כסף נבחר חלק א· רבי ברוך בענט גאיטיין
אות א (כלל יב) אין מבטלין איסור לכתחלה
[א.] תרומות פ"ה משנה ט' סאה תרומ' שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין בשוגג מותר במזיד אסור. כ' הרא"ש הא דאמרי' (ביצה ד') תנן אין מבטלין איסור לכתחל' אין לשון זה שנוי בשום מקום אלא ממתני' דהכ' דייק לה. ירושלמי בשם ר' יוחנן כל איסורין שריבה עליהן בשוגג מותר במזיד אסור ולא מתני' היא וכו' מתני' בתרומ' אתא מימר לן אפי' בשאר דברים. אמר ר' אלעזר כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמ' את הטהור עכ"ל:
[ב.] ביצה ד' אמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור בי"ט מרבה עליהן עצים מוכנין ומסיקן והא קמהפך באיסור' כיון דרובה דהיתיר' נינהו כי קא מהפך בהיתר' קא מהפך (וע' רשב"א שכ' לא מתורת ביטול נגעו בה דכל שהוא בעין וניכר בשעת תשמישו אינו בטל אלא הכא אינו צריך לבטל אלא צריך רוב כדי שלא יראה כמטלטל את האיסו' אלא כמטלטל ההיתר וטלטול איסור כטלטול מן הצד וכו' וכ"כ בחדושיו שבת כ"ט ע"ש) והא קמבטל איסור' לכתחלה ותנן אין מבטלין וכו' (והא קמבטל איסור בידים וכו' דאף על גב דאיסור בטל ברוב' ה"מ היכא דאערב ממיל' אבל לערובי ולבטולי בידים אסור דהכי תנן במסכת תרומות סאה תרומה וכו') ה"מ בדאוריית' (כגון תרומ') אבל בדרבנן (כגון מוקצה דהכא) מבטלין כ' תוס' וא"ת לעיל גבי עגול דהוי תרומה דרבנן יוסיף עליו ויבטל. וי"ל דהא דאמר דרבנן מבטלין היינו בדבר שעיקרו דרבנן כגון מוקצה דעיקרו אינו אלא מדרבנן אבל בדבר שעיקרו דאוריית' כגון תרומה דאיכ' דגן תירוש ויצהר אפי' במקום שאינו אלא דרבנן כגון תרומו' שאר פירות אין מבטלין. וכן משמע (חולין צ"ח) גבי ההוא פלג' דזיתא דתרב' דנפל לדיקול' סבר רב אשי לשעורינהו בתלתין פלגא דזית' א"ל אבוה אל תזלזל בשיעורין וכו' ואין מבטלין ואמאי לא הוסיף עליהן עד ששים כדי לבטל אותן אלא ש"מ כיון דעיקר איסורו דאוריית' כגון היכא דאיכ' כזית ה"נ היכ' דליכ' כזית וליכ' אלא איסור דרבנן אין מבטלין עכ"ל. ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל מא"ל. ה"מ היכ' דאית' לאיסור' בעינ' הכא מקלי קלי איסור'. כ' הרא"ש הא דמשני הש"ס דמדרבנן מבטלין ה"מ היכא דמקלי קלי איסור' כמו עצים וכו' אבל בעלמ' אפילו בדרבנן ואפי' אין מתירין אין מבטלין:
[ג.] פסחים דף ל' אמר רב קדרות בפסח ישברו ואמאי לשהנהו אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן גזרה דלמ' אתי למיעבד במינו. כ' תוס' תימא לר"י נהי דס"ל דטעם חמץ בקדרה חשיב משהו שאין רגילים להשתמש הרבה ביחד מ"מ הא אין מבטלין איסור לכתחלה ואפי' איסור דרבנן אין מבטלין דאל"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן שאסרו עד ששים הואיל שיכול להוסיף ולבטל האיסור. ומפרש הר' יוסף הואיל ואיכ' תרתי לריעות' נותן טעם לפגם ומשהו שלא במינו כה"ג מבטלין. ור"י מפרש כיון שהקדרות של חרס הן ואם יהיו אסורין אין להם תקנה חשיב דיעבד ואע"ג דלענין איסו' קדרה שאינו ב"י אסרינן לה אע"פ שאין לה תקנה משום דהתם בלע איסור הרבה אבל הכא ליכ' אלא משהו והואיל ושלא במינו הוא יכול לבטלו וכדיעבד דמי עכ"ל. ור"ן כתב וי"ל דאפשר בחמץ וכיוצ' בו דכי אשתמש בהיתר' אשתמש והשתא ליתא לאיסור' בעינ' הקילו לבטל לכתחלה: [ד.] ע"ז דף ל"ג ע"ב איבעי' להו מהו לתת לתוכו שכר (לתוך כלי שהי' בו יין נסך) רב נחמן ורב יהודה אסרי ורב שרי (דמבטל כח היין. כ' הר"ן מהא שמעינן דמים של מלוי וערוי מותרים בשתיי' והקשה הרשב"א אם כן מצינו שמבטלין לכתחלה שהרי נותנין מים או שכר בכל זה לבטל טעם היין והמים והכלים מותרין. ותירץ הר"י שבניעת היין אינה אלא משהו וכיון דאי אפשר לבא לידי נתינת טטם מבטלין לכתחלה. וכן כתב הראב"ד דמהא שמעינן דמבטלין איסור משהו לכתחלה ואפי' בשאר איסורין כגון טיפת חלב שנפלה לתוך הקדרה ודוק' כשאיסור נפל שם הוי משהו וכו' או שנפל בכלי שאין מבשלין בו אלא בישול מרובה אבל אם נפל בכלי שאפשר ליתן בתוכו תבשיל מועט אסור לבטלו. ולי נר' שאין מכאן ראי' לפי שהכשר מים של מלוי אינו מטעם שמפליט הכלי מהיין ובולעים איסורו שלא מצינו שהצונן יפליט אלא מפני שמפיגין טעם היין הנבלע בכלי ומבטלין טעמ' ולא שמערבין אותו עם ההיתר אלא כאלו שורפין אותו במקומו ועוד שאפי' תאמר שמערבין אותו עם ההיתר לא נאסר לבטל אלא למי שמכוין לבטל כדי ליהנות ממנו הא לאו הכי לא שאם לא תאמר כן א"כ איך הכשירה תור' למ"ד אין מבטלין איסור הוא דאוריית' כלי מדין בהגעלה בבני יומ' והרי הוא מבטל איסור בלוע במים שהוא מנעיל אותן אלא ודאי לא אמרו אין מבטלין אלא במתכוין לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי עכ"ל. (וע' שער המלך פט"ו ממאכלות דכתב דמשמע מתוס' פסחי' ל' ד"ה ולשהנהו דל"ל האי סבר'. א"כ קשה על הר"ן בפסחי' דמקשה נמי קושית התוס' בפסחים. ולפי דבריו כאן לא קשה מידי ע"ש):
[ה.] גיטין דף ל"ד תני' נפלו ונתפצעו (אגוזי פרך אין בטלין אפילו באלף מפני חשיבותן ואם אגוזי פרך של ערלה נפלו בהיתר ואח"כ נתפצעו) אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו (אחד שפצען שוגג דלא נתכוין כדי לבטל חשיבותן ולהעלותם באחד ומאתים בין שפצע במזיד שנתכוין לכך לא יעלו דקניס ר"מ ור"י שוגג אטו מזיד) ר' יוסי ור"ש אומרים בשוגג יעלו במזיד לא יעלו. ופריך הש"ס התם והא הכא דמדאוריית' חד בתרי בטיל ורבנן היא דגזור וקא קניס ר' יהודה [ולעיל אמר בדרבנן לא קניס ר' יהודה שוגג אטו מזיד] החם היינו טעמ' דר' יהודה משום דאתי לאערומי (ולהתכוין ויאמר שוגג הייתי ולא נתכוונתי כדי להעלותו) כ' תוס' תימא דתני בירושלמי פ' בתר' דערלה נפלו ואח"כ נתפצעו בין שוגג בין מזיד לא יעלו דברי רבי מאיר ור"י אומר בין שוגג בין מזיד יעלו ור' יוסי אומר בשוגג יעלו במזיד לא יעלו. טעמ' דר"מ קניס שוגג אטו מזיד. טעמ' דר' יוסי כדאמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל איסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור. טעמ' דר' יהודה משום דכבר קנסו בידו פירש כבר נתקלקל פירותיו בשעת פציעה עכ"ל:
[ו.] חולין דף צ"ח אמר ר"י בן לוי משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בששים וכו' ושניהם לא למדוה (בין מ"ד כל איסורין בק'. ובין למ"ד בס') אלא מזרוע בשלה דכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וכו' (והזרוע מניפין אותו ואסור לזרים ושלמים נאכל לבעלים) ומי ילפי' מיניה והתניא זהו היתר הבא מכלל איסור (זהו היתר הניתר מכלל איסור שהרי בלע איל מן הזרוע והתירו לך הכתוב) זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורין שבתורה. אמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודה דאמר מב"מ לא בטיל קמ"ל דהכ' בטיל ולגמר מיניה גלי רחמנ' ולקח מדם הפר וכו' מאי חזית דגמרי' מהאיך וכו' ליגמר מהאי חידוש הוא (דלכתחל' הותר לבטל איסור). כתבו תוס' ד"ה לאו למעוטי וכו' וא"ת ומאי קושי' דלמ' היינו דוק' לענין שאין מבטלין איסור לכתחל' והכ' שרי. וי"ל דלשון זו היתר הבא מכלל איסור משמע מכלל דבר האסור באכילה עכ"ל. ורשב"א כ' בשם תוס' דמדאוריית' מבטלין הא דאמרי' אין מבטלין מדרבנן אמרי' והא דאמרי' חידוש הוא ה"ק חדוש הוא שחדש' בו תורה שמצוה לבטלו מה שאין כן בשאר איסורין דמ"מ גנאי הוא לבטל איסור לכתחל' וכאן מצוה וכו' ומ"מ דעת הראב"ד באיסור משהו שלו דאין מבטלין איסור לכתחל' מדינ' דאוריית' אמרו מדקאמר הכא וחדוש הוא דע דנוכל לומר אף דס"ל לרשב"א וראב"ד דמדאורי' אסור לבטל איסור לכתחלה ה"מ כשנוטל האיסור בעין ומבטלו לכתחלה. אבל אם כבר נפל להיתר אלא שאין בהיתר שיעור לבטל האיסור מודה הראב"ד דאינו אסור אלא מדרבנן גזרה שמא יטול האיסור ויערבו לכתחל' כדי לבטלו. כיון שאינו עושה אלא כדי להציל את ההיתר] ומיהו היכא דעבר ובטלו מדאוריית' בטיל אפי' במזיד ומדרבנן במזיד לא בטל. (ולא דמי לכל מלת' דא"ר ל"ת אי עבד לא מהני דהא אם נתבטל ממיל' מותר כמו שחילקו תוס' בתמורה גבי צרם אזן בכור. כ"כ פר"ח י"ד סי' ס"ה. ועיין מה שהקשה שם על הריב"ש בתשוב' שמשמע מדבריו שאסור מן התור' כשבטלו במזיד לדע' זו. ועיין שעה"מ פט"ו ממ"א שהקש' לדעת תוס' מהא דאמרי' חולין ק"מ אמר רנב"י למעוטי צפורי עיר הנדחת (הא דכתיב גבי מצורע ולקח שתי צפרים חיות טהורות אתי למעט צפורי וכו') למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה (להי מינייהו איצטריך קרא פשיט' דשל עיר הנדחת לאו בר שילוח דלא אמרה שלח לתקלה דממון עיר הנדחת אסור ואם ישלחנה יהיו בני אדם צדין אותה לאחר זמן) וכו' והא ודאי אם שלחוה ליכ' איסור משום דאזלינן בתר רוב ואפ"ה לשלחה לא איצטריך קרא למעט וכו' הרי דלערב איסור בידים אסור מן התורה. וכן הוכיח מזה מש"ל פ"ז ממעילה דאסור לבטל בידי' מהתורה עכ"ל שער המלך):
[פסק]:
[ז.] בפ' ט"ו ממאכלות כ' הרמב"ם אסור לבטל איסור של תורה לכתחלה ואם בטל ה"ז מותר ואעפ"כ קנסו אותו חכמים ואסרו הכל ויראה לי שכיון שהוא קנס אין אוסרין התערובות זו אלא על זה העובר שבטל האיסו' אבל לאחרים הכל מותר (ועוד מוסיף בשם הרמב"ם או למי שכוון לבטל בשבילו. וגם הרשב"א כ"כ בשם הרמב"ם וראב"ד ואע"ג שרמב"ם לא כ"כ בפירוש למדו כן כיון דטעם כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים. א"נ דלמ' אתי למימר לכותי או לעבד שיבטלנו הלכך קנסינן ליה. כסף משנה) אבל באיסור דרבנן כגון חלב שנפל לקדרה שיש בו בשר עוף מרבין עלה. כ' כ"מ משמע דלא ס"ל כתוס' בביצה ע"ש. ולא כרא"ש שם (ועי' רשב"א בת"ה באיסור של דבריהם שאין לו עיקר בדאוריית' כגון גבינת כותים י"א שמותר לערבם לכתחלה כתרומת ח"ל. וי"א דאסור אלא להוסיף מותר וכן דעתו נוטה ע"ש) ובש"ע י"ד סי' צ"ט פסק המחבר כרמב"ם דאיסור דרבנן מרבה עליו וכו' אבל לערבם בידים אסור (וכן דעת הרשב"א חוץ מתרומת חוץ לארץ דמותר לערבה לכתחלה ולבטלה ברוב כמ"ש רמב"ם פי"ג מתרומת) ורמ"א פסק כרא"ש דאסור לבטל או להוסיף באיסור דרבנן וש"כ הקשה על המחבר דהכא כ' בסתם דאיסו' דרבנן מותר להוסיף ולבטל ובא"ח סי' תרע"ז כתב מותר שמן שבנר חנוכה שנתערב בשמן אחר ואין ס' לבטלו יש מי שאומר שאין להוסיף עליו ולבטל. והרי חנוכה דרבנן. ומטעם דהוקצה למצותו דחמיר ליכ' למימר דהאי יש מי שאומר הוא מהר"ם רוטנבורג. ואיהו לא ס"ל לחלק בהכי וכו' עכ"ל. ומג"א תירץ משום דהוי דשל"מ לכך החמיר ע"ש. ועוד כתב שם ש"ע ואם במזיד אסור למבטל עצמו אם הוא שלו וכן למי שנתבטל בשבילו וכ' הש"כ משמע דאם לא היה שלו וגם לא נתכוין לבטל בשביל עצמו שרי לדידיה וכו' דכיון דלא שרי למי שנתכוין לבטל וכו' לא אהני מעשיו הרעים וכו' עכ"ל. וכתב רמ"א ואסורין למכרו ג"כ לישראל אחר שלא יהנו ממה שבטלו ואע"ג דהאיסור עצמו מותר בהנאה מ"מ הי' אסור באכילה ועתה הוא נהנה בתוספת זה להתיר אף באכילה הלכך צריך לתנו לאחר בחנם. או"ה. (ולי נר' דדוק' כשהישראל לוקח ביוקר מהכותי וכו' ע"כ). אבל לשאר כל אדם מותר. וכ' רש"ל הא דאסור למי שנתבטל בשבילו היינו שידע וניח' ליה אע"פ שלא צוה אבל אם לא ידע שרי דהוא שוגג. ובמקום האסור לו אסור גם כן לבני ביתו רש"ל עכ"ל ט"ז). וכ' הרמ"א ודוק' כשנתערב יבש ביבש וכו' אבל חתיכה שבלעה איסור לא מהני שנתוסף אח"כ ההיתר דהא אמרי' ביה חתיכה נעשה נבלה. ויש אומרים דאפילו במקום דלא אמרינן חתיכה נעשה נבל' לא מהני ההיתר לבטל אלא אם נתוסף קודם שנודע התערובות אבל אם נודע התערובות קודם לא מהני מה שנתוסף אח"כ וכו'. וש"כ הכריח בראיות עצומות דאין חילוק בין נודע וכו' אלא בין שוגג למזיד ע"ש:
[ח.] כ' רשב"א בתשובה סימן תס"ג כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר ואע"פ שטחנן מזיד נקרא שוגג לענין ביטול ולא נתכוין לבטל אלא ליטחן ולאכול וכדאיתא בירושלמי (על מתני' פ"ה מתרומות סאה תרומה שנפלה לק' וכו' נפלה לפחות מק' וטחנן והותירו אם ידוע שהחטין של חולין יפות משל תרומה מותר) אף טוחן לכתחל' ומותר. (וכן סובר הרא"ש כי הלשון הזה שהבאתי הוא לשון הרא"ש בשאלה שכ' לרשב"א ורשב"א קילס דבריו) וכ"כ הטור או"ח סי' תנ"ג וע' פר"ח שם. וכ"כ ב"י סימן פ"ד בי"ד בשם א"ח על דבש שנפלו בו נמלים שמותר לחמם שאין כוונתו אלא לתקן הדבש. וכ"פ בש"ע שם. וט"ז י"ד סי' קל"ז ס"ק ד' כ' כי אמרינן היכא דאין כוונתו לבטל מותר דוק' היכ' דאי אפשר בענין אחר אבל היכ' דאפשר לתקן בלי ביטול איסור אסור ע"ש ומב"ח וש"כ שם נר' דפליגי ע"ז ע"ש בש"כ: [ט.] כ' הרמב"ם פ"ה דתרומות דין ח' אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד. כ' כ"מ משנה תרומות פ"ב אין תורמין מן הטמ' על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה ומזיד לא עשה כלום וכן בן לוי שהי' לו מעשר טבלו הי' מפריש עליו שוגג מה שעשה עשוי ומזיד לא עשה כלום. ר' יהודה אומר אם הי' יודע בו בתחלה אע"פ שהוא שוגג לא עשה כלום וכ' הרמב"ם בפי' המשנה ואמר ר' יהודה לא יהי' בכאן שוגג אלא כשלא ידע כלל כי זה המעשר טבל אבל אם ידע שהוא טבל ואח"כ שכח והוציא ממנו התרומה וכוונתו שלא הי' טבל ואח"כ נזכר שהוא טבל לא עשה כלום ואין הלכה כר"י עכ"ל שם. וכאן פסק כר"י ואפשר שהטעם משום דאמרי' בירושלמי תני משום ר' יוסי אם תרם מן הטמא על הטהור בין שוגג בין מזיד מה שעשה עשוי ר' פנחס בעי קומי ר' ייסא עד כדון קסבור שהן טהורים היה יודע שהם טמאים וסבור שמותר לתרום מן הטמא על הטהור א"ל יאות רבי סבר כר' יהודה ברם כר' יוסי היא הדא היא הדא ומפרש רבינו דה"ק יפה אתה אומר שהלכה כר' יהודה עכ"ל (ואין ראי' מהאי משנה דר' יהודה לא מיירי מטועה בדין אלא שמחלק בין נודע לו בתחלה או לא. והטעם דהוי כקרוב למזיד כמ"ש הר"ש שם אבל אם טעה בדין. זה הוציא מירושלמי עיין פרי מגדים סי' צ"ט. ומהא איכ' ראי' למ"ש רמ"א בשם או"ה דבנודע אסור. דסובר או"ה מדפסק הרמב"ם אם ידע ושגג וכו' הוי כמזיד וזה דמי לדברי ר' יהודה כמ"ש כ"מ א"כ בודאי פסקינן כר' יהודה דחילוק יש בין נודע ללא נודע ושכחה שהוא קרוב למזיד כן נראה לי). אמנם בתוס' בכורות כ"ג ד"ה סבר כתב ושמא הא חשיב שוגג כשסובר שמותר לבטל. וכתב מש"ל פט"ו ממ"א נר' שדין של רבינו בפ"ה מתרומות סותר למ"ש התוס' וצ"ע עכ"ל. (ויש לתמוה על הט"ז בי"ד סימן צ"ט דהסכים לדברי תוס' ולא הזכיר דעת הרמב"ם שחולק): [י] כ' הט"ו בא"ח סי' תרכ"ו גבי הא דצריך שישפיל הענפים של אלו ויערבם עם הסכך וכו' והקשו הא אין מבטלין וכו' ותי' הב"ח בשם המרדכי הארוך והאגודה דקודם י"ט שאינו איסור עדיין ניתקן. ועוד דהא אין מבטלין הוא מדרבנן וה"מ במקום שנהנה אבל מצות לאו ליהנות ניתנו עכ"ל כ' הט"ז מזה למדנו בתערובות חמץ קודם פסח בלח בלח ואין שם ס' שיכול להרבות עליו ואפי' לכתחלה כיון שהוא קודם האיסור עכ"ל. ומ"א שם כ' בשם הר"ן אע"ג דאיסור שיכול להסירו אינו בטל מ"מ הכא אגמרי' למשה בפלג' סגי דפרוץ כעומד מותר אלא דהכ' כיון שהן מעורבין בעי רובא עכ"ל. וא"כ אין כאן מבטל איסור. עכ"ל מ"א:
[יא.] כתב מ"א בסי' תמ"ז בשם תשו' צמח צדק יין לבן שהוכהה מראיתו ורוצים לתקנו שמשימין לתוכו חלב בהמה וחלב חטה פחות מס' אסור דגזרי' שמא יבא לשתות ממנו עם בשר או שמא ישתה ממנו בפסח. ואע"פ שנתבטל בששים מ"מ הוי לי' מבטל איסור לכתחלה ועוד דיש לחוש שמא ישאר קצת מהחלב חטה בעין עכ"ל וכ' מ"א כיון שאין כוונתו לערבו כדי לשתותו בפסח או לשתות עם בשר א"כ לא הוי מבטל איסור דאין כוונתו אלא לתקן היין. וכ"כ י"ד סי' פ"ד גבי דבש בנפלו נמלים לתוכו עכ"ל. ומנחת יעקב כלל ס' ס"ק א' כ' שאני גבי דבש דבשעה שמחמם הדבש אינו חפץ כלל בתולעים וטעמם. רק שחפץ בדבש עצמו משא"כ כאן כשנותן החלב לתוך היין הוא חפץ חלב עצמו להשים תוך היין א"כ שפיר מקרי מבטל איסור לכתחלה עכ"ל. ועיין במהרימ"ט סי' י"ח בחלק י"ד כשנתערב היתר בהיתר לא מקרי מבטל איסור לכתחלה. ובצ"צ סי' פ' כתב דבכה"ג כיון דסופו לאכול עם בשר אע"ג דהשת' היתר היא בכלל אין מבטלין איסור לכתחלה ע"ש. עיין מסכת' כלאים פ"ב על מתני' כל סאה שיש בו ממין אחר אחר ימעט. כ' תוס' י"ט בשם ירושלמי כיצד ימעט או יוסיף על סאה וכו' לא כן אמר ר"י כל האסורין שריבה עליהן וכו' מזיד אסור תמן את מרבה לבטל איסור תורה וכה את מרבה לבטל מפני מראית עין: