרן ז"ל כאן בש"ע והאחרונים דס"ל כדעת הטור דאפי' אין שם אלא כהן אחד עובר, וכ"כ העו"ת אות ח' והמאמ"ר אות ה' דדעת מרן ז"ל כדעת הטור יעו"ש, וכ"כ בי"מ אות ח':
סעיף קטן יח
חי) שם או אם אמרו לו לעלות וכו' ודוקא שעקר רגליו בעבודה או שאמרו לו קודם רצה לעלות אבל אם לא עקר רגליו אינו רשאי לעלות וכמ"ש סעי' ח' מ"א סק"ב, ור"ל דוקא שעקר רגליו בעבודה ואמרו לו לעלות ולא עלה או שאמרו לו קודם רצה לעלות שהיה יכול לעקור ברצה ולעלות אז עובר אם לא עלה אבל אם לא עקר רגליו ברצה ואמרו לו אח"כ אינו עובר כיון שאינו רשאי לעלות כמ"ש בסעי' ח' וכ"ה בדברי מ"א סק"ל יעו"ש, וכ"כ המאמ"ר אות ד' ומחה"ש סק"ב ר"ז אות ג' ומיהו בתשו' מהר"ם מינץ סי' י"ב מסתפק בהא דאם לא עקר אינו עולה דהיינו מעצמו אבל אם אמרו לו לעלות צריך לעלות יעו"ש והביאו א"ר אות ט"ז וא"א אות ב' וע"כ נ"ל דאם לא עקר רגליו ברצה יש לו לצאת חוץ מבהכ"נ כדי שלא יאמרו לו לעלות, וגם כדי שלא ישמע מהחזן קירא כהנים ויכנס בספק, ועוד כדי שלא יראה פגום ועיין לקמן אות כ"ב:
סעיף קטן יט
יט) שם או ליטול ידיו, אם הנותן מים לכהנים ליטול ידיהם בא אצל ש"ץ ומזכירו ליטול ידיו צריך לישא כפיו אף דיש כהנים אחרים ואם לא יעלה עובר בג' עשה אבל מלמדים את הנותן מים שלא יזכיר את הש"ץ ליטול ידיו היכא דאיכא כהנים אחרים דהשתא לא עבר אם לא ישא כפיו. ב"י בשם המרדכי והביאו מור"ם ז"ל לקמן בהגה סעי' ך' פ"ח אות ד' ונראה דגם לקורא כהנים יש ללמד שלא יכוין לש"ץ כשיש כהנים אחרים לחוש לס' מהר"ם מינץ שכתב אם אמרו לו צריך לעלות ואפי' לא עקר רגליו ברצה כמ"ש באות הקודם, ומ"ש העו"ת אות מ"ב דאם הקורא כהנים אין מכוין להש"ץ אינו מועיל והביא ראיה מהירושלמי ר"ש בן פזי כד הוה חשיש הוה קאי אתרי עמודי וכו' אני מוכרח די"ל התם כדי שלא יראו הטעם פגומים אבל בש"ץ ליכא טעם זה דהכל יודעים מה שאינו עולה הוא מפני שהוא ש"ץ וע"כ היותר שוב שלא לכוין המקרא על הש"ץ וכמ"ש ועיין א"ר אות מ' ודו"ק:
סעיף קטן כ
ך) [סעיף ג'] אם עלה פעם אחת ביום וכו' ואם עלה פעם אחרת כגון במוסף ובנעילה אפי' באותו צבור ואותו הכהן עצמו מברך אשר קדשנו וכו' מהר"ם מינץ סי' י"ב, וכתב שכן הוא המנהג, והביאו מ"א סק"ג וכ"כ המאמ"ר אות ו' ומ"ש הלבוש שמצוה זו דמיא ללולב דכל שנטל פעם אחת ויצא שוב אינו נוטל ואינו מברך ול"ד לתפילין שמברך בכל פעם יעו"ש כתב עליו המאמ"ר שם דאדרבא איפכא מסתברא דדמיא טפי למצות ציצית ותפילין ומברך בכל פעם שעולה לדוכן ואפי' באותו בית הכנסת עצמו ודלא כמו שנסתפק בזה הלבוש בסוף דבריו עכ"ד, וכ"כ א"ר אות ה' וכתב דאשתמיט מלבוש חשו' מהר"ם מינץ שכתב בפשיטות דמברכין אפי' כמה פעמים ואפי' באותו בהכ"נ ושכן נוהגין, וכן הסכים הברכ"י בשיו"ב אות ג' וכתב דהכי נהוג, והביאו הזכ"ל אות ן' וכ"כ ר"ז אות ד' וכן עמא דבר לברך הכהנים פעם אחרת באותו יום אק"ו בין באותו צבור עצמו כגון בחזרת מוסף או מנחת תענים או בנעילה בין בצבור אחר כגון שעשה נ"כ בצבור זה ואח"כ הלך לבהכ"נ אחר שלא הגיעו לב"כ הכתוב לקמן סעי' כ"ח שעולה ומברך אשר ק"ו וכו' ואין פוצה פה ומצפצף, ועיין לקמן אות קס"ג, ועוד עיין בדברינו לעיל סי' טו"ב אות ב' שכתבנו דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל:
סעיף קטן כא
כא) כתב הרב זרע אברהם א"ח סי' י"ב דכהן ירושלמי יכיל לברך ב"כ בתפלת המוספין ביו"ט ב' לבני חו"ל אם אין להם כהן אע"ג דלדידיה לאו שעת עבודה היא כיון דעבודה לגבי דידיה לאו כלום הוא דהא חול גמור הוא לגבי אפ"ה כיון שלפי הדין בידו לברך את ישראל בכל שעה שירצה יכול לברך לבני חו"ל מידי דהוה המברך לצבור כמה פעמים, וכן דעת מהר"ר בן חביב שהובאו דבריו באורך בס' גו"ר כלל א' סי' י"ג ומסיק דאם יש עמהן כהן מחו"ל לא יעלו עמו כהנים של ירושלים ואם אין להם כהן יעלה כהן ירושלמי אבל מהר"א הלוי ז"ל שם סי' י"ד האריך בזה ומסיק וכתב כללא דהאי מילתא דלא אשכחנא ראיה מכרעת לברר האי ספיקא ומי יערב אל לבו לעשות מעשה וליכנס בספק ברכות וכדי להפיס דעת העליונה הואיל ונפק מפומייהו דרבנן תקיפי ארעא דא"י ראוי שיברכו ב"כ אך לא בברכת אקב"ו יעו"ש, והב"ד הש"ץ דקמ"ו ע"ב וע"ג עיקרי הד"ט סי' ה' אות ז'. ועוד עיין להרב המגיה שם בש"ץ דף רל"ה ע"ד ודף רל"ו ע"א שכתב דאם יכול להשמט הרי טוב וא"ל אם יש כהנים אחרים עולה עמהם ומברך אקב"ו בלי שם ומלכות ואם אין שם אלא הוא עולה ומברך כדרכו כס' מהר"ם בן חביב ומהרא"י ז"ל יעו"ש אבל לי נראה דכהן ירושלמי שיצא לחו"ל ע"מ לחזור ומתפללים מוסף ביו"ט ב' או שמתפלל בירושלים עצמה עם בני חי"ל הבאים לזייארה אם יש כהנים עמו מבני חו"ל יכול לעלות עמהם ולברך אקב"ו בלא שם ומלכות דכיון דיש עמו אחרים אינה נראית ברכתו אבל אם לא יש עמו אחרים יש לו להשמט דוקא ולצאת לחוץ קודם לרצה כדי לצאת מספק:
סעיף קטן כב
כב) [סעיף ד'] כשהכהנים אינם רוצים לעלות וכו' ובמרדכי כתוב שיצאו קודם שמתחילין רצה. והביאו ב"י סוף סי' זה וכתב הטעם משום דאותה שעה היא המיוחדת לעלות כהנים לדוכן וכדאמרינן כל כהן שאין עוקר רגליו ברצה אינו נושא כפיו עכ"ד. ור"ל כיון דאותה שעה מיוחדת לעלות כהנים לדוכן חיישינן שמא יאמר לו אחד העם לעלות ואז אם אינו עולה עובר כמ"ש בסעי' ב' והמ"א סק"ד כתב דטעמו כדי שלא יאמרו שהם פגומים כשלא יעקרו ברצה, והא"ר אות ד' כתב כדי שלא יבא אצלו השופך מים ע"י כהנים:
סעיף קטן כג
כג) שם, כשהכהנים אינם רוצים לעלות וכו' כגון שהוא חלש וראשו כבד עליו וכדומה כמ"ש הרא"ש בשם הירושלמי והביאו ב"י ובדברינו לעיל אות ט"ו:
סעיף קטן כד
כד) שם, אלא בשעה שקורא החזן וכו' דשוב אינו עובר כיון שלא היה שם בשעת קריאה לבוש:
סעיף קטן כה
כה) שם, שהם פגומים, דהיינו בן גרושה או חלוצה ר"ז אות ה' ועיין לקמן אות כ"ז, ואות קס"ז:
סעיף קטן כו
כו) שם, עד שיגמרו ב"כ, היינו כל ברכת כהנים כמ"ש הלבוש, וכ"כ א"א אות ד' בשם מהרא"י סי' כ"ב שממנו כתב ב"י דין זה:
סעיף קטן כז
כז) [סעיף ה'] לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, שזו היא אחד מט' תקנות שהתקין ריב"ז כדאיתא בר"ה ל"א ע"ב ובסוטה מ' ע"א ומפרש טעמא התם בסוטה שמא תפסק לו רצועה בסנדלו ויתיב למיקטריה וחביריו מברכין ואתי למימר בן גרושה או בן חלוצה הוא, ב"י, לבוש, עו"ת אות ט' וכתב שם הב"י דאפי' במנעלים וסנדלים שאין בהם רצועות אסור דלא פלוג רבנן וסתם גזרו בכל המנעלים וסנדלים וכ"כ הלבוש, עו"ת שם א"ר אות ו' ר"ז אות ו' ח"א כלל ל"ב אות יו"ד:
סעיף קטן כח
כח) שם, לא יעלו וכו' במנעלים, וגם בט"ב וביוה"כ שלובשים מנעלים של בגד צריך לחלצם, פנים מאירות ח"ב סי' כ"ח, זר"א סי' י"ד, מחב"ר אות ז' ש"ץ דקמ"ד ע"ב, חס"ל אות ב' בן א"ת פ' תצוה אות ו'
סעיף קטן כט
כט) שם, במנעלים, אסור לכהנים לעלות לדוכן במנעלים של לבדים שקורין פילטרי"ו אבל למצוננים שהצנה קשה להם מותר ובתנאי שלא יהיו המנעלים היוצא בהם חוצה רק נועלים אותם כשעולים לדוכן ודוקא של לבדין אבל של עור אסור אף שאין הולך עמם חוצה, כנסת יחזקאל סי' י"א עיקרי הד"ט ה' אות כ"ט:
סעיף קטן ל
ל) שם, במנעלים, מדברי רבינו בעל הטורים ז"ל מוכח דחליצת מנעלים קודמת לנטילה ולפ"ז חליצת מנעלים צ"ל חוץ לבהכ"נ וכ"כ בס' מטה משה סי' קע"ח אבל מנהגינו עכשיו ללכת חוץ לבהכ"נ ליטול ידיהם וכשעולין לדוכן חולצין מנעליהם, ויראה שהבדל המנהגים תלוי בהבדל המנעלים, דבמלכות תוגרמא שאין מנעליהם קשורים וכשרוצים לחלצם א"צ ליגע בהם בידים אלא שומטו מרגליו ויוצא נוטלים ידיהם קודם ובשעת עלייה לדוכן חולצין מנעליהם אבל במלכות אדום שנוהגים ללבוש מנעלים שצריכים קשירה וא"א לחלצן אלא בנגיעה מוכרח לחלצן חוץ לבהכ"נ קודם נטילה שאם יטלו ידיהם קודם חליצה יצטרכו ליטול פעם אחרת אחר חליצה, שכנה"ג בהגה"ט או' ד' וכתב עו"ש דמ"מ מנהגינו שחולצין מנעליהן בשעת עליית הדוכן אינו נכון שמניחין המנעלים למטה מן הדוכן לעין כל ובשעת הברכה המנעלין גלויים לעיני כל הקהל לפני הדוכן והצנועים קודם עלייתן לדוכן מצניעים אותם במקום צנוע תחת הספסלים ולרב החסיד מהר"ר דוד הכהן ז"ל ראיתי שהיה מניח המנעלים חוץ לבהכ"נ ועולה לדוכן וכמדומה שכך ראיתי ג"כ להר"ב החסיד כמהר"ר יוסף הכהן עכ"ד. והביאו העו"ת או' ט' א"ר או' ו' פרח או' ה' ש"ץ שם ע"א בי"מ או' ט"ז ואות י"ז ונראה דהכל לפי המקומות דאם לא יש חששא דאם יניחם קוץ לבהכ"נ יגנבו יניחם חוץ לבהכ"נ אבל אם יש חששא במקום ההוא דאם יניחם חוץ לבהכ"נ יגנבו אז יצליעם בבהכ"נ תחת הספסלים וכן בעת חליצת המנעלים אם יש בו קשירה וצריך ליגע בו בעת חליצה צריך לחלצו דוקא קודם נטילה כדי שלא יצטרך נטילה אחרת אם יגע בו אח"כ ואם אין בו קשירה ויכול לחלצו בלא נגיעה אז יכול לחלצו אפי' אח"כ אחר הנטילה, ועיין בדברינו לעיל סי' ד' אות ס"ט ולקמן סעי' י"ז בהגה:
סעיף קטן לא
לא) שם אבל בבתי שוקיים שרי דעת מרן ז"ל בב"י דבכל בתי שוקיים התירו אפי' יש בהם רציעות וקושרים אותם סמוך לארכובה ובלבד שלא יהיו של עור כיעו"ש וכ"כ העו"ת אות ו"ד ואות י"א ר"ז אות ו' וכתב שם העו"ת דאפי' מאן דירצה להחמיר ולילך יחף ממש בלקי בתי שוקיים של בגד לאו שפיר עביד במקומות הללו שאין המנהג לילך יחף לפני גדולים וכן יש ראיה מההיא דחגיגה דאמרינן דלאו אורח ארעא לגלויי כרעא קמיה רביה דמשמע דאין הולכין יחף בבהכ"נ ובה"מ יעו"ש, והביאו מ"ב את י"ח ועיין לעיל סי' צ"ה סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד:
סעיף קטן לב
לב) שם הגה ויש מחמירין אם הם של עור וכו' כתב הפר"ח אות ה' דדעת מרן ז"ל בב"י דבתי שוקיים של עור אעפ"י שאין בהם רצועות דליכא למיחש לשמא תפסק אסור דלא פלוג רבנן אבל נהגו התר בדבר יעו"ש והביאו הברכ"י אות ג' וכתב שכ"כ ג"כ הרדב"ז כ"י סי' שני אלפים רס"ד וכתב דמ"מ אם אינו זמן קור ושאר הכהנים יחפים יעמוד גם הוא יחף עכ"ד ונראה דהיינו במקום שעומדים לפני גדולים יחפים אבל במקום שאין עומדים ילבש של בגד כמ"ש באות הקודם:
סעיף קטן לג
לג) וכתב בס' הפר"ח שאעפ"י שאמרנו בסמוך שבבתי שוקיים של עור שרי היינו כשיש לו מנעלים תחתיהם אבל אם מהלך. בשוק בבתי שוקיים גרידי צריך לחלצן משום כבוד צבור יעו"ש והביאו א"א אות ה' מ"ב אות י"ח:
סעיף קטן לד
לד) שם הגה ויש מחמירין אם הם של עור וכו' דוקא כשאין מגיעין אלא עד הארכובה וקשורין ברצועה או בסרט אבל אם הם מגיעים עד אציליהם דהם מכנסיים שרי, ושל בגד ומחופה עור בכל ענק שרי, מ"א סק"ה ר"ז אות ו' ח"א כלל ל"ב אות יו"ד מ"ב אות י"ז ואע"ג דבסי' תקנ"ד סעי' ט"ז כתב לענין ט"ב דשל בגד ומחופה עור אסור התם משום צער וכל מידי דמנין על הרגל אסור לנעול ומחופה עור ג"כ מגין ואסור משא"כ הכא הטעם משום דאתי לאחלופי ובמחופה עור לא אתי לאחלופי מחה"ש סק" וכ"כ הפרמ"ג בא"א אות ה' וכ"כ הלב"ש שם בסי' תקנ"ד על מ"א ס"ק ט"ז ובזה נסתלק הצ"ע שכתב א"ר אות ז':
סעיף קטן לה
לה) [סעיף ו'] אעפ"י שנטלו הכהנים וכו' דהכי איתא במס' סוטה ט"ל ע"א א"ר יהושע ב"ל כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו את ה' ע"כ וכתב ב"י שמדברי הרמב"ם משמע דוקא דכשידיו טמאות כגון שלא נטל שחרית קאמר דצריך ליטול הא אם נטל ידיו שחרית ואינו יודע להם שוה טמאה א"צ לחזור ולנטלם וכתב שכן נוהגים בארץ מצרים שלא ליטול הכהן ידיו בשעת נ"כ אלא סומך על הנטילה שנטל ידיו שחרית יעו"ש. וכ"כ בא"ח בשם הר' אברהם בן הרמב"ם ז"ל ז"ל שהלכה למעשה לפני אביו הרמב"ם ז"ל וזולתו ממורי התורה שכל כהן העומד בתפלה יגש לב"כ וסומך על נטילת ידיו לק"ש ולתפלה עכ"ד והביאו ב"י וכ"כ התו' שם בסוטה ע"ש רש"י ז"ל שאמר לו רבו אלא שכתבו שזהו הועתק מהגהת תלמיד אבל מלשון רש"י ז"ל לא משמע הכי דפי' שלא נטל ידיו לפני עלותו לדוכן משמע ממש סמוך. וכתבו עוד שכן משמע מתלמודא דידן ומהירושלמי דאפי' נטל ידיו שחרית צריך לחזור וליטול סמוך לב"כ ולא ישהה יותר משיעור מהלך כ"ב אמה יעו"ש. והב"ד ב"י וכתב וכ"ה דעת הטור כדעת התו' יעו"ש. וכן הוא דעת מרן ז"ל כאן בש"ע. וכ"כ הלבוש, ב"ח, פר"ח אות ו', ר"ז אות ח' חס"ל אות ג' בן א"ח פ' תצוה אות ז'. וכ"מ מהזוה"ק לקמן אות מ'. וכן המנהג פה עיה"ק ירושת"ו כדעת מרן ז"ל ודעמיה, רק היכא דלא אפשר כגון ש"ץ העומד בתפלה דאיכא הפסק אם יטול ידיו וכדומה יש לסמוך על הרמב"ם. ועיין באות שאח"ז:
סעיף קטן לו
לו) שם אעפ"י שנטלו הכהנים ידיהם שחרית וכו' ומיהו אם נטל ידיו בשחרית אפי' רק עד סוף קשרי אצבעותיו ואין לו מים ליטול לדוכן כדאי הוא הרמב"ם וסיעתו לסמוך עליו ומותר לישא את כפיו והוא כשלא הסיח דעתו מהם. עו"ת אות י"ב, א"ר אות ח' ח"א כלל ל"ב אות ח' מ"ב אות ך' אבל אם לא נטל גם בשחרית אסור לישא את כפיו דלא מהני מידי דמנקי אלא לתפלה אבל לדוכן מים בעינן עו"ת שם, א"ר שם וכ"נ דעת הפר"ח שם ועיין לקמן אות ט"ל:
סעיף קטן לז
לז) כתב בא"ח בשם בעל התמיד לא מצינו מי שכתב שצריך לרחוץ רגליו אבל כך נהגו באלו הארצות ומנהג ישראל תורה היא עכ"ל והביאו ב"י, וכתב הפר"ח שם ואולי יצא להם זה דומיא דקידוש דכתיב ורחצו ידיהם ורגליהם ועכשיו לא נהגו כן וכן בדין דבקרא ידיכם כתיב רגליכם לא כתיב וגם לשון ס' הזוהר די בעי לקדשא ידוי עכ"ד וכ"ב ב"י דאנו לא ראינו מעולם מי שנהג כן וכ"כ מור"ם ז"ל בד"מ אות ו' דגם במדינתינו אין המנהג כן, ועיין בדברינו לעיל סי' ד' אות ה' ודו"ק:
סעיף קטן לח
לח) שם אעפ"י שנטלו הכהנים ידיהם שחרית וכו' מנהג מצרים שבשחרית אינו נוטל ידיו ובמוסף נוטל משום הסח הדעת. הרדב"ז ח"א סי' קמ"ז כנה"ג בהגב"י מ"א סק"ו, ומיהו הירא את דבר ה' ובמצותיו חפץ יטול גם בשחרית כדי לצאת דעת מרן ז"ל ודעמיה והזוה"ק:
סעיף קטן לט
טל) שם עד הפרק שהוא חבור היד והזרוע, והטעם כתב בהרמב"ם פ' ט"ו מה"ת דין ה' כדרך שמקדשין לעבודה, והביאו הטור וב"י וכ"ה בגמרא חולין ק"ו ע"ב דקידוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק ופי' רש"י ז"ל עד הפרק העליון מקום חבור היד והזרוע. והביאו ב"י וכ"כ הלבוש, ומ"מ כשאין לו מים רק מעט שלא יגיעו אלא רק עד סוף קשרי אצבעותיו כתב העו"ת אות י"ב דאעפ"י שלא נטל ידיו שחרית רק בירך והתפלל ע"י נקיות ידים מותר לעלות לדוכן בנטילה זו וכתב דגם לדעת מרן ז"ל י"ל כן יעו"ש ועיין לקמן סס"י קס"א ובדברנו סי' ד' אות ג' ולכן בט"ב וביוה"כ לא יטול לנ"כ יותר מסוף קשרי אצבעותיו וכ"מ מדברי מור"ם ז"ל בסי' תרי"ג ס"ב וכ"מ מסתמיות דברי מרן ז"ל בסי' תרי"ג ס"ב דאין לחלק בין נטילת שחרית לנטילת נ"כ אלא הכל יהיו עד סוף קשרי אצבעותיו ולא יותר וכן דעת הפרמ"ג בא"א סי' תרי"ג אות ג' וכן דעת היפ"ל אות ו' ועיין מ"ש הדג"מ בגליון המגנים בסי' תרי"ג והביאו היפ"ל שם אות ד' ועי"ש ביפ"ל שהביא עוד פלוגתא בזה וכתב דאינן נקטינן כדברי מרן ז"ל שנראה מדבריו דביו נטילת שחרית ובין נטילת כהנים העולים לדוכן אין לטול אלא רק עד סוף קשרי אצבועותיו דכתב דכן הוא דעת מור"ם ז"ל וגם הוא שמע על כהני חשיבי שנזהרין בכך יעו"ש. ונראה דמנהג נכון הוא דכל דבר שהוא בפלוגתא שב ואל תעשה עדיף ובפרט שכן הוא דעת מרן ומור"ם ז"ל וכן עמא דבר, ועיין לעיל אות ל"ו:
סעיף קטן מ
מ) שם והלוי יוצק מים וכו' דהכי איתא בזוה"ק פ' נשא דף קמ"ו ע"א בסופו תאנא כהן דבעי לפרשא ידוי בעי דיתוסף קדושה על קדושה דיליה דבעי לקדשא ידוי על ידא דקדישא, מאן ידא דקדישא דא ליואה דבעי כהנא ליטול קדושא דמיא מידוי דכתיב וקדשת את הלוים הא אינון קדישין וכתיב בהו בלוים וגם את אחיך מטה לוי וגו' מכאן דכל כהן דפריס ידוי בעי לאתקדשא ע"י דקדישא ליתוסף קדושה על קדושתיה וע"ד לא יטול קדושה דמייא מבר נש אחרא דלא הוי קדישא, ובצניעותא דספרא תאנא לוי דאתקדש כהנא על ידוי בעי הוא לאתקדשא בקדמיתא. ואמאי לוי ויתקדש על ידא דכהנא אחרא. תאנא כהנא אחרא לא בעי דהא כהן דלא שלים לא בעי האי כהנא שלים לאתפגם על ידא דפגימא דלא שלים, אבל לוי דאיהו שלים ואתחזי לסלקא בדוכנא ולמפלח במשכן זמנא הא שלים הוא והא איקרי קדוש דכתיב וקדשת את הלוים עכ"ל, והביאו ב"י וכך הם דבריו כאן בש"ע, ומשמע מדברי הזוה"ק הנז' דאם אין שם לוי לא יטול ע"י ישראל ולא ע"י כהן אחר אלא יטול בידיו, מיהו הב"ח כתב בשם מהר"י מולין דבמקום שאין לוים אם יש בכור פטר רחם יתן מים לכהנים לנטילה לעלות לדוכן יעו"ש והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ג' עו"ת או' י"ג, ט"ז סק"ג, עט"ז או' א' מ"א סק"ז א"ר או' יו"ד, וכתב שם המ"א דמשמע מלשינו דוקא בכור לאם אבל בכור לאב לבד לא מצינו בו קדושה האידנא עכ"ל, והביאו ש"ץ דקמ"ג ע"א, ר"ז אות יו"ד, ח"א כלל ל"ב. אות ח' חס"ל אות ג' בי"מ אות י"א, בן א"ח פ' תצוה אות ז' אמנם לא ראיתי מי שנוהג כן ונראה דסומכין על פשט דברי הזוהר דמשמע דוקא לוי ואם לאו לא יטול כ"א בידיו:
סעיף קטן מא
מא) שם והלוי יצוק מים וכו' אם הכהנים עמי הארץ והלוי ת"ח ואינו רוצה ליצוק מים ע"י הכהנים אין עליו שום אשם אפי' שאין לוי אלא הוא, ואפי' שנהג הלוי ליצוק מים ע"י הכהנים ושוב נמלך שלא לצוק אין שום אשם, הר"י הלוי סי' ט"ל ומהר"ר יצחק הלוי ובנו הר"ש הלוי והרח"ש ז"ל שם סי' מ' וסי' מ"א, אבל מהר"ר ליב סרואל שם בסי' מ' כתב שאין ללוי ליפטר עצמו מליצוק מים על הכהנים אם לא שהכהנים אינם ראוים לישא את כפיהם כגון מאנשי בית שאן ובית חיפא וקטנים יעו"ש, והב"ד כנה"נ בהגה"ט, עו"ת אות י"ד, מ"א סק"ז, א"ר אות יו"ד וכתב דכן ראוי להחמיר כס' האחרונה יעו"ש, אבל הפר"ח אות ח' כתב דכיון דיציקת לוי לא מעכבא דהא עיר שכולה כהנים כולם עולים לדוכן אעפ"י שאין שם לוי הדבר ברור שאם הכהנים ע"ה והלוי ת"ח ואינו רוצה ליצוק מים ע"י כהנים שפיר קעביד אעפ"י שאין לוי אלא הוא ואדרבא חייב מיתה אם יצק מים ע"י כהן ע"ה יעו"ש, וכן מ"ש עוד הכנה"ג שם בשם הר"ש הלוי סי' מ"א דאם יש כהנים ת"ח וע"ה דצריך ליצוק מים לכולם והביאו העו"ת ומ"א וא"ר שם כתב עליו הפר"ח שם דליתא דהא חיוב מיתא איכא יעו"ש, והביאו י"א בהגב"י, ש"ץ דקמ"ג ע"ב, א"א אות ז' חס"ל שם כף התיים סי' ט"ו אות ע"א וכתב שם החס"ל דאף דיש מתירין למיחש בעי ושוא"ת עדיף ואפי' אם אין שם לוי אלא הוא, וכ"כ בן א"ח שם:
סעיף קטן מב
מב) שם הגה, ולא נהגו הלוים ליטול וכו' מיהו היכא דהסיח הלוי דעתו הגון הוא שיטול הלוי קודם ואצ"ל היכא דנגע בגופו או במנעליו, ב"ח, והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ב' עו"ת אות ט"ו, מ"א סק"ח, א"ר אות י"א, וכתב שם השכנה"ג דהמנהג הפשוט ביניהם ליטול גם הלוים את ידם אף בשעת שיוצקים מ"ם ע"י הכהנים עכ"ד, וכן ראוי לנהוג כל הירא את דבר ה' ליטול ידיו ואח"כ ליצוק ע"י כהנים אף במקום שלא נהגו הלוים ליטול כדי לקיים דברי הזו"ק:
סעיף קטן מג
מג) וכתב המ"א שם דבעינן מים שלא נשתנו מברייתן כמ"ש סי' ק"ס וכח גברא דומיא דכהנים בעבודתם, והביאו הסו"ב אות ט' ש"ץ דף קמ"ג ע"ג, ר"ז אות ח' חס"ל אות ד' בן א"ח פ' תצוה אות ח' ונראה דבעינן נמי כלי ורביעית כדין נט"י כמ"ש בריש סי' קנ"ט וסי' ק"ס סעי' י"ג והגם דבהרמב"ם הלכות ביאת מקדש פ"ה דין י"א כתב דמקדשין בכלי אפי' שאין בו רביעית התם שאני דאתו ממקום שיש בו שיעור וכמ"ש בכ"מ שם אבל הנוטל מן הכלי צריך שיהיה בו רביעית:
סעיף קטן מד
מד) כתב הט"ז בסי' תקי"א סק"ח ראיתי בקצת קהילות ששופכין שמן של ריח לתוך המים ביו"ט לצורך נטילת ידי הכהנים לדוכן ואיסורא קא עבדי דמולידין ריח במים ואפי' שופכין בערב יו"ט מ"מ מולידין ריח ביו"ט ע"י הכהנים וזה ניחא להו ומכוונים לכך ע"כ יש למנוע מלעשות כן עכ"ל וכ"כ המ"א שם ס"ק י"א ובזה הסי' סק"ח, וכ"כ הלק"ט ח"ב סי' ך' דאסור לרחוץ בשבת פניהם וזקנם במי ורדים משום דקא מוליד ריחא בשער זקנו ושערו ככסותו יעו"ש, מיהו הא"ר בסי' זה אות ח' כתב דכיון דשמן עצמו מעורב במים לא הוי מוליד ריחה דהוי כמו שמריח בשמן ומותר לשפוך בין למים ובין לידים יעו"ש, וכן הרב חכם צבי סי' צ"ב פליג אט"ז ומ"א וכתב דלא שייך מוליד ריחא לא בבשר האדם ולא באוכלין ומשקין יעו"ש, והרב גו"ר כלל ג' סי' ט"ז התיר לתת לידים ופנים וזקן ורק לתת מי ורדים לתוך המים הסכים לאסור כדעת הט"ז ומ"א יע"וש, והרב נחפה בכסף סי' ד' הליץ בעד המנהג שנוהגים להטיל מי ורדים לתיך הכוס של יין בשבח ויו"ט והתיר בפשיטות רק לתת בשמים במים העומדים לרחיצה העלה להחמיר ואם נתונים במים בע"ש מותר לרחוץ בהם יעו"ש והסכים לדבריו מהרי"ע בסוף ס' שבט יהודה יעו"ש והב"ד החיד"א בברכ"י סי' תקי"א אות ה' ובמחב"ר שם אות ה' יעו"ש, ועיין בליקוטי פר"ח סי' תקי"א שכתב דכל שהוא מכוין להוליד ריחא אסור, וכ"נ דעת הב"ד ח"א סי' רצ"ג דכל שהוא מכוין להוליד ריחא בין בגוף האדם בין בכלים אסור וכל שאין מכוק מותר יעו"ש, ועוד עיין בתשו' שואל ומשיב תניינא ח"ב סי' ז' שהאריך קצת בהאי פלוגתא והכריע בס' הט"ז יעו"ש, וכן הקשל"ה בדיני יו"ט פסק כדברי הט"ז וכ"ף ר"ז בססי' תקי"א, וע"כ הנראה לענין דינא דכל שהוא מכוין להוליד ריחא כגון שניתן מי ורדים לתוך מים כדי לרחוץ בהם פניו וידיו או לרחוץ במי ורדים עצמם פניו וידיו וכ"ש שערו אסור כיון שרבו האוסרים בזה אבל אם נותן באוכלין ומשקין כדי למתקם או אם שופך לתוך ידו כדי להריח במי ורדים עצמם כמו שנוהגים בקצת מקומות שביום שמחות נותנים מי ורדים לתוך יד של כל אחד ואחד כדי לברך ואינו מכוין להוליד ריחא בידו יש להתיר, וכ"ף הרב רב פעלים ח"ב סי' נ"א יעו"ש:
סעיף קטן מה
מה) [סעיף ז'] אם נטל הכהן ידיו וכו' לא יחזור לברך וכו' כ"כ מרן ז"ל בבד"ה משום סב"ל ולאפוקי מדעת הטור דס"ל דמברכין ענט"י של נשאות כפים, וכ"כ מור"ם ז"ל בד"מ או' ד' דטוב שלא לברך שהרי הרמב"ם ז"ל ס"ל דא"צ נטילה כלל אם נטל שחרית אלא יטיל בלא ברכה עכ"ד. וכ"פ הב"ח, כנה"ג בהגה"ט ריש הסי' ובהגב"י, א"ר או' י"ג, וכתב עוד שם הא"ר ט"א דאפשר שלא נתקנה ברכת ענט"י אלא לאכילה או בנט"י שחרית כדמשמע בתשי' הרשב"א סי' ק"ץ וסי' קצ"א יעו"ש, וכ"כ האחרונים כדעת מרן ז"ל ובל"ה ק"ל סב"ל:
סעיף קטן מו
מו) שם. לא יחזור לברך וכו' משמע דוקא אם בירך בשחרית ענט"י אבל אם לא בירך בשחרית ענט"י כגון שלא היה לו מים ונקה את ידיו במידי דמנקי דצריך עכשיו לברך ענט"י כיון דבעינן מים דוקא לדוכן ולא סגי במידי דמנקי, עו"ת או' ט"ז, וכ"כ א"ר או' י"ב מסברא דנפשיה ולא זכר שכ"כ העו"ת, מאמ"ר או' ח' וכתב דדברי העו"ת הנז' אשתמיטו מניה דהמ"א וגם מהא"ר ז"ל יעו"ש, אמנם הפר"ח או' ז' כתב דאפי' אם קנח ידיו בשחרית במידי דמנקי השתא לא בעי ברכה, והביאו הפרמ"ג בא"א או' ט' וא"כ אע"ג דאיכא ס"ס ספק שמא כדעת הטור דס"ל דאפי' אם נטל שחרית חוזר ומברך ענט"י לנ"כ ואם תמצא לומר שאין הלכה כטור שמא הלכה כהעו"ת ודעמיה דס"ל דאם לא נטל שחרית צריך לברך ענט"י של נ"כ אפ"ה אין לברך משום די"א דאפי' היכא דאיכא ס"ס בברכות ק"ל סב"ל כמש"ל סי' י"ח או' ז':
סעיף קטן מז
מז) שם. לא יחזור לברך וכו' המ"א בסק"ט כתב דאם נגע במקום מטונף צריך לברך בנט"י של נ"כ אלא שלא נהגו כן, ולכן כתב כל כהן ירא וחרד ישמור ידיו משעת נטילתו שחרית שלא ליגע במקום המלוכלך, וכתב עוד דאסור לשהות כדי הילוך כ"ב אמה בין נטילה לברכה כמ"ש התו' בסוטה ט"ל ע"א, ולכן צריך ליטול סמוך לרצה והחזן לא יאריך ברצה עכ"ד. והביאו א"ר או' י"ג וכתב דלו נראה דסמכינן בזה על הפו' דא"צ נט"י כיון דנטלו שחרית יעו"ש, וכ"כ ח"א כלל ל"ב או' ח' אמנם דעת האחרונים להחמיר כדברי המ"א, סו"ב או' ט' א"א שם, ש"ץ דקמ"ג ע"ג ר"ז או' ח' ואו' ט' בי"מ או' י"ג, בן א"ח פ' תצוה או' ח' ושיעור השהייה דכדי הילוך כ"ב אמה הוא בהילוך עקב בצד אגודל כהלוך הכהנים במקדש דהיה הליכתן עקב בצד אגודל, מהרי"ח לנדא בס' צל"ח בחי' לביצה. בי"מ שם:
סעיף קטן מח
מח) [סעיף ח'] כשמתחיל ש"ץ רצה וכו' דהכי איתא בסוטה ל"ח ע"ב אמר ריב"ל כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת וכו' מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה ע"כ, ומשמע דכל שלא גמר הש"ץ רצה יכול לעלות וכ"מ מפי רש"י ז"ל שם שכתב שאינו עולה בעבודה קודם שיסיים ש"ץ רצה צריך לעלות על הדוכן עכ"ל, וכ"כ הפר"ח סק"ט כתב ודלא כמשמע מלשון הש"ע והטור דדוקא צריך לעקור בהתחלת רצה וא"ל שוב אינו עולה דליתא יעו"ש. וב"כ א"ר או' י"ד דכל שלא סיים הש"ץ רצה יכול לעקור רק לכתחלה יזהר לעקור בהתחלת רצה יעו"ש, וכ"כ א"א או' יו"ד, ר"ז או' י"ב, וכ"כ הברכ"י או' ה' וכתב דגם הטור ומרן כך דעתם וקשה על הפר"ח שכתב דסברי איפכא יעו"ש, והביאו הש"ץ דקמ"ג ע"ד, בי"מ או' א' וסיום רצה היינו עד מודים דמודים נקראת ברכת ההודאה ולא עבודה כדאיתא במגילה י"ח ע"א:
סעיף קטן מט
מט) שם. כל כהן שבבהכ"נ נעקר וכו' והיינו אחר הנטילה שאז ראוים והנטילה צ"ל קודם רצה, פרישה או' ח' והביאו א"ר שם וכתב דבדיעבד אם נטל אחר שעקר ברצה נושא כפיו וכ"כ א"א שם קיצור ש"ע סי' ק' או' ז':
סעיף קטן נ
נ) שם נעקר ממקומו וכו' ואפי' כהן שמקום קביעותו במקום שנושא כפיו צריך לעקור רגליו ברצה כי כן משמע לשון הגמרא שהבאנו לעיל דתני סתמא כל כהן שאינו עולה וכו' וכ"כ החס"ל או' ו' בן א"ח פ' תצוה או' ט':
סעיף קטן נא
אנ) שם. ואף אם לא יגיע שם עד שיסיים ש"ץ רצה וכו' וה"ה כשיסיים ברכת מודים ואיידי דרישא נקט רצה, א"ר או' ט"ו:
סעיף קטן נב
בנ) שם. אבל אם לא עקר וכו' בתשו' מהר"ם מינץ סי' י"ב מסתפק בהא דאם לא עקר אינו עולה דהיינו מעצמו אבל אם אמרו לו לעלות צריך לעלות והביאו א"ר או' ט"ז וכתב דקצת דעתו נוטה לזה דצריך לעלות יעו"ש, וע"כ נ"ל דכהן ששכח ולא עקר ברצה יש לו לצאת לחוץ כדי שלא יאמרו לו לעלות ויכנס בספק:
סעיף קטן נג
גנ) שם. שוב לא יעלה, ואפי' היה אנוס בשעה שהגיע ש"ץ לעבודה כגון שהיה מתפלל או שהיו ידיו טמאות או שהיה חוץ לבהכ"נ וכל כיוצא בזה לא יעלה ואם עלה לא ירד, הרדב"ז ח"ב סי' קפ"ח, בנה"ג בהגה"ט, עו"ת או' י"ז, מ"א סק"י, פר"ח שם, (וכתב שם הפר"ח דמאי דקרי ליה אונס למי שהיה מתפלל לאו מלתא היא דהא מצי לעקור רגליו פורתא ברצה ודי בזה כדאמרינן בפ' ואלו נאמרין אמתני' דמייתי התם אם הבטחתו שנושא כפיו וחוזר לתפלתו רשאי והוינן בה הא לא עקר ומשני דנד פורתא וכתב רש"י וסגי בהכי שעוקר מעט רגליו לילך לצד הדוכן בעבודה עכ"ל, וכ"כ א"א שם, ומ"ש הבי"מ או' ג' על הפר"ח דלא דק אתה"מ הוא לא דק כמובן למעיין שם בדבריו ודו"ק) א"ר או' ט"ז, ר"ז או' י"ג. ש"ץ שם וכתב הרב המגיה שם בש"ץ דקמ"ד ע"א דהגו"ר כלל א' סי' כ"ב הוקשה לו על דברי הרדב"ז הנז' שכתב דאם עלה לא ירד דמהש"ס משמע שיש קפידא גדולה בדבר ואפי' עלה ירד ומסיק דאפשר לחלק דע"כ לא קאמר הרדב"ז אלא בשגג ועלה אבל במזיד ומותרה שלא יעלה ועלה ירד יעו"ש. וכתב שם העו"ת שמדברי הרדב"ז הנז' משמע דאם לא היה אנוס אעפ"י שעלה יורד ולמעשה צ"ע עכ"ד אבל במגן גבורים פסק דשכלא היה מחמת אונס אפי' אם עלה ירד, והביאו ב"ה על סעי' זה, ועיין באו' שאח"ז:
סעיף קטן נד
דנ) שם שוב לא יעלה. וכתב הרדב"ז שם, דעקירת רגליו מביתו לבהכ"נ אינו נקרא עקירת רגליו לעלות לדוכן. והביאו כנה"ג בהגה"ט וכתב דאם היה ביתו סמוך לבהכ"נ ועקר רגליו מביתו קודם רצה כדי לעלות לדוכן מקרי עקירת רגליו עכ"ד, והביאו העו"ת שם, מ"א שם, פר"ח שם, וכתב שם הפר"ח דכ"ז פשוט שהכל תלוי בעקירת רגליו אדעתא לעלות לדוכן עכ"ל א"ר שם א"א שם וכתב דלא כהעט"ו ש"ץ שם, ר"ז שם, ח"א כלל ל"ב אות י"ג וכתב דמ"ש המ"א בשם כנה"ג דאם היה ביתו סמוך לבהכ"נ ל"ד אלא העיקר אם העקירה היא לילך לבהכ"נ להתפלל או רק לנ"כ יעו"כ חס"ל אות ו' בן א"ח או' ט' ומכל הני הפו' משמע דסברי מרנן דכל שעקר רגליו מביתו קודם רצה כדי לעלות לדוכן מיקרי עקירה ויכול לעלות אח"כ ואפי' לא שמע מש"ץ שאומר רצה ודלא כשו"ת הרמ"ז סי' כ"ת שפי' בדברי הכנה"ג כגון ששמע מש"ץ רצה דאי הכי פשיטא דיכול לעלות ועוד דהו"ל להפו' הנז' לפרש דבהכי עסקינן אלא ודאי הוא כדכתיבנא דס"ל דכל שעקר רגליו קודם רצה כדי לעלות לדוכן אפי' לא שמע מש"ץ רצה יוכל לעלות ודלא כהבי"ע אות ד' דפסק כשו"ת הרמ"ז דלרבים שומעים דזהו כלל גדול בתורה אחרי רבים להטות, גם מ"ש הבי"מ שם או' ה' דאם לא עקר ברצה ועלה ירד ודלא כהרדב"ז הוא היפך כל הפו' הנז' באות הקודם שפסקו כהרדב"ז ולרבים שומעים כנז' וגם מ"ש שם הרמ"ז ז"ל שיש בזה איסור לא תשא אינו מוכרח כיון דפסוק זה וישא אהרן וכו' אינו אלא אסמכתא בעלמא ויעו"ש בשו"ת הרמ"ז מסי' כ"ב עד סי' כ"ט ודו"ק:
סעיף קטן נה
הנ) שם שוב אינו עולה, כתב מהריק"ש בתשו' כ"י סי' ס"ו ובהגהותיו לסי' זה דין כ"ח דכהן שבא לבהכ"נ בהודאה דמצי לברך ב"כ אע"ג דלא היה בבהכ"נ כשאמרו רצה דכל שאינו בבהכ"נ א"צ שיעקור רגליו בעבודה יעו"ש, אבל הפר"ח אות כ"ח כתב עליו דלא נהירא וכן מוכח בהדיא ממ"ש הרדב"ז והכנה"ג, וכן הקשה עליו מהר"ם ן' חביב ז"ל והובאו דבריו בגו"ר כלל א' סי' י"ג והב"ד הברכ"י אות ו' וש"ץ שם ועי"ש בברכ"י מ"ש על הי"א, וכן הקשה הגו"ר שם סי' כ"ב אלא שמסיק בדרך פשרה לומר דדברי הרדב"ז איירי בכהן שלא שם על לבו לבא לבהכ"נ בגלל לברך ב"כ אבל דברי מהריק"ש איירי בכהן ששם אל לבו לבא לבהכ"נ להתפלל ולברך ב"כ יעו"ש והביאו ש"ץ שם, וכבר כתבנו באות הקודם בשם כמה רבוותא דכל שעקר רגליו קודם רצה בשביל ב"כ יוכל לעלות וא"ל אינו עולה:
סעיף קטן נו
ונ) כהן העומד בתפלה והגיע ש"ץ לעבודה אם אין שם כהן אחר פוסק ועולה לדוכן ואם יש שם כהנים אחרים אינו פוסק הרדב"ז ח"א סי' רצ"ג, כנה"ג בהגה"ט, עו"ת שם, מ"א סק"מ, ונראה דכוונת הרדב"ז ז"ל הוא כגון שהוא מתפלל בשוה עם הש"ץ ואז אם אין שם כהן אלא הוא עוקר מעט בעבודה ואח"כ בסיום ברכת ההודאה עולה לדוכן ומברך ברכת כהנים אבל אם יש כהנים אחרים אינו פוסק לא לעקור ולא לברך וכמ"ש מרן ז"ל בסעי' ך' גבי ש"ץ וס"ל להרדב"ז דה"ה ליחיד המתפלל בלחש וכ"מ מדברי המ"א שם שכתב על דברי הרדב"ז הנ"ז דאם אמרו לו בכל ענין צריך להפסיק דהא עובר בעשה עכ"ל ור"ל דאפי' אם יש כהנים אחרים צריך להפסיק כדי שלא לעבור בעשה וע"כ צ"ל דהבין מדברי הרדב"ז דעקר בעבודה איירי דאי לא הכי הא איהו כתב לעיל סק"ב דאם לא עקר בעבודה אינו רשאי לעלות כיעו"ש, ובזה נסתלקה קושיית הלק"ט ח"א סי' ס"ד על דברי הרדב"ז הנז' וגם כל מ"ש הבי"מ או' ו' הוא ללא צורך כיעו"ש, ונראה שכן הוא דעת מרן ז"ל כדעת הרדב"ז דדין יחיד כדין ש"ץ ובשביל כך לא חש להזכיר דין יחיד המתפלל בלחש אם צריך להפסיק לנ"כ מאחר שכתב דין ש"ץ. ועוד הא כתב לעיל סי' ק"ט סעי' כ' אם מתחיל להתפלל עם ש"ץ וכו' יאמר עמו מלה במלה כל הקדושה וכו' וא"כ ה"ה לנ"כ כיון שכאן מקומה לצבור וגם הוא הגיע לשם. אבל אם לא הגיע לשם אין להפסיק כמ"ש בסי' ק"ד סעי' ז' לגבי קדושה וה"ה לנ"כ. וזה בדומה ממש שזה שייכא לחזרה וזה שייכא לחזרה וכמו שכאן מפסיק אם הוא בשוה עם הש"ץ גם כאן מפסיק והטעם דאע"ג דהוא מתפלל לחש והש"ץ חזרה י"ל דכיון שהוא מתפלל עם אותו הצבור תהיה החזרה עולה לו ג"כ וכאילו מתפלל לחש וחזרה. וההלוך לדוכן לא חשיב הפסק כמו שמפסיק הש"ץ ועוד עיין בדברינו לעיל סי' ק"ד או' כ"א שכתבנו שכל הליכה שהיא לצורך תפלה לא הויא הפסק וכאן נמי היא לצורך תפלה וגם יש לה טעם בסוד כמש"ל או' ב' ומ"ש הא"ר או' נון על דין זה דצ"ע י"ל מפני שהבין דאפי' באמצע התפלה פוסק אבל אם הוא בשוה עם הש"ץ אפשר דגם הוא יודה ש"כ מטעם שאמרנו וכן י"ל בדברי המאמ"ר או' ל"ח יעו"ש ודו"ק. נמצא דכהן העומד בתפלת לחש אם יכול לעלות לדוכן צריך ג' תנאים אין כהנים אחרים ועקר רגניו בעבודה וסיים ברכת ההודאה עם הש"ץ. ואם חסר אחת מאלו אינו יכול לעלות, ועיין לעיל או' ד' ואו' ח"י:
סעיף קטן נז
זנ) [סעיף ט'] כשעוקרין כהנים רגליהם וכו' רש"י ותו' בפ' ואלו נאמרין והר"ן בפ' הקורא עומד כתבו שאינו אומר יה"ר עד שמגיע לדוכן. והרמב"ם והטור כתבו לשון הגמרא וכ"ה לשון הש"ע וכתב המ"א ס"ק י"א דדוקא בימיהם שעקרו ברצה ואמרו מודים בדרך הליכתן ואח"כ יה"ר אבל עכשיו שעומדים על הדוכן בשעה שמתחיל רצה פשיטא שצ"ל תחלה מודים עם הש"ץ ואח"כ יה"ר כדי שיסיים אותו עם הש"ץ, ש"ץ דקמ"ד ע"ב,
סעיף קטן נח
חנ) שם אומרים יה"ר וכו' וקודם יה"ר אומרים לשם יחוד קבה"ו וכו' הנה אנחנו מוכנים ומזומנים לקיים מצות לברך את ישראל ברכת כהנים בנשיאות כפים לעשות נ"ר ליוצרינו ולהמשיך שפע וברכה לכל העולמות ולתקן הדברים בשורשן במקום עליון ויהי נועם וכו' חס"ל או' ז' בן א"ח פ' תצוה או' י"ב:
סעיף קטן נט
טנ) שם. עד שיכלה אמן וכו' לאו דוקא אלא עד שיסיים הש"ץ ולך נאה להודות, כדי שיענו הקהל אמן על שתיהן, מ"א ס"ק י"ב, וכ"כ הב"ח הטעם כדי שיענו הצבור אמן על שני הברכות יחד ברכת הודאה וברכת יה"ר, וכ"כ העו"ת אות י"ט פר"ח ס"ק י"א. אבל הלבוש כתב הטעם כדי שיוכל לסמוך לה הברכה של ב"כ, והביאו א"ר או' י"ט וכתב דנראה לו עיקר כטעם הלבוש ולכן נכון שיאריך עד שיכלה אמן עכ"ד, וכ"כ המאמ"ר או' י"ב, אמנם דעת האחרונים הוא כדעת המ"א ודעמיה, ש"ץ דקמ"ד ע"ב וכתב הרב המגיה שם דדברי המאמ"ר אינה מוכרחים יעו"ש, ר"ז או' י"ד. חס"ל שם, בן א"ח שם, קיצור ש"ע סי' ך' אות ח' ולכן היותר נכון שיסיימו היה"ר כשאומר הש"ץ ולך נאה להודות כדי שיהא עניית אמן של הצבור על שתיהן וגם כדי שיוכלו הכהנים בעצמם לענות אמן אחר ברכת הודאה כשמסיים הש"ץ וכן עמא דבר:
סעיף קטן ס
ס) [סעיף יוד'] עומדים בדוכן, ודוקא צריך לעמוד בדוכן אם אפשר דהיינו על האצטבא שבבהכ"נ הבנויה על כותל ההיכל ולא למטה בארץ כמש"ל סוף אות י"ג יעו"ש:
ס) שם, פניהם כלפי ההיכל וכו' ואם ההיכל קבוע בכותל אחר אין הכהנים אלא כלפי מזרח כדי שיהיו פניהם נגד הש"ץ, הר"ש תקאן הלוי בתשו' ח"ר. והביאו כנה"ג בהג"ט וכתב ואני ראיתי בהרבה מקומות שההיכל אינו קבוע לצד מזרח אלא לצד צפון או דרום ועומדים שם הכהנים פניהם כלפי ההיכל וגם שמעתי בהרבה מקומות שהכהנים מרובים ואין אורך כותל מזרח מכיל אותם ועומדים מהם לצד דרום ומהם לצד צפון יעו"ש, והביאו מ"א ס"ק ט"ו, א"ר אות ך' ש"ץ שם מיהו הפר"ח ס"ק י"ב כתב דהעיקר כהר"ש חקאן אעפ"י שלא נהגו כן וכ"כ האחרונים, ואם הכהנים מרובים נוהגים עכשיו לעמוד שתי שורות זה אחר זה וכולם לפניהם כלפי הצבור ועיין לקמן סעי' כ"ד:
סעיף קטן סא
סא) שם פניהם שלפ ההיכל וכו' מה שהכהנים בשעת עלייה לדוכן פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם ובשעת הברכה פניהם כלפי העם ואחוריהם להיכל ואחר סיום הברכה חוזרין להפוך פניהם כלפי היכל ואחיריהם כלפי העם הטעם הוא דקודם הברכה ואחריה שצ"ל התפלה שתקנו להם חכמים וכיון ששם מדברים עם השכונה לא גרעי משאר תפילות שצריכות צד שכינה אבל בשעה שמברכין שמדברין עם ישראל צריכים להחזיר פניהם כלפי העם משום אימת צבור, הר"ש חקאן הלוי בתשו' ב"י כנה"ג בהגה"ט, עו"ת אות ך' ש"ץ שם:
סעיף קטן סב
סב) שם ואצבעותיהם כפופים וכו' פי' שלא יפרשו כפיהם עד שהש"ץ וכו' א"ר שם וכ"ה בלבוש, ור"ל שמן הדין אינן חייבין לפרוש כפיהם אלא עד שהש"ץ מסיים ברכת ההודאה אבל קודם לכן ואחר שיחזרו פניהם מן הצבור אם ירצו יהיו כפופים ואם ירצו יהיו פרושים כמ"ש הפרישה אות י"ב, וכ"כ היפ"ל אות י"א:
סעיף קטן סג
סג) שם ואז אם הם שנים וכו' דהכי איתא בסוטה ל"ח ע"א אמר אביי נקטינן לשנים קורא כהנים ולאחד אינו קורא כהן שנאמר אמור להם לשנים ע"כ, וכ"פ הטור וב"י וכתב דלא כהירושלמי אלא נקטינן כתלמודא דידן דלאחד אינו קורא כלל יעו"ש, וכ"כ האחרונים, ועיין לעיל אות טו"ב:
סעיף קטן סד
סד) שם ואז אם הם שנים וכו' ואם אחד גדול ואחד קטן פחות מבן י"ג אינו קורא להם החזן כהנים, מבי"ט ח"א סי' ס"ד, והביאו כנה"ג בהגה"ט והסכים לדבריו, עי"ת אות כ"ג, מ."א ס"ק י"ג, א"ר אות כ"ד, סו"ב אות י"ט אבל הפר"ח ס"ק י"ג כתב דאם אחד גדול ואחד קטן שהגיע לחנוך קורא כהנים ופליג אמבי"ט וכנ"הג יעו"ש והביאו א"א אות י"ג ש"ץ דקמ"ד ע"ג ח"א כלל ל"ב אות ט"ו. אמנם יש מן האחרונים ז"ל דפסקו כדעת המבי"ט ודעמיה דלאחד גדול אחד קטן אינו קורא כהנים, ר"ז אות ט"ו, חק"ל ח"א סי' ל"א (ומ"ש עליו הבי"מ אות י"ז אינו מוכרח כמובן למעיין ואין להאריך בדבריו) חס"ל אות ח' כף החיים סי' ט"ו אות ס"ח, בן א"ת פ' תצוה אות י"ג וע"כ לענין דינא כיון דרוב הפו' ס"ל כהמבי"ט הכי נקטינן ושב וא"ת עדיף כדי שלא להפסיק רק במקומות שנוהגים כדברי מור"ם ז"ל בהגהה שכתב שי"א או"א בלחש עד מלת כהנים ואז אומרו בקו"ר וכו' אז' אם יש אחד גדול ואחד קטן יש להגביה קולו במלת כהנים דלדידהו לא הוי הפסק:
סעיף קטן סה
סה) שם ואז אם הם שנים וכו' כהנים ששונאים זה את זה או שמודרים הנאה זה מזה יכולין לעלות ביחד לברך ב"כ ואם האחד אינו רוצה לעלות אינו יכול לכוף לחבירו לחלק העליות ולומר עלה אתה בשחרית ואני במוסף או אפכא שיכול האחר לומר אני רוצה לזכות בכל העליות, מהר"ם מינץ סי' י"ב, כנה"ג בהגה"ט, מ"א שם א"ר אות ט"ז פר"ח ס"ק י"ד ש"ץ שם, ר"ז אות י"ט:
סעיף קטן סו
סו) שם ואז אם הם שנים וכו' ובלי קריאת החזן כהנים אינן יכולין להתחיל אפי' בברכת אשר קדשנו וכו' הרא"ם ת"א סי' ג' והביאו כנה"ג בהגה"ט וכתב עליו דזה פשט דברי הטור כאן ולפנינו שכתב ואומר כהנים וכו' וכשמחזירין פניהם מברכין אשר קדשנו וכו' עכ"ד עו"ת אות כ"ג, ש"ץ שם, ועיין לקמן סעי' י"ח:
סעיף קטן סז
סז) שם קורא להם הש"ץ וכו' כ"ב ב"י בשם רש"י וטור והרמב"ם דאחר ברכת ההודאה קורא אותם הש"ץ כהנים וכתב שכן נהגו ולא כמ"ש הר"ן בפ' הקורא עומד דש"ץ קורא לכהנים בתחילת עבודה עד שלא יתחיל רצה משום דמאותה שעה צריכין לעלות, וכתב עו"ש בב"י בשם הרמב"ם שש"ץ קורא אותם ואומר להם כהנים וכתב שכן נהגו העולם ודלא כר"ת שכתב שאין לש"ץ להפסיק לקרות כהנים דהוי הפסק ומשמע שם בהרמב"ם פי"ד מה"ת דין ח' דאין הש"ץ אומר או"ח ברכנו וכו' במקום שיש נשיאות כפים ואפ"ה אומר הש"ץ כהנים דכיון דצורך תפלה היא לא חשיבה הפסק וכ"מ בב"י דס"ל למרן ז"ל כדעת המרדכי דבמקום שיש נ"כ אין הש"ץ אומר או"א ואפ"ה כתב בב"י דנהגו העולם כהרמב"ם דהש"ץ קורא כהנים וא"כ משמע דס"ל למרן ז"ל דבמקום שיש נ"כ אין הש"ץ אומר או"א ואפ"ה קורא ש"ץ כהנים דלא חשיבה הפסק וכן מנהג בני ספרד דבמקום שיש נ"כ אין הש"ץ אומר או"א ואפ"ה קורא הש"ץ כהנים אבל באשכנז יש מקומות שאפי' במקום שיש נ"כ אומר הש"ץ או"א בלחש עד מלת כהנים ואז אומרו בקו"ר וכו' כמ"ש בהגה. וא"כ לכ"ע לא נהגו כהר"ן לומר כהנים בתחלת עבודה:
סעיף קטן סח
חס) שם הגהה, ולא יאמר אלהינו וכו' והטעם כתב הט"ז סק"ה דכיון שהכהנים הם אומרים הברכות למה יאמרם הש"ץ ע"כ ומיהו יש להקשות על טעם זה די"ל שמבקשים מהי"ת שיסכים לב"כ אבל עיקר הטעם נראה כמ"ש הב"י בשם המרדכי כי מה שכהנים אומרים יה"ר הוא במקום מה שש"ץ אומר ברכנו וכו' יעו"ש וא"כ למה צריך ג"כ הש"ץ לבקש רחמים וטעם האומרים אותו נ"ל דס"ל יהיה בקשת רחמים מהכהנים ומהש"ץ ומה יש הפסד בזה והמרבה משובח, ועוד נראה לתת טעם לשאין אומרים כי חוששין להפסק כיון שאין חיוב לומר זה שמברכים הכהנים, וטעם האומרים אותו לא חשבי ליה להפסק דכיון שבמקום שאין נ"כ אומר אותו הש"ץ ולא הוי הפסק במקום דאיכא נ"כ ג"כ לא הוי הפסק:
סעיף קטן סט
סט) שם בגהה, וי"א שאומרים אותו וכו' הלבוש כתב דגם הצבור אומרים או"א עם הש"ץ בלחש אבל הל"ח בפ' אין עומדים אותו נ"ד הקשה עליו וכתב דמאין לו זה וכתב ואולי לפי שראה בלשון רבו רמ"א ז"ל שכתב וי"א שאומרים אותו וכו' אבל נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל שאומר אותו שהרי שוב כתב הכל בלשון יחיד עכ"ל והביאו מ"א ס"ק י"ד וכתב דכ"מ בהג"מ דלא כלבוש, וכ"מ בטור וב"י דגם להסוברים שאומרים אותו הוא דוקא לש"ץ ולא לצבור כיעו"ש, ומ"ש במי"ט שכן משמע קצת בתשב"ץ עיין א"ר אות כ"א שכתב שעיין בתשב"ץ סי' קצ"ח ולא ראה שום משמעות יעו"ש ועי"ש עוד שהביא עוד סמוכות מהפ"ו שאין לאומרו כ"א הש"ץ דוקא יעו"ש:
סעיף קטן ע
ע) שם וי"א שאומרים אותו בלחש וכו' פי' בזמן שיש נ"כ אבל בזמן שראוי לנ"כ ואין נ"כ אומרים אותו בקו"ר כי במקים נ"כ הוא ונ"כ בקו"ר עו"ת אות כ"ב, א"א אות ע"א:
סעיף קטן עא
עא) שם בהגה וחוזר ואומר וכו' הלבוש כתב הש"ץ והצבור עמו אבל מהפו' הנז' משמע דגם זה אין הצבור אומרים אלא הש"ץ לבדו, וכ"כ א"ר אות כ"ג, וכבר כתבנו דכ"ז הוא למקום שנוהגים בני אשכנז לאומרו אבל בני ספרד אפי' הש"ץ אינו אומרו:
סעיף קטן עב
עב) שם ואם הוא אחד אינו קורא לו וכו' י"א שאחד אינו מברך אשר קדשנו וכו' אלא מתחיל יברכך, אבל מהר"ם מינץ סי' י"ב כתב שצריך לברך, וכן הוא המנהג פשוט, כנה"ג, מ"א ס"ק ט"ז, וכן הוכיח הפר"ח ס"ק י"ד וכתב דהכי נהוג, א"ר אות כ"ד, ר"ז אות ט"ו, מ"ב אות ט"ל, וכן עמא דבר, ואם כהן יחיד ברכתו דאורייתא או מדרבנן יש פלוגתא בזה כמ"ש בפו' הנז' ועיין לעיל אות טו"ב:
סעיף קטן עג
עג) [סעיף יא'] כשמחזירין פניהם כלפי העם מברכין וכו' זהו לשון הטור ומשמע דאחר שמחזירין פניהם כלפי העם מברכין אשר קב"ו וכו' אבל הרמב"ם ז"ל פי"ד מה"ת דין י"ב כתב דקודם שיחזיר פניו לברך את העם מברך אשר קב"ו וכו' ואח"כ מחזיר פניו לצבור. וכ"כ הכלבו בסי' קכ"ה בדין נ"כ, וכ"כ בס' אד"ל מאמר א' כלל ד' והב"ד שכנה"ג בהגה"ט או' ה' ותמה על מרן ז"ל ושאר פו' שלא הזכירו דברי הרמב"ם ז"ל וכתב דלענין הלכה ראוי לתפוס דברי הטור ודעמיה דרבים נינהו ועוד דפשט דברי הגמרא מוכח כוותייהו אלא דהמנהג הפשוט הוא בהיפך דאפי' בארץ המערב דהוא אתרי דב"י נוהגים כהרמב"ם ז"ל יעו"ש וסיים דראה המדקדקים שמתחילין הברכה בהיות פניהם כלפי ההיכל ומחזירין פניהם העם וגומרין הברכה, וכתב דאולי נהגו בזה כדי לצאת י"ח ב' הסברות עכ"ד, ועיין א"ר או' כ"ה שכתב להכריע כהרמב"ם וכתב דגם לשון הטור יש לפרש כן יעו"ש וכן פי' מער"ק על הרמב"ם שם דברי הטור כדברי הרמב"ם יעו"ש והפרמ"ג בא"א או' י"ז כתב דהמנהג כהטור וכ"כ ר"ז או' י"ז, מיהו הברכ"י או' ט' כתב בשם מהר"ר אריה יהודה ממודינא בתשו' כ"י דהא דכתבו הטור ומרן ז"ל כשמחזירין פניהם וכו' ר"ל כשרוצים להחזיר ולא כשהחזירו וכן נהגו לומר כלפי ההיכל אשר קדשנו בקדושתו של אהרן והופכים פניהם ואומרים וצונו לברך וכו' ובזה יסכימו דברי הטור והש"ע לדברי הרמב"ם וכלבו עכ"ל. וכן פי' הפר"ח ס"ק ט"ו דברי הש"ע וסיים דהעיקר כס' הרמב"ם ומיהו ראיתי נוהגים כדברי המתבר וכמו שפרשתי עכ"ד, והביאו הש"ץ דקמ"ד ע"ד, שע"ת או' ח"י ועיין מאמ"ר או' ט"ז מ"ש על דברי הפר"ח והברכ"י ומ"מ כתב דהמנהג להתחיל בברכה קודם שיחזרו פניהם ואחר שמחזירין פניהם אומרים לברך את עמו וכו' ויש שאין מחזירין עד לבסוף כהרמב"ם יעו"ש, וכ"כ האחרונים דהתחלת הברכה תהיה כלפי ההיכל וסיום הברכה כלפי העם, ח"א כלל ל"ב או' ט"ז חס"ל או' ח' בן א"ח פ' תצוה או' ט"ז, קיצור ש"ע סי' ק' או' ח' מ"ב או' מ' וכן עמא:
סעיף קטן עד
עד) שם מברכין אשר וכו' ואפי' יש הרבה כהנים מברכין ביחד ואין אחד מברך והשאר עונין אמן מפני הטירוף, המבי"ט ח"א סי' ק"פ, כנה"ג בהגה"ט, מ"א ס"ק י"ז, ר"ז או' י"ז. וכ"כ היפ"ל או' ט"ו בשם המאירי בחי' לסוטה בס' בית הבחירה ד"פ ע"א יעו"ש. וכ"כ האחרונים:
סעיף קטן עה
עה) שם. באהבה, הטעם שהתקינו לומר באהבה בב"כ משום דאיתא בזוה"ק פ' נשא דף קמ"ז ע"ב כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא יפרוס ידוי לברכא לעמא דכתיב טוב עין הוא יבורך אל תקרא יבורך אלא יברך ע"כ, והביאו מ"א ס"ק ח"י וע"כ תקנו זה בברכה כדי שיתנו דעתם הכהנים לאהוב את ישראל וגם ישראל יאהב לכהנים. ועוד י"ל ע"פ מ"ש במד"ר סדר נשא פ' י"א אמר להם הקב"ה לכהנים לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכין את ישראל תהיו מברכין אותם באנגריא ובבהילות אלא תהיו מברכין בכוונת הלב כדי שתשרה הברכה בהן לכך נאמר אמור להם ע"כ, ולכך תקנו לומר באהבה בברכה כדי שיתנו דעתם הכהנים לברך בכוונת הלב ותשרה הברכה, וכ"כ א"ר או' כ"ו בשם תנחומא יעו"ש, ועיין באר שבע פ' אלו נאמרין:
סעיף קטן עו
עו) ואם הכהן שונא את הצבור ח"ו או הם שונאים אותו לא ישא את כפיו כי סכנה היא לו כמ"ש בזוה"ק שם אלא יש לו לצאת מבהכ"נ, וכ"כ ר"ז או' י"ט, קיצור ש"ע סי' ק' או' ח':
סעיף קטן עז
עז) [סעיף יב'] מגביהין ידיהם כנגד כתפותיהם, דהכי איתא בסוטה ל"ח ע"א. במדינה כהנים נושאים את ידיהם כנגד כתפיהם ובמקדש על גבי ראשיהן ע"כ. מיהו בשער הכוו' דרוש ה' דחזרת העמידה דף מ' ע"א כתבו ז"ל צריך הכהן לישא כפיו כנגד ראשו ממש למעלה כנז' במשנה וצריך ליזהר בזה להגביהם ממש כנגד ראשו עכ"ל, וכ"כ בפרע"ח שער יו"ד פ"ד יעיין בס' נה"ש הנד"מ דף כ"ג ע"ג בשאלות חכמי המערב או' ך' שכתב וז"ל כי לפ"ז צריכים הכהנים בברכתן להגביה כפות ידיהם למעלה ראש כדי להשלים פרצוף לאה בחו"ב הנעשים מהם וכמ"ש בשער התפילות וזה היפך הפו' בס' חכמים דמס' סוטה ל"ז שאין נושאין כפיהם לא כנגד כתפותיהם ולא למעלה ראש עכ"ל, והתו"ח דף קנ"ג ע"ב כתב לתרץ דזהו כמו שהתקין ריב"ז בלולב אחר החורבן שיהא ניטל במדינה ז' זכר למקדש יעו"ש ולע"ד נראה לתרץ דמ"ש במשנה מגביהין ידיהן כנגד כתפותיהן היינו הזרועות של הידים אבל כף היד והאצבעות יהיו כנגד הראש מעט וכדברי האר"י ז"ל, יעיין ש"ש ח"ג על שער הכוו' דרוש הנז' או' ז' שכתב תירוץ אחר יעו"ש, איך שיהיה שלפי דברי הרב ז"ל וסודם של דברים צריך שיהיו כפי הידים והאצבעות כלפי הראש ממש, וגם כתב שם בשער הכוונות ובש' הקדמות דמ"ט ריש ע"ד ובע"ח שער ל"ד פ"ה שהאצבעות צ"ל זקיפות למעלה וכ"ה בזוה"ק פ' נשא דקמ"ה ע"א בר"מ יעו"ש וכ"כ בש"ש שם. ובדקמ"ו ע"ב כתב שם בזוה"ק וז"ל תאנא כהנא דפריס ידוי בעי דלא יתחברון אצבעאן דא בדא בגין דיתברכון כתרין קדישין כל חד וחד בלחודוי וכו' יעו"ש, וכתוב שם בש' הכוו' ובש' ההק' דב' הידים צ"ל משני צדדי הראש זה מימין וזה משמאל כיעו"ש דהיינו פני יד ימין כנגד צד ימין של ראש ור"ל כנגד פאת הראש של ימין ואחורי היד כלפי חוץ מצד ימין, ופני יד שמאל כנגד צד שמאל של הראש והיינו נמי כנגד פאת הראש שמצד שמאל ואחורי היד כלפי חוץ מצד שמאל, וכן מנהג חסידי בית אל יכב"ץ כדברי הזוה"ק והאר"י ז"ל דהיינו שמגביהין כפות הידים כנגד הראש ממש זה מימין וזה משמאל וכל האצבעות פרודות זמ"ז וזקיפות למעלה ועיין לקמן או' ף':