אור ברסלב
כסף נבחר חלק ג אות ק (כלל קמ) קים ליה בדרבה מיניה

כסף נבחר חלק ג· רבי ברוך בענט גאיטיין

אות ק (כלל קמ) קים ליה בדרבה מיניה

אות ק (כלל קלט) קטן אוכל נבלות אי בית דין מצווין להפרישו או לא

[א.] מכות דף ד' מתני' מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחברו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין שלא השם וכו' מביאן לידי תשלומין (מלקות מלא תענה ותשלומין משום כאשר זמם. רש"י. ותוס' כתבו משמע דאי ליכא אלא חד קרא אינו לוקה ומשלם. וקשה הא דאמרינן ב"מ (דף צ"א) החוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם אע"ג דליכ' אלא חד קרא לא תחסום לכך פירש הר"מ מבורגני דה"ק שלא השם המביאן לידי מכות אינו צריך להביאן לידי תשלומין דתשלומין לא בעי אזהרה דאי בעי אזהרה ודאי לא לקי דלא למלקות אתא כ"א לתשלומין כדאמרינן לקמן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין אלא לא בעי אזהרה. דליכ' אזהרה בשן ועין וכתיב שלם ישלם בלא אזהרה הלכך לא תענה למלקות אתא וכן בהך לא תחסום ע"כ דאזהרה לא אתי' אלא למלקות דתשלומין ממיל' נפק' דכיון דאינו רשאי לחסום דין הוא שישלם מה שראוי לאכול באותה שעה דליכ' למימר דאזהרה אתא לממון ולא למלקות דא"כ לכתוב בל' עשה האכיל שור בדישו ושמענ' שפיר דאם לא האכיל חייב אע"כ אזהר' למלקו' אתא עכ"ל). וחכ"א כל המשלם אינו לוקה. גמ']. בשלמא לרבנן כדי רשעתו כתיב משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות (והאי רשעה רוצ' לומר ממון כדמוכח כתובות דף ל"ב. תוס') אלא ר"מ מ"ט אמר עולא גמר ממוציא ש"ר מה מוציא ש"ר לוקה ומשלם (דכתיב ויסרו אותו וענשו אותו ואמרי' כתובות דף מ"ו ויסרו זו מלקות) אף כל לוקה ומשלם מה למוציא ש"ר שכן קנס (וכל קנס חידוש הוא ולא ילפינן מיני' לממונ') סבר כר"ע דאמר עדים זוממין קנס'. כתבו תוס' ורבנן סברי ממונ' הוא. משמע דלר"מ אינו לוקה ומשלם אלא גבי קנס אבל גבי ממון לא וקש' דבב"מ ד' צ"א תני' החו' פי פרה ודש בה לוק' ומשלם ומוקי לה כר"מ והתם הוי ממון. וכן קשה ארבנן דעד כאן לא פליגי אר"מ אלא משום דס"ל עדים זוממין ממונ' ולא מצי למילף ממוציא ש"ר אבל בקנס מודה דילפינן ממש"ר ובכתובות פריך גבי קנס והא קי"ל דאין לוקה ומשלם וי"ל דודאי בין לרבנן ובין לר"מ ליכ' חילוק בין ממון לקנס לענין דאין לוק' ומשלם דהא מכדי רשעתו נפק' וכדי רשעתו כתיב גבי עדים זוממין הלכך לר"מ דסבר עדים זוממין קנסא הוא ושפיר ילפינן להו ממוצי' ש"ר למימר' דלוק' ומשלמין א"כ כדי רשעתו דכתיב גבי דידהו דממעט שתי רשעיות ליכ' לאוקומי במלקות וממון וצריכ' לאוקומי במית' ומלקות א"כ ודאי אמר ר"מ בכל דוכתי דלוק' ומשלם אף לגבי ממון דמהיכי תיתי למעוטי אבל רבנן דס"ל עדים זוממין ממונ' הוא לכך לא ילפינן ממש"ר דלוק' ומשלם והלכך דרשינן כדי רשעתו למעוטי ממלקו' וממון דאינו לוק' ומשלם מעתה יאמרו רבנן בכל מקום אף גבי קנס דאינו לוק' ומשלם מכדי רשעתו דהא משתמע שפיר דאתי למעוטי כל ב' רשעיות בין ממון ובין קנס עכ"ל:

[ב.] כתובות דף ל"ו ע"ב מתני' הבא על בתו וכו' אין להם קנס מפני שמתחייב בנפשו שמיתתן בידי ב"ד וכל המתחייב בנפשו אין משלם ממון שנא' ולא יהי' אסון ענש יענש (הא אם יהי' אסון לא יענש). [גמר']. והא מהתם נפק' מכדי רשעתו וכו' חדא במיתה וממון וחדא במלקות וממון וצריכ' דאי אשמעי' מיתה וממון משום דאיכ' אבוד נשמה אבל מלקות וממון לא. ואי אשמעי' מלקות וממון משום דלא חמיר איסור' אבל מיתה וממון דחמיר איסור' אימ' לא צריכא ולר"מ דאמר לוקה ומשלם תרתי ל"ל חדא במית' וממון וחדא במית' ומלקות וצריכא דאי אשמעי' מיתה וממון משום דחדא בגופי' וחדא בממוני' לא עבדינן אבל מיתה ומלקות דתרוייהו בגופ' אימא מיתה אריכת' וכו' (ורבנן מלקות וממון מיתה ומלקות תרווייהו מכדי רשעתו וכו' ואע"ג דסמיך לי' ארבעים יכנו אין לנו לומר דילקה ולא ימות כמו דלוקה ואינו משלם דאתגורי אתגור כדפריך בסנהדרין דף פ"א ואע"ג דגבי ממון ומלקות אמרי' דנדון בממון אפי' ממונ' קולא התם משום דחס רחמנ' אממונ' דנחבל תוס'). כתב באספ"ז בשם הרשב"א על מתניתין דכל המתחייב בנפשו וכו'. איכא למידק והלא אין מיתה וממון באים כאחד דמכי הערה בה מתחייב מית' ומתחייב בממון לא הוי עד גמר ביאה כדאמר סנהדרין דף ע"ג וי"ל דהתם הוא דמכיון דפגמה שוב לא ניתן להצילה דאפגימה קפיד רחמנ' כדאית' התם אבל הכא אע"ג דמשעת העראה מחייב מ"מ כל שעתא ושעתא עביד חיוב מיתה עד גמר ביאה וכענין זה אמרו בירושלמי בפרקין החוסם פי פרה משלם וכו' שכן החוסם פרתו לוק' אמר רב מונה מעתה הבא על אחותו קטנה ילקה וישלם שכן הבא על אחותו בוגרת לוקה חזר ואמר גבי אחותו חלו עליו מיתה ותשלומין כאחת ברם הכא מכיון שחוסם נתחייב מכות מכאן ואילך בתשלומין התיב ר' זעירא הרי המצית גדישו של חברו בשבת על שבולת ראשונ' נתחייב מיתה. והנה על כל חסימה וחסימה יש בה התריו' מכות וכו' מ"מ למדנו ממנה דאע"ג דנתחייב מעיקר' נפשות כיון דכל שעתא ושעתא מתעסק בחיוב נפשות פטור מן התשלומין עכ"ל:

[ג.] כתובות דף ל"ב פריך הש"ס על מתני' דתנן אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו וכו' ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו וכו' וקי"ל דאין לוקה ומשלם. אמר עולא כאן באחותו נער' כאן באחותו בוגרת והא איכ' בשת ופגם. בשוטה. והאיכ' צערא. במפותה. השת' דאתית להכי אפי' תימ' אחותו נער' ביתומ' ומפותה אלמא קסבר עולא כל היכ' דאיכ' ממון ומלקות משלם ולא לקי. ומסיק הש"ס דעולא תחת תחת גמר (וג"ש מופנה הוא ולמדין ואין משיבין) כתיב הכא תחת אשר ענה וכתיב התם עין תחת עין מה התם ממונ' משלם מלקי לא לקי אף כל וכו' (דחובל אתרבי בפי' לתשלומין ואף על גב דאיכ' מלקות דלא יוסיף וכו'). (כתבו תוס' מצינו למימר לפי מסקני' דלא קאמר עולא דממונ' משלם ולא לקי אלא בהנהו תלת (חובל ועדים זוממין וקנס) דגלי בהו קרא. וליכ' למימר דילפינן לעול' בכל דוכתי מתחת נתינ' ישלם כסף. דדוק' לענין מיטב נתקבלה הג"ש שהוא גוף התשלומין עכ"ל). ר"י אמר אפי' תימ' אחותו נערה כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו אלמ' קסבר ר"י כל היכ' דאיכ' ממון ומלקות מלקי לקי ממונ' לא משלם מנא לי' לר"י הא. אמר קרא כדי רשעתו משום רשעה אחת וכו' וסמיך לי' ארבעים יכנו. והרי חובל וכו' ממונ' משלם מלקי לא לקי. בפי' רבתה תור' חובל לתשלומין מכדי כתיב כאשר עשה כן יעש' לו. כן ינתן בו ל"ל דבר שיש בו נתינה וכו'. והרי עדים זוממין וכו' וחכ"א כל המשלם אינו לוקה א"ר אילעא בפירוש רבתה תור' עדים זוממין לתשלומין מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם וכו' יד ביד למה לי דבר הניתן מיד ליד. ומאי ניהו ממון ור"י מ"ט לא אמר כעול' א"כ בטלת ערות אחותך לא תגלה (א"כ דפטרת בא על אחותו ממלקות בטלת לאו שבה שעונש לאו במלקות) חובל נמי בטלת לא יוסיף וכו' עדים זוממין נמי בטלת והי' אם בן הכות אלא עדים זוממין אפשר לקיומי בבן גרושה וכו' חובל איכ' לאוקמי כגון שהכהו הכאה שאין בה שוה פרוט' אחותו נמי איכ' לקיומי באחותו בוגרת וכו'. אמר לך ר"י האי תחת אשר ענה מבעי' לי' לכדאביי וכו' האי תחת אשר ענה מכלל דאיכ' בשת ופגם. ועולא נפקא לי' מדרב' דאמר ונתן האיש השוכב לאבי הנערה וכו' האי הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכ' בשת ופגם. כתבו תוס' קשה לרשב"א דבב"מ (דף צ"א) מוקי רבא בריית' דחוסם שלוקה ומשלם כרבנן וכו' פי' ומשלם לצאת ידי שמים משמע דבדין לוקה ואינו משלם דסבר כר"י והכא משמע דסבר כעולא. ולמאי דפרישית דדוק' בהני תלת אית לי' לעולא ממונא משלם א"ש דבעלמ' ס"ל כר"י דלוק' ואינו משלם עכ"ל. ובאספ"ז כתב דמדברי רש"י נרא' דעולא אית לי' בכל מקום ממונא משלם ולא לקי ע"ש. ריש לקיש אמר הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם וכו' אי ר"מ אפי' בתו נמי (דהא לא ס"ל לר"מ דפטור משום קים לי' בדרבה מיני' ואמאי תנן במתני' הבא על בתו פטור מקנס) וכי תימא ר"מ לוקה ומשלם אית לי' מת ומשלם לית לי'. והתניא גנב וטבח בשבת משלם דו"ה דברי ר"מ וחכמים פוטרין. הא אתמר עלה בטובח ע"י אחר. וכי שליח חוטא וזה מתחייב אמר רבא וטבחו ומכרו מה מכירה ע"י אחר וכו' דבי ר"י תנא או לרבות את השליח וכו' מי איכ' מידי דאלו עבד איהו. לא מחייב ועביד שליח ומחייב. איהו לאו משום דלא מחייב אלא משום דקים לי' בדרבה מיני' (דחיובא רמיא עלי' אלא משום דקלב"מ). כתבו תוס' אע"ג דהכא אפי' לצי"ש אינו חייב דדוקא בממון אמר רבא אתנן אסרה תור' אפי' בא על אמו דמחייב בבא לצי"ש אבל קנס לא מחייב אלא ע"פ ב"ד מ"מ ניחא כיון שהי' ראוי להתחייב אם לא הי' מתחייב בנפשו מתחייב נמי אממון ע"י שליח כיון שאינו מתחייב בנפשו עכ"ל. רבה אמר לעולם בטובח ע"י עצמו ור"מ לוקה ומשלם אית לי' מת ומשלם ל"ל. ושאני הני דחידוש הוא שחדשה תורה בקנס אע"ג דמקטל משלם (וכל משפט קנס חידוש הוא הלכך אע"ג דמקטל לא מפטר מיני') (כלו' דאין לפרש דהחדוש היינו דמקטל וכו' היכן מצינו זה החידוש אלא ה"ק שאני הכי שחדשה תורה וכו' וכיון שכן אף אנו נאמר אע"ג דמקטל משלם אספ"ז). ואזדא רבה לטעמי' דאמר הי' גדי גנוב לו וטבחו בשבת חייב שכבר נתחייב בגנב' קודם שיבא לידי איסו' שבת גנב וטבח בשבת פטור שאם אין גנבה אין טבית' ומכיר' (כיון דאקרן לא מחייב קנס נמי לא משלם דתשלומי דו"ה אמר רחמנ' ולא ג' וד' ורבה ס"ל כר"מ) (וכ"כ רמב"ן. אבל תוס' כתבו דאליבי' דר"מ קאמר ולי' לא ס"ל. וע' באספ"ז אם גנב בשבת דהיינו באופן דאיכא עלי' חיוב מית' כגון שהוציא מרה"י לרה"ר וטבח בחול חייב אע"ג שגנב בשע' שנתחייב בנפשו כיון דאכתי אית לה בעין כל היכא דאית' ברשותי' דמרי' אית' והשתא הוא דמחייב אגנבה וטביחה. וכ"כ הריטב"א ודמי להא דאמרי' בפ' מרובה במאן דגזל חביתא דחמרא מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' אתבר ממילא משלם זוזא תברה או שתי' משלם ד' כי השתא והיכא דמעיקרא שויא ד' וכו' ולבסוף זוזא משלם כדמעיקרא לעולם אע"ג דתברה או שתי' והיינו דאמרינן הכא שאם הי' גנוב מע"ש וטבחו בשבת חייב ולא אמרינן טביחתו זו גנבתו ולפטור וכו' כיון דכבר נתחייב הקרן היכי אתי טביחתו דשבת ולפטרי' וכו'. ובשם רשב"א כתב שאם גנב בשבת וטבח בחול נמי פטור שהרי פטור מכפל דבאיסור שבת בא לו ואם אין גניבה אין טביחה ומכירה וכו' ע"ש). ואמר רבה הי' גדי גנוב לו וטבחו במחתרת חייב שכבר נתחייב בגניבה וכו' גנב וטבח במחתרת פטור שאם אין גנבה וכו'. וצריכא דאי אשמעי' שבת משום דאיסורו איסור עולם (כ"ז שיעידו עליו שחלל שבת ימיתוהו ב"ד הלכך חמירא מיתה דילי' לפוטרו מממון) אבל מחתרת דאיסור שעה (אי לא משכח לי' האי שעתא תו לא מקטל) (ולא הוי דומי' דיהי' אסון. תוס') אימא לא צריכ'. ואי אשמעי' מחתרת משום דמחתרתו זו הוא התראתו אבל שבת דבעי התראה אימא לא צריכ'. כתבו תוס' למאי דפרישית דרבה אליבי' דר"מ קאמר א"כ היכי קאמר אבל שבת אימא לא והא עיקר מילת' דר"מ גבי שבת תניא לעיל מצינו למימ' דרבה אשמעי' דשייך קלב"מ אע"ג דבשעה דמתחייב עדיין הממון בעין לא הול"ל קלב"מ כדאמר סנהדרין (דף ע"ב) אפ"ה כיון דטבח אח"כ מפטר על הגנבה והא דפטור אגנבה אע"ג דבאותה שעה הוי בעין עביד צריכותא עכ"ל. אמר רב פפא היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שכבר נתחייב בגנבה וכו' הית' פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור וכו' ר"פ שאולה אתא לאשמעי' סד"א הואיל ואמר ר"פ משעת משיכה אתחייב במזונותיה ה"נ משעת שאלה אתחייב באונסיה קמ"ל (כיון דכל כמה דאית' הדרא בעינא ההיא שעתא דקא טבח קגזיל לה). ר"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן אמר לך כיון דאלו אתרו בי' פטור כי לא אתרו בי' נמי פטור ואזדו לטעמייהו דכי אתא רב דימי אמר ר"י חייבי מיתות שוגגין וחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר (ממון ואכולה מילת' קאי) ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור. ומי איכ' למ"ד חייבי מיתות שוגגין חייבין והא תנא דבי' חזקי' מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג בין מזיד וכו' לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד וכו' לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון אלא כי אתא רבין אמר חייבי מיתות שוגגין כ"ע לא פליגי דפטורין כי פליגי בחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר ר"י אמר חייב חייבי מיתו' אתקש חייבי מלקות לא אתקש ר"ל אמר פטור בפי' רבתה תור' חייבי מלקות כחייבי מיתות היכן רבתה אמר אביי אתי' רשע רשע רבא אמר אתיא מכה מכה. כתבו תוס' וא"ת והא אמרי' סנהדרין [דף ע"ט] דפליגי תנאי אתנא דבי חזקי' וי"ל דלענין ממון אחר אית להו לכולהו היקשא ולא פליגי אלא במאי דקתני בין מתכוין וכו' דמשמע דבין מתכוין להרוג האשה בין אין מתכוין להורגה אלא להרוג חברו והרגה דבכל ענין פטור מדמי אשה דלענין ממון אחר כבר תנא דלא תחלוק בין שוגג בין מזיד והיינו דמפקא מדרבי ומדרבנן דלר' נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב ממון ולרבנן חייב מיתה ולתנ' דבי חזקי' פטור מממון וממיתה אבל קשה לר"י דבסנהדרין (דף פ"ד) אמרי' הניחא למ"ד דאית לי' דתנא דבי חזקיה אבל למאן דל"ל וכו' משמע דאיכא תנא דפליג ואור"י דהיינו רב חגא מדרומ' דאייתי מתניתא בידי' כדאמרי' ב"ק (דף מ"ב) דתני' אנשים כי נתכוונו זה לזה אע"פ שיש אסון באשה יענשו בדמי ולדות אלמא ל"ל היקשא דבין שוגג למזיד והא דקאמר הכא מי איכא למ"ד וכו' היינו משום דתנא דבי חזקי' עיקר שהי' שונה ברייתות של ר"ח אביו וכו' והן עיקר ולרשב"א נרא' דמש"ה קא פריך לי' מתנא דבי חזקי' משום דר' יוחנן מוקי מתני' בשלא התרו וקתני סיפ' דחייבי מיתות פטורין א"כ מתני' סברה חייבי מיתות שוגגין פטורין דאי סיפ' מיירי בהתרו לפלוג בחייבי מלקות גופייהו והוי מצי למפרך ממתני' אלא דלא מצי למפרך אלא מדיוקא להכי פריך מתנא דבי חזקי' ואמתני' סמיך לפ"ז מצינן למימר דמפקא מרבי ורבנן בכולה מילתא ועוד אומר רשב"א דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ברוק' לק' (דף ל"ו) הוא תנא דלית לי' דתנא דבי חזקי' וכו' עכ"ל (ובסנהדרין דף ע"ט כתבו תוס' דרבי נמי אית לי' היקש' לענין ממון אחר כגון זרק חץ בשבת וקרע שיראין או לדמי ולדות בהדי מיתה דאשה אבל לענין דמי הנהרג דוקא פליגי משום דגלי רחמנ' ונתת נפש תחת נפש וכו' ממון עכ"ל). ובחולין דף פ"א ע"ב מתני' השוחט לע"ז וכו' ר"ש פוטר [משום אותו ואת בנו] וחכמים מחייבין. [גמ']. אמר ר"ל לא שנו אלא ששחט ראשון לע"ז ושני לשלחנו אבל ראשון לשלחנו וכו' פטור דקלב"מ ור"י אמר פעמים אפי' ראשון לשלחנו וכו' נמי חייב כגון דאתרו בי' משום אותו ואת בנו ולא אתרו בי' משום ע"ז ור"ל כיון דאלו אתרו בי' פטור כי לא אתרו בי' נמי פטור ואזדו לטעמייהו וכו' דכי אתי רב דימי וכו' וצריכ' דאי אתמ' בהא בהא קאמ' ר"ל [דתרתי בגופ' לא רמי עלי'] אבל בהא אימ' מודה לר"י [כיון דחדא בגופ' וחדא בממונא] ואי אשמעינן בהא בהא קאמר ר"י אבל בהך אימא מודה לר"ל (דלא רמי תורת מלקות בעברה של מיתה כלל) צריכ' (ותוס' כתבו דאי אשמעי' בממון בהא אמר ר"ל משום תנא ד"ח אבל במיתה ומלקות אימא לא קמ"ל ואי אשמעי' הכא בהא אמר ר"י אבל התם אימא משום תנא דבי חזקי' מודה לר"ל קמ"ל): [ד.] סנהדרין דף ע"ג על מתני' דאלו ניתן להצילן בנפשן וחשיב חייבי כריתות ורמינהו אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו וכו' אמרו רבנן קמי' דרב חסדא משעת העראה דפגמה אפטר לי' מקטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה משעת העראה קרי לה נבעלה ואיפגמה במקצת ושוב אין מצילין אותה מגמר ביאה בנפשו וקנס' לא מחייב אלא משום גמר ביאה שהוא מוציא בתולים). וכן משמע דעת הרמב"ם פ"א מנערה ועיין ר"ן חדושי סנהדרין שכתב וז"ל ואין כוונת רש"י שלא יתחייב קנס על שלא כדרכה דהא אמרי' קדושין (דף ע') מודה רבי דלענין קנס כולהו משלמי אלמא דשלא כדרכה איכא קנס אלא כך הוא אומר דכשהביאה היא כדרכה אינו חייב עלי' בהעראה שהיא תחלת ביאה אלא בגמר ביאה שתהא בה השרת בתולים שהוא חיוב הביאה הזאת לענין קנס אבל ביאה שלא כדרכה מילתא אחריתא היא והוא חיוב אחר לעצמו דהיא משכב אחר אע"ג דלא שייך בי' השרת בתולים והקשו עליו בתוס' דאכתי לא ניחא דהא אמרי' בירושלמי הערו בה עשרה ב"א כולן משלמין קנס וכו' עכ"ל. כתבו תוס' קשה הא בלא השרת בתולים נמי משלם קנס כדאמר קדושין דף י' באו עלי' עשרה ב"א ועדיין היא בתולה הראשון בסקילה והשני בחנק ואמר ר' זירא מודה רבי באינה ארוסה) לענין קנס דכולהו משלמי אלא הכא היינו טעמא דלא משלם מתחלת ביאה משום קים לי' בדרבה מיני' לא משלם הכא עד גמר ביאה אבל בעלמא משלם קנס משעת העראה ויש מפרשים דלא אתרבי העראה כגמר ביאה אלא לענין עריות וכו' אבל לענין קנס לא אתרבי (וכ"כ תוס' יבמות דף נ"ט ושם הקשו וז"ל אבל ק' מאי פריך הניחא למ"ד וכו' הא לדידיה נמי אתי שפיר דהא לא מחייב בהכנסת עטרה אלא בגמר ביאה ממש עכ"ל) וא"ת למ"ד העראה זו הכנסת עטרה אי אהעראה לא מחייב הא בגמר ביאה לאו בתולה היא לאו פירכ' היא דבהכי חייב רחמנ' תדע מדלא ילפינן מנערה המאורסה העראה דאי אהעראה פטור בגמר ביאה האיך מחייב הא לאו בתולה היא אלא בהכי חייב רחמנא ומיהו בירושלמי כתובות משמע דאהעראה משלם קנס דאמרי' שם הערו בה עשרה אנשים ועדיין היא בתולה עכ"ל הניחא למ"ד העראה זו נשיקה (נשיקת אבר איכא לאוקמי דפגומה היא וכו' ועדיין בתוליה לא יצאו) אלא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה (וגמר ביאה כגון דשפחה חרופה דכתיב בה שכבת זרע היינו ביאת המירוק אין כאן העראה בלא השרת בתולים ונמצאו מיתה דניתן להציל ותשלומין באין כאחד) (פלוגתא היא ביבמות (דף נ"ה) שמואל ורבה בב"ח אליבי' דר"י סברי העראה זו נשיקה. ורב דימי אמר ר"י העראה זו הכנסת עטרה ע"ש וכ"כ הרמב"ם דהעראה הכנסת עטרה גמר ביאה הכנסת כל האבר) אלא אמר רב חסדא כגון שבא עליה שלא כדרכה (הוא או אחר כבר) וחזר ובא עליה כדרכה (דלא ניתן בביאה זו להצילה בנפשה שכבר אפגמה) רבא אמר במניחתו שלא יהרגנה ור' יהודה היא (דאמר לא ניתן להצילה בנפשו) רב פפא אמר (הא דתני אחותו יש לה קנס) במפותה ודברי הכל (דבת קנסא היא ולהצילה לא ניתן דהא אינה מקפדת) (מכאן הוכיחו תוס' דר"פ ס"ל דקנס אינה יכולה למחול ובירושלמי איכא פלוגתא בזה ע"ש) אביי אמר ביכול להציל באחד מאבריו ור' יונתן בן שאול היא וכו':

[ה.] ב"מ דף צ"א ת"ר החוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם והא אינו לוקה ומת אינו לוקה ומשלם אמר אביי הא מני ר"מ הוא רבא אמר אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו (אלמא אפילו במקום מיתה נמי רמי תשלומין עליה אלא שאין כח לענשו בשתים אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם דאי לא רמי תשלומין עליה כי יהיבנן ניהלה מי הוי אתנן מתנ' בעלמא הוא וגבי חוסם נמי תשלומין רמי עליה ולא יצא ידי חובתו עד שישלם אי נמי אי תפס לא מפקינן מיני' כך שמעתי מפי מורי הזקן) (ובאספ"ז כתב ונ"ל דכל היכא דאמרי' אינו לוקה ומשלם נהי דלא מגבי' מיני' בבי דינא ולא נכנסין לנכסיו חובה עליו לשלם ואנן זיל הב ליה אמרי' לצאת ידי חובתך ומש"ה קתני משלם ומאתנן ילפינן לה וכו' שיש עליו חוב' לתת וכו' ובב"ק ה"ק אי תבעה ליה לקמן לדינא מי אמרי' ליה זיל הב לה פי' מי מכרחינן ליה עכ"ל. ותוס' כתבו אע"ג דאינו חייב בב"ד שפיר קתני משלם דחיובא מעליא הוא משא"כ התם בב"ק דאמר מדת חסידות שנו כאן שפיר פריך תנא תני ישלם וכו' עכ"ל). רב פפא אמר משעת משיכ' אחייב לה במזונותיה ומלקי לא לקי עד שעת חסימ'. ובב"ק דף ע' על מתני' גנב ומכר בשבת משלם דו"ה פריך הש"ס והתני פטור אמר רמב"ח באומר עקוץ תאנה מתאנתי ותקנ' לי גנבתך אמרי וכיון דכי תבע לקמן לדינא לא אמרי' ליה זיל שלים דמחייב בנפשו הא מכירה לאו מכיר' אלא אמר ר"פ באומר זרוק לי גנבתך וכו' ובאומר לא תקני לי גנבתך עד שתנוח רבא אמר לעולם כרמב"ח אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו כו' אלא אע"ג דכי תבעה לקמן לדינא לא אמרי' ליה זיל הב לה כיון דכי יהיב לה הוי אתנן הכא נמי אע"ג דלענין תשלומין אי תבע קמן בדינא לא אמרי' זיל שלים אפ"ה כיון דמקני ליה בהכי הוי מכיר'. כתבו תוס' משום דעיקר אתנן בעריות כתיב כדמוכח תמור' (דף כ"ט) להכי אמר רבא אפי' בא על אמו. וכתב באספ"ז וחכמי הצרפתים מחדשין בזה שיט' אחרת לומר שאף ב"ד מחייבין ליתן אף בחייבי מית' ואין גורסין מי אמרי' ליה זיל שלים וכו' וכן בלקוט תאנה ותקנ' לי גנבותך ב"ד מחייבין ליתן וכן החוסם את הפר' משלם לא אמרו אין מת ומשלם אלא בדבר הבא דרך נזקין אבל בדבר שקבל עליו דרך תנאי ומשא ומתן כגון אתנן וחוסם אף אם לא קבל עליו הרי הוא כמי שקבל הואיל ומן התור' הוא וכן מכר בשבת בלקיטת התאנה מכורה היא ומשלם בב"ד מ"מ שיטת הסוגיא אינה מוכחת כדבריהם עכ"ל:

[ו] סנהדרין דף ע"ב אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמים קנינהו (בדמי נפשו קנאן הואיל ונתחייב מיתה בלקיחתן ופטור מלהחזירם אע"פ שהן קיימין) אמר רבא מסתברא מלתא דרב בששבר דליתנהו אבל נטל לא (מסתברא בהא מלתא דרב דפטר בה דכיון דקיימין הן כל היכא דאיתנהו דמרייהו נינהו ואין זה חייב בתשלומין דפקדון בעלמא נינהו גביה) והאלקים אמר רב אפי' נטל (ואפילו איתנהו) דהא יש לו דמים (כגון אב על הבן דמוד' בהו רב דלא קנה וחייב להחזיר אח"כ) ובנאנסו חייב אלמא ברשותיה קיימי (ולא אמרי' פקדון הוי גביה ואבדו לבעלים) הכא נמי ברשותי' קיימי (ה"נ לענין אין לו דמים אע"פ דאיתנהו אמרי' לאו פקדון אלא ברשותו ובאחריותו קיימי וכי גבו להו בי דינא מיני' יש כאן תשלומין עם חיוב מית' כאלו גובין משאר נכסים) ולא היא (מסקנא דמילתא דרב' הוא ולא היא לא מסתבר טעמי' דרב בהא) כי אוקמינא רחמנא ברשותי' לענין אונסין אבל לענין מקנ' ברשותי' דמרייהו קיימי מידי דהוי אשואל (דאע"ג דהיכא דיש לו דמים חייב באחריותו לאו קנין הן לו להיות כשאר נכסיו דכי אוקמי' רחמנא ברשותי' וחייב' הגזלנים לשלם ה"מ לענין שלומי דלא מצי למימר נאנסו דאשכחן בשומרין דחייב הכתוב לישבע אם לא שלח ידו וכו' הא שלח אע"ג דטעין מת או נשבר דהיינו אונס חייב דנעש' עליו גזלן בשליחות יד. אבל לענין מקני לא. אם קיימין הן אצלו והוא היה בא לעכבו ולומר דמים אני מחזיר לך לא קני ומהדר להו בעינייהו דכתיב והשיב את הגזל' והאי דכי נאנסו מחזיר דמים ולא מצי אמר ליה נאנסו ומפטר משום דלא גרע גזלן משואל דמשום דכל הנא' שלו אוקמי' ברשותו לשלומי אם נאנס כל כמה דקיימי הדרא בעינ' הא נמי כל הנא' שלו ומחייב לשלומי). מתיב רב ביבי בר אביי (לרבא פריך דאמר נטל דאיתנהו חייב) הגונב כיס בשבת שהרי נתחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור שבת היה מגרר ויוצא פטור (מן התשלומין) שהרי איסור גנב' ואיסור סקילה באין כאחד (אלמא אע"פ שהכיס והמעות קיימין אמרי' בדמים קנינהו ולא מפקינן ליה מיניה) והלכתא דשדינהו בנהרא (הא דקתני פטור כגון דשדינהו וכו' דליתנהו) רבא אגנבו ליה דכרי במחתרתא אהדרינהו ניהלי' ולא קבלינהו אמר הואיל ונפק מפומיה דרב. כתבו תוס' תימא הא מחייב לצאת ידי שמים ואמאי לא קבלנהו וי"ל דכאן לא היו רוצים להחזיר אא"כ יתחייבו בדיני אדם עכ"ל: כתב הר"ן בחדושי סנהדרין אהא דאמר רב הבא במחרת וכו'. פי' ס"ל לרב דכי היכא דאם שיבר הכלים במחתר' פטור דאין מת ומשלם ה"נ אם נטל הכלים והוליכן לביתו והם בביתו פטור שבעת שנטלן וזכ' בהן נתחייב בנפשו והוא פטו' מתשלומין לעולם שמשעת גנב' זכה בהן וקאמר רבה (כך גריס) מסתברא וכו' והעיד על רבו שהוא רב שאמר אפי' נטל. ופי' טעמו של רב שהוא סבור שאלו הכלים הן קנוים לגמרי ביד הגנב לפי שבשע' שהגביהן בבית בעלים זכה בהן שבאותו שעה שהי' ראוי להתחייב עליהן ואלו גנב שיש לו דמים באות' שעה נתחייב באונסין וזה שאין לו דמים כיון שהוא נפטר משום דנתחייב בנפשו שעה א' בעת קנייתו הם קנויים לו לעולם. לא שיהא סבר רב שכל גנבים דעלמא שיש להם דמים יהיו זוכים בכלים מיד ולא יהיו חייבין לשלם לבעלים אלא דמי הכלים שהרי ודאי אין לגנב ולגזלן קניי' בכלי אלא לאחר יאוש ורב גופי' היא דאמר הכי ב"ק (דף ס"ה) אלא כי אמר רב בענין זה שאין לו דמים הוא דפטור והוא הנותנת שיפטר מהן מכל אע"פ שהכלים ברשותו בעין וכו' ואמרי' ולא היא כלומר שאין סברת רב נכונ' בזה וכו' ואם שבר הגנב את הכלים אחר שיצא ממחתרתו פשיטא דחייב כיון דלא זכה בגוף הכלים והרי הן עדיין ברשות בעלים אם משברן הרי הוא מזיק בידים זו שיטת רמב"ן. אבל הרז"ה כ' שאף אם שברן פטור מאחר שהוא זקוק לתשלומין דאע"ג דכי איתנייהו בעינייהו הדרא חומרא בעלמא הוא דרמי רבנן עליה דלהדר ממונא למרי' כיון דאיתנהו בעיניהו. והא לא מחוור דלאו משום חומר' אלא משום דלא הוי ברשותי' לענין מקנה דומיא דשואל והיא הנותנת להתחייב כשהוא בעצמו משברן וזה ברור עכ"ל:

[ז.] כתובות דף ל' ר' נחוניה בן הקנה היה עושה יה"כ כשבת לתשלומין מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין אף יה"כ. ואמר אביי טעמא דר"נ נאמר אסון בידי אדם ונא' אסון בידי שמים מה בידי אדם פטור מתשלומין וכו' ורבא אמר טעמי' דר"נ מהכא דכתיב ואם העלם יעלימו וכו' בתתו מזרעו למולך וכו' והכרתי אותו אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם מה מיתה שלכם פטור מתשלומין אף כרת שלי פטור מתשלומין מאי בינייהו איכא בינייהו זר שאכל תרומ' (במזיד והוא במית' בידי שמים ולא בכרת) לאביי פטור (דאסון במשמע בין מיתה בין כרת) לרבא חייב. כתבו תוס' ואוכל תרומה בשוגג והזיד במעיל' לר' דאמר במיתה דחייב גזירת הכתוב הוא וא"ת ולאביי דפטר חייבי מיתה בידי שמים אי ר' נחוניא ס"ל כר' דהזיד במעילה במיתה אמאי תניא פסחים (דף כ"ט) האוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל ואמרינן מאן י"א ר' נחוניא והא כיון דגלי רחמנא גבי הקדש דלא שייך קלב"מ דאל"כ אין לך אדם שמועל בהקדש א"כ בפסח נמי דאיכא כרת לחייב ולא הוי לן למימר קלב"מ וכי תימא במיתה דהקדש דוקא גלי רחמנא אבל התם דהוי בפסח דאיכא כרת לא גלי א"כ הא דתנן (דף ל"א) האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומפרש בגמרא במזיד פטור דקלב"מ כר' נחוניא והשתא בשוגג נמי לפטר משום כרת דפסח דבשוגג נמי אמרי' דקלב"מ (לקמן ל"ה) (מדתנא דבי חזקיה) אע"כ משום דגלי רחמנא במיתה דתרומ' בשוגג דלא אמרי' קלב"מ וה"ה כי איכא כרת וי"ל דשאני בשוגג דתרומה משום דתשלומין דידי' כפרה ולא ממונא כדאמרי' בתרומות פ"ז דאם רצה הכהן למחול אינו מוחל משום דלא הוי ממון אלא כפרה ואפי' אוכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן ולכך לא שייך קלב"מ לפוטרו מכפרה אבל קרן וחומש של הקדש אינו משום כפרה אלא משום ממון שגזל הקדש. ותדע דבתרומה חייב משום כפרה הוא ולא משום כיון דגלי גלי דהא לרבא דלא פטר במית' מטעם קלב"מ מאי טעמא לא מפטר אוכל תרומת חמץ בפסח אלא ודאי משום כפרה הוא. וא"ת הא דתנן יבמות (דף צ"ט) כהנת שנתערב' ולדה בולד שפחה ושחררו זא"ז וכן ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון אם אכלו תרומה אין משלמין ואמאי כיון דכפר' הוא לחייבו מספק וי"ל דודאי צריכין להפריש אבל אין נותנין לכהן ולפ"ז צ"ל שהכפר' תלוי' בהפרש' והא דאין הכהן יכול למחול היינו לענין שלא יהי' צריך להפריש אבל לאחר שהפריש יכול למחול לו שיהא שלו עכ"ל. כתב באספ"ז מתוך פירש"י בפסחים דף כ"ט ד"ה יש טועים וכו' משמע דכי אמרי' גבי כרת קלב"מ ה"מ במזיד אבל בשוגג לא. ותוס' שם לא פירשו כן כי היכא דבמיתת ב"ד קי"ל כתנא דבי חזקיה דאין חילוק בין שוגג למזיד ה"נ לר"נ כרת וכו' ולרש"י צ"ל דמיתת ב"ד אתקש אבל כרת לא מקיש וכו'. ולשי' רש"י ל"ק קו' תוס' הכא. דבשוגג לא פטר ליה כלל לר"נ עכ"ל. ודעת המאור בכתובו' כתוס'. ורמב"ן וראב"ד סברי כרש"י דר"נ לא פטר אלא במזיד ע"ש:

ופריך הש"ס ולאביי פטור האמר רב חסדא מודה רבי נחוניא בגונב חלבו של חברו ואכלו שחייב שכבר נתחייב בגנב' קודם שבא לידי איסור חלב אלמא דמעידנא דאגבי' קניי' מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה ה"נ בעידנא דאגביה קנייה וכו' הכא במאי עסקינן כגון שתחב לו חברו לתוך פיו. סוף סוף כיון דלעסי' קניי' מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעי' כגון שתחב לו תוך בית הבליעה. ה"ד אי דמצי לאהדורי נהדר (ומההיא שעתא איהו מזיק ליה) ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב מיתה. (אונס הוא) (כתבו תוס' קשה לוקמי כגון שמרצונו מניח לו לתחוב וכו' ונראה לר"י דה"פ אמאי חייב ממון והרי הוא לא גזלו וכו' ע"ש) לא צריכא דמצי לאהדורי ע"י הדחק. ר"פ אמר כגון שתחב לו חברו משקין של תרומה לתוך פיו (ואימאס לה) רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חברו (בשעה שבלעה ואע"ג דמיתה לאו משום ממונא דניזק אתיא ליה מפטר וס"ל לרב אשי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור):

וכתבו תוס' ואין נראה דאי חשיב אכילת תרומה וקריעת שיראין ממון לזה וכו' א"כ תקשי לי' לרבא דאמר סנהדרין (דף י') דמיתה לזה וכו' חייב הא דתנן ב"ק (דף ל"ז) והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנידון בנפשו והיינו מיתה לזה משום שבת וממון לזה משום גדיש אע"כ חשיב מיתה ותשלומין לאחד הואיל ולא מתחייב מיתה משום אדם אלא לשמים וה"נ אכילת תרומה. ור"י רצה ליישב פי' הקונטרס דחשיב הכא מיתה לזה וכו' משום שהן ב' מעשים אכילת תרומ' וקריעת שיראין וכן פלוני בא על בת פלוני הם ב' עדיות שהיו יכולים להעיד עליו בלא הבת ועל הבת בלא עליו אבל מדליק גדיש הכל בא על מעשה א' ולכך חשיב מיתה ותשלומין לא' ואין נראה לרשב"א דהא אמר רב יוסף חזר והביא וכו' נהרגין ומשלמין ממון פי' לבעל שרצו להפסידו כתובתה ונפשו' לעדים והתם על הזמה א' בא להם הכל. ונרא' לר"ת דרבא דוק' גבי עדים זוממין אית לי' דממון לזה ונפשות לזה חייב משום דבעי' שתתקיים הזמה כלפי כל א'. מיהו ממון ונפשו' בחד גברא פטור כיון דמתקיים בו קצת הזמה אבל בעלמא מודה רבא דממון לזה וכו' פטור. וריב"א אומר דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה חייב ועבד כפות לו דתנן פטור ב"ק (דף כ"ב) ורודף וכו' שאני דניתן להציל לכל אדם וחייב מיתה לכל העולם ולהכי חשיב מיתה ותשלומין לא'. ואע"ג דמעיקר' בפ' בן סורר דף ע"ד חשיב רודף מיתה לזה וכו' לפי המסקנ' דקאמר לא שנא חזר בו מאותה סברא וה"פ אלא לא שנא משום דהוי מיתה ותשלומין לא' עכ"ל (וע' תוס' ב"ק דף כ"ב ע"ב ד"ה בגדי): כתב באספ"ז בשם הרשב"א כל שחיוב נפשו לא בא לו מחמת הנזק אלא מחמת איסורו שעשה לשמים כמיתה ותשלומין לא' דמי לפי שאותו בעל הממון מחויב בהריגתו ואין לך מי שמחויב בו יותר מחברו וה"נ כרת או מיתה מחמת איסורו שעשה לשמים בא לו וכמיתה ותשלומין לא' דמי הא מיתה שבא לו מחמת שהרג חברו או שזימם להרוג חברו בכי הא הוא דאמרינן מיתה לזה ותשלומין לזה חייב. ולדעת רש"י צ"ל דרב אשי סבר מיתה לזה וכו' פטור וכן רבה דרודף בסנהדרין דף ע"ד ורב יוסף פליג עלייהו. וא"כ קשה על רב יוסף מהדליק גדיש בשבת ומעבד כפות לו וכו' ור"ן בסנהדרין כתב כריב"א בתוס'. וכ"כ באספ"ז ב"ק דף כ"ב בשם הראב"ד. ע' בר"ן חדושי סנהדרין:

[ח.] סנהדרין דף ט' ע"ב אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעידי הבעל. עידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון חזר והביא הבעל עדי' והזימום לעידי האב עידי האב נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה (ממון לזה בעל ונפשות לזה ונהרגין בשביל העדים קסבר רב יוסף כי פטר רחמנא מתחייב בנפשו מן התשלומין היכא דמית' וממון משום חד קאתי). ובדף י' ואמר רבא פלוני בא על נערה מאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין בתו של פלוני והוזמו נהרגין (משום שניהם שבאו להרוג אותו ואותה ומשלמין ממון (שבאו להפסידה כתובתה וכו' ולא פליג רבא ארב יוסף דהתם כיון דניסת הנך תשלומין דכתובה דידה וכיון דעלה מקטלי לא משלמי לה וכו' והנך תשלומין דהזמה דאב נינהו דכל שבח נעורים לאביה) ממון לזה ונפשות לזה. ובסנהדרין דף ע"ד איתא ר' יונתן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חברו להרגו ויכול להציל באחד מאיבריו ולא הציל נהרג עליו מ"ט דכתיב וכי ינצו וכו' ואמר ר"א במצות שבמיתה הכתוב מדבר וכתיב אם לא יהיה אסון ענש וכו' אא"ב יכול להציל וכו' לא ניתן להצילו בנפשו היינו דמשכחת דיענש כגון שיכול להציל אלא אי אמרת יכול להצילו נמי ניתן וכו' היכא משכחת דיענש דלמא שאני הכא דמיתה לזה ותשלומין לזה (שהמיתה בא עליו בשביל חברו שהיה מריב עמו והתשלומין לבעל האשה הן דאינש דעלמא הוא הלכך לא מפטר מתשלומין דהאי משום חיוב מית' דמחייב אאידך) לא שנא (אם היה כאן חיוב מיתה אין חילוק להתחייב בתשלומין בין שהמיתה בא עליו בשביל בעל התשלומין בין שבאה עליו בשביל אחר פטור) דאמר רבא (ויש גורסין רבה) רודף שהיה רודף אחר חברו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור מ"ט מתחייב בנפשו הוא (ברדיפה זו שהרי ניתן להצילו בנפשו ואע"ג דלשאר כל אדם הם דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור):

[ט.] כתובות דף ל"א גופא אמר ר"ח מודה ר"נ בגונב חלבו של חברו חייב שכבר נתחייב וכו' לימא פליג' דר' אבין דאמר הזורק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה ה"נ הגבהה צורך אכיל' הכי השת' התם אי אפשר להנחה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל וא"נ התם אי בעי לאהדורי (משזרק החץ) לא מצי מהדר לה (הלכך משעת עקירה סופו לקרוע לו' שיראין) הכא מצי מהדר מאי איכא בין האי לישנ' להאי לישנ' איכ' בינייהו המעביר סכין בר"ה וקרע שיראין בהליכתו להך לישנא דאמרת אי אפשר וכו' ה"נ א"א להנחה בלא עקיר' להך לישנא דאמרת לא מצי מהדר הכא מצי מהדר לה גופא אמר ר' אבין וכו' מתיב רב ביבי הגונב כיס בשבת חייב וכו' הי' מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת וגנבה באין כא' ואמאי (כי הגביהו ברשות בעלים וקנאו אמאי חייב) לימא הגבהה צורך הוצאה וכו' הב"ע בעומד לפוש וכו':

כתבו תוס' קשה בב"ק דף ע' גבי זרוק לי גנבתך פריך מכי מטי לאויר חצרו קנה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח ומאי פריך הא עקירה צורך הנחה ולפי' ר"ת אתי שפיר דפי' דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה ואפ"ה אמר רב מנסך ממש ולא מפטר משום קלב"מ כדר' ירמיה דמשעת הגבהה קונה והשתא ר' ירמי' לית לי' הגבהה צורך ניסוך ה"ה דל"ל עקיר' צורך הנחה וכו' ואליב' דר' ירמיה פריך בב"ק אבל אם אפשר לניסוך בלא הגבהה לא פליג ר' ירמיה אדר' אבין, ובהגוזל (דף קט"ז) משמע קצת דר' ירמיה פליג אר' אבין (ומיהו יש לדחות דמעיקר' סבר דדמי לר' אבין ולבסוף סבר דדמי' לדר' ירמיה) עכ"ל:

[י.] גיטין דף נ"ג ע"ב מתני' המטמא והמדמ' והמנסך בשוגג פטור (מתשלומין) במזיד חייב. גמ']. רב אמר מנסך ממש. ושמואל אמר מערב וכו' מ"ט לא אמר מנסך ממש. מנסך קים ליה בדרבה מיניה (כתבו תוס' ומטעם שלא יהא כל אחד הולך ומטמא אין לחייבו דמהאי טעמ' לא מחייבי' לי' טפי אלא כאלו הוא היזק ניכר עכ"ל) ואידך (רב) כדר' ירמי' דאמר משעת הגבהה קני ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך. כתבו תוס' דשמואל סבר הגבהה צורך ניסוך ודומה לדר' אבין ורב ירמיה ורב סברי כאידך שנוי' בכתובות (דף ל"א) דזורק חץ לא מצי מהדר וכו' ועוד י"ל דטעמ' דשמואל אע"ג דהגבהה לאו צורך ניסוך אפ"ה פטור כיון דאשעת ניסוך לא מחייב משום קלב"מ אשעת הגבהה נמי פטו' דאומר לו הרי שלך לפניך דכמו אם נסכו אחר אומר הש"ל. ורב סבר כיון דבשעת הגבהה לא שייך קלב"מ יש לחייב מחמת הגבהה אכל מה שיעשה בידים אחרי כן אע"ג דההיא שעת' קלב"מ עכ"ל ובב"ק דף קי"ז איתא ומנא תימר' דמקנס' לא גמרי' דתני' בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך חזרו לומר אף המדמע חזרו אין לא חזרו לא מ"ט לאו משום דמקנסא לא גמרי'. לא. מעיקר' סבר להפסד מועט לא חששו ולבסוף סבר להפסד מועט נמי חששו. איני והא תנא אבוה דר' אבין בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע חזרו לומר אף מנסך מ"ט לאו משום דלא גמרי' מקנסא. לא מעיקרא סבר כר' אבין וכו' דעקירה צורך הנחה (דכיון דבין עקירה להנחה קרע נמצא מעשה שבת ומעשה עקירה באין כאחד ולא אמרי' משעת עקיר' חייב ממון ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת הנחת החץ והכא נמי הגבהת יין צורך ניסוך הוא ותשלומין וחיוב מיתה דע"א באין כאחד) ולבסוף סברי כר' ירמיה דאמר משעת הגבהה קניי' וכו':

[יא] ב"ק דף כ"ב אתמר ר' יוחנן אמר אשו משום חציו (חייבו הכתוב דאיהו קעביד דהוי כזורק חץ) ור"ל אמר משום ממונו (כשורו ובורו שהזיקו) ר"ל מ"ט לא אמר כר"י אמר לך חציו מכחו אזיל הא לאו מכחו אזיל. ור"י מ"ט לא אמר כר"ל ממונ' אית בי' ממשא האי לית בי' ממשא. ומסיק הש"ס לקמן דמאן דאית לי' משום חציו אית לי' נמי משום ממונ'. מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו בד' דברים. ת"ש המדליק את הגדיש והי' גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב. עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור בשלמ' למ"ד משום חציו מש"ה פטור (דקלב"מ שההורג העבד נהרג שנא' נקם ינקם) אלא למ"ד משום ממונא אלו קטל תור' עבדא ה"נ דלא מחייב א"ל ריש לקיש כגון שהצית בגופו של עבד דקלב"מ. אי הכי מאי למימרא לא צריכה בגדי דחד ועבד' דחד (ואצטריך לאשמעי' דאע"ג דאין חייב בשביל הגדי מפסיד בעל הגדי). כתבו תוס' וכן נמי אמר רבא סנהדרין (דף ע"ד) רודף וכו' ושיבר כלים וכו' (כמ"ש לעיל אות ז'). כ' רשב"א קשי' לי אמאי פטור והא מתחייב בגדיש קודם שיתחייב בנפשו של עבד וכדאמרי' בגונב כיס בשלמא לר"ל דמוקי בהצית בגופו של עבד ניחא אבל לס"ד לר"י דלא צריך לאוקמי הכי קשה וי"ל דאמסקנא סמיך כדמוקי ר"נ והוי מ"ל ולטעמך. אך ק' אפי' בהצית וכו' אמאי פטור על הגדיש אטו מי שנתחייב בנפשו ואח"כ קרע שיראין של חברו מי לא מתחייב דעד כאן לא פליגי ר"ש ורבנן אלא ביוצא ליהרג וחבל באחרים והכי אית' בערכין דף ו' היוצא ליהרג הוא שחבל באחרים חייב ואחרים שחבלו בו פטורין ר"ש בן אלעזר אומר אף הוא אם חבל באחרים פטור שלא ניתן לחזר' עמידת ב"ד (שאין מענין דינו) מכלל דת"ק סבר ניתן לחזר' וכו' (בתמי') אמר רב יוסף במלוה ע"פ גובה מן היורשין קמפלגי וכו'] אבל כשאינו יוצא ליהרג לא פליגי ואפי' ביוצא ליהרג מחייבי רבנן והכא שרפת העבד לאו צורך שרפת הגדיש וכו' ואפשר דלר"י דמשום חציו כל שהצית אפי' בגדיש ועבד כפות סמוך לו שאי אפשר לברוח הוי ליה משעת הצתת האש בגדיש רודף ונעשה על הגדיש כרודף ששיבר כלים וכו' משום דמשעת רדיפתו מתחייב בנפשו ואף זה כן. ולר"ל צ"ל דמיירי שנשרף הגדיש קודם שמת העבד הנ"ל ועדיין צריך תלמוד עכ"ל. ושער המלך בפ"ד מגנבה כ' בשם הר"י אישקאפה שהוקשה לו נמי מ"ש מגונב כיס וכו' וא"כ הכא נמי בשנשרף הגדיש נתחייב בגדיש וכשנשרף העבד בא לו חיוב מיתה. וכי תימא בשנשרף העבד תחלה פשיטא דיהא חייב. וי"ל דכל דבר שבא לו מכח מעשה אחת אע"פ שזה בא ראשון וזה בא אחרון כגון מדליק הגדיש שבמעשה שעשה בה הכל חשיב בבת אחת משא"כ בגונב כיס בשבת שבמעשה שעשה לגנוב הגנבה בהגבהה ברשות בעלים לא יבא לידי איסור סקילה וצריך לעשות מעשה אחר להוציאו מרשות היחיד לרה"ר מש"ה חייב דאינן בבת אחת ודייקא נמי דקתני הי' עבד כפות לו דכיון שהי' כפות מסתמא כשהדליק את הגדיש נשרף העבד עמו והוי לי' כאלו הדליקן בבת אחת עכ"ל אמנם תירוץ זה אינו מחוור דכפי דבריו א"כ אמאי הוצרך ר' אבין לומר דהזורק חץ פטור מטעמ' דעקירה צורך הנחה ובלאו ה"ט נמי תיפוק ליה שבא לו מכח מעשה אחת דהיינו הזריק' וכו' והיינו מרויחין בזה דלא הוי ק"ל ההיא דגונב כיס. ועוד דפריך במרובה מכי מטי לאויר ביתו קניי' מתחייב בנפשו לא הוי עד דמטי לארעא וכו' הא כיון דמכח מעשה אחת בא חשיב בת אחת אפי' אליביה דר' ירמיה דפליג אר' אבין ולית ליה הגבהה צורך ניסוך היינו דוקא בההוא דמנסך מטעם דלא בא לו מכח מעשה אחת משא"כ בההיא דמרובה דבא מכח מעשה אחת אפי' ר' ירמיה מודה. ועוד קשה דגרסי' בירושלמי פ' אלו נערות החוסם את הפרה משלם וכו' ולוקה שכן החוסם פרתו לוקה ופריך ר' מונה מעתה הבא על אחותו נערה ילקה וישלם שכן הבא על אחותו בוגרת לוקה חזר ואמר גבי אחותו חל עליו תשלומין ומיתה כאחת ברם הכא מכיון שחסם נתחייב מלקות מכאן ואילך בתשלומין התיב ר' זירא קומי רב מונה הרי המצית גדיש של חברו בשבת על שבלת ראשון חייב מיתה מכאן ואינך בתשלומין ולית אמר כן על כל שבולת ושבולת יש בה התריות מיתה ה"נ על כל חסימה וחסימה יש בה התריית מכות עכ"ל ומדהוצרך לומר דטעמא משום דעל כל שבלת וכו' ש"מ דלא כתלמידי רשב"א (דהם נמי סוברין כר"י אישקאפה כמ"ש לקמן) דלדעתם אפי' בלא האי טעמא נמי כההיא דנשרף העבד ואח"כ נשרף הגדיש דלא שייך האי טעמ' אפ"ה פטור כיון שבא לו מכח מעשה אחת וכו' עוד מצאתי בשיטה כ"י לתלמידי רשב"א שכתבו וז"ל בשלמ' למ"ד משום חציו מש"ה בעבד כפות לו פטור דקלב"מ פי' ואפי' נשרף הגדיש קודם שהגיע לגופו של עבד דהו"ל כזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו קודם שהמית שהיא פטור וכו' ואוקמי ר"ל כגון שהצית וכו' משום דקלב"מ ואפי' נשרף העבד מקמי גדיש פטור הא למה זה דומה לזורק חץ והלך וקרע שיראין של חברו אחר שהמית שהוא פטור עכ"ל. ולפי הנראה שדעת תלמידי רשב"א כר"י אישקאפה ומש"ה כתבו אפי' נשרף העבד מקמי גדיש פטור ושלא כדעת רשב"א וכו' ועיקר כרשב"א כמו שהוכחתי עכ"ל שער המלך וראב"ן כתב וז"ל הא דקאמר הכא בגדיש דחד וכו' אלמא מיתה לזה ותשלומין לזה פטור ובסנהדרין אמרינן דחייב הכא דחיוב מיתה קודם לחיוב תשלומין דהצית בגופא של עבד ואח"כ נשרף הגדיש פטור מתשלומין והא דסנהדרין דתשלומין ומיתה באין כא' ע"י הזמת עדים הלכך היכא דבאים לו באדם א' פטור מתשלומין דקלב"מ ואם בב' ב"א דלא קם על זה שחייב לו תשלומין בדרבה מיניה חייב תשלומין והא דהיוצא ליהרג שחבל באחרים חייב אלמ' אע"ג דמיתה קדים חייב התם על עבירה שנתחייב בה מיתה ולא נתחייב תשלומין אבל בעבד וגדיש עביר' א' היא בשרפת העבד נשרף הגדיש הלכך פטור עכ"ל: [יב] פסחים דף כ"ט תניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל מאן י"א ר' נחוני' בן הקנה. כתבו תוס' הקשה ריב"א אמאי פטור מקרבן מעילה משום קלב"מ הא אמר שבת (דף צ"ג) המוציא אוכלין בכלי. שגג באוכלין והזיד בכלי חייב על האוכלין חטאת ועל הכלי סקילה אלמא קלב"מ לא פטר מקרבן ותירץ כיון דפטור מקרן וחומש פטור נמי מקרבן שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש עכ"ל:

[יג.] מועד קטן דף ב' ע"ב אמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים א' משום נוטע וא' משום קיצר כתבו תוס' קשה הא אמרי' משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות תירץ הכי כגון דאיכא מיתה ומלקות אבל תרתי מילי דאיסורין דדמיין להדדי בשני מלקיות תרווייהו חד רשעה הוא ולא ממעטינן מרשעתו דכל שם מלקות חד רשע' הוא והכי נמי אמר פסחים דף כ"ד אכל פוטיתא לוקה ד' עכ"ל:

[יד.] עירובין דף ס"ב אמר ר"ח בר אבא אמר ר"י בן נח נהרג על פחות מש"פ ולא ניתן להישבון. כתבו תוס' ומשמע ליה דאיירי בגוזל מישראל מדקתני ולא ניתן להישבון כלומר דאינו חייב להחזיר ובגוזל מא"י היה חייב כיון דקפיד ולא כפי' הקונטר' דפטור בגוזל מן הא"י משום דלא כתיבה בי' השבה ומשום קם ליה בדרבה מיניה לא מפטר דלא שייך גבי א"י דהא נטלו לסטין כסותו משמע דלא קני אלא ביאוש ומוקמינן בליסטין א"י ועוד אפילו בישראל מחייב להחזיר אי הוי בעין ולא אמרי' קלב"מ כדמוכח סנהדרין דף ע"ב עכ"ל. ובע"ז דף ע"א כתבו תוס' בשם רש"י ולא ניתן להישבון משום דקלב"מ ולא נראה דא"כ לא יתחייב כותי לשלם גזלו בשום ענין עכ"ל ע"ש. (וע' תוס' ב"ק דף ד' ד"ה כראוי דכתבו הא דאדם פטור מכפר לאו משום קלב"מ אלא משום דילפינן מדכתיב עליו כדאיתא ב"ק דף כ"ו):

[פסק]:

[טו] כתב הרמב"ם פ"א מנערה היתה בתולה זו אסורה על האונס חייבי כריתות או חייבי לאוין אם התרו בו לוקה ואינו משלם קנס שאין אדם לוקה ומשלם לא התרו בו משלם היתה מחייבי מיתות ב"ד בין התרו או לא פטור מן הקנס שנאמר ולא יהיה אסון וכו' הא אם היה שם אסון אין שם עונש ואף על פי שהריגת האשה בשגגה שהרי לא נתכוין לה שנאמר כי ינצו ונגפו וכו' הא למדת שלא חלק הכתוב בין שוגג למזיד לפוטרה מן התשלומין והרי הוא אומר מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמ' לא חלקת וכו' וכן הדין לכל עברות שיש בהם מיתת ב"ד שאין בהם תשלומין. (וע' שער המלך פכ"ד משבת שהק' על הרמב"ם שכ' היתה בתולה וכו' מחייבי כריתות כגון אחותו וכו' והו"ל לבאר בבא עלי' שלא כדרכה כאוקמתא דר"ח או כאוקמת' דאביי ולמה כתב המשנה כצורתה באונס ומפתה, ונראה דס"ל כיש מפרשים שכתבו תוס' ביבמות (דף נ"ט) ובסנהדרין (דף ע"ג) דאע"ג דבכל התור' קי"ל העראה כביאה. גבי קנס אינו חייב אלא בגמר ביאה לפי שלא נתרבה העראה אלא בעריו' וחייבי לאוין. אך הקשו שם ביבמות לשיטה זו דא"כ מאי פריך בסנהדרין שם למ"ד הכנסת עטרה מאי איכ' למימר הא לדידי' נמי א"ש דהא לא מחייב קנס בהכנסת עטרה ע"ש וא"כ יש לנו לומר דרבינו ס"ל דסוגי' ביבמות פליגא אסוגי' דבן סורר דסוגי' דיבמות ס"ל דאין קנס בהעראה וההיא דסנהדרין ס"ל דיש קנס בהעראה ופסק כסוגי' דיבמות ומהשתא מתני' דבא על אחותו אתי' כפשטא דמשעת העראה אפגמה ממונא לא משלם עד גמר ביאה וכו' עכ"ל שעה"מ). ובפ"ד מחובל כ' הנוגף אשה ויצאו ילדיה ומתה פעור מן תשלומין ואינו משלם כלום שלא חלק הכתוב בין שוגג למזיד בדבר שיש בו מיתת ב"ד לפוטרו מתשלומין בד"א שנתכוין לאשה אבל אם נתכוין לחברו ונגף האשה אע"פ שמתה הואיל והמיתה בלא כוונ' ה"ז כדבר שאין בו מיתה ומשלם דמי ולדות. כ' הראב"ד הא מילתא כר"ש דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטו' ממיתה ואיהו גופיה פסק כחזקיה דאמר לא חילק בין מתכוין לשאין מתכוין לפוטרו ממון עכ"ל. וכתב ה"ה דרבינו סובר כרב אדא בר אהבה בב"ק (דף מ"ב) אנשים שנתכוונו זה לזה אע"ג דיש אסון באשה יענש וכרבי ודלא כחזקיה בזה החלק ואין האחד תלוי בחברו. ואע"ג דרב אדא כר"ש ס"ל כבר פסק רבינו פ"ד מרוצח כר"ש (ודלא ככ"מ שם דמסיק דרבינו פסק דלא כר"ש). ובמרכבת הקשה בשם תשובת שי למורא דרבינו סותר את עצמו מ"ש בפ"א מנערה דמפרש התם קרא כי ינצו ונגפו שלא נתכוונו לאשה ואעפ"כ אם יש אסון לא יענש והכ' מפרש קרא בנתכוונו לאשה הוא דפטור אם יש אסון אבל אם לא נתכוין לאשה חייב בדמי ולדות וכו' ותירץ המרכבת מה שכ' בפ"א מנערה ואע"פ שהריגת האשה בשגגה פירוש אף הא דכתיב ונגפו דמתפרש שנתכוין לאשה אעפ"כ ע"כ לא איירי שנתכוין להרגה שנא' וכי ינצו וכו' וכי היכי דכי ינצו לא נתכוין להרוג האשה ה"ה ונגפו לא נתכוון להרוג האשה אלא להכותה נמצא דהמיתה בשוגג וכו' ואם לא נתכוין אפי' להכותה חייב בדמי ולדות והיינו כרב אדא דתני' כוותי' וכו' ע"ש עכ"ל. עוד כתב הרמב"ם החובל בשבת פטור מן התשלומין וכו' והלא החובל מקלקל הוא וכל המקלקלין פטורין ממיתה ולמה נחשוב זה החובל עון שיש בו מיתת ב"ד הואיל ועשה נחת רוח ליצרו הרע בעת שחבל בחברו והרי הוא כמתקן ונמצא עון מיתה ופטור מן התשלומין. החובל בחברו ביה"כ אפי' במזיד חייב בתשלומין אע"פ שעבר עברה שחייב עלי' מלקות והלא כל המתחייב מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם שאין לוקה ומשלם כך הם הדברים בכל חוץ מחובל בחברו שהוא משלם שהרי בפירוש רבתה התורה חובל בחבירו לתשלומין שנא' רק שבתו יתן. ובפ"ז כתב המנסך יין חברו לע"ז וכו' אם הי' לו בו שותפות או מומר או שהתרו בו וכו' אוסר היין וחייב לשלם והיאך יתחייב לשלם הא מתחייב בנפשו מפני שמעת שמגביהו נתחייב לשלם ואינו מתחייב בנפשו ער שינסך. ובפ"ג מגנבה כ' כבר בארנו שכל העושה עברה שיש בה עון מיתת ב"ד ותשלומין אינו משלם אע"פ שהי' שוגג והעושה עברה שנתחייב מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם לפיכך אם הי' שוגג או לא התרו בו משלם ואינו לוקה בד"א שנתחייב בתשלומין עם עון מיתת ב"ד כאחת או שנתחייב תשלומין ומלקו' בבת אחת אבל אם נתחייב בתשלומין ואח"כ נתחייב במיתת ב"ד או במלקו' או שנתחייב מלקו' או מיתת ב"ד ואח"כ נתחייב בתשלומין ה"ז לוקה ומשלם ומת כיצד זרק חץ בשבת מתחלת ד' לסוף ד' וקרע בגד חברו בהליכתו או שהדליק גדיש חברו בשבת או שגנב כיס בשבת והי' מגררו עד שהוציאו מרשות בעלים שהוא רה"י לרה"ר ואבדו שם ה"ז פעור מתשלומין שאיסור שבת ואיסור גנבה והיזק באין כאחד אבל אם גנב כיס בשבת והגביהו שם ברה"י ואחר כך הוציאו לרה"ר והשליכו לנהר חייב לשלם כפל שהרי נתחייב באיסור גנבה קודם שיתחייב באיסור סקילה וכו', וכן אם קצץ אילן חברו בי"ט והתרו בו או שהדליק את הגדיש ביה"כ והתרו בו או גנב וטבח ביה"כ והתרו בו פטור מן התשלומין אבל אם לא התרו בו חייב בתשלומין ומשלם דו"ה וכו' היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת דרך גנבה פטור אף מן הכפל שהרי איסור שבת ואיסור גנבה באין כאחת ואם אין גנבה אין טביח' ואין מכירה (וע' יש"ש פרק הגוזל בתרא שתמה על הרמב"ם למה נקט הטעם שאם אין גנבה וכו' הלא טעם זה לא נאמר בגמרא אלא לר"מ דחדוש חדשה תורה בקנס וכו' אבל לדידן דלא קי"ל כוותי' בלאו הכי פטור מכל משום קלב"מ ע"ש). כתב ה"ה בשם רבינו מאיר ורמב"ן דוקא אם הי' הנהר קרוב לרשות בעלים ומיד כשהוציאו השליכו ולא עמד ברשותו כלל וכו' ודעת רש"י כדעת רבינו ועיקר ומ"ש ומי שנתחייב במית' ואח"כ תשלומין וכו' מבואר בקצת מקומות ואיתא בערכין היוצא ליהרג וחבל באחרים חייב עכ"ל:

עוד כתב הרמב"ם עשה שליח לשחוט ושחט בשבת חייב בד"וה שהרי הגנב לא עשה עון מיתה והשוחט ע"י שליח חייב בתשלומין. כתב מש"ל מדברי רבינו משמע דוקא בשעשאו שליח סתם אבל אם עשאו שליח שישחוט בשבת ושחט בשבת פטור מדו"ה וראי' ממ"ש פ"ז ממעילה ע"ש עכ"ל. בפ"ד מרוצח כתב המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור מן המיתה ומן התשלומין ומגלות וכו' לפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישרא פטור ממיתת ב"ד. כתב הראב"ד הא כר"ש ואין הלכה כן עכ"ל. וע' פ"א מרוצח שפסק אחד הרודף אחר חברו להרגו או רודף אחר עריות חוץ מן הבהמה מצילין אותן בנפש הרודף. אבל רדף לעשות מלאכה בשבת או לעבוד ע"ז אין ממיתין אותו עד שיעשה ויביאוהו לב"ד וידינוהו. ועוד כתב ואם יכול להציל באחד מאבריו עושין (ואין הורגין אותו). ובפט"ז מסנהדרין כתב עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת ב"ד כאחת כגון ששחט אותו ואת בנו לע"ז אם התרו בו למיתה סוקלין אותו ואינו לוקה שהרי נתחייב בדין גדול מזה. ואם התרו בו למלקות בלבד לוקה. ע"ש בלח"מ מ"ש ע"ז. ובפ' כ"א מעדות כתב מוציא ש"ר שהביא עדים שזינתה כשהיא ארוסה והביא אביה עדים והזימום הרי עדי הבעל נהרגין חזר הבעל והביא עדים והזימום וכו' הרי עדי האב נהרגין ומשלמין ממון לבעל נהרגין מפני שעדי הבעל נגמר דינן להריגה בעדותן. ומשלמין קנס מפני שנגמר דין הבעל לשלם קנס בעדותן ונמצאו חייבין נפשות לזה וממון לזה. וכן שנים שהעידו שבא על בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין הקנס לאביה (כלומר דמיירי שהבעל הוציא ש"ר ואמרו העדים שנבעלה באירוסין א"כ רצו להפסיד לאב ק' כסף של מש"ר והוזמו לכן משלמין לאב). כתב כ"מ אף על גב דרבינו פסק פ"א מחובל רודף אחר חברו להרגו ושבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור והא כשהכלים הם של כל אדם הוי ממון לזה ונפשות לנרדף וכו' וצ"ל או כתירוץ ריב"א או כתירוץ ר"ת ע"ש. ובפ"ו מתרומה כתב זר שאכל תרומה בזדון בין שהי' טמא ובין שהי' טהור בין שאכל תרומה טהורה וכו' חייב מיתה בידי שמים שנא' ומתו בו וכו' ולוקה על אכילתה ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם. כתב כ"מ וברפ"ז דתרומות תנן האוכל תרומה במזיד משלם את הקרן וכו' ומוקי לה התם ר' יוחנן בירושלמי בשלא התרו בו אבל אם התרו בו לוקה ואינו משלם עכ"ל. וכתב מש"ל תימא דהא אמרי' בכתובות זר שאכל תרומה איכ' בינייהו ומוכח התם דלא מפטר מתשלומין אלא בשתחב בו בבית הבליע' א"נ במשקין וצ"ע. ומרכבת תירץ דרבינו ס"ל דר' אבין פליג ארב חסדא וס"ל דהגבהה צורך אכילה דהא ודאי בתרומת חברו לא שייך פלוגתא דאביי ורבא ופשיטא דאיסור גנבה קדים וחייב אלא ודאי מיירי בזר שהפריש תרומה מטבלו ואכל תרומ' זו דאפי' אם יגביה ק' פעמים אין עליו שם גנב אלא כשמגביה לאכלה מקרי גנב לגזול השבט והא דפסק בפ"ד מחובל כר' ירמיה שאני ניסוך דהגבהה אינה צורך ניסוך דהמשכשך חייב ונמצא שאין הגבהה זו התחלת ניסוך ולא דמי להגבהה לצורך אכיל' דאע"ג דאפשר דגחין מ"מ דרך נמי להגביה לצורך אכיל' והוי הגבהה חלק מפעולת אכיל' משא"כ הגבהה כדי לנסך איננה מצורך הניסוך כלל וחשיב מעש' אחר וכו' עכ"ל. ובפ"א ממעיל' כתב כל המועל בזדון לוק' ומשלם מה שפגם מן הקדש בראשו. וכתב המגיה שם תימא והא קי"ל אין לוק' ומשלם ורבינו בעצמו פסק פ"ו מתרומות שהאוכל תרומ' בזדון לוק' ואינו משלם. נרא' שהוצרך להביא ראי' מתרומה ולא הקש' מהכלל דאין לוק' ומשלם. משום דהי' אפשר לתרץ לכך לוק' ומשלם הכא משום דנתחייב משעה דאגבהה ומלקות לא נתחייב עד שפגם ההקדש. לכן מביא ראי' מתרומה דשם ס"ל לרבינו דלא אמרי' התם מדאגבי' קניי' וכו' ה"ה הכא כן נ"ל. ואפשר לתרץ דעת רבינו אחר שנדקדק למה כתב ומשלם מה שפגם הא אם נהנה בש"פ אע"פ דלא פגם לוק'. אלא דסובר רבינו כרש"י ב"מ (דף צ"א) גבי קלב"מ אם תפס לא מפקינן מיני' ע"ש א"כ י"ל דדוקא אם נתחייב לחברו שייך לחלק בין תפס או לא. אבל אם החיוב הוא להקדש דהיינו נכסי שמים לא שייך לחלק בכך ואף אם לא תפס הוי כתפס שמים וחייב. וזה הוא דוקא אם פגם וחיסר מן ההקדש הוא דמשלם דהקדש הוי כאלו תפס מה שחסרו אבל על הנאה בלא פגימה אינו משלם מה שנהנה משום שלוק' ולהקדש ליכא שום חסרון וכו' ואין לומר דהכא הוי טעמא משום דמשעת הגבהה מחייב באונסין וקניי' לענין זה ובשעת שפגם ונהנה מחייב מלקות כדאמרי' גבי גונב חלבו של חברו. אבל בתרומה מיירי בתרומ' שלו כמ"ש מרכבת ולא שייך מדאגבי' קניי' לענין אונסין. אלא בעת שאוכלה נתחייב לשלם מחמת גזל השבט ובאין כאחת. דהא המזיק מתנות כהונ' או שאכלן פטור וכ"כ רבינו בה' בכורים ומוכח בש"ס פרק הזרוע דדין זה בכל מתנות כהונ' אף בתרומ'. וא"כ אף אי לא קלב"מ נמי אינו משלם אי רבינו מיירי בתרומ' שלו א"ו דמיירי בתרומ' שגזל מכהן וכ"כ רש"י בכתובות בתרומ' גזולה]. ובפ"ב מגנבה כתב הרמב"ם הגונב טבלו של חברו ואכלו משלם דמי טבלו וכן אם גנב חלבו ואכלו משלם דמי חלבו. ובפ"ט מגנבה כ' גבי בא במחתרת וכו' כל גנב שיש לו דמים אם שיבר כלים בביאתו חייב בתשלומין אבל מי שאין לו דמים ששבר כלים בביאתו פטור. ובש"ע ח"מ סי' שנ"א כתב יש גנב שפטור מלשלם ואיזה זה שבא עם התשלומין חיוב מיתה כגון הגונב כיס בשבת ולא הגביהו ברשות בעלים אלא מגררו ומוציאו לרה"ר ואבדו שם (הג"ה אבל אם אבדו אח"כ חייב. וי"א שאם אינו בעין בכל ענין פטור מלשלם) פטור מתשלומין שאיסור שבת וכו' באים כאחד אבל אם הגביהו ברה"י וכו' חייב לשלם. כתב סמ"ע מ"ש הג"ה אם אבדו אח"כ חייב דכל שלא בא עליו חיוב מיתה ותשלומין יחד חייב וכאן נמי כ"ז שהכיס עם המעות בעין ברשותו דמרי' קאי ולא חל עליו חיוב ממון עד שעת תבירה ואתבירה לאו חיוב מיתה הוא. ומ"ש וי"א וכו' טעמו דמיד שהוציא הכיס חייב מיתה ולא פקע מיני' האיסור ותו לא חל עליו חיוב ממון כיון שחייב מיתה עכ"ל. כתב הש"ך מ"ש רמ"א אם אבדו אח"כ חייב צ"ע מנ"ל הא ובטור ליתא כן אלא גבי מחתרת משום דמיד שיוצא ממחתרת תו לא מחייב מיתה אבל הכא י"ל כיון שעדיין עומד בחיוב מיתה דשבת פטור כשאבדו עכ"ל (אמנם הא דעת רבינו מאיר ורמב"ן כן כמו שהביא ה"ה פ"ג מגנבה גבי כיס. וכן הביא ב"י דבריהם ע"ש). ובפ' י"ג משכירות כתב הרמב"ם שכר בהמה וחסמה ודש בה לוק' ומשלם לבעלים ד' קבין לפרה וכו' שמשעת משיכה נתחייב במזונותיה ואינו חייב מלקות עד שידוש בה חסומה. כתב ה"ה מימרא דר"פ שם. [אין להוכיח מכאן דרמב"ם לא ס"ל כרבא היכי דקלב"מ חייב לצי"ש די"ל דרוצ' להשמיענו דחייב אפי' בדיני אדם ויורדין לנכסיו. וגם מהא דכתב בפ"ג מגנבה גנב ומכר בשבת אם נעשית מלאכה בשבת בעת המכיר' פטור מדו"ה כיצד שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר הלוקח שנמצא כשהוציא מרשות לרשות איסור שבת ומכיר' באין כאחת. והוא אוקמתא דר"פ. די"ל ה"ה אם אמר עקוץ תאנה וכו' כאוקמתא דרמב"ח. וחדא מינייהו נקט. והטור באמת נקט נמי הא. או י"ל דשאר אמוראים דלא מוקמי כרבא סברי אע"ג דחייב לצי"ש בקלב"מ מ"מ אינה מכיר' כיון דבדיני אדם לא מחייב. וראי' דרמב"ם פסק פ"ד מאיסורי מזבח הבא על הערוה אתננה אסור א"כ בודאי חיוב תשלומין מוטל עליו דאל"כ הוי מתנה בעלמא. ולא פליגי אמוראי על זה דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו. נמצא דכולן סברי בקלב"מ חייב בלצי"ש. ודוחק לומר דהני אמוראי דמוקמי במרובה ובב"מ בגווני אחריתא פליגי ארבא בזה ובאתנן סברי שאני הכא דבהכי אסרה רחמנא דלמה נאמר זה אדרבה נילף מהכא דחייב לצי"ש א"ו דליכא מאן דפליג בזה. ודלא כמ"ש בספר אחד דאביי ושאר אמוראי דב"מ ס"ל אפי' בלצי"ש פטור. וליתא]:

[טז.] בפ"ד מה' שבת נסתפק המש"ל בהא דקי"ל הרודף אחר אחד מעריות ניתן להצילו בנפשו אם הי' זה בשבת מהו שנחלל שבת בשביל הצלתו מן העברה וברודף אחר חברו להרגו פשיטא דפקוח נפש דוחה שבת אך ברודף אחר עריות יש להסתפק וכן נמי לר"י באומרת הניחו לו וכו' ואמרי' דטעמא דר"י דאמרה תור' הצל דמה בדמו פשיטא דאף בשבת הורגין דחשיב רודף אכן לרבנן דס"ל דאפגימת' קפיד רחמנ' יש מקום להסתפק עכ"ל. וכתב שעה"מ דמהא דפרכינן בסנהדרין (דף ע"ג) מאלו נערות ודחיק לאוקמי בכמה אוקימת' ואמאי לא משני דמיירי בשבת ליכא להוכיח מידי משום דלגבי נרדף ניתן להצילו בנפשו. דע"כ לא נסתפק אלא אם אחרים מותרים לחלל שבת כדי להצילו מעביר' אבל גבי נרדף עצמו פשיטא דודאי דמותר לחלל שבת כדי שלא יעבירנו על דת וכו'. ועוד כיון שניתן להצילו בנפשו ע"י א"י חשוב שפיר אין אדם מת ומשלם ע"ש. כתב באספ"ז ב"ק דף ע' ע"ב על הא דתניא בברייתא גנב ומכר בשבת פטור ומוקי ר"פ באומר זרוק גנבתך לחצרי ותקני לי גנבתיך. ופריך הש"ס כמאן כר"ע דקלוטה כמו שהונחה וכו' דאי כרבנן כיון דמטי וכו'. וז"ל הר' יהודה מקורביל פי' דהכא עקירה לאו צורך הנחה דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכל מחשבת הזורק הי' להקנות הגנבה לבעל החצר ומכי מטי לאויר דקניא אתעבדא מחשבתו ומה תועלת יש לו בהנחה הלכך לאו צורך הנחה ומ"מ מחייב בהנחה זו שיודע הי' שסופה לנוח ולא דמי לנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' דפטור דהתם הי' סבור שתנוח בסוף שתים ולא אתעבד מחשבתו עכ"ל:

תוכן העניינים

כסף נבחר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה