כסף משנה על משנה תורה, הלכות שבת· רבנו יוסף קארו [מרן הבית יוסף]
פרק כא · הלכה ג
נשים המשחקות באגוזים וכו'. כתב רבינו ירוחם לדברי הפוסקים כרבה מותר לשחוק באגוזים ע''ג מחצלת דליכא אשוויי גומות וכ''כ הרמב''ם ולא גזרינן שמא ישחוק בהם ע''ג קרקע דא''כ הויא גזירה לגזירה עכ''ל. ואני לא מצאתי כן בדברי רבינו בפירוש אבל יש לדקדק ממ''ש בסמוך שהתיר לכבד קרקע המרוצף ולא גזר אטו שאינו מרוצף:
וממ''ש רבינו שטעם האיסור הוא משום אשוויי גומות וכן ממה שכתב בסמוך שמותר למלאת בגלגל מבור שבחצר וכתב שטעם האיסור כשאינו בחצר הוא משום שמא ימלא לגנתו ולחרבתו ובפ' כ''ד גבי משמר פירותיו כתב שהטעם שלא יטפח ולא ירקד הוא שמא יטול צרור ויזרוק ד' אמות ברשות הרבים וכל דברים אלו הם שינויי דשני רבה (עירובין ק''ד) דאמר לא אסרו אלא קול של שיר ובהדיא כתב בפכ''ג שאסור להשמיע קול של שיר בשבת משמע הא קול שאינו של שיר מותר:
ואסור לכבד את הקרקע וכו'. כתב הריב''ש בתשובה שיש לתמוה על רבינו שנראה מדבריו שלא אסר הכיבוד משום פסיק רישיה שא''כ לא ה''ל לומר שמא וא''כ הוא תמה למה אסרו דהא קי''ל כר''ש והוא עצמו כתב בזילוף שהוא מותר ואינו חושש שמא ישוה גומות שהרי אינו מתכוין לכך ובודאי ג''כ אפשר בריבוץ שישוה גומות שאל''כ לא היה צ''ל שהרי אינו מתכוין לכך ואם ר''ל שהכיבוד לאו פסיק רישיה הוא אלא שחששו שמא ישוה גומות בידים בכוונה וילמד דבר מעניינו ממ''ש בפרק ההוא בסמוך לזה אבל בריבוץ אין לחוש שהרי אינו מכוון לכך א''כ נראה מדבריו שבכיבוד הוא מכוין לכך וא''כ למה אנו צריכים שישוה בידיו כיון שהוא מכוין ואפשר השואת גומות בכיבוד א''כ לכ''ע אסור ועוד שלא נאמרה גזירה זו אלא באוצר כדאמרינן בפ' מפנין (שבת קכ''ו קכ''ז) ובלבד שלא יגמור את האוצר דילמא אתי לאשוויי גומות שכן דרך מכבדי אוצר לפנותם מפני האורחים ועוד דא''כ טעמא דרבנן בכיבוד משום שבות הוא מטעם זה שמא יבא להשוות בידים והוא הדין והוא הטעם בריבוץ וא''כ מהו זה שאמרו בשילהי אותה סוגיא (שם צ''ה) והאידנא דקי''ל כר''ש שרי לכתחלה ומה ענין גזירה זו לדר''ש. ונראה שהיתה כוונת הרב ז''ל לומר שהמכבד מכוין ליפות קרקע הבית ולתקנו ואע''פ שהכיבוד לאו פסיק רישיה הוא מ''מ הכוונה שיש לו בכיבוד הבית ליפותו ולתקנו חשיבא כוונה לענין השואת גומות אבל בריבוץ אינו מכוון ליפות הקרקע כי אם ללחלח האויר או שלא יעלה האבק ולזה אף אם אפשר שישוה גומות מותר שהרי אינו מכוין לכך. ואשר אמרו והאידנא דקי''ל כר''ש שרי לכתחלה אריבוץ בלחוד קאי אבל הכיבוד אסור דהרי הוא כמתכוין אלא שמפני שאינו מכוין גמור אינו כי אם שבות. זה נראה שהיתה כוונת הרב ז''ל בזה אבל כל הפוסקים שאסרו הכיבוד לא אסרוהו אלא משום פסיק רישיה עכ''ל: