אור ברסלב
כסף נבחר חלק א אות א (כלל כז) אתי דבור ומבטל דבור

כסף נבחר חלק א· רבי ברוך בענט גאיטיין

אות א (כלל כז) אתי דבור ומבטל דבור

אות א (כלל כו) אפשר לצמצם או לא

[א.] קדושין דף נ"ח ע"ב מתני' האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום מקודשת לשני (כתב הרא"ש ראיתי מן המפרשים שדקדקו מן המשנה מדלא קתני אינה מקודשת לראשון רצו לדקדק דלא פקעו לגמרי קדושי ראשון אלא אם מת שני או גרשה בתוך שלשים יום חלו קדושי ראשון והכי איתא בירושלמי וכו' ודבר תימא הוא דמכי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר כבר חזרה בו מקדושי ראשון ואפי' לריש לקיש דאמר אינה חוזרת וכו' מודה הוא דאם קבלה קדושין מאחר דאתי מעשה ומבטל דבור כדמתרץ לקמן כשתרם בעל הבית את כריו דהוי לי' מעשה וכיון שחזרה האיך יחזרו ויחולו קדושי ראשון ודיוקא דמתני' לאו כלום הוא דניחא ליה טפי למימר מקודשת לשני דממיל' שמעינן דפקעי קדושי ראשון אבל אי הוי תני אינה מקודשת לא ידעינן שפיר מאי דין השני וראיתי בירושלמי וראיתי משובש עכ"ל). גמ'] לא בא אחר וקידשה וחזרה בה מהו ר' יוחנן אמר חוזרת (אם אמרה בתוך ל' אי אפשי בהם) אתי דבור ומבטל דבור. (כתב רש"י גיטין דף ל"ב ע"ב מתחלה היתה מתקדשת ע"י הדבור שנתרצתה בקדושין אתי דבור של חזרה ומבטל דבור ומיהו המעות לא בטלו שאם חזר וקידשה בהן מדעתה מקודשת) ור"ל אמר אינה חוזרת לא אתי דבור ומבטל דבור איתבי' ר' יוחנן לר"ל ביטל [רישא דמתני' פ"ג דתרומו' הכי הוא בד"א בשלא דיבר אבל הרשה את בן ביתו או את עבדו או את שפחתו לתרום תרומתו תרומה] אם עד שלא תרם ביטל (מהיות שלוחו בין בפניו ובין שלא בפניו(, אין תרומתו תרומה והא הכא דדבור ודבור הוא וקאתי דבור ומבטל דבור. שאני נתינת מעות ליד אשה דכי מעשה דמי ולא אתי דבור ומבטל מעשה (והא דקרי לי' דבור משום דלא מעשה ממש הוא). כתב הרא"ש הוא הדין דהוי מצי למבעי בדידי' אלא משום דמתני' איירי בדידה שבא אחר וקידשה מבעי ליה בדידה וכו' ועוד דר"ל הוי מודה בי' דדוק' באשה קאמר משום דנתינת המעות לידה חשיב כמעשה להאי לישנ' עכ"ל (עיין בספר המקנה שהאריך דלמה גבי דידי' לא הוי נתינת מעות מעשה כמו גבי דידה ואפשר דבדידי' עיקר הקדושין במה שאומר הרי את מקודשת לי ולא הנתינה שאפי' אם אדם אחר נותן סגי אבל אצלה אין צריך אמירה אבל צריכה שתקבל בעצמה כסף או הנאת כסף אם כן עיקר הקדושין תלוי' בקבלת המעות שפיר הוי נתינת המעות לידה מעשה לר"ל. לפ"ז גבי קדושי שטר דצריך שיהא השטר משל הבעל עצמו לא שייך זה וע"כ מיירי הכא בקדושי כסף. עוד י"ל דבדידי' לא שייך לומר דנתינת מעות הוי מעשה ולא אתי דבור ומבטל מעשה דכיון דאין צריכה להחזיר המעות אין זה ביטול המעשה דהא הועיל המעשה לענין זה שיהא המעות שלה תדע דאטו נימ' אם הלוה מעות לחברו לשלם לו לזמן ובתוך הזמן מוחל לו דס"ל לר"ל דלא מהני מחילה דלא אתי דבור ומבטל מעשה אע"כ דאין זה ביטול המעשה והרי הועיל הנתינה שיהא המעות שלה ולפ"ז נר' לי דאפי' למה שכ' בית שמואל בשם הרא"ש בתשו' דאפי' בחזר הוא צריכה להחזיר לו אפ"ה אתי שפיר די"ל דהרא"ש בתשובה לא כתב כן אלא לפי מאי דקיי"ל כר' יוחנן דנתינת המעות לא הוי מעשה ואתי דבור ומבטל לגמרי כאלו לא אמר כלום ממילא המעות עומד ברשותו אבל לר"ל אף דס"ל דלא אתי דבור ומבטל מעשה מה"ת נימא דהוי קדושין הא די בזה שנאמר דלא יבטל המעשה שנ הנתינה ויהא המעות מתנה אצלה וכיון שבזה ג"כ לא יהא ביטול מעשה למה נימ' דתהא מקודשת וכו' עכ"ל) איתבי' השולח גט לאשתו והגיע בשליח (רבות' אשמעי' אע"פ שלא יצא אחריו לשם כך אלא שפגע בו ולא אמרי' לצעורי בעלמ' קמכוין) או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל והא נתינת גט ליד שליח דכי נתינת מעות ליד אשה דמי וקתני הרי זה בטל התם נמי כל כמה דלא מטא גיטה לידה (ליד האשה לאו מידי הוא) דבור ודבור הוא ואתי דבור ומבטל דבור איתבי' ר"ל לר' יוחנן כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה (כגון גולמי כלים וכו' אם חישב עליהן שלא לשוף ושלא לשבץ הביאתו מחשבה זו לידי גמר מלאכה מכאן ולהבא) ואין עולין מידי טומאתן (משקבלוה אלא בשנוי מעשה שישברם או ינקבם וכן עד שלא יקבלו טומא' אין עולין מתורת קבלת טומאה שירדו במחשבה זו אלא בשנוי מעשה עד שיתחיל לשוף) מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה. מחשבה אינ' מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה (חישב עליהן לשוף אחר שחישב שלא לשוף אין יוצאין מידי מחשבתן הראשונה) בשלמ' מיד מעשה לא מפקה דלא אתי דבור ומבטל מעשה אלא מיד מחשבה מיהו תפיק (מיהו ר"ל מחשב האי מחשבה דטומא' כמעשה זוטא דהא בדבור ודבור גרידא מודה ר"ל. כ"כ הרשב"א) שאני מחשבה דטומא' דכי מעשה דמי (דרחמנא קרי מעשה דכתיב כי יתן והיינו בידים ואע"ג דמחשבה בעלמ' היא דאפי' נפלה ממילא וניחא לי' הוי הכשר). וכדרב פפא דר' פפא רמי כתיב כי יתן וקרינן כי יותן הא כיצד כי יותן דומיא דכי יתן מה יתן דניחא ליה אף יותן דניח' לי'. רב זביד מתני להא שמעת' (דר"י ור"ל) אהא וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקידשה לעצמה אם שלה קדמו קדושיה קדושין ואם של שלוחה קדמו אין קדושי' קדושין לא קידשה את עצמה וחזרה בה (בין בפני השליח ובין שלא בפניו) מהו. כתבו תוס' נר' לפרש חזרה בה בלא אמירתה לשליח דאי אמרה לשליח אין רצוני שתקדשני פשיטא דאינה מקודשת דאטו משום דאמרה לו תהוי לי שליח לקדש לי לא מצי חוזרת עכ"ל וכ"כ רא"ש חזרה בה שלא בפניו ועדיין לא קידשה שלוחה עכ"ל. והא דפריך לקמן על ר"ל מהשולח גט וכו' משלח אחריו שליח פריך דלא אתי דבור דשליח שני ומבטל דבור דשליח ראשון. מהרש"א. (ושמא י"ל דסמיך אהא דתנן התם בסיפ' בראשונה וכו' אלמא מהני ביטול שלא בפניו אלא שר"ג התקין שלא יהיו עושין כן מפני תיקון העולם. מהרימ"ט) ר"י אמר חוזרת אתי דבור ומבטל דבור. ור"ל אמר אינה חוזרת לא אתי דבור וכו'. איתביה ר"י לר"ל ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה. אמר רבא הכא במ"ע כגון שקדם בעל הבית ותרם את כריו דהוי לי' מעשה. איתביה ר"ל לר"י כל הכלים יורדין וכו' א"ל שאני מחשבה דטומאה דכמעשה דמי וכו'. איתביה ר"י לר"ל השולח גט לאשתו וכו' תיובת' דר"ל תיובתא והלכת' כוותי' דר"י ואפי' בקמייתא ואע"ג דאיכ' למימר שאני נתינת מעות ליד אשה דכי מעשה דמי אפ"ה אתי דבור ומבטל דבור. קשיא הלכת' אהלכת' אמרת הלכה כר"י וקי"ל כר' נחמן דאיבעי' להו מהו שיחזיר ויגרש בו (בגט לאחר שאמר לשליח גט שנתתי לך בטל) רב נחמן אמר חוזר ומגרש בו רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו וכו' נהי דבטלה מתורת שליח מתורת גט לא בטלי' כתבו תוס' דסתמ' אינו מתכוין לבטל אלא שליח לפי זה אם אמר בפי' אני מבטל הגט בטל ובגיטין (ל"ב) גרס גיטא גופא מי קא בטל משמע שאין הגט מתבטל וצריך לפר' אתה סובר שהגט יכול ליפסל בביטול ולא היא דהרי הוא כמו מעות שאין מתבטלות דמאחר דהגט כתוב כהלכתו אינו יכול לבטלו עכ"ל. ותוס' בגיטין דף ל"ב מקשה לרב ששת דאמר אינו חוזר וכו' הא כתיבת הגט הוי מעשה ולכ"ע לא אתי דבור ומבטל מעש' וי"ל דכל זמן שלא בא גט ליד אשה לא חשיב גמר מעשה עכ"ל:

[ב.] בירושלמי גיטין פרק השולח (על מתני' בראשונ' הי' עושה ב"ד במקום אחר ומבטלו וכו') אית'. לית הדא פליג על ר"ל דאמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים פתר לה דבית דין שכחו מרובה. עוד שם (על מתני' השולח גט לאשתו והגיע בשליח וכו' הרי הוא בטל) הדא פליגי על ר' יוחנן דאמר אד מבטל שליחות בדברים [קושית הירושלמי הוא לר"י למה לי הגיע בשליח או ששלח דמשמע דצריך להודיע לשליח שביטל שליחותו ובזה כ"ע מודה דמהני כמ"ש תוס'. דאל"כ הי' למתני' לומר ביטל השליחות קודם שנתן הגט לידה כדאית' האי לישנא בתרומה ביטל עד שלא תרם אלא ודאי דבדבור לחוד לא מהני כן כתב בפני משה] פתר לה משום חומר הוא בעריות וכו'. ובירושלמי סוף קידושין (על מתני' מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו וכו') כתב ולית הדא פליגא על ר' יוחנן דאמר אדם מבטל שליחותו בדברים פתר לה משום חומר' דעריות. ר' יוסי בר בון שמע לה מן דבתר' וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה וכו' ולית הדא פליגא על ר"י (דמתני' משמע דוק' שעשתה מעשה הא לאו הכי אינה חוזרת משליחות) פתר לה משום חומר'. ובפ"ג מתרומות פריך ירושלמי מתני' דביטל עד שלא תרם על ר"ל ומשני תפתר כגון שאמר לו לך קבע בצפון והלך וקבע בדרום (כלומר שאמר לתרום מצפון הכרי ושינה וכו' אע"ג דליכ' קפיד' בכי האי גוונ' יכול לבטל דבור. ר"ש פ"ג מתרומות):

פסק:

[ג.] בפ"ז מאישות פסק הרמב"ם כר' יוחנן דבין הוא ובין היא יכולין לחזור בהן בתוך שלשים (וכ"כ ש"ע אה"ע סי' מ') ובפ"ד דתרומות כתב האומר לשותפו או לבן ביתו או לעבדו וכו' לתרום והלכו לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרומו אם לא שינה השליח תרומתו תרומה ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום הואיל וביטל שליחותו מקודם אינו תרומ'. כ' הראב"ד מה ראה זה המחבר שפסק כר"ל שלא העמידו בירושל' המשנה בשינה אלא לר"ל ולית הלכתא כוותיה עכ"ל. וע" כ"מ מה שכ' בשם הר"י קורקס. וטור יו"ד סי' של"א הוסיף להקשות על הרמב"ם דאם שינה השליח בלא זה בטל השליחות ע"ש. וש"ע י"ד שם פסק כרמב"ם דצריך שינה השליח וכו'. ורמ"א כ' ויש חולקין וס"ל דכל שביטל השליחות אפי' לא שינה לא הוי תרומתו תרומה. וע' רמב"ם פ"ו מגירושין שכ' שליח שנטל גט וקודם שיגיע ליד אשה חזר הבעל ואמר לו גט ששלחתי עמך בטל הוא וכו' או שאמר לאחרים גט ששלחתי לאשתי בטל הוא ה"ז בטל וכו' וכל המבטל בפני אחרים צריך שיבטל בפני שנים (והיינו כרב נחמן ור' יוחנן בגיטין ל"ג). וכ' רמב"ן בגיטין ל"ב הא דתנן בראשונה היה עושה ב"ד במקום אחר ומבטלו ופליגי ר' נחמן ור' ששת דרב נחמן סבר דמבטלו בפני שנים (וכן סבר ר' יוחנן) ור' ששת סבר בפני שלשה (וכן סובר ריש לקיש) תמהני בה אפי' בטלו בין עצמו למה לא יבטל דאי ידעינן ביה להוי ביטול וי"ל שהדין נותן ששליחות השליח כיון שבפניו היה אין מבטלין אותו שלא בפניו דלא אתי דבור שלא בפניו שהוא גרוע ומבטל דבור שהוא בפניו כענין שאמרו מילתא דעבידא באפי בי עשר' צריכי בי עשרה למישלפי והיינו נמי דאמרי' לקמן אותיבו קרי באודנייכו ואע"ג דקא מבטל ליה כיון דשמעה לא הוי בטל. ואפשר דמאן דאמר בפני שנים דינא קאמר דלא הוי ביטול כדפרישית דהוי דבר שבערוה ואינה פחותה משנים אבל למ"ד בפני ג' לומר דמעיקרא היו נוהגין בג' דחוששין לתקנת ממזרים ובא רבי גמליאל וחשש נמי לתקנת עגונות וסוגיא דמייתי לה משביעית דייקא דלר' ששת בפני שנים לא הוי ביטול עכ"ל. [ע' תו' גיטין ל"ב ע"ב ד"ה ורב נחמן משמע דבפני ב' לרב ששת ובפני א' לרב נחמן לא הוי ביטול אינו מדינא. ומתו' דף ל"ג ד"ה רבי משמע דמן הדין אינו בטל. וע' במהרש"א שם]:

[ה.] כ' הר"ן בהלכות ריש פרק האומר דדעת רמב"ן מדלא קתני ואינה מקודשת לראשון שמעינן שאם מת או גירש שני בתוך ל' חלו קדושי ראשון וכן הוא בירושלמי וכו' וכן נר' מדברי רמב"ם שכ' בפ"ז מאישות בא שני וקידש' בתוך ל' הרי זו מקודשת לשני לעולם לפי שבשעה שקידש' השני לא היתה מקודשת ותפסו בה קדושי השני ונעשית אשת איש ולאחר ל' יום כשיבאו קדושי ראשון מצאו אותה אשת איש ונמצא הראשון כמי שקידש אשת איש שאין קדושין תופסין בה עד כאן. ורשב"א חולק ואומר שכיון שקיבלה קדושי שני נתבטלו קדושי ראשון לגמרי וראיה מדאמרי' ר' יוחנן אמר חוזרת וכו' ובודאי דכשחזר' בה בדבור פקעי קדושי ראשון לגמרי דכ"ש דכשפשטה ידה וקיבלה קדושין משני דהוי ביטול אלים טפי ע"י מעשה דאמרי' דאתי מעשה ומבטל דבור דהיכי נימא דלר"ל לא עדיף דבור כמעשה ולר"י עדיף דבור טפי ממעש' הא ודאי לא אפשר. ואין זו אצלי ראיה דנהי דמעשה ודאי עדיף טפי מדבור היינו למה שהמעשה מוכיח אבל ליותר מכן ודאי אי אפשר ולפיכך נהי דכשחזרה בה בטלין קדושין הראשונים לגמרי לפי שחזרה בהן בפירוש אעפ"כ כשקיבלה קדושין משני סובר הירושלמי שאין מעשה שלה מוכיח לחזור מקדושי ראשון לגמרי אלא עדיין דעת' שאם יהי' אפשר להם לחול שיחולו דהא בגמ' לקמן סברינן אליבי' דשמואל מעיקרא טפי מהא דכי אמרי' מקודשת לשני דוקא עד ל' יום אבל לאחר ל' פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון ואע"ג דלא סלקא היינו בחייו של שני אבל אם מת אפשר דחיילי קדושי ראשון דמ"מ משמע שאין הדבר פשוט שתהא קבלת קדושי שני חזרה גמור' מקדושי ראשון. עכ"ל הר"ן. ומהרימ"ט ר"פ האומר כ' וז"ל. והר"ם ז"ל כ' דכי קבלה קדושין מאחר כבר חזרה בה מקדושי ראשון ואפי' ר"ל מודה הוא דאם קיבלה קדושין מאחר דאתי מעש' ומבטל דבור כדמתרץ בשתרם בעל הבית את כריו ע"כ דבריו ומ"ש ואפי' לר"ל וכו' בשקיבל' קדושין חשיב מעשה ק' מנ"ל לר"ל אם מת או גירש לא חיילי קדושי ראשון כיון דמשכח רווחא לחול ולא דמי לתרם בעל הבית את כריו דאין אחר הרמה כלום ואין מקום להרמתו של שליח שתחול אחר שתרם בעל הבית ואדרב' משמע דטעמא דר"ל הכא לפי שע"י קדושי השני לא מצאו קדושי ראשון מקום לחול דאל"כ מאחר שאינ' יכולה לחזור בה היאך יחולו קדושי שני שקדשה והלא אין קדושין אלא מרצונ' ואין רצונ' כלום שהרי אינה יכול' לחזור בה ומ"ט חשיב להו מעש' הא לא חשיב קדושין מעשה אלא לפי שהוא סבר שנעש' מעשה על ידו ועונשין ע"י כמו תרומה דחשיב מעשה אע"פ שנעש' בדבור ובמחשבה כדכתבו תוס' וכו' משום דבדבורו חל עליה שם תרומה מיהו בלא רצון המתקדשת לא מתסרה ומאי מייתי ר"ל ראיה מכל הכלים שאין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה אותו שינוי בידו לעשות אבל זו אין בידה להתקדש לאחר ולחזור בה מחדושי ראשון אלא משמע דטעמ' דר"ל היינו דקדושי קמאי מתלי תל וקיימו כי משכחי רווחא חיילי דחזרה לא סגי דאכתי משכחי רווחא לבסוף לחול אבל אם מתקדש' דכי מטו ל' יום לא משכח רווחא למיחל הא אם מת וכו' דמשכחי רווחא חייל. ומיהו איכא למימר דאע"ג דלר"ל הכי הוא משום דליתא בחזר' מ"מ לר"י דאית' בחזרה ויכול' לחזור בה ע"י דבור ועקרי קדושי ראשון כ"ש בקבלת קדושין עקרה לגמרי:

[ו.] וריטב"א כ' (על הא דאמר לא בא אחר וקידש' וחזר') היינו בפני שנים אבל בינה לבין עצמה לאו חזרה היא ואפי' שמענוה מאחורי הגדר שחוזרת בה ומחשב' גרידתא חשיבא וכן הדין בכל דבר שצריך חזרה והיינו דבעינן בביטול הגט ב' או ג' וכו'. ועל הא דאמרי' שאני נתינת מעות וכו' קס"ד משום דעבד מעשה בהדי דבור ולהכי אקשי לי' מהשולח גט והדר פריש לה דשאני התם דכל כמה וכו' פי' ואנן הכי קאמרינן דשאני נתינת מעות שכל מעשה קדושין עשוי ולא מחוסר מעשה דאי לא הדרי בהו ממילא חיילי קדושין לאחר ל' משא"כ בהשולח לתרום ובהשולח גט שהוא מחוסר המעש' שעד שיתרום זה וכו' אין כאן שום דבר. והא דפריך מהשולח גט ופריק שאני התם אומר מורי נראה דבדין הוא דמצי לשנוי לי' דשאני ביטול שלוחות בפניו של שליח דכיון שהוא אומר לו שאינו רוצה בשליחותו האיך יעשנו בע"כ ומאיזה טעם לא יוכל הלה לחזור בו ובמה זכה השליח ואינו דומה לחזרת קדושין שיש הפסד איש ש הודית לו בקדושיו וחוזרת בו שלא בפניו ולא נהירא דאם אית' האיך אסקי' לר"ל בלישנ' בתרא מהאי מתני' בתיובת' ולא מתרץ הכי אלא ודאי דלא שאני לן בין הכא לחוזר בפני עדים אלא דהכא עדיפא מינה שני לן דאפי' למאי דקי"ל כרבנן דבטלו שלא בפניו מבוטל אפי' בפני שנים דאתי דיבור ומבטל דיבור לא דמי דהתם מחוסר מעשה הכא אינו מחוסר מעשה עכ"ל. ועל הא דאפרי' קשה הלכתא אהלכת' וכו' והתם קי"ל כרב נחמן דאמר במי שאומר גט שנתתי לך בטל הוא שביטל שליחותו שאם רצה חוזר ומגרש בגט ההוא אע"פ שביטלו אלמא לא אתי דיבור דביטול הגט ומבטל דבור ראשון שאמר לעדים לכתבו ולחתמו כראוי. וקשיא לן למאי דקס"ד השתא דטעמא דר"נ משום דלא אתי דבור ומבטל דבור לפרוך ליה ממתני' דהשולח גט וכו' ה"ז בטל אלמא אתי דבור ומבטל דבור והנכון דמתני' לא קשיא לר"ל דאמר לך שאני התם דהוי דבור ודבור גרידא וכו' משא"כ בזו דדיבורא קמא שאמר לעדים לכתוב ולחתום דבור דאית ביה מעשה שהרי כבר כתבוהו וחתמוהו כראוי. ודמי לנתינת מעות ליד אשה. א"נ דאמר לך דמתני' שאני שבטלו בפני השליח דלא סגי דלא ביטל כדכתיבנא לעיל ואע"ג דקי"ל ביטלו שלא בפניו מבוטל התם שביטלו בפני ב"ד שכח ב"ד מיופה כדאיתא בירושלמי. מורי ני' עכ"ל:

[ז.] בתשו' הרא"ש כלל מ"ו סי' ב' כתב מי שגירש את אשתו על תנאי אם לא יבא עד זמן פלוני שיהא גט ובתוך הזמן ביטל התנאי יראה לי שמותר להנשא לאלתר כי בביטול התנאי חל הגט למפרע משעת נתינה כאלו הגיע זמן התנאי ונתקיים וכן מוכח בגיטין דף ע"ד כל היכא שאין התנאי בתחלת' לצער האשה מחילת התנאי הוי כקיומו ולבסוף מסיק דמילת' דפשיט' הוא דאתי דבור ומבטל דבור לקיים המעש' דהא ר"י סבר דבור מבטל דבור אע"ג דאיכא מעשה נתינת מעות כ"ש דבור האחרון יבטל דבור של התנאי לקיים מעשה נתינת הגט. ע"ש שהאריך. וע' בר"ן פ' המדיר שהאריך בדין ביטול התנאי וכ' בשם הראב"ד דכל תנאי שאינו מתכוין להנאתו אלא לצער את חברו בדוקא מתנה אותו אבל תנאי שהוא להנאתו אין דעתו שיתקיים אלא אם הוא מקפיד. והרשב"א חולק ואומר דדוקא בתנאים של ממון הוא שיכול למחול מטעם הריני כאלו התקבלתי. ע"ש:

תוכן העניינים

כסף נבחר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה