אור ברסלב
כסף נבחר חלק ב אות מ (כלל קי) מצות צריכות כונה או לא

כסף נבחר חלק ב· רבי ברוך בענט גאיטיין

אות מ (כלל קי) מצות צריכות כונה או לא

אות מ (כלל קט) מפיהם ולא מפי כתבם

[א.] ר"ה דף כ"ח שלחו לי' לאבוה דשמואל כפאו וא כל מצה יצא כפאו מאן אלימא כפאו שד והתניא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו. אמר רב אשי שכפאוהו פרסיים (ואע"ג שלא נתכוין לצאת ידי חובת מצה בליל ראשון של פסח יצא) אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר (לשורר ולזמר כך שמעתי וביסודו של ר' יצחק בן יהודה מצאתי התוקע לשד להבריח רוח רעה מעליו) יצא. פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק הוא קמ"ל (אע"ג דמתעסק יוצא. דמצו' אין צריכו' כוונה) אלמא קסבר רבא מצות אין צריכו' כונה איתבי' היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא (של קריאת שמע והוא היה קורא פ' שמע) אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא מאי לאו כוון לבו לצאת לא לקרות לקרות הא קא קרי בקורא להגיה (אף קריא' אין כאן אלא מגמגם). ובברכו' דף י"ג כ' רש"י בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפי' לקריאה נמי לא מתכוין (כלו' לקרו' בתורה לא מתכוין כמ"ש רש"י לעיל) ותוס' הקשו אכתי הא קא קרי ע"כ נרא' שאין קורא התיבו' כהלכתן וכנקודתן אלא ככתיבתן כדי להבין בחסירו' ויתרו' כמו לטטפת וכו' ואם כוון לבו לאו דוקא אלא כלומר לקרו' כדין כנקודתן וכהלכתן עכ"ל. ת"ש הרי שהי' עובר אחורי בהכ"נ או שהי' ביתו סמוך לבהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא מאי לאו כוון לבו לצאת לא לשמוע הא קא שמע סבר חמור בעלמא הוא איתבי' נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע משמיע היכא משכחת לה לאו בתוקע לשיר דלמא דקא מנבח נבוחי (ואינו תוקע כשיעור תקיעה המפורש במשנתנו. כתבו תוס' קשה א"כ אפי' נתכוין נמי לא יצא ונר' שאין מתכוין לתקוע שיעור תקיעה ותקע שיעור תקיע' וכו'). ומסיק הש"ס רבא אמר לצאת לא בעי כוונ' (דבלאו מתכוין יוצא י"ח) לעבור בזמנו לא בעי כונה שלא בזמנו בעי כונה. א"ל ר' זירא לשמעי' איכוין ותקע לי (תתכוין לתקוע בשמי להוציאני י"ח) אלמא קסבר משמיע בעי כונ' (להוציא השומע) ת"ש נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע ל"י עד שיתכוין שומע ומשמיע קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע שומע לעצמו אף משמיע משמיע לעצמו וקתני לא יצא (כלו' בכה"ג דמשמיע אינו מכוין אפי' לעצמו הוא דלא יצא. הא מכוין לעצמו אע"פ שלא נתכוין להוציא את השומע יצא ואיך קאמר ר"ז שצריך שיכוון להוציא את השומע) תנאי היא דתניא שומע שומע לעצמו ומשמיע משמיע לפי דרכו אמר ר' יוסי בד"א בשליח צבור (דדעתי' אכולי' עלמא) אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע. כ' הרא"ש הרי"ף לא הביא דברי רבה (דהוי גריס רבה אמר התוקע לשיר יצא) רק דברי ר"ז משום דס"ל דהכי הלכתא אע"ג דרבה ורבא והנך דשלחו לאבוה דשמואל סברי דאין צריכו' כונה הלכתא כר"ז משום דבפסחים אפלגו תנאי בזה ור' יוסי סבר התם דבעי כונה וה"נ קאמר ר' יוסי עד שיתכוין שומע ומשמיע ור' יוסי נמוקו עמו. וכן פסק בה"ג וגרסי' נמי בירושלמי הי' עובר אחורי בהכ"נ וכו' הדא אמרה מצות צריכו' כונה עכ"ל. ובהג"א כ' ובא"ז פסק כרבה דלא בעי כונה ואביי נמי סבר הכי וכן סתמא דגמרא כדמוכח פ' לולב הגזול (דאיתא התם אמר אביי ל"ש (אם הוציא לולב בשבת דפטור) אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב הא מדאגבי' נפק בי' אמר אביי כשהפכו. וכתבו תוס' מדאיצטריך לשנויי הכי משמע דס"ל מצו' אין צריכו' כונה דהא קאי אמוציא לר"ה והתם אין שייך מתכוין לצאת כל כמה דלא בירך ועוד דאיירי דהולך אצל בקי ללמוד ותימא דבר"ה דף כ"ח אמר רבא אין צריכו' כונה קא מותיב ליה אביי טובא ושמא אביי קבלה מיני' עכ"ל) והו"ל ר"ז יחיד לגבייהו רק שהתוקע יתכוין לתקיע' בעלמא וגם השומע יתכוין לשמיעה בעלמא וכן נדה שנאנסה וטבלה קאמר רב טהורה לביתה והלכתא כרב עכ"ל. ור"ן כ' וז"ל והרי"ף כ' הא דר"ז ויש שסבורין לומר דלא פליגי דר"ז אדרב' דלא אמר ר"ז אכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כונה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו אפי' שלא לשם מצוה ולעולם כונת מצוה לא בעינן והרז"ה דחה זה מדאוקימנא להא דר' זירא כר' יוסי משמע דר' זירא בעי כוונת מצוה. ורמב"ן כ' דאין ה"נ דר"ז סבר צריכו' כונה גמורה וכוותי' נקטינן וכי תימא הא רבא בתרא הוא ס"ל לצאת לא בעי כונה איכא למימר דרבא לאו אליבא דנפשי' קאמר אלא לפרוקי פירכי' דאביי דאמר אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וקא משני דלא קשיא דאי נמי אמרי' אין צריכו' כונה ה"מ לצאת וכו' ורבה נמי אע"ג דאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא דלמא זאת אומרת קאמר ולי' לא ס"ל אלא דאתי לאשמעי' דלמאן דלא בעי כונה באכילת מצה בתקיעת שופר נמי לא בעי וכיון דמימרא דרבא ורבה לא מכרעי לדידהו מאי ס"ל מנקט לחומרא כר"ז וכן פסק הרמב"ם בפ"ב משופר אלא שבפ"ו ממצה כת' דכפאוהו ואכל מצה יצא וכו' דס"ל דבשופר כיון דר"ז אמר לשמעי' וכו' נקטינן דצריך כונה אבל בשכפאו ואכל מצה כיון דלא חזינן מאן דפליג עליה בהדיא לא דחינן לה דאע"ג דתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרי' בעלמא המתעסק בחלבים חייב שכן נהנה ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר. אבל לדעת הרבה מן הגאונים דקיי"ל מצו' אין צריכו' כונה וכן דעת רשב"א ז"ל ומ"מ כתב רבינו שמואל דאע"ג דאמרי' אין צריכו' כונה ה"מ בסתם אבל במתכוין שלא לצאת אינו יוצא דאי לא תימא הכי תקשי לך הא דאיבעי' ברכו' (דף י"ב) נקט כסא דשכר' בידי' וסבר חמרא הוא פתח בדחמר' ופירש"י אדעת' דחמר' וסיים בדשיכר' מאי בתר פתיח' אזלינן וכו' ולא אפשט' ואמאי לא אפשט' נפשוט דיצא דמצות אין צריכו' כונה אלא ש"מ דאע"ג דאין צריכו' כונה במתכוין שלא לצאת לא יצא והתם הרי הוא נתכוין שלא לצאת בשכר אלא ביין וכו' עכ"ל. וכ"כ תוס' סוכה (דף ל"ט) ואפי' נקט לולב כדרך גדולתו אפשר שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר ברכ' דאע"ג דאמרי' ר"ה (דף ל"ג) מצות אין צריכות כונה מ"מ בעל כרחו לא נפיק והא דלא משני הכי בסוכה (דף מ"ב) דמיירי באדם שאינו בקי שהולך אצל בקי ללמוד עכ"ל. (וכ"כ תוס' פסחים דף ז' ע"ב גבי אי על להבא משמע או לעבר דפריך התם מהא דהעוש' לולב לעצמו מברך שהחיינו נטלו לצאת בו אומ' על נטילת וכו' אלמא להבא משמע ומשני דבעידנ' דאגבי' נפק בי' אי הכי לצאת בו יצא מבעי' לי' כתבו תוס' לצאת משמע שלא יצא עדיין באותה נטילה ומשכחת לה כשהפכו או שנטלו שלא לצאת באותה נטילה וכשהאדם נוטל לולב א"צ להופכו כדפי' ר"י כיון דצריך לנענע בהלל או משום שאינו רוצ' לצאת באותה נטילה עכ"ל) ולפ"ז כ' הרב ז"ל שזה הוא שנהגו להבדיל בבית אע"פ ששמעו כל בני בית הבדלה בב"הכנ לפי שנתכוונו שלא לצאת שם ואני אומר דכיון דבעינן מיהת כונת משמיע להשמיע מטעמא אחרינא מצוה למעבד הכי משום דהא צריכין למימר בהיה עובר אחורי בהכ"נ דבש"ץ עסקינן ובודאי שאין דעתו להשמיע לשמוע אבל להשמיעם כדי להוציאם בע"כ לא נתכוין שהרי אינו שלוחם עכ"ל הר"ן:

[ב.] פסחים דף קי"ד מתני' הביאו לפניו (ירקות) מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין וכו'. [גמ'] אמר ר"ל זאת אומרת מצות צריכות כוונה (משום הכי בעי תרי טבולי שמא לא נתכוין לשם מרור הואיל ובירך בורא פרי האדמ' כשאר ירקות דעלמ') כיון דלא בעידן דחיובי דמרור הוא דאכיל לי' בבורא פ"הא הוא דאכיל לי' ודלמא לא אכוין למרור הלכך בעי למיהדר ולאטבולי לשם מרור דאי ס"ד אין צריכות כונה למה לך תרי טבולי והא טביל לי' חדא זימנא ממאי דלמא לעולם אין צריכו' כונה ודקא אמרת תרי טבולי ל"ל כי היכא דלהוי היכרא לתינוקות וכי תימא א"כ לשמעינן שאר ירקות אי אשמעי' שאר ירקות ה"א היכא דאיכא שאר ירקות הוא דבעינן תרי טבולי אבל חזרת לחודא לא בעי תרי טבולי (דכולי האי לא עבדינן משום היכרא דתינוקות להקדים אכילת מרור קודם זמנו) קמ"ל דאפי' בחזרת בעינן תרי טיבולי כי היכי דלהוי בי' היכרא לתינוקות ועוד תניא אכלן דמאי יצא (במרור מיירי) אכלן בלא מתכוין יצא וכו' (וקשיא לר"ל) תנאי היא דתניא ר' יוסי אומר אע"פ שטיבל בחזרת מצוה להביא לפניו חזרת וחרוסת ושני תבשילין ואכתי ממאי דלמא קסבר ר"י אין צריכות כונה והא דבעינן תרי טבולי משום היכרא וכו' א"כ מאי מצוה [מביאין הוי לי' למתני'] פשיטא היכא דאיכא שאר ירקות מברך אשאר ירקות בפ"הא והדר אכיל מרור ומברך על אכילת מרור היכא דליכא אלא חסא מאי אמר ר"ה מברך מעיקרא אמרור בפ"הא ואכיל ולבסוף מברך עלי' על אכילת מרור ואכיל מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כרסו הימנו חוזר ומברך עליה אלא אמר ר"ח מברך בפה"א ועל אכילת מרור ואכיל ולבסוף אכיל אכילת חסא בלא ברכה בסורא עביד כר"ה ורב ששת ברי' דרב יהושע עביד כר"ח והלכתא כוותי' דר"ח רב אחא ברי' דרבא מהדר אשאר ירקות לאפוקי נפשי' מפלוגת'. כתבו תוס' ר"ה אית לי' כר"ל דבעי כוונה וכו' וגם ר"ח סבר כר"ל דאי סבר אין צריך כונה הוי למימר בהדי' דנפיק בטבול ראשון ואם יברך בטבול שני הוי ברכה לבטלה והשתא כל אלו אמוראי סברי דבעי כונה סתמא דמסדר הש"ס סבר הכי מדאיצטריך לפסוק כר"ח ואי אין צריכות כונה פשיטא דלא יברך בטבול שני וכו' ולית הלכת' כאבוה דשמואל דכפאו ואכל מצה יצא והתם לא מייתי מאכלו בלא מתכוין משום דלגבי אכילה לא בעינן כוונה כולי האי כמו בתפלה ותקיעה ומש"ה נמי לא מייתי הכא ברייתות דהתם דבעי כוונה דגבי תפלה ותקיעה בעי כוונה טפי עכ"ל. ובר"ה כתבו תוס' מה שהוצרך רבא לדקדק מהכא ולא הביא מבריית' דאכלו בלא מתכוין דהוי אמינא היינו בירקות דרבנן אבל מצות דאוריית' בעי כוונה ומה שקשה עליו מברייתות דלקמן ולא פריך מר"י דהתם דהוי מצי לדחוי' דלעולם מצוה משום היכרא עכ"ל תוס' בר"ה. כ' המאור הא דתני' ר' יוסי אומר אע"פ וכו' נקטינן בגמר' מיני' דמצות א"צ כוונה ור' יוסי לטעמי' דאמר גבי תקיעת שופר עד שיתכוין משמיע ושומע אלמא בעי כוונה והרי"ף ז"ל כתבו בהלכותיו למימרא דהלכ' היא ואף הוא אזיל לטעמי' לפי מה שכתב בר"ה שנרא' מדבריו דכר"י ס"ל ואנו לא נרא' לנו אלא כרבנן דאכלו בלא מתכוין יצא וכדשלחו לאבוה דשמואל ולא קי"ל כר"ז דהתם. כתב ר' האי אע"פ שאם לא נתכוין יצא יהא רגיל להתכוין למצוה עכ"ל. ור"ן בשם רא"ה כתב דאפי' למ"ד מצות אין צריכות כוונ' דוקא כשיודע שהוא פסח ושזו חזרת אלא שלא נתכוין למצוה אבל קסבר שהוא חול או שאין ירק זה מרור לא יצא והביא ראי' מדאמרי' אי לימא שכפאו שד וכו' אלא כפאו פרסיים ולמה לי' למנקט כי האי גונא ולא נקט קסבר שהוא חול ואכל מצה או סבר שאינה מצה ואכלה אלא ש"מ בכה"ג לא יצא (כלומר למה שלחו לי' כה"ג כפאוהו לשלחו לי' בכה"ג וכו' לאשמעי' מצות א"צ כוונה):

[ג.] ברכות דף י"ב פשיטא היכא דנקט כסא דחמר' בידי' וקסבר דשכר' ופתח ומברך אדעת' דשכר' וסיים בדחמר' יצא דאי נמי אם אמר שהכל יצא (פתח וכו' תחלת הברכה אמר ע"מ שהכל וכיון שהגיע למלך העולם נזכר שהוא יין ואמר בפה"ג יצא דהא אפי' סיים כל הברכה כדעת הפתיחה יצא) אלא היכא דנקיט כסא דשכרא בידי' וקסבר דחמרא הוא פתח ובריך אדעתא דחמרא (כדי לסיים בפה"ג) וסיים בדשכרא (כשהגיע למלך העולם נזכר שהוא שכר וסיים שהכל) מאי. בתר עיקר ברכה אזלינן (ועיקר ברכה אדעתא דיין נאמרה והוי כמו שמסיים ביין) או בתר חתימה אזלינן וכו' ולא אפשטא. כ' רבינו יונה אמאי לא אפשטא הא מצות אצ"כ וי"ל דאפי' מי שסובר דאין צריכות ה"מ בדבר שיש בו מעשה שהמעש' הוא במקום כוונה כגון נטילת לולב דאמרי' מדאגבי' נפק וכו' אבל במצוה שתלוי' באמירה בלבד ודאי צריך כוונה שאמירה הוא בלב וכשאינו מתכוין באמירה ואינה עוש' מעש' נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה עכ"ל. ורבינו שמואל סובר וכו' (כמש"ל אות א') ורמב"ם מפרש פי' אחר בזו האבעי':

[ד.] ברכות דף י"ג ת"ר והיו שלא יקרא למפרע: הדברים על לבבך יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה ת"ל האלה ע"כ (עד על לבבך) צריכה כוונה מכאן ואילך אצ"כ דברי ר"א א"ל ר"ע הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך מכאן שכל הפרשה צריכה כוונה. אמר רבה בב"ח אמר ר"י הלכה כר"ע. איכא דמתני' אהא דתני' הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו. רב אחא משום ר' יהוד' אומר כיון שכוון לבו בפרק א' שוב א"צ. אמר רבב"ח אר"י הלכ' כר' אחא. תנא אידך על לבבך ר' זוטרא אמר עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה. ר' יאשיה אמר ע"כ מצות כונה וקריאה מכאן ואילך קריאה בלא כוונה. ת"ר שמע ישראל וכו' אחד. ע"כ צריכה כוונת הלב דברי ר"מ (פסוק ראשון לבדו) אמר רבא הלכ' כר"מ. כתב הרשב"א (ברכות דף י"ג) אהא דאמרי' ע"כ כוונה וכו' וכוונה זו מסתברא דוקא לכתחל' הא לא כוון לבו יצא דקיי"ל מצות אצ"כ ואפי' בפסוק ראשון דאם איתא כל הני אפי' דיעבד קמיירי לידוק מיני' דמצ"כ אלא ודאי כדאמרן. דמשום דקתני מתני' אם כוון לבו יצא משמע הא לאו הכי לא יצא ולפום כן אתי למידק מצ"כ. אלא הכא צריך קאמרי היינו לכתחל'. ותמהני על הרמב"ם שכתב אם לא כוון לבו בפ' ראשון לא יצא והשאר אם לא כוון לבו יצא וכו' ואם איתא כי דייקינן ממתני' מצ"כ הול"ל אין ה"נ ובפסוק ראשון וכו' אבל בתוספתא יראה קצת שאם לא כוון ל"י וכו'. ואפשר עוד לומר דפסוק ראשון צ"כ אפי' בדיעבד ואין זה תלוי במצ"כ דהתם בכוונה לצאת הדברים אמורים אבל צריך כוונת הענין כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב. והטעם שבשאר מצות שהם מצות עשיי' כל שעשה מצותו הרי קיים מצות עשיי' וכו' אבל אלו שהן קבלת מלכות או סידור שבחים אינו בדין שיהא לבבו פונה לדברים אחרים. וזה שחלקו בין ברכה ראשונה של תפלה לשאר ברכות ובין פ' ראשון לשאר וזה נרא' אמת והא דקא בעי ש"מ מצ"כ משום דמשמע לי' דבכולי ק"ש קאמר וכו' עכ"ל. ורמב"ן בפסחים מביא ראי' דמצ"כ מדקי"ל גבי ק"ש דבפסוק ראשון (דהוא עיקר ק"ש) צריך כוונה ואלו למ"ד אצ"כ אפי' פסוק ראשון נמי לא בעי כוונה מדאקשי' ממתני' דהי' קורא וכו' ש"מ צריכה כוונה ומאי קושיא לימא מאי כוון לבו בפסוק ראשון או בפרשה ראשונ' אלא ש"מ מ"ד אצ"כ אף פסוק ראשון א"צ כשאר מצות עכ"ל. ע' עירובין דף צ"ה ע"ב לחד שנוי' פליגי חכמים ור"ג אי מצות צריכות כוונה דחכמים סברי בעי כוונה ולר"ג לא בעי כוונה ולחד שנוי' כ"ע ס"ל דלא בעי כוונה וכו' ע"ש: [פסק] [ה.] בפ"ו מה' מצה כתב הרמב"ם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו כותים וכו' יצא י"ח אכל כזית מצה והוא נכפה וכו' ואח"כ נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא לפי שאותה אכילה הית' בשעה שהי' פטור מכל המצות. כ' ה"ה רבינו פסק כדשלחו לי' לאבוה דשמואל. וראיתי מי שכ' הטעם שכיון שהוא יודע שהוא פסח וכו' (כמ"ש ר"ן בשם רא"ה). וב"י סי' תע"ה כתב בשם ר' ירוחם שכתב בשם תוס' דכפאוהו ואכל מצה מיירי שהי' סבור שהוא חמץ ונמצא שאכל מצה אבל אם הוא ידע שזו מצה ולא רצה לאכלה וכפאוהו ואכלה לא יצא ואפי' למ"ד אצ"כ אם מתכוין שלא לצאת לא יצא עכ"ל ובפ"ד משופר כ' הרמב"ם נתכוין שומע לצאת ולא נתכוין התוקע להוציאו או שנתכוין להוציאו ולא נתכוין השומע לצאת לא יצא וכו'. כתב ה"ה תימה שהוא פוסק אכל מצה בלא כוונה יצא וכו' ולא מצאתי בזה תירוץ נאות ואם נוסח ספריו אמת רק שנאמר שסובר דהא דכפאוהו אינו תלוי בדין שופר ואולי שהוא סובר כיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה ואפי' התוקע עיקרו השמיעה (שהרי הרמב"ם כתב המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא) לפיכך צריך כוונה משא"כ באכילת מצה ורבה הוא שהשוה דינם ולפיכך דקדקו אלמא קסבר רבה ולא דקדקו מהאי דכפאו. ועם כל זה אני מסתפק שלא תהי' נוסחת רבינו האמיתית גבי מצה לא יצא שכן נרא' מן הלכות עכ"ל. וכ"מ כתב תירוץ הר"ן. ולח"מ הקשה מק"ש שכתב אפי' קורא להגיה יצא אלמא אצ"כ וכתב שסובר כמלחמות ע"ש. ובפ"ב מק"ש כתב הקורא את שמע ולא כוון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא והשאר אם לא כוון לבו יצא אפי' הי' קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו יצא והוא שכוון לבו בפסוק ראשון. כתב כ"מ סובר רבינו דהאי אוקימתא בקורא להגיה לפום מה דמתמה ש"מ וכו' וקאמר דא"צ כוונה ומאי אם כוון לקרות אבל לדידן דקי"ל צריך לכוין בפסוק ראשון פירושו דמתני' היינו הי' קורא בתורה אפי' להגיה אם כוון לבו בפסוק ראשון יצא ואם לא כוון בפסוק הא' אפי' קורא שלא להגיה לא יצא ואין להקשות הא שפי' למאי דס"ד למ"ד אין צריך כוונה קורא להגיה לא יצא וכל שכן לדידן וכולי דהיא הנותנ' דלמאי דהוי ס"ד כיון שאין שם כונה אפי' בפסוק ראשון בעינן מיהא כוונה לקרות אבל לדידן דאיכא כוונה גמור' בפסוק הא' אפי' קרא להגיה לית לן בה עכ"ל. כתב הטור סימן תע"ה בא"ח אכלן בלא מתכוין יצא כתב הרמב"ם הי' נכפה וכולי לא יצא ואיני יודע אם הוא פוסק דמצות צריכות כוונה או אפי' למ"ד א"צ כונה מודה דכה"ג לא יצא [ועיין לח"מ פ"ב משופר שתמה על הטור ממ"נ אם גורס בדברי רבינו אכל מצה בלא כונה יצא אם כן אין צריכות כוונה ואי גורס לא יצא אם כן צריכות כוונה ע"ש ואני תמה עוד שהרי הרמב"ם נתן הטעם לפי שבאותה שעה הי' פטור מכל המצות וכן מוכח בש"ס וצ"ע] ובה"ג כתב מצות צריכות כוונה [ר"ל שחולקין נמי אמ"ש לעיל אכלן בלא מתכוין יצא] וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל הטור. ובסי' תקפ"ט כתב הטור לית הלכת' כרבה אלא קיי"ל דצריכות כוונה והרי"ץ גאו' ור"ח ורב שריר' פסקו דא"צ כוונה. כתב ב"י ובאוהל מועד כתב העושה מצוה ואינו רוצה לצאת בה באותו שעה לא יצא וכ"כ רבותינו הצרפתים ורשב"א. והרא"ה אומר שאפי' עומד וצוח שאינו רוצה לצאת ידי אותה מצוה יצא וחזק סברא זו בראיות בפי' פסחים גבי כפאוהו וכו' שרבינו יונה הביא דברי רבינו שמואל משמע דס"ל כוותי' לא חיישי' לדברי הרא"ה בזה לענין הלכ' כיון דרי"ף ורמב"ם ורא"ש מסכימין דמצו' צריכות כוונה והכי נקטינן. ובסימן ס' כתב הטור נמי מצות אין צריכות כוונה ואחר כך הביא דעת בה"ג ורא"ש. וש"ע סימן ס' פסק דצריך כוונה ובסימן תע"ה כתב אכל מצה בלא כוונה יצא כיון שיודע שהלילה פסח אבל אם סבר שהוא חול לא יצא. וכתב מג"א אף על גב דפסק מצ"כ בסי' ס' במידי דאכילה שאני ומש"ה אפי' ידע שהוא מצה ולא רצה לאכול ואנסוהו לאכול יצא עכ"ל. ועיין א"ח סימן ר"ד שכתב רמ"א בשם אהל מועד אם אנסוהו לאכול או לשתות אף על גב דחיך נהנה ממנו אינו מברך עלי' הואיל ונאנס על כך. כתב מ"א ובתשוב' רשב"א כתב חולה שאכל ביה"כ כתב א' מן האחרונים שאין מברך על גב דמתהני על ידי אונס הוא ואין מברכין על כי האי דהוי כאשה שתחלת' באונס וסופה ברצון דחשבינן לי' אונס וכולי ואם כן מאחר דקיימא לן האוכל ביה"כ חייב לברך אע"פ שהוא באונס אם כן למה פסק רמ"א כאן באנסוהו פטור ומה לי אנסוהו אחרים או אנסוהו מן השמים ומיהו אפשר לחלק אך קשה דבסימן תע"ה פסק אנסוהו ואכל מצה יצא וכתב הר"ן הטעם שכן נהנה ואם כן ש"מ דחשיב הנאה ולמה לא יברך עליו וא"ל דמיירי דנפשו קצה מלאכול דאם כן איך החיך נהנה ממנו וצ"ע עי' ברבה פ' נשא דף רכ"ט ע"ב לכן נ"ל שמש"ה השמיט הרב"י דין זה עכ"ל מ"א. ועיין סימן ר"ט לענין פתח בדחמר'. ובסימן תקפ"ט פסק ש"ע התוקע לשיר לא יצא. כתב מ"א מי שבא לבית הכנסת לצאת י"ח עם הצבור אע"פ שבשעה ששמע לא כוון לבו אלא סתמא יצא אבל הבא לבהכ"נ בסתמא לא יצא. רדב"ז ח"א ק"ס. עוד כתב שם מ"א על מה שכתב ר"ן בשם ירושלמי הי' מהלך וכו' ושמע קול שופר אם כוון וכו' לא שנו אלא בעובר אבל בעומד חזקה כוון. וצ"ע הלא יודע אם כוון או לא ואפשר דמיירי אם שכח אם כוון או לא עכ"ל וע' סי' תרנ"א ס"ה:

[י.] כתב ב"י בסימן תק"צ על הא דאתקן ר' אבהו בקסרי תשר"ת וכו' וא"ת למה לי כל הני הלא די בתשר"ת ג"פ ואח"כ ש"ת תש"ת תש"ת ר"ת תר"ת תר"ת דאי הוי גנח וייליל הרי יצא בסי' תקיעה שברים תר"ת ואי גנח לחוד תעל' לו תקיעה אחרונה של תשר"ת ופשוטה שלפני תש"ת וכו' והרא"ם ז"ל תירץ דס"ל כר' זירא דמצות צריכ' כוונה ותו לא מצי לאחשובי תקיעה אחרונה דתשר"ת לשם תקיע' ראשונה של תש"ת וכו' ותנאה לא שייכי הכא דאם כן ליבא כוונה לא לתקיעה אחרונ' ולא לתקיעה ראשונ' ואין יוצא בה לא לזה ולא לזה ע"כ. ואין דבריו נוחין לי דבתנאי שפיר מקרי מכוין דאף על גב דמשום ספק' מתני מכל מקום מכוין הוא לצאת י"ח תקיעה עכ"ל: תם ונשלם חלק שני בעזה"י:

סוף הספר

תוכן העניינים

כסף נבחר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה