כסף משנה על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין· רבנו יוסף קארו [מרן הבית יוסף]
פרק ז
הלכה א
בראשי חדשים מקריבין מוסף ראש החדש אחר תמיד של שחר. כסדר מערכה שסידר אביי בפרק ג' דיומא (דף ל"ג) תמידין קודמין למוספין:
הלכה ב
מעשה כל העולות אחד הוא וכו' כמעשה החטאת הנאכלת שביארנו. בפ"ו ופ"ז מהלכות מעשה הקרבנות:
הלכה ג
ביום שני של פסח וכו' כמו שביארנו. בפי"ב מהלכות הנזכרות:
הלכה ד
ומ"ש וזמנו קבוע לפיכך דוחה את השבת ואת הטומאה. משנה בפ"ב דתמורה (דף י"ד) ואיתא בפ' רבי ישמעאל (מנחות ע"ב:):
הלכה ה
אין מביאין מנחה זו אלא מא"י וכו' עד יביאו מן היבש. משנה במנחות פרק כל קרבנות הצבור (דף פ"ה:) וקצתו בת"כ:
הלכה י
דרכן היה להביא משדות שבדרום. במנחות שם (דף פ"ה) והטעם מפני שבהם חמה זורחת כל היום.
ומ"ש היה נר חצי השדה וכו'. שם:
הלכה יא
עומר זה מן השעורים היה בא וכו'. במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ח) ופרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ד):
וכיצד היה נעשה וכו' עד מפני הטועים. משנה במנחות פרק ר"י (דף ס"ה):
הלכה יב
קצרוהו ונתנוהו בקופות וכו' עד כשיירי כל המנחות. גם זה משנה שם (דף ס"ו).
ומ"ש כמו שביארנו. הוא בפ"ג מהל' ביכורים ופרק י"ג מהלכות מעשר ראשון:
ואימתי קומצין אותו לאחר שמקריבים מוסף היום. משום דתדיר קודם.
ומ"ש וכבש העולה בסוף הוריות (דף י"ג) עומר קדם לכבש הבא עמו:
הלכה יד
(יג-יד) אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה וכו' עד אלא יניחם צבתים צבתים. משנה במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ע״א):
ומ"ש קודם לקצירת העומר. יש לתמוה דבגמרא משמע דקודם הבאת העומר קאמר:
הלכה טו
ומה שאמר תבואה שלא הביאה שליש וכו'. פלוגתא דתנאי שם ופסק כר' יהודה דאמר אימתי אינו אלא לפרש דברי תנא קמא:
הלכה יז
כבר ביארנו. פ"ז מאיסורי מזבח:
שאין מביאין מנחות וכו'. ג"ז משנה שם (דף ס"ח ע"ב):
הלכה יח
וכל המקריב מנחה מן החדש תחלה מברך שהחיינו. הכי משמע בהא דתניא בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז:) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו ודלא כפירש״י והתוספות:
הלכה יט
תבואה שזרעה אחר שקרב העומר וכו'. כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והוא במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ח ע״ב) בעיא דלא איפשיטא:
הלכה כ
וכן תבואה שהיתה בקרקע וחנטו עליה וכו'. גם זה שם בעיא דלא איפשיטא:
הלכה כא
והקוצר קודם קצירת העומר אינו לוקה והקציר כשר:
הלכה כב
מ״ע לספור שבע שבתות תמימות וכו' עד מליל ט״ז בניסן. במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ו):
שכח ולא מנה בלילה מונה ביום. כן כתב בה"ג.
הלכה כג
ואין מונין אלא מעומד וכו'. כתב הר"י בן גיאת שזה קבלה מפי רבותינו ואסמכוה אקרא דבקמה קרי ביה בקומה. ובזוהר פרשת תצוה כתב סוד הדבר למה צריך למנות מעומד:
הלכה כד
מצוה זו על כל איש מישראל. בפרק ר' ישמעאל תנו רבנן וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד.
ומ״ש בכל מקום ובכל זמן. דעת רבינו שאף בזמן הזה היא מצוה מן התורה ובפרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ז) אמרינן אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי [רבנן] דבי רב אשי מני יומי ומני שבועי אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש [הוא]. ופירש״י ולא מני שבועי אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא הילכך ביומי סגי עכ״ל. ומשמע דאביי ורב אשי נמי סברי דזכר למקדש בעלמא הוא ואפ״ה מצוה למימני שבועי. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דאי הוה סבירא להו דזכר למקדש בעלמא הוא לא הוו מצרכי למימני שבועי ומשום דסבירא ליה דגם בזמן הזה מצוה מן התורה מצרכי למימני שבועי ופסק כוותייהו וכ״כ הר״ן לדעת רבינו.
ומ"ש ונשים ועבדים פטורין ממנה. משום דמצות עשה שהזמן גרמא הוא:
הלכה כה
וצריך לברך בכל לילה וכו'. פשוט הוא שמברכין עליה כדרך שמברכין על כל המצות.
ומה שכתב מנה ולא בירך יצא וכו'. פשוט הוא דברכות אינם מעכבות: