אור ברסלב
כסף נבחר חלק ב אות כ (כלל פב) כבוש כמבושל ומליח כרותח או לא

כסף נבחר חלק ב· רבי ברוך בענט גאיטיין

אות כ (כלל פב) כבוש כמבושל ומליח כרותח או לא

אות י (כלל פא) יש שאלה להקדש או לא

חולין דף קי"א ע"ב אמר רב יהודה אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח (לפי שנבלע בה הדם ונותן טעם ראשון הוי כאיסור גמור) ושמואל לטעמי' דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח וכבוש הרי הוא כמבושל כי אתא רבין אמר ר' יוחנן מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל (והא דתניא דטמא מליח וטהור תפל אסור היינו בדגי' דרסו קרמייהו. תוס') אמר אביי הא דרבין ליתא דההיא פינכ' דהוי בי רב אמי דמלח בי' בשר' ותבריה (פינכא. קערה של חרס שאין לה תקנה בהגעל') מכדי רב אמי תלמיד דר' יוחנן הוי מ"ט תבריה לאו משום דשמיע לי' מיני' דר' יוחנן דאמר מליח הרי הוא כרותח:

[ב.] חולין דף צ"ו ע"ב מתני' ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. גמ' אמר שמואל לא שנו (דכי יש בה בנ"ט כל הירך אסורה) אלא שנתבשל בה (שהרוטב מעלה הטעם בכל הבשר) אבל נצל' בה (נצמת בתוכו ואינו מפעפע ויוצא בבשר) קולף ואוכל עד שמגיע לגיד (כלו' חותך עליון ואוכל עד שמגיע לגיד). כתבו תוס' לאו דוקא עד שמגיע לגיד ממש דהא צריך שיניח כדי קליפ' סמוך לגיד אפי' כדי נטילה צריך שיניח כדאמר בפ' כיצד צולין נטף מרוטבו (של פסח) על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ולא סגי בקליפ' אם לא נחלק דשמא רוטב מתפשט יותר מגיד ומיהו לא אשכחן בשום מקום שיהא סגי בצלי בקליפה דלא מצינו קליפה נזכרת לענין צלי אלא בפסחים דף ע"א גבי חם לתוך צונן דשמואל אמר קולף דתתאי גבר אדמיקר לי' בלע ואפשר דרותח דצלי בלע טפי ולקמן דף קי"ב גבי בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא דצלי בעי קליפה התם אפי' בצונן איירי ומשום דבר יונה רכיך טובא ובלע עכ"ל וכ"כ הרא"ש ומסיק הלכך לצלי בעי נטילה כיון שלא מצינו מפורש בו קליפ' ומיהו יראה שאין צריך להחמיר ברותח דמליחה ודי בקליפה וכו' וכדומה שראיתי שהורה רבינו מאיר ז"ל כן עכ"ל. איני והא אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו (שלא נטל חלב הכליות) אסור לאכול אפי' מראש אזנו (שאין שם חלב אלמא פשט איסורי' בכולי') שאני חלב דמפעפע מבצבץ והולך ומתפשט בכל הבשר] (והא דאמרי' נטף מרוטבו וכו' יטול את מקומו ותו לא היינו משום דרוטב אינו מפעפע כל כך דציר בעלמ' הוא ולא שומן) ובחלב אסור והאמר רבה בב"ח עובדא הוי קמי' דר' יוחנן בכנישת' דמעון בגדי שצלאו בחלבו ואתו ושיילי לר' יוחנן ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ההוא כחוש הוי (מפרש ר"ת לכך שרי דחלב כחוש אינו מפעפע ועי"ל כחוש הוי ויש בו מעט חלב ובטל בששים). כתב הר"ן בהלכות הא דאמרינן אסור לאכול אפי' מראש אזנו יש מפרשים דהיינו דוק' כגון שאין בגדי ס' לבטל החלב אבל היכא דאיכ' ס' כיון דמפעפע בטל הוא אבל הרא"ה כ' דאין חלב מפעפע מתבטל בצלי לעולם דבקדר' הוא שמתבטל מפני שהרוטב מוליך האיסור בשוה אבל בצלי שהוא מפעפע בעצמו אפשר שהרבה ממנו מתכנס במקום אחד הלכך אפי' בס' לא בטיל ולפי זה אף במליחה אין משערין בה מהאי טעמ' ולא משמע הכי לקמן גבי כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא ולכאור' משמע דדיקולא היינו סל שמלחו בו ואפ"ה משערין בס' ומיהו לרש"י שפי' דיקולא קלחת לא קשי' עכ"ל הר"ן. הנהו אטמת' דאמלחו בי' ריש גלות' בגידא נשיא רבינא אסר רב אחא בר רב אשי שרי אתו שיילוה למר בר רב אשי אמר להו אבא שרי א"ל רב אחא לרבינא מאי דעתך [דאסרת לי'] דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כבוש (בחומץ ותבלין וכבש בהן איסור והיתר יחד) ובפסחים דף ע"ו כתב רש"י כבוש בחומץ הרי הוא כמבושל והאמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל אבל נצלה קולף ואוכל וכי תימא מאי כרותח דקאמר כרותח דמבושל והא מדקאמר כבוש הרי הוא כמבושל מכלל דרותח דצלי קאמר קשי'. כתב הר"ן בהלכות וכי תימא וכי הוי כרותח דצלי מאי הוי נימ' דמפעפע י"ל דלא עדיף שומן דגיד הנשה מחלב כחוש דלא מפעפע ורמב"ן תירץ דבמליחה אפי' חלב שמן אינו מפעפע ואע"ג דאמרי' מליח כרותח דצלי היינו לאפוקי מרותח דמבושל אבל להא מילתא גריע מצלי דאע"ג דחלב בצלי מפעפע במליח' אינו מפעפע והרשב"א ז"ל חולק בדבר דכיון דרבינא ס"ל דמליח כרותח דמבושל דעדיף מצלי היכי נימא לדידן דגריע מיני' אלא ודאי משמע דכל דמפעפע בצלי מפעפע במליחה וכדברי הרשב"א נר' לי עכ"ל. והרא"ה בבדק הבית בית ד' שער א' כתב ודעת מורי רבינו משה ז"ל כדברי האומר שאין אומרי' מפעפע אלא ע"י האור ולא ע"י מליחה וכן עיקר עכ"ל. ורשב"א במשמרת כתב באמת בפ' גיד הנשה כ' הרב ז"ל דאפי' בחלב שמן לא אמרי' מפעפע במליחה אבל בפרק כל הבשר (גבי דג טמא מליח וכו' שכתב משום שפולט תוכו כל שעה ושעה טיפות מלוחות שהן כחמות אוסרין אותו לגמרי שלא אמרו קולף אלא כגון חתיכה רותחת לתוך חלב צונן שהוא מתגבר עליו ומצננו אבל הכא כולי' חאים מרוב טיפות מלוחו' שהן חמות בעצמן וכן עיקר עכ"ל שם) חזר הרב ז"ל וגילה שאין דעתו כן. עכ"ל הרשב"א. ומרדכי פרק ג"ה כתב בשם ראבי"ה ורבינו אפרים דבטול בששים לא שייך במליחה אלא אם נמלח חלב ובשר יחד וידוע מקום שנגע בו צריך קליפה וכן פסק ר' שמואל וריב"א. מיהו רבינו יצחק הלבן וכל רבותיו וכל הפוסקים פסקו דמליחה נמי בששים ע"ש: [ג.] חולין דף קי"ב ע"ב רב מרי בר רחל אמלח לי' בשר שחיטה בהדי' בשר טרפה (ובכלי מנוקב כמשפט המולחין בשר וקמבעיא לי' מי אמרי' כי היכי דגבי דם לא חיישינן לדילמא פלט עליון ובלע תחתון דאמרי' כל זמן שטרודין בפליט' אינן בולעין ה"נ לא שנא או לא) (ורשב"א פי' דמספקא לי' לרב מרי אי מלח אינו מפליט אלא דם לחודא ופשיט לי' דפליט ציר מדקתני צירן ורוטבן וציר היינו דנפיק ע"י מלח ורוטב מאי דנפיק ע"י אש) אתא לקמי' דרבא א"ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן וכו' (וכיון דצירן אסו' מתסר הבשר מחמת ציר הטרפ' שהוא נוח לבלע מן הדם). ולימא לי' מדשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח וכו' אי מדשמואל ה"א ה"מ דמן (כלו' לגבי דם וכגון בכלי שאינו מנוקב דבתר דפלט הדר בלע) אבל צירן ורוטבן לא קמ"ל (דציר אסור וציר נוח ליבלע הוא). מיתבי דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר מאי לאו שהיו שניהם מלוחים (וש"מ ציר נמי לא מבלע כל זמן שעסוקין בפליטה. וש"מ צירן מותר לא גרסי') לא כגון שהי' טהור מליח וטמא תפל (דהשתא לא פליט טמא מידי אבל שניהם מלוחין דטמא נמי פליט אסו' וכ"ש טמא מליח וטהור תפל) והא מדקתני סיפא טהור מליח וטמא תפל מכלל דריש' בששניהם מלוחים עסקינן פרושי קמפרש שמלחו עם דג טמא מותר כיצד שהי' טהור מליח וטמ' תפל ה"נ מסתבר' דאי ס"ד ריש' שניהם מלוחים השת' שניהם מלוחים שרי דשניהם טרודים בפליט'] טהור מליח וטמ' טפל מבעי' אי משום הא לא איריא תנא סיפ' לגלוי ריש' דלא תימ' ריש' טהור מליח וטמ' תפל אבל שניהם מלוחים אסור תנא סיפ' טהור מליח וטמ' תפל מכלל דריש' שניהם מלוחין ואפ"ה שרי ת"ש מסיפ' דסיפ' אבל אם הי' טמא מליח וטהור תפל אסור טמא מליח וכו' הוא דאסור הא שניהם מלוחים שרי איידי דתני' ריש' טהור מליח וטמ' תפל תנא סיפ' טמא מליח וטהור טפל. כתבו תוס' טהור מליח וטמ' תפל מותר גבי מליח כרותח לא שייך לא עילאה גבר ולא תתאי גבר ואפי' קליפה לא בעי אע"ג דאמרינן (פסחים דף ע"ז) גבי עילאה ותתאי אדמיקר לי' בלע. ויש ללמוד מכאן דאין צריך להגעיל דפוסי גבינות הכותים ומותר לעשות בהם גבינות לישראל ולמולחו בתוכן והוי כמו טהור מליח וטמ' תפל דאין שייך מליחה בעץ ולא נעש' רותח ע"י מליחה עכ"ל. וכ"כ הר"ן בחדושיו וז"ל ועוד אפשר לי לומר דלא שייך במליחה פלוגת' דעילאה גבר כלל משום דהתם ודאי לא אמרי' הכי אלא בנסתלק מעל האור שאלו הוי על האור שניהם היו מתחממין וכשנסתלק מהאור מפני שהוא הולך ומתקרר וסופו שיתקרר בודאי אמרינן שעה אחד ממהר לצנן את חברו אבל המליח שאין סופו להצטנן מעצמו לא מפלגינן בי' כלל בין עילא' לתתאי ומש"ה אמרי' סתמ' דאם הי' טהור תפל וטמ' מליח אסור איזה מהם שיהי' תחתון או עליון ומיהו משמע דבקליפה סגי לי' דבכל איסור שע"י מליחה סגי בקליפה שלא כדברי הרמב"ן שאוסר את כולו מיהו אפשר לומר דכיון שציר זה יוצא מן הטמ' ועמד בעינו ונבלע אח"כ בטהור הוי לי' כנטף מרוטבו על החרס דבעי נטילת מקום עכ"ל. ור"ן בהלכות כתב דג טהור וכו' מותר לאו בנוגעין זה בזה עסקינן אלא שעומדין בסמוך בכדי שפליטה של זה נוגעת בזה והוא שיהא טהור מליח וטמ' תפל דהשת' טמא לא פליט מידי אבל היו שניהם מלוחים אסורין דטמ' פולט ציר וטהור בולע וציר דג טמ' מדרבנן מיהו אסור ואין צריך לומר שהי' טמא מליח וטהור תפל שהוא אוסר משום דטמ' מלוח פולט ציר וציר זה שהוא רותח מחמת מלח נבלע בטהור ואוסרו ואע"פ שהטהור אינו מליח כל כך מחמת בליעתו שלא יהא נאכל מחמת מלחו ולעיל אמרינן דל"א מליח כרותח אלא כשאינו נאכל מחמת מלחו היינו לומר שאין הבשר רותח אבל מ"מ ציר זה הנופל עליו רותח הוא ונבלע בו וכן בדין שאין צריך הבולע להיות רותח אל הנבלע בו בכל הסוגי'. חדושי אנשי שם]. ומיהו הבשר צונן חשבינן לי' דמש"ה אמרינן טמא תפל מותר שאע"פ שנבלעים בתוכו טיפות רותחות מן הטהור אעפ"כ אינו מתחמ' כל כך עד שיפלוט עכ"ל הר"ן מדבריו פה נרא' דס"ל גבי מליח' נמי אמרינן עילא' או תתא' גבר מדכתב לאו בנוגעין זה בזה וכו' וס"ל כאן כתירוץ ראשון שכתב בחדושיו וז"ל שם. צ"ע אמאי לא מפלגינן הכא בין עילא' לתתאי ואפשר דהכ' לאו בנוגעין זה בזה עסקינן אלא שעומדין בסמוך וכו' דבכה"ג למ"ד תתאי גבר הא איכ' מפני הפליטה שזבה תחתיו ולמ"ד עילא' גבר נמי הא איכ' מפני הפליט' שנוגע' לצדדיו ולמ"ד עילא' אפשר דלאו דוק' עילא' אלא ה"ה הצדדין ולא אמר עילא' אלא למעוטי דלא אמרינן תתאי גבר ואפי' למ"ד תתאי גבר אפשר לומר כן עכ"ל] . ורשב"א בתה"א בית ד' שער א' כתב דהכ' מיירי בשדג טמא מליח למט' והכי קאמר דג טהור שמלחו עם דג טמא תפל שכבר הי' מונח בכלי מותר דתתא' גבר כשמואל ואפשר דמותר בקליפ' קאמר דכל שאינו טעון אלא קליפ' מותר סתמ' קרי לי'. טמא מליח כלו' אבל אם אותו דג טמא שהוא כבר מונח בכלי מליח אפי' הי' הטהור תפל ומונח על גביו אסור דקאמר עד כדי נטילה אם אין שומן בטמ' או אסור לגמרי קאמר ובשיש שם שומן של דג טמא שמפעפע וכן הדין בבשר שחוטה ושל נבלה שמלחן זה עם זה כך נ"ל עכ"ל: [ד.] חולין דף קי"ב ע"ב ההוא בר גוזל' דנפל לכדא דכמכ' [כותח] שריא רב חיננ' בריה דרבא מפשרוני' (אע"פ שהכותח מליח הוא) אמר רבא מן חכים למשרי כי הא גוונא אי לאו רב חיננ' קסבר כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח ה"מ היכ' דאינו נאכל מחמת מלחו (אינו נוח לאכול מרוב מלח שבו עד ששורין ומדיחין אותו במי' כעין מליח' בשר להצניע) אבל האי כותח הרי נאכל מחמת מלחו (כלו' נאכל במלחו הוא) וה"מ חי אבל צלי בעי קליפה ואי אית בי' פילי (בקעים והוא צלי לא סגי לי' בקליפ' לפי שבולע דרך הנקבים) כוליה אסור ואי מתבל בתבלין [התבלין שנתבשלו עמו מרככין אותו ונוח לבלוע וכשנפל לכותח הי' צמא לבלוע ובלע] כולי' אסור. כתבו תוס' ה"ר יעקב ישראל התיר פעם אחת גיגית מלאה בשר שנמלחה יפה עם חתיכ' נבלה ואמר דלא חשיב אינו נאכל מחמת מלחו אלא א"כ נמלח כעין עיבוד כדאמר פ' כלל גדול האי מאן דמלח בישר' בשבת חייב משום מעבד ומוקי לה דבעי לאורח' אבל לבית' לא משוי אינש מיכלי' עץ ובקונט' נמי פי' כעין בשר שמולחין להצניע וקשי' לר"ת דאטו הנהו אטמהת' וכו' וכן קער' שמלח בה בשר וכן ההיא פינכ' וכן ורב מרי דאמלח בשר שחוטה בהדי טריפ' אטו כל הני הוי לאורח' או להצניע כפי' הקונטר' ואו' ר"ת דכל מליח' שאנו עושין לקדיר' חשיב' אין נאכל מחמת מלחו מדפי' בה"ג דשיעור מליח' כשיעור צלי משום דמליח הרי הוא כרותח דצלי וכן משמע במנחות דף כ"א וכו' עכ"ל וכ"כ הרא"ש ועוד כתב הא דאמרינן אי אית בי' פילי אסור לכאור' משמע דאצלי קאי ובסה"ת כתב דאפי' חי עכ"ל. (ור"ן בהלכות כתב וחי וצלי דאמרינן חי היינו צונן וצלי היינו רותח אבל צלי צונן סגי לי' בהדח' ואי אית בי' פילי כוליה אסור היינו בצלי רותח ואי מתבל בתבלין והוי רותח אע"ג דלית בי' פילי כוליה אסור עכ"ל. ויש בענין ג' שיטות דסה"ת סובר דצלי אפי' צונן אפי' נאכל מחמת מלחו בעי קליפ' ואם יש בו פילי או שהוא מתובל אפי' הוא חי כולו אסור ודעת הראב"ד ורשב"א ור"ן דצלי צונן אין צריך אלא הדחה ואם הוא רותח צריך קליפה ואם יש בו פילי או מתובל והוא רותח כולו אסור ודעת א"ז וסמ"ק נרא' דצלי צונן צריך קליפ' ואי מתובל או יש בו פילי והוא צלי צונן כולו אסור אבל בחי לא):

[ה.] תרומות פ"י מ"ז זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה פצועי חולין עם פצועי תרומ' [פצועי הם הזית ים הכתושים או המעוכין] פצועי חולין עם שלימי תרומ' או במי תרומ' אסור אבל שלומי חולין עם פצועי תרומ' מותר. כתב הר"ש שכבשן במלח ומתקיימין (דרך זיתים לכובשן במים ומלח וכשזיתי חולין פצועים בולעין ולא מבעי' אם זיתי תרומה פצועין אלא אפי' כבשן עם זיתי תרומ' שלימין וכו' אבל כשזיתי חולין שלמין אין בולעין) ומפרש בירושלמי אמר ר' יונה זאת אומרת פצועין בולעין ופולטין וחוזרין ובולעין ופולטין ועוד אינן בולעין עכ"ל הר"ש. משנה ח' דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים (גרב. שם הכלי שמכבשין בו הדג כדי שיתקיים בין שמכבשין אותו במלח או בחומץ או בזולתן רמב"ם). אם יש בו משקל עשר' זוז ביהוד' שהן חמש סלעין בגליל דג טמא צירו אסור ר' יהוד' אומר רביעית לסאתים (עד שיהי' שיעור רביעית מדג טמא בשיעור סאתים מדג טהור ואז יאסר צירו) ר' יוסי אומר אחד מששה עשר בו. כתב הר"ש שכבשו עם דג טהור משנה חסרה דלא פירש אם מותר אם אסור ובירושלמי תני ר"י בן פזי דג טהור שכבשו עם דג טמא מליח אסור תני ר' חייא מדיחו ומותר אמר ר' מנא מ"ד מותר כשכבשו שניהן כאחת מ"ד אסור כשכבשן זה אחר זה תדע לך שהוא כן דתניא או במי תרומ' אסור לא שכבשן זה אחר זה כלו' דמי תרומ' קרי מקום שכבש בו זיתי תרומ' והשתא הנך ברייתות אינן מענין משנתינו דמתניתין משום בריה וכבשו אורח' דמלתא והנך ברייתות משום נתינת טעם ודבר תימא הוא דקי"ל כבוש כמבושל ומבושל אין חילוק בין בבת אחת ובין בזה אחר זה וכענין זה פי' ר"נ גבי כבוש ג' כבשין שהראשון נותן טעם בשני ולא שני בראשון וכו' ועוד ק' מתניתין דלעיל משמע דשלימי חולין לא בלעי ובמבושל אין חילוק בין שלימי לפצועין. ועוד כיון דמיירי בטמ' מליח וטהור תפל למה לי כבשו כי לא כבשו נמי ליתסר דמליח כרותח ומיהו בזה יש לומר משום דמליח כרותח דצלי. ולקמן אמתניתין דחגבים טמאים שנכבשו גרסינן בירושלמי אמר ר' יוחנן לית כאן נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כרותח משמע דאכול' מתניתי' קאי דכל היכא דתנן כבושי תנינן שלוקי במקומו וצריך לומר דשלוק פחות מבישול (והשת' ניחא דמפליג בין זיתים פצועין לשלימין ובין כבושין בבת אחת לזה אחר זה דהיכי דכבשן זא"ז וכבש האיסור תחלה מיד כששבש ההיתר אח"כ בלע טרם התחיל לפלוט אבל כשכבשן בבת אחת והתחילו לפלוט בבת אחת כשהתחיל ההיתר לפלוט תמיד הוא פולט ואינו בולע וכיון דשליקה אינו כבישול מחלקין. הרא"ש) ומיהו בחולין (דף ק"י ע"ב) משמע בהדיא דשליק' טפי מבישול (וצ"ל דהירושלמי פליג עלה. הרא"ש):

כתב תי"ט יש לי תמיהות גדולות על השני סוגיו' דבבלי פ' גיד הנשה אמר שמואל כבוש כמבושל ופליג התם רבין אמר ר' יוחנן כבוש אינו כמבושל ואמאי לא מייתי משניו' הללו לסייעת' לר' יוחנן ולתיובת' לשמואל ותו רבי יוחנן דבירושלמי דמגיה נשלקין במקום נכבשין הוא דלא כבבלי דרבין אמר ר' יוחנן ועוד אני תמה שרמב"ם סוף הל' תרומו' העתיק למשניו' דתרומ' כמו שהן לענין כבישה עכ"ל. משנה יו"ד כל הנכבשין זה עם זה (ירק של חולין עם ירק של תרומה) מותרין אלא עם החסית (שומים ובצלים ומיניהן וזה לחריפתן וחידודם ומפני כך שולט טעמן בכל מה שמכבשין עמהם) חסית של חולין עם חסית של תרומה ירק של חולין עם חסית של תרומ' אסור אבל חסית של חולין עם ירק של תרומ' מותר. משנה י"א ר' יוסי אומר כל הנשלקין עם התרדים אסורים מפני שהם נותנין את הטעם ר' שמעון אומר כרוב של שקיא עם כרוב של בעל אסור מפני שהוא בולע רבי יהוד' אומר (ורמב"ם גורס ר' עקיב') כל המתבשלים זה עם זה מותרים אלא עם הבשר ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת (כתב הרמב"ם אלו התנאים כולם חולקין על סתם משנה שקדם שהתיר הכבישה בלבד ואמר ר' יוסי אפי' כששלקו ירק של חולין עם ירק של תרומה שאינו נאסר אלא אם הי' הירק של תרומ' תרדין ור"ש נוטה לדעתו ואמר שאם שלק כרוב של שקיא וכו' והי' הכרוב של בעל תרומה שאסור לפי שקלחי הכרוב רפין ובולעין לחלוחות הכרוב תרומ' והוסיף ר"ע ואמר אפי' המבושלין כמו הזרעים וזולתן כשמבשלין תרומ' עם חולין לא יאסרו החולין אלא אם נתבשל בשר עם ירק של תרומה אז יאסר הבשר לזרי' לפי שהיא מושך את הירק ומתקן טעמו והוסיף ר' יוחנן בן נורי ואמר לא כל הבשר אלא הכבד כשיתבשל בירק של תרומ' אינו נאסר לפי שהוא פולט ואינו מושך כלל ודבריהם דחוין ואינו מותר אלא המכובשין בלבד אבל זולתם בודקין אותן בנותן טעם עכ"ל הרמב"ם. ור"ש כתב ר' יהוד' אומר כל איסור והיתר המתבשלין זע"ז והן מין א' מותרין (שאין נותנין טעם זה בזה הרא"ש) חוץ מן הבשר דאם בשר איסור נתבשל עם בשר היתר אסור עכ"ל. עיין במנחת יעקב כלל ג' או' ד' שכתב דנרא' דעת הרמב"ם כרש"י דבכל האיסורין כבוש מותר אלא דוקא דבר חריף וחדוד כמו חסית אבל שאר כל הכבושין מותרין ולכן לא הביא כלל דין דכבוש בהלכותיו רק בדברים החריפין לפי שפסק כסתם מתניתן ושמואל דאמר כבוש כמבושל פי' הוא גם כן בדברים החריפין מאד דוקא וכ"כ האגור סי' אלף קכ"ג בשם התוס' ע"ש):

[ו] שביעי' פ"ז מ"ו ורד חדש שכבשו בשמן ישן (הוא שיטמין ורד של שביעית בשמן של ששית) ילקט את הורד (מפני שלא יכנס כח הורד וטעמ' בשמן שהשמן הוא ישן והורד חדש אלא אם יניחהו זמן רב) וישן בחדש חייב בביעור (ורד של שביעית בשמן של מוצאי שביעית וזה יכנס בו כח הורד וטעמו מיד ומפני זה חייב לבער השמן) כתב המרדכי פ"ב דביצה וז"ל בכל מקום פירש רש"י כבוש בחומץ אבל בלא חומץ אינו כמבושל וא"א לומר כן דתנן ורד ישן בחדש חייב בביעור אלמא בלא חומץ הוא נותן טעם כמבושל ונרא' דכבוש מקרי ששהה כבר ימים בדבר לח ואז הוי כמבושל ופולט טעם וקולט טעם כדאמרי' בע"ז קנקנים של נכרים ממלאין ג' ימים ומערן מעת לעת וכפולטו כך בולעו וכ"פ הר"א ממיץ אמנם רבינו מאיר פי' בשם ריצב"א דבשריית יום ולילה חשיב כמבושל וראי' מהא דאמרי' חולין (דף ק"ח) בשר בחלב חדוש הוא דאי תרי לי' כוליה יומא בחלב' שרי ומה חדוש הא איסורין צונן בצונן לא מתסר אלא ודאי זה חדושו דכל איסורין אם שראן יום שלם נאסרו מטעם כבוש עכ"ל. וכ"כ הרא"ש בע"ז גבי עכבר' בשכר' וז"ל תימא דהאי שכרא וחלא צונן הם למה נאסרו בנפילת העכבר ויש לומר ששהה בו זמן מרובה והוי לי' כעין כבוש ולא פירשו התוס' כמה יעמוד בחומץ ובשכר דנחשבים כבוש כמבושל ושמעתי בשם ריצב"א דאם שהה בתוכו יום שלם מעל"ע נקרא כבוש וראיה מחולין דף ק"ח עכ"ל:

[פסק]:

[ז.] בפ' ט"ו ממאכלות אסורות הלכה ל"ד כתב הרמב"ם בשר נבלה מליח שנבלל עמו בשר שחוט ה"ז נאסר מפני שתמצית הנבלה נבלעה בגוף בשר השחוטה וא"א לעמוד כאן לא על הטעם ולא על השיעור וכן בשר דג טמא מליח שנבלל עמו דג תפל טהור נאסר מפני צירו אבל אם הי' המליח טהור והתפל דג טמא לא נאסר המליח שהתפל בולע מן המליח. דג טמא שכבשו עם דג טהור הכל אסור אא"כ הי' הטמא אחד ממאתים מן הטהור כתב כ"מ מדברי רבינו נרא' שהכל נאסר כדברי רמב"ן ואינו ניתר לא בקליפה ולא בנטילת מקום ואינו מתבטל בס' ואף על פי שכתב בפ"ז אין מולחין חלבים עם הבשר וכתב ה"ה שנרא' מדבריו שאם עבר ומלח לא נאסר הבשר י"ל דהתם מיירי במליחת החלבים שהיא כל דהו והכא במליח שאינו נאכל מחמת מלחו וכו' ע"ש שכ' עוד תירוצים. ובפרק ט' הלכה י"ח כתב הרמב"ם מליח שאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח וכו'. ועיין פט"ו הלכה ט' מתרומו' שהביא מתני' דכל הנכבשין וכו'. ובפ"ז משמיטה לענין הכובש ורד של שביעית. ובפרק כ"ב הלכה יו"ד משבת כתב מותר למלוח ביצה אבל צנון וכיוצא בו אסור מפני שנרא' שכובש כבשים בשבת והכובש אסור מפני שהיא כמבשל ובש"ע י"ד סימן ק"ה כתב איסור שנשרו עם היתר מעת לעת בצונן מקרי כבוש והרי היא כמבושל ונאסר כולו אבל פחות מכאן בהדחה סגי ואם הוא כבוש בתוך ציר או בתוך חומץ אם שהה כדי שיתננה על האור וירתיח ויתחיל להתבשל הרי הוא כמבושל ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה. כתב רמ"א כל מקום דאמרינן כבוש כמבושל אפי' מה שחוץ לכביש' אסור דעל ידי הכביש' של מטה מפעפע למעל' כמו בבישול ויש מקילין במה שבחוץ. וספק כבוש אסור מלבד בבשר עם חלב דאזלינן לקולא דמן התור' אינו אסור רק בבישול ממש. כתב הט"ז מה שכ' ספק כבוש אסור נרא' דמדמי זה לספק אם הי' ס' נגד האיסור שנשפך בסימן צ"ח אלא דצ"ע דשאני התם שהאיסור הוא ברור אלא שהשפיכ' הוא ספק משא"כ כאן וכו' דיש חזקת כשרו' ע"ש. ונקודת הכסף כ' דהכ' אתרע חזקת כשרו' כיון דנשרה בו ע"ש. כ' הש"ך בשם או"ה חלב תפל ששהה מע"ל בקערה מודחת של בשר בת יומא אסורים אפי' דיעבד וה"ה לשאר היתר ששרו בכלי של איסור בן יומו (דאף בכלי שייך כבישה) עכ"ל. ותימא כיון דלא נעש' כבוש עד אחר מע"ל אם כן אחר מעל"ע נותן טעם לפגם וכו' ומסיק דשרי וכ"כ הט"ז. (עיין בחות יאיר בסימן ק"א שכתב מה שאמרו כבוש כמבושל ר"ל שבהמשך זמן רב כזה בולע אחת לאחת עד שיבלע הרבה הראוי' לאסור דאין סברא לומר דכ"ג שעה וג"ר שעה לא בלע כלל וברביעי' שעה אחרונה בלע. ובסברא זו האמיתית מתורצת קושי' הט"ז על או"ה ע"ש). ועיין ש"ע י"ד סימן קי"ג דלענין בישול נכרים לא הוי כבוש כמבושל. רשב"א בת"ה. (וע' בש"ע א"ח סימן שכ"א). וע' ש"ע י"ד סימן ע' דמלוח כרותח דצלי וסגי בקליפ' אם הוא כחוש ואם הוא שמן אפי' ההיתר שמן מפעפע האיסור בכולן אם הי' האיסור המליח למט' דתתאי גבר. וכ"כ בסימן ק"ה וכ' רמ"א שם ויש חולקין ואומרים דבמליח' אין חילוק אם הוא למעל' או למט' וגם מסיק הרמ"א שם דהמנהג לשער מליחה בס' בין כחוש בין שמן. ויש אומרים בהפסד מרובה יש להתיר במליחה ע"י קליפה ויש לסמוך על זה באיסור כחוש אבל לא בשמן שמדין צריך ס'. ע"ש:

תוכן העניינים

כסף נבחר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה