כסף נבחר חלק ג· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות ש (כלל קמו) שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא
[א.] קדושין דף ס"ה מתני' האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה (דשוינהו עליה חתיכה דאיסור' בהודאתו) והיא מותרת בקרוביו היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה וכו' קדשתיך והוא אומרת לא קדשתני אלא בתי הוא אסור בקרובות גדולה (האם) וגדולה מותרת בקרוביו הוא מותר בקרובות קטנה (הבת) וקטנה מותרת בקרוביו (שאין אמה נאמנת עליה ואף היא אינה צריכה הימנו גט דאי בעית גט הוי לה גרושתו ונאסר בקרובותיה) קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי היא אסור בקרובות קטנה וכו'. [גמ'[. וצריכ' דאי אשמעי' גבי דידי' משום דגברא לא אכפת לי' ומקרי ואמר אבל איהי אימא אי לאו דקים לה בדבורה לא הוי אמרה וליתסר איהו בקרובותיה קמ"ל. קדשתיך והיא אמרה וכו' הא תו למה לי איצטריך סד"א מדאורייתא הימנה רחמנא לאב מדרבנן הימנה לדידה ותתסר ברתה בדבורה קמ"ל: [ב.] כתובות דף ט' אמר ר"א האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו (אע"פ שאין הדבר הזה יכול להתברר בעדים אלא על פיו לגבי נפשי' הו' מהימן לשוויי' עלי' חתיכה דאיסורא) ופריך הש"ס מי אמר ר"א הכי והאמר ר"א אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קנוי וסתירה וכו' כתבו תוס' תימא דהשתא דבעי למימר דלא מהימן אפי' לשוויי' עלי' חתיכ' דאיסורא תקשי לי' מתני' האומר לאשה קדשתיך וכו' וי"ל דס"ל למקשן דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' ראה אדם שזינתה אשתו רק שלא היו שם עדים לא היתה נאסרת עליו והלכך ממתני' לא קשי' דקדשתיך בעדים קאמר עכ"ל. ולעיל פריך הש"ס מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתיך הוא אסור בקרובותיה (וא"כ מאי קמ"ל שאדם נאמן על עצמו לאסור לו את המותר על פיו) מהו דתימא התם דודאי קים לי' אבל הכא מיקם הוא דלא קים לי'. (מתוך שפנוי היה קסבר שמצא פתח פתוח ואינו כן ולא תיאסר קמ"ל). וכתב באספ"ז דרש"י בעי לפרושי דכי קאמר קמ"ל פירושו קמ"ל דאע"ג דלא קים ליה אסורה עלי דמ"מ הא קאמר דקים ליה ושווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא דאין לפרש קמ"ל דקים ליה דאי בנשוי פשיטא דקים ליה ואי בבחור הא ודאי דלא קים לי' כדאמרינן לקמן אלא ודאי ה"פ קמ"ל דאסורה עליו אע"ג דלא קים ליה וכגון בבחור וכו' אבל הריטב"א כתב וז"ל קמ"ל. פי' קמ"ל דכיון דטוען כן בברי מיקם קים לי' ע"כ:
[ג.] כתובות דף כ"ג ע"ב ת"ר אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת אני וחברתי טמאה נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חברתה אני וחברתי טהורה נאמנת על חברתה ואינה נאמנת על עצמה ומוקי ר"פ דאיכא עדים שנשבו ואיכא עד אחד דקא מפיך אמרה אני טמאה וחברתי טהורה ואמר ע"א את טהורה וכו' איהי שוויי' לנפשה חתיכה דאיסורא (לפיכך אין העד נאמן לטהרה) חברת' משתרי אפומא דידה וכו' אני וחברתי טמאה ואפיך ע"א איהי שוויי' לנפשה וכו' חברתה משתרי אפומא דעד:
[ד.] כתובות דף כ"ב ת"ר האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת והא שויא לנפשה חתיכא דאיסורא אמר רבא בר רב הונא כגון שנתנה אמתלא לדבריה תניא נמי הכי וכו' ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ומעש' נמי באשה שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להם מקודשת אני לימים עמדה וקדשה א"ע אמרו לה חכמים מה ראית לעשות כן אמרה בתחלה שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים אמרתי מקודשת אני וכו' וזו הלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא ואמרו אם נתנה אמתלא לדברים נאמנת. בעא מיני' שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה (אמתלא משל וטעם למה אמרה תחלה) כתבו תוס' דשמואל בעי אי מועיל אמתלא או לא אבל אין לפרש אי צריך אמתלא וכו' מדקאמר אף בזו וכו' (כ' באספ"ז דאף לאחר כ"ד נאמנת באמתלא אבל תוך כ"ד אינה צריכה אמתלא והא דבעי בנדה מהו דמספקא ליה אי סמכינן אאמתלא כיון דיש לה היתר בטבילה משא"כ באשת איש עכ"ל:
[ה.] יבמות דף קי"ז ע"ב מתני' אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת (שתי נשים צרות הבאות ממדינת הים אחת וכו') זו שאומרת מת תנשא ותטול כתובתה וזו שאומרת לא מת לא תנשא וכו'. [גמ'] טעמא דאמרה לא מת הא אשתק' תנשא הא אין צרה מעידה לחברתה לא מת איצטרכ' לי' סד"א הא מיית והא דקאמרה לא מת לקלקול' לצרה היא דקמכונה ותמות נפשה עם פלשתים קאמרה קמ"ל. כתבו תוס' וא"ת היכי ס"ד למשרי' כיון דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא וי"ל דאפי' מודה ונתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת ולא דמיא לאשה שאמרה א"א אני וכו' דנתנה אמתלא מהני וכו':
[ו.] קדושין דף י"ב ההוא גברא דאקדיש באבנ' דכוחל' יתיב רב חסדא וקא משער לי' אי אית ביה שוה פרוטה אין ואי לא וכו' אמרה לי' אימי' והא ההוא יומא דקדשה הוי בי' ש"פ אמר לה לאו כל כמינך דאסרת לך אבתר' לאו היינו דיהודית דביתהו דר' חייא דהוי לה צער לידה אמרה ליה אמרה לי אם קיבל ביך אביך קדושי' כי זוטרת אמר לה לאו כל כמינה דאימך דאסרת ליך עלואי. כ' תוס' רי"ד אע"ג דהיא מהימנ' לשוי' נפשה חתיכה דאיסורא כדתנן לקמן וכו' התם ודאי משום דלא אגיד' גבייהו הלכך מהימני כיון דלא מפסדי לאחריני אבל הכא דאגיד' ביה ומשעבד' ליה ומטי איסורא לגבי' לא מהימנא והא דיהודית דמיא להנך תרי עובדא בשלהי נדרים דאר"נ עיני' נתנה באחר ולא מהימנא עכ"ל. וריטב"א שם כ' והא דאמרי' היינו דיהודית ולא אייתי הא דתנן היא אומרת לא קדשת אלא אלא בתי בתה מותרת לקרוביו וכו' אלמא אין האם נאמנת לאסור וכו' משום דשאני התם שאף הבת מודה לדברי האם (פי' בההיא עובדא דהכא וגם ההיא דיהודית כ"ה מהרימ"ט). ומש"ה איצטריך להא דיהודית עכ"ל. ומהרימ"ט ח"א סי' צ"ב. תמה על תוס' רי"ד הא אמרי' הנאת תשמישך עלי אסורה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ועוד אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דאמרי' אם לא נתנה אמתלא לא מהימנ' דשוויי' לנפשה וכו' אע"ג דנשוא' ואגיד' בי' ונרא' דאע"ג דמדינ' נאמנת היא לשויי' נפשה חתיכה דאיסור' הא תנן בשלהי נדרי' האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה משום שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר וכו' ונתקשה הר"ן בדבר הזה וכו' ולענ"ד משמע לי דכל שאין איסור' אלא מחמת הודאתה בלבד במילתא כל דהו שרינן לה תדע דהא אמרי' אמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני אם נתנה אמתלא נאמנת וכו' וזו הואיל וראו חכמים ודנו דעתן של נשים שאומרת כן כדי לקלקל עצמן על בעליהן היינו אמתלא דאנן סהדי שלא אמרה כן אלא לאסור עצמ' על בעל' הלכך אין הוכח' מדברי' וכמאן דליתנהו דמי עכ"ל. ושער המלך בפ' ט' מאישות דין ט"ו כ' דמההיא דהנאת תשמישך לא קשי' דהתם לאו משום הימנות' אסור' אלא משום נדר' וכל שהבעל יודע שנדר' ולא היפר לה אסור' עליו משא"כ הכא דמאי דאמר' שוויי' נפשי' וכו' הוא משום הימנות' דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים והלכך איכא למימר דכל דמשתעבד' לא מהימנ' ונרא' דס"ל למהרי"ט דהא דאמרי' שוויי' אנפשי' מדין נדר הוא וכמי שאסר על עצמו אותו חפץ דמי וכבר ראיתי למהר"י באסאן בתשוב' סי' פ' שנסתפק בזה בכ"מ שאמרו שוי' אנפשי' וכו' אם מדין נדרי איסור נגעו בה ואע"פ שאינו ממש כנדר דלית' בשאל' אולי החמירו חכמים כמו בנזירות שמשון או אינו אלא מדין הודאת בע"ד גם הרב מ"ל ח"א סי' ס"ה פשיט' ליה דמדין נדרי איסור נגעו בה וכו' גם מה שהקש' מההיא דטמא' וכו' לא קשיא דהתם גבי נדה שאני דהתור' האמינת' כדנפק' מקרא וספר' לה וא"כ לא שייך טעמא דמשתעבד כלל אך קשה לתוס' רי"ד ממתניתין דנדרים האומרת טמא' אני לך בנשוא' נמי מיירי ואפ"ה בראשונ' אמרו נאמנת ואף למשנ' אחרונ' הטעם דשמא עיניה נתנ' וכו'. ותוס' ור"ן הקשו שם אמאי לא אמרי' שווי' וכו' וצ"ל דתוס' רי"ד ס"ל כתירוץ אחרון של ר"ן שם ובפרק האומר דמשנ' ראשונ' לאו דינא קאמר דמדינ' אין האש' נאמנת לומר טמא' אני לך להפקיע עצמה מבעל' שהיא משועבדת לו ע"ש. אולם מדברי תוס' סוף נדרים מבואר דלא ס"ל כתוס' רי"ד. וק' מההיא דיהודית וצ"ל דס"ל דלא אמרי' שוי' וכו' אלא דוקא בטוענת כההיא דהאומר דאיהי קים לה דודאי קדשה משא"כ הכא דאיהי לא קים לה שקידש' אביה אלא שאמה אמר' כן ואע"ג דאינ' מכחשת לדברי' מ"מ איהי לא בריר' מילתא אלא ע"פ דבור' וכל כה"ג ליכא למימר שווי' אנפשי' וכו' וכ"כ ב"י סי' מ"ז באה"ע שיש לחלק בין כשהי' עצמ' מודה לכשאומרת כן בשם אחרי' ומ"ש הריטב"א דמיירי ההיא דיהודית דמוד' לדברי האם לאו למימרא דאומרת קים לה בגווה דקדש' אביה אלא כוונתו לומר דמתני' דהתם בשאינ' מוד' וכו' אלא שהיא מכחשת את אמה ואומרת שלא נתקדש' והא דיהודית מיירי בשאינ' מכחשת אבל מ"מ אינה אומרת דקים לה בגווה דודאי קדשה אביה אלא שאמה אומרת כן וסבורה שאמת יהגה חכה ולעולם דכל שהיא טוענת כן מודה הריטב"א דשוי' אנפשי' וכו' וכ"כ הרב החידושין דמתני' דהאומר מיירי כשהיא מכחשת לדברי האם וכו' ורא"ש פ"ב דיבמות נמי ס"ל כדעת תוס' דאף היכא דמשעבד' אמרי' שוי' וכו' עכ"ל שעה"מ:
[ז.] נדרים דף צ' ע"ב מתני' בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאת ונוטלות כתובת' האומרת טמאה אני לך (באשת כהן מיירי וטמאני אדם א' באונס) וכו' חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדברי' וכו'. כ' הר"ן כיון דמדינא אסורה אבעל' משום שלא תהא וכו' האיך התירוה וכי איסור שבה היכן הלך יש מי שתירץ דאע"ג דמדינ' אסור'. שרו לה רבנן ומבטלי מלתא דאוריי' משום מגדר מילתא. והקשו על זה הא אין ב"ד מתנין אלא בשב וא"ת ולדידי לא קשיא דאמרי' כל דמקדש וכו' ואפקעינהו לקדושין מיני' וכו' אלא שלפ"ז מצטרך לומר דכי אמרי הכי דוקא באומרת טמא' אני לך שנאנסתי ולכשר נבעלתי אבל באומרת שנאנסתי מנתין וממזר אינה מותרת לבעל' ואינו במשמע. ואחרים תירצו דמשנ' ראשונ' לא דינ' קתני דודאי אינ' נאמנת להפקיע עצמ' מבעל' שהיא משועבדת לו. אלא משום דהא מילת' דטמא' אני לך כסיפ' לה תקינו במשנ' ראשונ' ליהמנוה דאי לאו דקושט' קאמר' לא הות מזלזלי נפש' למימר הכי ומכי חזו רבנן בתראי דאיכ' למיחש לשמ' תהא וכו' אוקמ' אדינ' עכ"ל. ותוס' כתבו וא"ת ואמאי לא מהימנא הא שוי' נפש' וכו' ואומר הר' אליעזר דלא מצינו שהיא אסור' לינש' לכהן דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינ' מוזהרת עליו וקש' דאמר פ' יש מותרות דכל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת (והמעיין בחדושי רשב"א לנדרים ירא' דלא קשה מידי דז"ל התם ותירץ הר' אליעזר דזונ' לא מוזהרת מכהן אלא כל היכ' דאיהו מוזהר כדאמר ביבמות כל היכ' דאיהו מוזהר דלא יקחו כתיב ע"ש) ועוד דקאמר בגמ' אוכלת בתרומ' הא לגבי תרומ' שוי' אנפש' וכו' ונ"ל כיון דיש לחוש שמא עיני' נתנ' וכו' יש כח ביד חכמים לעקור וכו' עכ"ל ורא"ש בפ"ב דיבמות כ' די"ל לפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהם באחר ורוב האומרות כך משקרות לכך נרא' להם להתיר עכ"ל:
[פסק]:
[ח.] כתב הרמב"ם בפ"ט מאישות האומר לאשה קדשתיך וכו' הוא אסור בקרובותי' וכו' (כמ"ש במשנ') כ' מש"ל נסתפקתי בכל מילת' דאמרי' שויא אנפשי' וכו' היכ' דאיכא עדים דמכחישין אותו מהו מי אמרי' כיון דלדידי' שויא וכו' הודאת בע"ד כק' עדים ואסור או דלמא דכל היכ' דעדים מכחישין אף לדידי' שרי וראיתי למהריב"ל ח"ב סי' פ"ה שנסתפק באש' שאמר' נתקדשתי בפני פ' ופ' ובאו פו"פ ואמרו שלא נתקדש' בפניהם אי אמרי' דלדיד' שויא אנפש' וכו'. שוב ראיתי דהדין הוא פשוט מתשו' רשב"א הובא בטור י"ד סי' א' ע"ד הטבח שאמר על בהמ' א' שהוא לא שחט' ובאו עדים ואמרו שהוא שחט' והוא עומד בדבורו וכו' והשיב הרב דלכ"ע מותרת דהא איכא עדים דשחט' אבל לדידי' אסור' דהא שוויא אנפשי' וכו' וכ"כ בח"ג סי' רי"ב הביא' ב"י באה"ע סי' מ"ה במי שטוען שקידש את האש' ובשעת נתינ' אמר לה התקדשי לי בזה אע"פ שעדים מכחישין אותו ואומרים שבתחל' נתנו לה בתורת פקדון ואח"כ אמר לה שתתקדש בו אף שלדברי העדים אין כאן קדושין כלל מ"מ איהו שויא קרובותי' אנפשי' חתיכ' דאיסור' והוא נאמן ע"ע יותר מק' עדים עכ"ל רשב"א. וכ"כ ריא"ז הובאו דבריו בהגהות אלפסי פ"ב דכתובות שמסכים לסברת רשב"א. אך ראיתי למהרי"א בכתביו סי' רכ"ו דמשמע שם דפליג אסברת רשב"א. ונרא' דלא פליגי דמהרי"א מיירי כשהמקדש חזר בו ולא הית' אמתלא בחזרתו דאין בחזרתו כלום אבל כל היכ' דאיכ' עדים דמכחישין אותו והוא חזר בו ס"ל למהרי"א דחזרתו חזר' אף אם לא נתן אמתל' אלא שאמ' שמ"ש בתחל' שקר ענה בלתי שום טעם אבל לעולם שאם עמד בדבריו הראשונים אף הרי"א מודה לסברת הרשב"א. ורשב"א וריא"ז נמי יודו דאם חזר בו אף בלא אמתלא דחזרתו חזר'. (וע' פ"ג מיבום דין י"ג דמש"ל חזר מתירוצו ומשמע דמהרי"א פליג וס"ל כל כנגד עדים לא מהימן אפי' לשווי' נפשי' וכו'. וע' במש"ל פ"א משחיט' דין כ"ו). כ' שעה"מ פ"ט מאישות דין ט"ז בס' הרשב"ץ ח"ב סי' רע"ט כ' האש' שאמר' נתקדשתי בפני פ' ופ' והעדים מכחישין אות' דהיא אינ' אסור' בקרוביו דלא שוי' אנפשי' וכו' אלא באותן עדים והרי הכחישוה והכי מוכח בפ' האומר עכ"ל. ונרא' שכוונתו לאוקמת' בגמ' שם כגון דא"ל קדשתיך בפני פו"פ והלכו למדה"י ואמאי לא קאמר בעדיפ' מיני' באומר קדשתיך בפני פו"פ והעדים מכחישים אותו משמע דס"ל לתלמוד' דכל שהעדים מכחישין אותו לא אמרי' שוי' אנפשי' וכו'. ולכאור' קשה מכאן על רשב"א דלעיל. אמנם לא קשי' דע"כ צריך לאוקמי בהלכו להם דהא אמרי' בגמ' וצריכ' וכו' והשת' בשלמא אם מתני' מיירי דהלכו וכו' ניחא שפיר דאשמעי' דלא דלא נימא אי לאו דקים לה בדבור' לא הות אמר' והנ' אמת שקדש' בפני עדים והלכו למדה"י ולתסר וכו' אמנם אי מתני' מיירי במכחישין אות' א"כ פשיטא ודאי דהיא מותרת ותרתי למה ליה וכן מוכח מהא דקאמר שמואל התם וכו' ע"ש. ומ"מ מבוא' מדברי רשב"ץ דוק' באומרת נתקדשתי בפני פו"פ והעדים מכחישין היא דלא אמרי' שווי' אנפשי' משום דתול' איסור' באותן עדים שהרי אין דבר שבערו' פחות מב' ואפי' שניהם מודים אמנם בההי' דטבח דליכ' האי טעמ' מוד' הוא דאמרי' שוי' אנפשי' וכו' אפי' כנגד עדים. ודע שאני מסתפק בהא דאמרי' שויי' וכההי' דטבח אם מותר הטבח להאכילו לאחר או נימ' דעבר אלפני עור וכו' ומצאתי בשיט' מקובצת לנדרים שכ' ואי קשי' איך תבעל היא לו שהרי היא עשת' את בעל' חתיכ' דאיסור' על עצמ' ועוברת גם בלפני עור וי"ל דלפני עור ליכ' שהרי בע"כ נבעלת לו וכו' ומתוך דבריו משמע כיון דלגבי דיד' איסור' קעביד עבר אלפני עור ועיין בהרב מ"צ ח"א סי' ס"ה שנ"ט לדברי רשב"א דס"ל אפי' עדים מכחישין אמרי' שוי' וכו' משום דחשיב כאלו אסרו ע"ע בנדר ואע"ג דבעינן מתפיס בדבר הנדו' ולא בדבר האסו' ה"מ כשאוסרו עליו דרך התפס' אבל אדם יכול לאסו' ע"ע דרך קנס ולומר פתי פת כותי וכו' (כמו שהבי' ב"י י"ד סי' רכ"ה) ומתוך דבריו נרא' דמות' לטבח להאכילו לאחר וע' בה"ה פ"ט מאישות הל' ל"א שנרא' שחולק ארשב"א וכו' עכ"ל שעה"מ. בפ' י"ח הל' ט' מאיסורי ביאה כ' רמב"ם אשת כה שאמר' לבעל' נאנסתי אעפ"י שהיא מותרת לבעל' וכו' הרי היא אסור' לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודה שהיא זונה ואסר' עצמה ונעשית כחתיכ' דאיסור'. כ' הראב"ד אע"פ שאמר דבר חכמ' אין שמועתו מכוונת שאם אמר' לאחר מיתת בעל' לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנת והלא לא הוד' על עצמ' הודא' לאיסו' ולא נתקבלו דברי' כלל והרי האשה שאמר' א"א אני ואח"כ נתנה אמתלא נאמנת אף בזו אם הית' קטטה ביניהם אמתלא גדול' היא זו ונאמנת עכ"ל. כ' ה"ה בפי' אמרו בנדרים דאם נתארמל' אסור' לאכול בתרומ' לכ"ע וה"ה ודאי לינש' לכהן דמאי שנא עכ"ל. וכ' בית שמואל סי' ו' ס"ק כ"ו דהא דפליג ה"ה אסברת ראב"ד דלא מהני האי אמתלא כדי שיגרשני וכו' כיון דאין בעל' חייב לגרש' ע"פ דבור' אינ' נאמנת שאמר' כן כדי לגרש אות' וכו' מיהו בשאר אמתלאות אף המגיד מוד' וכו' ע"ש. וע' ש"ע י"ד סי' א' וסי' קפ"ה. וע' קדושין דף ס"ג ע"ב דאמר רב אסי סוקלין על יד האב ומודינ' באומרת נתקדשתי שאין סוקלין והטעם לאב הימנ' רחמנ' לדיד' לא הימנ'. פירש"י שאין סוקלין ולענין דיני נפשות לא קטלינן משום חשש' ולענין איסור' טעמ' אחרינ' הוא דשוית' לנפשי' חתיכ' דאיסור' עכ"ל. מזה נרא' דאף שאמר' קודם שזינת' נתקדשתי ואסור' לעלמ' מטעם שוויי' וכו' לא מיענש' על כך אם עבר'. וכ"כ הרמב"ם פ"א הל' כ"ג מאיסורי ביאה וכן האש' שאמר' מקודשת אני אינ' נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים או תוחזק (פי' כמו שאמ' הלכ' כ"א איש ואש' שבאו ממדה"י הוא אומ' זאת אשתי והיא אומרת זה בעלי אם הוחזק' בעיר ל' יום שהיא אשתו הורגין עליה). וכ"כ תוס' רי"ד דבעדות פיהן אין הורגין אבל אם הוחזק' ל' יום הורגין אעפ"י שאות' החזק' לא הית' אלא על פיהן. בפ"ט מאישות כ' שער המלך וזה לשונו הרב מ"צ תמה על מה שכתב מוהרשד"ם שאבי הבת שאמ' שהנער היה בן י"ג שנה כשקדש את בתו נאמן לאסו' את בתו אפי' אם יש עדים שיאמרו שהי' קטן באותו פרק והבי' ראי' מרשב"א שכ' על טבח שאמ' שלא שחט כראוי וכו' אסור' מטעם שוויי' וכו' אפי' נגד עדים וכ' עליו (הרב מ"צ) דלא דמי וזה דקש' על הרשב"א איך אמרו שוי' אנפשי' וכו' אחר שיש עדים ששחט' ולא התפיס בדבר הנדור אלא דהיינו טעמ' כלפי מ"ש רשב"א בתשוב' והביא' ב"י בי"ד סי' רכ"ה דיכול אדם לקנוס עצמו לומר אם אעש' כך יהא פתי פת כותי וכו' משום דלא בעינן מתפיס בדב' הנדו' אלא כשבא להתפיס אבל לאסו' על עצמו רשאי וא"כ ה"נ כל שאמ' שלא שחט' הגם שיש עדים וכו' הרי אסר' על עצמ' כאלו לא שחט' משא"כ בנדון דהרשד"ם שיש עדים שהוא קטן ואינם קדושין איך יוכל הוא לעשותו קדושין מה שאינו לפי העדים והכא לא שייך דין איסו' שמקבל עליו עכ"ל מ"צ ודבריו תמוהים ואשתמיט מיני' תשו' רשב"א הביא' מרן באה"ע סי' מ"ה במי שטוען שקדש את האש' ובשעת נתינ' אמר לה התקדשי לי בזה אעפ"י שעדים מכחישין אותו ואומרין שנתנו לה בתורת פקדון שנאמן על עצמו יותר מק' עדים ושוי' קרובותי' אנפשי' חתיכ' דאיסור' ע"ש הרי דאע"ג דה"נ לא שייך טעמ' דנדרי איסור אפ"ה כתב דאמרי' שווי' וכו' אפי' כנגד עדים וצ"ע: