כסף משנה על משנה תורה, הלכות עירובין· רבנו יוסף קארו [מרן הבית יוסף]
פרק ה · הלכה ה
אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו וכו'. נראה שרבינו מפרש הא דאמרינן בגמ' (עירובין פ') הא דאסר שהוא מתכוין לאסור על שכניו והיינו ברייתא דנשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ומאי שלא מדעת בעליהן היינו על כרחם הא דלא אסר שלא היה מתכוין לאסור עליהם ובהא אמר שמואל אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו ומאי שלא מדעתו דקאמר שאינו יודע הדבר אבל אם יודע ומוחה אינה מערבת ולפי זה כי קאמר ה"נ מסתברא מייתי ראיה מדאמר בני מבוי נוטלים ממנו בע"כ אבל אשתו אינה מערבת בע"כ וא"כ ע"כ לומר דמאי דאמר הכא מערבת שלא מדעתו היינו שלא מידיעתו אבל יודע ומיחה לא וצ"ל שאינו גורס רגיל אין שאינו רגיל לא דאין לו ענין לפי שטה זו ומאי דנקט שמואל רגיל הוא משום דאם אינו רגיל אפילו בני מבוי אין נוטלין על כרחו אלא כופין אותו ב"ד עד שיאמר רוצה אני או ב"ד יורדים לנכסיו וכמ"ש ה"ה בראש הפרק גבי אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי וכו'. ודעת הרי"ף נראה שהוא כדעת רבינו וזהו שלא פירש דהא דאשתו מערבת שלא מדעתו היינו דוקא בדלא אסר שסמך על מ"ש אידך מימרא דשמואל דאמר בני מבוי באים ונוטלין ע"כ דמשמע אבל אשתו על כרחו לא ואם כן ע"כ לומר דכי אמרינן אשתו מערבת שלא מדעתו היינו שלא מידיעתו אבל לא על כרחו:
ויש לדקדק למה כתב רבינו דאשתו מערבת לו גבי חצר שיש לה שני פתחים לשני מבואות ונ"ל דלרבותא נקט הכי לאשמועינן דאפי' בכה"ג אשתו מערבת לו שלא בידיעתו: