אור ברסלב
כסף נבחר חלק ג אות ת (כלל קנו) תלוש ולבסוף חברו אי הוי כמחובר או לא

כסף נבחר חלק ג· רבי ברוך בענט גאיטיין

אות ת (כלל קנו) תלוש ולבסוף חברו אי הוי כמחובר או לא

אות ת (כלל קנה) תופס לבח במקום שחב לאחרים

[א.] חולין דף ט"ו ע"ב מתני' השוחט במגל יד בצור בקנה שחיטתו כשרה. גמ']. צור וקנה לכתחלה לא ורמינהו בכל שוחטין בין בצור בין בקנה וכו' לא קשיא כאן בתלוש כאן במחובר דאמר רב כהנא השוחט במחובר לקרקע רבי פוסל ור' חייא מכשיר עד כאן לא מכשיר ר' חייא אלא בדיעבד וכו' במאי אוקימתא כר"ח ודיעבד אלא הא דתני' בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר מני לא ר"ח ולא רבי לעולם ר' חייא אפי' לכתחלה ומתני' רבי היא קשיא דרבי אדרבי לא קשיא כאן במחובר מעיקרו כאן בתלוש ולבסוף חברו. ומנא תימרא דשני לן בין תלוש ולבסוף חברו וכו' דתניא השוחט במוכני במחובר לקרקע שחיטתו כשרה נעץ סכין בכותל ושחט בה כשרה היה צור יוצא מן הכותל או קנה עולה מאליה ושחט בו פסולה קשיין אהדדי אלא לאו ש"מ שאני בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו ש"מ. כתבו תוס' ד"ה או שהי' קנה עולה מאליו לא למעוטי נטעה אדם קאתי דההיא חשיב מחובר מעיקרו דאפי' למ"ד המשתחוה לבית אסרו המשתחוה לאילן לא אסרו אלא תוס' דוקא ולא נקט עולה מאליו אלא לגלות על צור היוצא מן הכותל דמיירי בכותל מערה דומיא דקנה וכו' עכ"ל. אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע"א (דקי"ל שעובד את ההרים אינן נאסרין) הוי תלוש דאמר מר המשתחוה לבית שלו אסרו. לענין הכשר זרעים תנאי היא דתנן הכופה קערה על הכותל בשביל שתודח ה"ז בכי יותן בשביל שלא ילקה הכותל אינו בכי יותן (דאחשבינהו להנהו גשמי' לצורך מחובר ואינו מכשיר) הא גופא קשיא אמרת בשביל שתודח ה"ז בכי יותן הא בשביל שיודח הכותל אינו בכי יתן והדר אמר בשביל שלא ילקה וכו' אינו וכו' הא בשביל שיודח ה"ז בכי יתן אמר ר"א תברא מי ששנה זו לא שנא זו (והיינו תנאי מר חשיב ליה תלוש להאי כותל ומר חשיב ליה מחובר) רב פפא אמר כולה חד תנא הא דכותל מערה הא בכותל בנין (ודכ"ע תלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש) בעא רבא תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי ת"ש הי' צור יוצא מן הכותל וכו'. הב"ע בכותל מערה ת"ש נעץ סכין בכותל וכו' שאני סכין דלא מבטיל ליה וכו'. כתב הרא"ש יראה הא דמכשרינן בצור בתלוש ולבסוף חברו היינו דלא בטלי' אבל אי אי בטלי' כמחובר מעיקרא דמי והיינו בעי' דרבא ולא אפשט' ולחומרא אבל רי"ף לא חלק בתלוש ולבסוף חברו דמשמע ליה דאין פסול אלא דומיא דקנה עומד מאליו או אפי' נטוע כיון שהשריש אבל כל שאר תלוש ולבסוף חברו כשר. ונכון להחמיר ורשב"א כתב כרי"ף. ור"ן בחידושיו כתב תלוש וכו' סי' הכי קמבעיא לוה לענין ע"א אשכחן דתלוש וכו' הוי תלוש משום דקרא דע"א מוכח הכי דמדמעט רחמנא הרים אלמא דוקא הר שהוא מחובר מעיקרו אבל תלוש ולבסוף חברו נאסר וגבי הכשר זרעים אשכחן דאיכא מ"ד כמחובר דמי דמענינו דקרא נמי הוא מדכתיב וכי יותן מים על זרע משמע דוקא חשב לצורך תלוש גמור וכו' ומבעיא ליה גבי שחיטה והיינו משום דנפקא מויקח את המאכלת דמשמע מיניה תלוש גמור או דלמא לאו מויקח גמר ופסול מחובר גמרא גמר לה ותלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה כתלוש כדאשכחן לענין ע"א וכו' ולענין הלכה כאוקמתא דגמרא נקטינן דמן בתר רבא היא ופליגא עלי' דהא הך דהיה צור יוצא מן הכותל מוקמינן במחובר מעיקרא וכו' ואילו לרבא תרווייהו בתלוש וכו' הלכך נקטינן דתלוש ולבסוף חברו ואפילו דמבטל ליה לענין שחיטה כתלוש וכן דעת הרי"ף וכן דעת הרמב"ם פ"א משחיטה עכ"ל:

[ב.] ע"א דף מ"ה מתני' העובדים את ההרים ואת הגבעות הן מותרין ומה שעליהן אסורין שנא' לא תחמוד כסף וזהב עליהם ר' יוסי הגלילי אומר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ומפני מה אשרה אסורה (והלא אילן מחובר הוא ולמה אסרה הכתוב דכתיב ואשריהם תגדעון) מפני שיש בה תפיסת ידי אדם (שאדם נטעו) וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסור וכו'. [גמרא]. וריה"ג היינו ת"ק אמר רמב"ח אמר ר"ל צפוי הר כהר איכא בינייהו ת"ק סבר אינו כהר ומתסר וריה"ג סבר צפוי הר כהר (בטל לגבי הר דכיון דהר לאו ע"א צפוי נמי לא מתסר והא דכתיב לא תחמוד וכו' עליהם אפסילי אלהיהן תלושין קאי) רב ששת אמר דכ"ע צפוי הר אינו כהר והכא באילן שנטעו ולבסוף עבדו קמפלגי ת"ק סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר רבי יוסי הגלילי סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור ממאי מדקתני סיפא מפני מאי אשרה אסורה מפני שיש בה תפיסת וכו' וכל שיש בו תפיסת אדם לאתוי מאי לאו לאתוי אילן שנטעו ולבסוף עבדו (אילן שנטעו שלא לשם אשרה ולבסוף עבדו דשמעי' שמחוברין לת"ק דאמר הרים וגבעות שרי ה"ה כל כיוצא בהן ולא היתה תחלתו בע"א ואיזה היא אשרה אסורה שנטעו מתחלה לכך דתפיסת יד אדם אינו כלום אלא א"כ היא לשם ע"א אבל נטעו גרעין שלא לשם אשרה אין זו תפיסת ידי אדם הואיל והאי שעתא לאו דעתיה לע"א הוי וממעטי' ליה מתחת כל עץ רענן ולא עץ עצמו ואתא ריה"ג למימר אילן שנטעו גרעין אפי' שלא לשם אשרה ולבסוף עבדו אסור דלא דמי להר שהרי יש בה תפיסת ידי אדם בנטיעה הלכך תוספתו אסור אבל עיקרו קודם שהשתחוה לו מודה ששרי כדלקמן) כתבו תוס' רש"י תפס שיטתו בכולהו שמעתין דקרי נטעו ולבסוף עבדו היכא שנטעו גרעין אבל בנטעו אילן לכ"ע אסור וכו' וכמה תשובו' יש וכו' ועוד קשה דאמר רב לקמן דף מ"ז המשתחוה לבית אסרו דקסבר תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי והשתא מאי איריא דנקט בית אפי' אילן נמי שהוא מחובר גמור אסור היכא דהוי דומיא דבית כגון שנטעו אילן דהוי תלוש ולבסוף חברו ולשמעינן אילן וכ"ש בית לכן נראה לפרש דודאי כשנטעו גרעין לכ"ע שרי דאין זה תפיסת יד אדם והכא בנטעו אילן קמפלגי דלרבנן אינו אסור משום תפיסת יד כיון שלא נטעו מתחלה לכך דהשרשת הקרקע מבטלת התפיסה והשתא ניחא דנקט רב לקמן המשתחוה לבית דאלו אילן כה"ג כיון שהוא מושרש בקרקע חשיב מחובר גמור עכ"ל:

[ג.] מעילה דף כ' מתני' נטל אבן או קורה של הקדש וכו' בנאה בתוך ביתו ה"ז לא מעל עד שידור תחתיו וכו'. גמרא]. לימא מסייע ליה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו (דאין מעילה במחובר אלא ע"כ תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש) אמר רב אחא ברי' דרב איקא הנאה הנראית לעיני' אסרה תורה (וקורה זו שבנאה בבנין הנאה הנראית וכו' ולהכי מועלין) לימא מסייע ליה הדר בבית של הקדש כיון שנהנה מעל אמר ר"ל התם בשהקדישו ולבסוף בנאו (כיון דבשעת הקדש הוי תלוש אע"ג דשוב בנאו דמחובר הוא יש בו מעילה) עיין שם בתוס':

[ד.] גיטין דף כ"א ע"ב מתני' אין כותבין במחובר לקרקע (דכתיב וכתב ונתן שאינה מחוסר קציצה) כתבו במחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר (בגמרא פריך הא אמרת אין כותבין) רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. כ' רשב"א תימא דלא הוי ליה למימר אלא עד שתהא כתיבתו בתלוש דהא מכיון דהוי כתיבתו בתלוש ודאי אי אפשר לחתימתו במחובר (ותוס' כתבו דמיירי שכתבו בתלוש ואחר כך נטעו והשריש) ונראה לי דמכאן יש לדקדק דתלוש ולבסוף חברו ובטלו הוי כמחובר ופסול והיינו דלא בעי לה הכא אי כתלוש דמי כדאיבעיא לן בשחיטה ואי לא בטלו ודאי כתלוש הוא כדמוכח בשחיטה דע"כ לא איבעיא לן בשחיטה אלא בבטלו ואם נפשך לומר נהי דמחובר לא הוי מחוסר חפירה מיהו הוי וקרינן בי' מי שאינו מחוסר וכו' הא נמי ליתא דמחוסר חפירה לאו כלום הוא כדאיתא בסנהדרין כיצד תולין אותו וכו' דר"י סבר יצא זה שמחוסר חפירה ורבנן סברי מחוסר חפירה לאו כלום הוא וכו'. ומיהו בירושלמי איבעיא להו כתבו בתלוש חברו וחתמו ותלשו ונתנו לה מה אמרו ביה רבנן כתבו וחתמו בתלוש חברו ותלשו ונתנו לה מה אמר בה ר' יהודה. ולא אפשטא. מ"מ מדלא איבעיא לה לבעלי גמר' דילן משמע דממתני' הוי שמיע להו כמו שפירשתי וכו' וכתבו וחתמו בתלוש ואח"כ חברו ובטלו ותלשו ונתנו לה כשר שלא הקפיד הכתוב שיהא בתלוש אלא בכתיבה או בחתימה לכל חד כדאית לי' וגם לא הי' מחוסר תלישה קודם שיתננה כיון דכתיב וכתב ונתן וכו' כלומר כשיכתוב לא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינה וכו' והכא בשעת כתיבה לא הי' מחוסר תלישה עכ"ל:

[ה.] ב"ב דף ס"ה ת"ר המוכר את הבית מכר את הדלת וכו' מכר האצטרוביל אבל לא את הקלת לא את התנור ולא את הכירים וכו' ר' אליעזר אומר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וכו'. ח"ר צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל וכו' מני לא ר"א ולא רבנן (הך ברייתא דקתני משום קביעת קרקע לא בטיל שם כלי מיניה דמעיקרא) הי ר' אליעזר אילימא ר"א דבית דלמא היינו טעמא דר"א סבר מוכר בעין יפה מוכר וכו' ואלא ר"א דכוורת דתנן כוורת דבורים ר"א אומר הרי היא כקרקע (כוורת מחוברת בקרקע בטיט וכו') וכותבין עליה פרוזבול ואינה מקבלת טומאה (במקומה) (ודמחוברת בטלה מתורת כלי) והרודה ממנ' בשבת חייב חטאת וחכמים אומרים אינה כקרקע וכו' (משום דחיבור קרקע לא בטל תורת כלי מיניה) התם כדאמר ר"א טעמא דכתיב ויטבול אותו ביערת הדבש מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת וכו' (והלכך חשיב מחובר ואפילו אין הכוורת מחובר לקרקע ממש אבל גבי צינור מודה ר"א דהוי כלי(, אלא ר"א דדף דתנן דף של נחתומין שקבעו בכותל ר"א מטהר דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וחכמים מטמאין וכו' בעי ר' יוסף מי גשמים שחישב עליהן להדיח את האצטרובלין מאי לזרעין (מהו שיכשר הזרעים) אליבא דר"א דאמר כל המחובר לקרקע כקרקע לא תבעי לך (דודאי חשיב מחובר) כי תבעי לך אליבא דרבנן דאמרי אינו כקרקע (מי אמרינן היינו טעמא דסבירא להו כל תלוש ולבסוף חברו חשוב תלוש וה"ה לגבי הכשר וכו' אי נמי טעמא משום דבעין רעה מוכר) תיקו. וע"ש בתוס':

פסק:

[ו.] כתב הרמב"ם בפרק א' משחיטה התולש קנה וכו' שוחטין בהם ואם נועצן בקרקע לא ישחוט בהן כשהם נעוצים ואם שחט כשירה שחט בהן כשהן מחוברין מתחלת בריאתן פסול. ועיין ש"ע י"ד סי' ו'. ובפ"ה מהל' ע"א פסק המשתחוה לבית אסרו. ובפ' י"ב מטומאת אוכלין פסק תלוש שחברו לענין הכשר זרעים כתלוש. ובפ"ח ממעילה כתב אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע אבל הנהנה בקרקע עצמ' או במחובר לה לא מעל הדר במערת הקדש או בצל אילן לא מעל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל אבל המקדיש עצים ואבנים ובנה בהם בית הדר שם מעל. כתב כ"מ קשה הא ר"ל לא חילק בכך אלא כי היכי דלא תסייע לרב ואם כן מאחר שרבינו פסק בפ"ח מע"א כרב לא הוי ליה לחלק בכך וי"ל דמשמע לרבינו דהא דמפליג ר"ל לא לדחוי בלחוד אמרה אלא לקושטא דמילתא אמרה וכו' ויש סעד לזה מדהוי מצי לשנויי הנאה הנראית וכו' כדשני לעיל ושני כשהקדישו וכו' משמע דהכי ס"ל אלא דפסק כרב משום חומרא דע"ז עכ"ל. ובפ"ו מערכין כתב הרמב"ם המשכיר בית לחברו וחזר והקדישו הרי זה קדוש ופקעה השכירות ואם דר בו השוכר מעל. כתב לח"מ תימא הא במעילה פסק המקדיש בית בנוי הדד בו לא מעל ואף על גב דקיימא לן כרב גבי ע"א משום חומרא דע"א ותו קשה סוגיא דערכין (דף כ"א) דאמר התם כי דייר ביה במעילה קאי כמאן ותוס' כתבו התם ואף על גב דאין מועלין במחובר כדאיתא במעילה צ"ל הך סוגיא דהכא אתיא כרב דאמר תלשו ולבסוף חברו הוי תלוש כדאמר המשתחוה לבית אסרו וכו' אלא לרבינו דסובר דתלוש ולבסוף חברו לא מיקרי תלוש אפילו אליביה דרב אלא לענין ע"א ולא לענין מעילה סוגיא דערכין כמאן אתיא וצ"ע עכ"ל. ומרכבת תירץ דהא דקיימא לן דאין מעילה במחובר היינו משום דילפינן חטא חטא מתרומה כדאיתא במעילה (דף י"ח ע"ב) והיינו בשוגג וחטאה בשגגה כתיב אבל מעילה במזיד דלא נפקא לן מהאי קרא וכו' ודאי מעל והכא מיירי שדר בו במזיד ובהל' מעילה מיירי לענין קרבן מעילה בשוגג עכ"ל:

[ז.] כתב הטור בח"מ סימן צ"ה וכתב בעל העיטור דוקא גדולי קרקע (הוי כקרקע לענין שבועה) אבל תלוש ולבסוף חברו כגון כותל בנין וצינור שקבעו וכוורת קיי"ל כחכמים והמחובר לקרקע לאו כקרקע דמי (ור"ל כחכמים דפליגי על ר"א בב"ב דף פ"ה) וכתב בד"מ אבל המרדכי פרק שבועת הדיינין כתב דבית דינו כמחובר והשואל בית ונשרף פטור מלשלם עכ"ל. וגם בש"ע כתב הרמ"א י"א דתלוש ולבסוף חברו לאו כקרקע ויש חולקין עכ"ל. וש"ך כ' מבואר בבעל עיטור שחולק על ר"ח שפסק כר"א (בתלוש ולבסוף חברו וכן מבואר ברשב"ם ב"ב דף ס"ו) ותמיה לי על הטור שכתב גבי גדולי קרקע וכן ר"ח פסק כר"א דהלא ר"ח לא אמר דבריו רק בתלוש ולבסוף וכו' אבל בגדולי קרקע כיון שעומדין לגדור כגדור דמי וכ"כ תוספו' בכמה דוכתא בשם ר"ח שפסק כר"מ דכגדור דמי וכו' ועל מה שכתב הרמ"א דלי"א אפילו בית הוי כתלוש לענין שומרין וכו' לפענ"ד דבעל עיטור לא קאמר אלא כותל בנין אבל בית הוי כקרקע לענין שומרין ושבועה והיינו שכתב הטור מיד אחר כך בשם רמב"ם שכנת בביתי וכו' דאלמא בית הוי כקרקע תדע שהרי משמע בכל דוכתי דבית נקנה בכסף וכו' וגם מקרי נכסים שיש להם אחריות לענין שעבוד ואף על גב דבחולין (דף ט"ז) משמע דבית הוי ככותל בנין היינו לענין איסורא אבל בממונ' הוא כקרקע וכו' ע"ש שהאריך בזה. ועיין בתומים:

[ח.] כתב הטור אה"ע סי' קכ"ד בשם רמ"ה כל היכא דפסלינן מחובר אפילו תלוש ולבסוף חברו פסול ואפי' כתבו וחתמו בתלוש ואחר חתימתו חזר וחברו ואחר כך תלשו ונתנו לה פסול ולא מבעיא אם אשריש אחר כתיבה וחתימה אלא אפילו לא אשריש נמי פסול כיון דמחוסר מעשה מקמי נתינה דבעינן וכתב ונתן שלא יהא מחוסר מעשה משעת כתיבה עד שעת נתינה. כתב ב"י משמע מדבריו דאפי' לא בטלו חשוב מחובר דהא מחוסר מעשה הוא ולא נהירא דכל שלא בטנו הוי כאלו לא חברו דהא בחולין (דף ט"ז) נא אבעיא לן אלא בבטלו אבל בלא בטלו פשיטא דכתלוש דמי וכ"כ ר' ירוחם בח"ב בשם המפרשים שאם כתבו בתלוש וחברו ובטלו וחתמו במחובר דינו כמחובר וכולי משמע הא לא בטלו לא ומיהו אי אשריש עד שצריך קציצה אפילו לא בטלו פסול וכן נראה מהעיטור שכתב תלוש ולבסוף חברו חשוב כמחובר לענין גט הואיל ומחוסר קציצה ובענין מה שכ' ואפילו כתבו וחתמו בתלוש וכולי חלק עליו הרשב"א דלא בעינן אלא כשיכתוב לא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינ' וכו' ע"ש עכ"ל. ושער המלך פ"ג מאישו' כ' נראה דסבירא ליה לרמ"ה דאף על גב דכל שלא בטלו לא חשיב כמחובר לענין שחיטה מכל מקום מחוסר חפירה מיהא הוי וקרינן ביה מי שאינו מחוסר ואף על גב דרבנן סבירא להו בסנהדרין דמחוסר תפירה לאו כלום הוא ס"ל לרמ"ה דהלכה כר' יהודה אפילו מחבריו כמו שכתבו התוס' תענית (דף כ"ב) וכו'. עוד כ' שער המלך שם על הא דפסק הרמב"ם בפ"ה ממעילה המקדיש בית בנוי וכו' ותמה כ"מ עניו הא הוא פסק כרב בע"א דמשתחוה לבית אסרו וכו' וגם מה שהקשה לח"מ בפ"ו מערכין על הרמב"ם וכו' ע"ש נראה לתרץ שיטת רמב"ם דמדברי תוס' במעילה (דף י"ח) מתבאר דב' מיני מעילות יש. יש במעילה כשמשנה מרשות הקדש לרשות הדיוט כגון מוכר או נותן או משאיל חפצים של הקדש להדיוט דאותה ילפינן מע"א דאיכא שנוי רשות שמשנה עצמו מרשות גבוה לרשות אחר. ויש מעילה בנהנה מן ההקדש בלא שנוי רשות ואותה ילפינן מתרומ' ע"ש בתוס' ומעתה נראה דלרבינו קשיתיה סוגיא דערכין דפריך בפשיטות היכי דייר ביה במעילה קאי ודחיקא ליה מלתא לומר דהתם קאי אליביה דרב וכו' כי על כל אלה סבירא לי' לרבינו דודאי במעילה דהוצאה מרשות לרשות דאותה ילפינן מע"א דין הוא שנאמר בה תלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש דומיא דע"ח דקיימא לן כרב והיינו סוגיא דערכין דקאמר דאם דר בו השוכר מעל דכיון דקיימא לן שכירות ליומא ממכר אם כן השוכר הזה בא בשכרו ומתכוין להוציאו מרשות הקדש לרשות עצמו ומשום הכי מעל דומיא דע"א דחשוב כתלוש אמנם בההיא דמעילה דהדר בבית של הקדש מעל דלא מיירי בדר בו בתורת שכירות שבא להקנאותו בדמי שכירתו אלא בדר בו דרך הנאה שמתכוין להנות מבית של הקדש אז ודאי דמעילה כזו דילפינן לה מתרומה מסתברא שדינה כתרומה וכי היכא דבתרומה דוקא תלוש גמור דתלוש ולבסוף חברו לא אשכחן בתרומה דמהני הכי נמי במעילה והיינו דפריך התם מעיקר' לימא מסייע ליה לרב וכו' כלומר דברייתא על כרחך סבירא ליה כרב דגבי ע"א חשוב כתלוש וסבירא ליה לברייתא דאפי' במעילה דהנאה ילפינן מע"א לומר דחשוב כתלוש דלחומרא מקשינן דאם נאמר דאפילו בע"א חשוב כמחובר אם כן מהיכא יליף לה והיינו דהוצרך ר"ל לדחוקי ולאוקמי בשהקדישו וכו' משום דדחיק ליה לומר דמעילה דהנאה דילפינן מתרומ' דנימא ביה דחשיב כתלוש דכיון דעיקרו מתרומה קא יליף ודאי שדינו כדין תרומה ומעתה אתו כהוגן פסקי רבינו ז"ל עיין תוס' ב"ב (דף מ"ט) וגיטין (דף ל"ה) וסנהדרין (דף ט"ו) ועיין תוספו' ריש פרק איזהו נשך ולענין פדיון הבן דקיימא לן אין פודין בקרקע יש להתבונן אי פודין בתלוש ולבסוף חברו או לא ומתוספו' ערוכין (דף ל"א ע"ב) ד"ה ונתן שהקשו וא"ת דאמרינן במעילה בונין בחול ואחר כך מקדושין אלמא מחללין מעות הקדש על הבנין וי"ל דלענין זה חשיב תלוש ולבסוף חברו תלוש וכו' ואם כן מיניה איכא למשמע נמי לענין פדיון הבן ודו"ק. ועיין ב"ק (דף ק"ד ע"ב) ברש"י ד"ה אסיפא דביתא וצ"ע עיין תוספו' ב"מ (דף נ"ד) ד"ה הקדש עכ"ל שער המלך ועיין עוד שם שהאריך בדין תלוש ולבסוף חברו. (וע' משנה למלך פ"ה הלכה ח' מיסודי תורה ד"ה ונראה):

תוכן העניינים

כסף נבחר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה