כסף משנה על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין· רבנו יוסף קארו [מרן הבית יוסף]
פרק ב · הלכה ז
כל סרסור שהודיע ללוקח וכו'. כתב הראב"ד כשהפקידו לו לא א"ל כלום וכו'. כוונת הראב"ד במ"ש שהפקידו אצלו היינו לומר שהפקידו אצלו למכרו דאל"כ מי נתן לו רשות לנפקד למכור הפקדון אבל מ"ש ואם א"ל מכור לי חפץ זה בכמה שתמצא וכו' קשה אם היה החפץ שוה ק' והלך ומכרו בנ' וכי יעלה על הדעת שבשביל שאמר לו מכור בכמה שתמצא שהמכר יהיה קיים ודאי לא נתכוון לומר לו בכמה שתמצא אלא מעט פחות מעט יתר אבל דברי רבינו ברורים שהנותן חפץ לסרסור למכור סתם או הוא נותן לו ואחר כך בא הסרסור ואומר לבד זה מצאתי ופסק רבינו שהמוכר יכול לבטל המקח כיון שלא נתן לו רשות למכור בכך וכך ונ"ל לדעת רבינו שאע"פ שהמוכר יכול לבטלו אין הלוקח יכול לבטלו אם המוכר רצה לקיים המקח מאחר שקנה הלוקח באחד מדרכי הקניין אינו יכול לחזור בו:
וכן סרסור וכו'. האי וכן ט״ס הוא וצריך למחוק וכן ולכתוב במקומו כל וכן הוא בספרים המדוייקים והדין הוא משנה בבתרא פרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ז) נשברה החבית נשברה לסרסור ומפרש רבינו כתוספות שכתבו שהיה סרסור שניהם ומדד להם כדרך כל סרסורין שמודדין בשכר שנותנין להם ונשברה החבית ע״י מדידה נשברה לסרסור וכגון שלא היה מחמת אונס אלא ע״י שלא נזהר יפה במדידה: