כסף נבחר חלק ג· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות מ (כלל קיב) מצוה הבאה בעבירה
[א.] סוכה דף ל' מתני' לולב הגזול והיבש פסול [גמ'] קא פסיק ותני לא שנא יו"ט ראשון ול"ש יו"ט שני וכו' אלא גזול בשלמא י"ט א' דכתיב לכם משלכם אלא י"ט שני אמאי לא אמר ר' יוחנן משום רשב"י משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה שנא' והבאתם גזול את הפסח וכו' גזול דומיא דפסח מה פסח ל"ל תקנתא אף גזול ל"ל תקנת' ל"ש לפני יאוש ול"ש אחר יאוש וכו' הא קניא ביאוש אלא לאו משום דהוה מצוה הבא' בעברה. וכתבו תוס' והא דאיצטריך קרא דלכם משום שאול דבלאו לכם נפקא גזול משום מה"ב דאע"ג דקרא גבי קרבן כתיב ה"ה בכל מצות דאורייתא כדמוכח בב"ק (דף צ"ד) גבי דאין זה מברך אלא מנאץ. וא"ת לקמן פסלינן של אשרה ושל עיר הנדחת משום מכתת שיעורי' תיפוק לי' משום מה"ב ותו אמאי שרינן דלאו אשרה דמשה וי"ל דלא דמי לגזל דמחמת עברת הגזל באה המצוה שיוצא בו אבל הני אטו מחמת עברה שנעשה בו מי נפק בי'. ומיהו יש ספרים דגרסי לקמן (דף ל"ד) דאתרוג של אשרה משום מצוה ה"ב וגירסא משובשת היא וכו' ומיהו תימא דבפסחים (דף ל"ה) תניא אין יוצאין במצה של טבל ודרש לי' מקרא תיפוק לי' משום מה"ב דקא אכיל איסורא ונפק ידי מצוה עכ"ל.] ואין להקשות אי לאו קרא דאינו יוצא ה"א דיבא עשה דמצה וידחה ל"ת דטבל ולא הוי מה"ב כמו בכל מקום דעשה דוחה ל"ת דלא מחשיב מה"ב. דהא כתבו תוס' בקדושין דמצה הוי עשה דלפני דבור ולא דחי ל"ת דלאחר הדבור. אי נמי י"ל דס"ל לתוס' דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה מיתה בידי שמים כמו שאינו דוחה ל"ת שיש בה כרת. עיין שאגת ארי' סי' צ"ו]:
אתמר נמי איר אמי יבש פסול מפני שאין הדר גזול פסול משום דהוי מה"ב ופליגא דר' יצחק בר נחמני אמר שמואל. דאמר וכו' ל"ש אלא בי"ט ראשון אבל בי"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. כתבו תוס' הכא דוקא שהוא מדרבנן לא חייש למה"ב עכ"ל. וכ"כ הרא"ש ורי"ף הביא מתני' כצורתה משמע דס"ל דל"ש בי"ט א' וכו' ומשום מה"ב ואע"ג דקרא גבי קרבן ה"ה לכל מצות ולא כשמואל דסבר דלא אמרי' הכי אלא במצו' דאורייתא ולא מסתבר טעמיה כיון דמברך ומזכיר ש"ש מנאץ הוא במילי דרבנן כמו מילי דאורייתא וכן פסק בה"ג עכ"ל הרא"ש. ובסוכה דף ט' גבי הא דאמרי' לך למעוטי גזולה כתבו תוס' תימא תיפוק לי' משום מה"ב וי"ל דטעמא דמה"ב לאו דאורייתא אלא מדרבנן עכ"ל. ועיין רמב"ם בפי' משניות שכ' מצוה ה"ב אינה מצוה לפיכך לולב הגזול ושל אשרה ושל עיר הנדחת פסול עכ"ל. וריטב"א בסוכה דף ט' כתב וא"ת ל"ל לך למעוטי גזולה תיפוק לי' משום מה"ב. ובתוספות תירצו דליכא למימר מצוה ה"ב אלא בדבר הבא לרצות כקרבן ולולב אבל לא בשאר מצות. וליתא כדמוכח בירושלמי פסחים גבי מצה גזולה והתם נמי מוכח קצת דמה"ב איסור תורה וי"ל דאנן השתא לשמואל קיימי' דל"ל מה"ב (מזה נר' דפליג אתוס' דאמר דשמואל מודה במצוה דאוריי') אי נמי דאפי' לכ"ע איצטריך ומשום דבלולב אסר רחמנא גזול ושאול. וחזינן גבי סוכה דשרי רחמנא שאולה מדכתיב כל האזרח וכו' הוי ס"ד דה"ה דשרי גזולה ולא חש משום מה"ב כיון שאינו בא לרצות קמ"ל לד למעוטי גזולה דאפי' בדבר שאינו בא לרצות איכא משום מה"ב. והאי סוכה גזולה דפסלי הכא לא ידענא מאי ניהו אי בשהוציא חברו מסוכתו הא קי"ל דקרקע אינה נגזלת וה"ל שאולה כדאית' לקמן ולית בה מצוה ה"ב כיון דברשותיה דמרי' איתא. והנכון דהיכא דגזל עצים וסיכך בהם דמדאורייתא סוכה גזולה. מיהו מדרבנן קניא לי' מתקנת מריש וסוכ' כשרה דהפקר ב"ד הפקר עכ"ל. ועוד בדף ל"א כ' גבי סוכה גזולה דר"ת פוסל וחכמים מכשירין דקרקע אינ' נגזלת והוי שאולה כתב בשם תוס' קשה הא איכא מה"ב ותירצו תוס' דלא אמר אלא בדבר הבא לרצות וכו' אבל הנכון כיון דלא קנו כלל וברשותי' דמרי' אית' ואין המצו' מוציאתו מרשו' בעלי' לא חשיב' ה"ב הרי הוא כאלו היתה שדה דעלמא גזולה ברשותו שאע"פ שעברה בידו אין הסוכה נפסלת בכך עכ"ל. ועוד כתב בדף ל"ה ובירושלמי פסלי מצה גזולה משום מה"ב ובגמ' דילן לא דכרו הא התם כלל משום דלא משכח' לה דסברי לה כדאמרי' באלו נערות מכי לעסי' קניא דלאו בר אהדורי הוא ואין לנגזל אלא דמים ותו ליכא בשעת הנאת גרונו ומעיו דעביד מצוה לא משום לכם ולא משום מצוה ה"ב עכ"ל. וכ"כ הר"ן סוכה ע"ש. והמאור כתב מיהו לא חזי למסמך לן על הא דר' יוחנן משום רשב"י ופסקינן כשמואל וכו' ובמאי דקאמר ר"ה לאוונכרי ושקלי וטרי ונקנינהו בשנוי השם ואע"ג דמה"ב מ"מ לית דחש להא דרשב"י וכו' ומהא דאמרי' אבל גזל עצים וסיכך בהא ד"ה אין לו אלא דמי עצים משום תקנת השבים נמי מוכח דלא ס"ל כרשב"י שא"כ אפי' בגוזל עצים תפסל שאף היא מה"ב עכ"ל. ורמב"ן במלחמות כתב בשם בה"ג גזול אסור משום מה"ב אבל אקניי' לאינש אחרינא קני לי' ונפק בגוויי' לא שנא י"ט א' ול"ש י"ט ב' וכו' והלכתא גזל עצים וסיכך בהם אין לו אלא דמי עצים וכו' ושמעי' מיני' דכל שקנה ואינו חייב להחזיר אלא דמים אין בו מה"ב וכן הוא בירושלמי. מה פליגי בשגזלו סכה אבל גזלו ושפהו דמים הוא חייב לו. פי' ואין בו משום סניגור קטיגור. תדע דהא אפי' בהדיוט נמי דינא הכי שהגוזל ונתייאשו הבעלים אסור ליקח ממנו. קנאו גזלן בשנוי מעשה מותר ליקח ממנו מ"ט דמים הוא חייב לשלם. הלכך לולב הלקוח מן הגזלן לאחר יאוש לוקח יוצא בו שהרי הדיוט מותר ליקח ממנו הקדיש גזלן בהמה גזולה אינ' מכפרת שהרי אסור ליקח ממנו עכ"ל:
[ב.] ב"ק דף ס"ז אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה שנא' והבאתם גזול וכו' מה פסח ל"ל תקנתא אף גזול ל"ל תקנתא ל"ש לפני יאוש וכו'. כתבו תוס' בשם ר"ת דעולא סובר דבכ"מ יאוש קונה רק לענין קרבן משום מצוה הבאה בעברה. וראי' מסוכה (דף ל') וכו'. וקשה לר"י דא"כ מאי פריך אביי לרבה דאמר יאוש קני מקרבנו ולא הגזול דלמא בקרבן מודה רבה כמו עולא. וכ"ת דסבר אביי כמ"ד בסוכה מתוך שיוצא בשאול וכו' דל"ל טעמא מה"ב הא ע"כ אית לי' דאי לאו הכי כי אמרת נמי יאוש לא קני תקשה לי' אמאי אסור להקריבו כיון דשם הקדש חל עליו כדאמר הוי יאוש ושנוי השם אלא ודאי משום מה"ב. ע"כ נראה לר"י דבכ"מ לעול' יאוש לא קני וכיון דאין קנוי אלא מחמת שהקדיש פסול להקרבה משום מה"ב עכ"ל. וכ"כ תוס' בסוכה דף ל' ד"ה הא קניא דאם איתא דיאוש קני הוי שלו קודם הקדש ותו לא הוי מה"ב. כן מוכח לקמן גבי אוונכרי דפריך ולקנינהו בשנוי השם משמע דאי קני מצי נפיק ביה ולא חשיב מה"ב אבל אי יאוש לא קני וע"י הקדש קני דאיכא יאוש ושנוי השם אז חשיב מה"ב. ובכולי שמעתין דלא חשיב מה"ב היכא דקניא לי' מצינן למימר דקני קודם באגידה אפי' למאן דלא בעי אגד הא קני לי' קודם י"ט דאכתי לא חל חיוב מצוה. ואי נמי אפי' בי"ט דלא דמי למקדיש דחל הקנין והקדש ביחד וכו' והא דמשמע בב"ק (דף צ"ד) בההיא דגזל סאה דאע"ג דשנוי קונה חשיב מה"ב אע"פ שקנאו קודם שבא חיוב חלה התם דחוי בעלמא אי נמי שאני ברכה דאיכא נמי הזכרה לשם שמים עכ"ד. וכ"כ תוס' גיטין דף נ"ה אם קנוי קודם ההקדש לא חשיב מצוה ה"ב כדמוכח גבי אוונכרי ודוחק לומר דסבר כר"י בר נחמני דלא חייש למה"ב. ועוד גבי כשורא דמטללתא עבדו בה רבנן תקנתא וכו' ובסוכה לא בעינן משלכם ולא מפסלת אלא משום מה"ב וכי קני בתקנתא דרבנן לא חשיב מה"ב כ"ש אי קני קנין גמור. ועוד כתבו תוס' שם דרב יהודה דסובר דבר תורה בין נודעה וכו' כפרת נמי סובר יאוש כדי לא קני אלא יאוש ושנוי השם ולא חייש לטעם מה"ב עכ"ל. ועיין סוכה דף ל' גבי אוונכרי דאמר ר' הונא כי זבניתו אסא מכותים לגזזו אינהו כי היכי דליהווי יאוש בידייהו ושינוי רשות בידייכו. כתב רש"י וקסבר יאוש לא קני אבל יאוש וש"ר קני. וא"נ קני מה"ב הוי אם אתם תחתכוה מן המחובר תהיו אתם הגוזלים. ופריך הש"ס כי גזזו אוונכרי להוי יאוש בידייהו וש"ר בידן. כ' רש"י בידן דידן הלוקחין אותן מהם ולדידן לאו מצוה ה"ב היא עכ"ל: ועיין ריטב"א סוכה דף כ"ט שכתב נמי כתוס' מה"ב לא אמרו אלא כשהמצוה סייע בעברה שבקדושת המצוה הוא קונה אותה והוציאו מרשו' נגזל וכו' לפיכך אין לרצון לשם אבל כל שאין המצוה מסייע בקנין ואין מוציאתו מרשות הנגזל אינו נפסל וכו' שאע"פ שיש בידו של זה עבירה שגזלו הרי זה כשאר עברות שבידו או כאלו גזל חפץ אחר שאינו פוסלו ממצוה זו עכ"ל:
[ג.] תמורה דף כ' ע"ב מתני' תמורת אשם ולד תמורה וכו' ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיו לנדבה ר"א אומר ימותו וכו'. [גמ'] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו מחלוק' לאחר כפרה אבל לפני כפרה ד"ה הוא עצמו (ולד תמורה אם אבד הראשון) יקרב אשם. אמר רבא ב' תשובות בדבר חדא דאין אדם מתכפר בדבר הבאה בעברה (ותמורה עבר על לא יחליפנו ואע"ג דתמורת עולה ושלמי' קרבין הנהו לאו לכפרה אתיין) וכו':
[ד.] פסחים דף ל"ה מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן י"ח בפסח בחטין וכו' יוצאין בדמאי וכו' אבל לא בטבל וכו'. גמ'] דמאי הא לא חזי לי' (ואמרי' לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו וכו' אי נמי הוי לה מצוה ה"ב) כיון דאי בעי מפקיר לנכסיה הוי עני ואוכל דמאי השת' נמי חזי לי' (דחומר' דרבנן בעלמא הוא דרוב ע"ה מעשרין הן). אבל לא בטבל. פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן דזרעו בעציץ שאינו נקוב. (ואפ"ה מצוה ה"ב היא חשוב לה ולא דמי לדמאי דהתם אשכחן ביה היתרא לכתחלה הלכך הכא בדיעבד נפק) וכ"כ הר"ן דטעמ' דכל הני משום מה"ב:
[ה.] סוכה דף ל"ב ע"ב מתני' הדס הגזול וכו' נקטם ראשו וכו' או שהיו ענביו מרובות מעליו פסול ואם מיעטן כשר כתב המרדכי פרק לולב הגזול בשם ר' אביגדור הכהן כשחל הושענא רבה בשבת וקצצו א"י ערבה בשבת והביאו כשרה ולא אמרי' מצוה ה"ב דהא תנן אם מיעטן כשר ומיירי אפי' במזיד מדתנן עבר וליקטן ופירש ריב"א דמתקן גמור הוא מה שנתקנו למצוה ואיסור דאורייתא ולא מפסל משום מצוה וה"ה אם עשה א"י שופר בי"ט מותר לתקוע בו וכן אתרוג ולולב שבאו מחוץ לתחום בשביל ישראל וכו' ואפשר כי גם לישראל שהובאו בשבילו מותר כיון שהוא דבר מצוה כדאמרי' פסחים (דף מ"ה) מה טבל מיוחד שאיסור גופו גורם לו יצא מוקצה שאיסור דבר אחר גורם לו. ועוד ראיה מגזל עצים וסיכך בהם ד"ה כשרה ולולב גזול נמי כשר בי"ט ב' אע"ג דנעשה בו עבר' ואפי' גזלן עצמו יוצא בו. ואע"ג דבתמורה אמרי' דולד תמורת אשם אין קרב אשם לפני כפרה משום דאין מתכפר בדבר העברה התם משום עברה נעשית ביד ישראל שעבר בלאו דלא יחליפנו עכ"ל. כ' שער המלך בפ"ח מהל' לולב איתא בירושלמי שבת פרק האורג הקורע בשבת יצא ידי חובת קריעה אותיב לי' ממצה גזולה דהוי מצוה ה"ב ואינו יוצא בה ומשני תמן גופא עבירה ברם הכא איהו הוא דקעבר וכו' א"כ מוכח מירושלמי דכל שאיסורו מחמת דבר אחר לא מפסל משום מה"ב. ותימא על המרדכי אמאי לא הביא ראי' מירושלמי זה. אך קשה על ירושלמי אדפריך מדין הקורע. בשבת תקשי לי' מתני' אם מיעטן כשר. ונר' לחלק דע"כ לא אמרי' מה"ב אלא דבשעת עשיית המצו' עושה העברה משא"כ גבי אם מיעטן דבשעת עשיית המצוה אין כאן עבירה כלל עכ"ל. (עיין בספר יד דוד שהביא ראי' מתוס' סוכה דף ל' דאפי' בשוגג לא יצא במה"ב דאל"כ מאי קשיא להו מהך דטבל למה לי קרא תיפוק ליה משום מה"ב נימא דאכלו בשוגג דמשום מה"ב הוי יוצא ואיצטריך קרא דאינו יוצא כיון דהוי טבל אלא ודאי אפי' בשוגג הוי מה"ב עכ"ל. וכן מוכח מדברי הרמב"ם. אמנם מדברי מרדכי דהכא נראה דפליג אזה דהא אמר ומיירי אפי' במזיד מדתנן עבר וכו' ואי ס"ל דבשוגג נמי מה"ב. אפי' מתני' מיירי בשוגג נמי יש ראיה לדינו אלא ודאי כמו שכתבתי. כן נ"ל):
[פסק]:
[ו.] כ' הרמב"ם פ"ח מלולב גזול או גנוב פסול אפי' לאחר יאוש. ולקמן אמר כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין או מפני גזל וגנבה בי"ט ראשון בלבד אבל בי"ט שני עם שאר הימים הכל כשר והפסלנות שהיא משום ע"א או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה בין בי"ט א' ובין בי"ט ב' פסול. כ' הראב"ד אין הכל מודים בגזול ויבש שאין פסולין משום הדר אלא גזול משום מה"ב ויבש מפני שהוא כמת בירושלמי עכ"ל. וכ' ה"ה וכבר הכריע רמב"ן ביבש להכשיר ובגזול הודה לדברי הר"א וכו'. ובפ"ה מאיסורי מזבח כתב הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה ואצ"ל שאינו מתקבל אם נתיאשו הבעלים הקרב כשר. ובהלכה ט' כ' אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואצ"ל מערלה ומכלאי כרם מפני שהוא מצוה ה"ב שהקב"ה שונאו ואם הביא לא נתקדשו להיותן ראוין לקרבן אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו וכו'. כ' מש"ל ומ"ש וכ"ש בערלה נראה דטעמא דפשיטא ליה בהני לפי שאסורין בהנא' ופשיטא דאין להביא מנחות מהם לפי שהוא נהנה בהבאתם והוי מה"ב. אך תוס' חולין (דף ק"מ) כתבו דבקרבן לא שייך הנאה משום מצות לאו ליהנות עכ"ל. ובפ"ו ממצה כ' אין אדם יוצא י"ח במצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל וכו' או שגזלה זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון אדם יוצא וכו' וכל שאין מברכין וכו' אין יוצא וכו'. כ' ה"ה מ"ש או שגזלה הוא בירושלמי תני מצה גזולה אסור לברך עליה א"ר אושיעא על שם ובוצע ברך הדא דתימא בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו ר"י אמר אין עברה מצוה. ר' יוסי אמר אין מצוה עברה א"ר אילא אלה המצות אם עשייתן כמצות הרי הן מצות ואם לאו אינן מצות ע"כ. וש"ע א"ח סי' תרמ"ט כתב כל ד' מינים פסולין בגזול וגנוב בין לפני יאוש וכו' אבל גזול וקנאו בלא סיוע המצוה כגון גזול לולב ושפהו כשר ומיהו לא יברך עליו. (כתב מ"א א"כ מאי מקשה גבי אוונכרי ולקנינהו בשנוי השם. דהא עכ"פ לא יהא רשאי לברך אבל כשהכותי קוצצו רשאי לברך כיון שהוא לא גזל. ואפשר דשנוי השם ויאוש עדיף טפי וצ"ע עכ"ל). ויש מי שאומר דלא נפסל גזול וגנוב אלא לגנב וגזלן עצמו אבל לאחרים כשר בשאר הימים חוץ מיום הראשון. כ' מ"א צ"ל דמיירי לפני יאוש. דלאחר יאוש הא קניא ביאוש וש"ר ושלכם קרינן בי' וכ"כ במלחמות בשם בה"ג וכ"מ בתוס' אלא מיירי לפני יאוש ואפ"ה לאחרים לא הוי מה"ב אבל במלחמות משמע דלפני יאוש אפי' לאחרים הוי מה"ב כיון דלא קני עדיין. וכ"מ בגמ' גבי אוונכרי דקאמר דליהוי יאוש וש"ר בידן ע"ש עכ"ל. ובס"ד פסק ש"ע כרמב"ם דבשאר ימים גזול כשר. ורמ"א כ' ויש פוסלין בגזול כל ז'. ועיין סי' תרס"ד שכ' הט"ז תימא על הרי"ף ורא"ש ורמב"ם שלא הביאו הא דאוונכרי ואפשר שהם מפרשים דלא איירי ר"ה אלא בבבל והיו שם רוב יהודים והוחזקו כותים בגזלנים על השדות אבל במקומו' אחרים אין חוששין לזה עכ"ל. ועיין מ"א סי' תרל"ז שכ' בשם ש"ג ורי"ו דאע"ג דגזל כותי אסור מ"מ לא מקרי מה"ב אבל בס' יראים כ' דאפי' למ"ד גזל כותי שרי מ"מ לא מקרי לכם. ובתשו' רשב"א סי' תתק"ב כ' דמה שכ' רש"י מישראל ל"ד דהא גזל כותי מכותי אסור וישראל מכותי נמי פסול וכו'. וא"כ אסור לעשות סכה ברה"ר שהכותים לא מחלי על כך וכו' ע"ש עוד. ובסי' תרנ"ה כתב מ"א אם נתלשה ערבה בי"ט מותרת בשני לכ"ע דלא חיישי' שיאמר לא"י לתולשה דלא עשה מצוה הבאה בעברה עס"י תקט"ו עכ"ל. עיין שאגת ארי' סי' צ"ו דלא אמרי' מצוה הבאה בעברה היכא דנוכל לומר עשה דוח' ל"ת כיון דגלתה לן תורה דעשה דוחה ל"ת אין כאן עברה דהא מותר לדחות הל"ת. ואדרבה מחויב לקיים העשה: