אור ברסלב

כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבנו יוסף קארו [מרן הבית יוסף]

פרק ב · הלכה י

הלכה ט

כל השומע ברכת השם וכו'. שם (דף ס') אמר רב יהודה אמר שמואל השומע אזכרה מפי העובד כוכבים אינו חייב לקרוע וא"ת רבשקה ישראל מומר היה. ואמר רב יהודה אמר שמואל אין קורעים אלא על שם המיוחד לאפוקי כנוי דלא ופליגא דר' חייא בתרווייהו דא"ר חייא השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן יתמלא כל הבגדים קרעים ממאן אילימא מישראל מי פקירי כולי האי אלא פשיטא מעובד כוכבים ואי שם המיוחד מי גמירי אלא לאו בכנוי וש"מ בזמן הזה הוא דלא הא מעיקרא חייב ש"מ. ופוסק רבינו בשומע מן העובד כוכבים כשמואל ובברכת כנוי כר' חייא. וצ"ע למה, וכבר נשאל מהר"י קולון על זה והשיב דהיכא דלא היה לרבינו ראיה לפסוק כשמואל פוסק כר' חייא דהא קי"ל דעד אביי ורבא הלכה כרב נגד התלמיד וכ"ש הכא דרבי חייא רביה דרב הוה ורב הוא גדול משמואל וא"כ מן הראוי שיפסוק לענין ברכת כנוי כרבי חייא. ועוד שהרי הירושלמי מוכיח כן שקורעין על הכנויין דקאמר התם ר"ש בן לוי הוה מהלך באסרטיא אזדמן ליה חד כותאי והוה מגדף והוה קורע וכו' עד הדא אמרת שקורעים על הכנויין ושקורעין בזמן הזה. ומה שפסק כשמואל בענין העובד כוכבים המברך משום דס"ל לרבינו דסוגיא דגמרא ע"כ כשמואל אזלא דאמר התם העדים אין חייבים לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו וכי קרעו בשעה ששמעו מאי הוי הא קא שמעי השתא לא ס"ד דכתיב ויהי כשמוע המלך חזקיהו וכו' ויקרע את בגדיו המלך קרע והם לא קרעו והקשו בתוס' היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש הא גבי עדים תנן כל היום דנין את העדים בכנוי ולא תירצו דבר. אבל בשיטה אחת שמצאתי תירץ דרבשקה ישראל מומר היה ובאותה אמירה גמרו דינו לכשימצאוהו למדנו מתוך תירוץ זה דתלמודא סבר דרבשקה ישראל מומר הוה וא"כ ממילא שמעינן דהלכתא כשמואל דאמר אין קורעים על ברכת העובד כוכבים דסברא הוא דאפילו רבי חייא לא דחק לומר שקורעין על ברכת העובד כוכבים אלא משום דיליף לה מההוא דרבשקה וכן משמע בהדיא מתוך הירושלמי דגרסינן התם מהו לקרוע על קללת עובד כוכבים מ"ד רבשקה עובד כוכבים היה קורעין ומ"ד רבשקה ישראל מומר היה אין קורעים הרי בהדיא דבההיא דרבשקה תליא מילתא וא"כ מדחזינן דסבר תלמודא דידן דישראל מומר היה ממילא שמעינן דאידחיא ההיא דרבי חייא ואין קורעין ע"כ תשובתו:

ול"נ דאפשר לדחות ולומר דאדרבה דעת רבינו היתה לפסוק דלא כרבי חייא בתרוייהו משום דר' חייא ה"ל יחיד לגבי רב יהודה ושמואל. ומה שרצה הרב לומר דהלכה כר' חייא לגבי שמואל משום דרביה דרב הוה ורב גדול משמואל הא לא מכרעא שמאחר שלא היה רבו של שמואל לא שייך למימר ביה אין הלכה כתלמיד במקום הרב דהא רב גדול מרבי יוחנן הוה דאמרינן עליה דרב תנא הוא ופליג וברבי יוחנן לא אמרינן הכי כמו שכתבו התוספות פרק קמא דכתובות ופרק כיצד צולין ואפילו הכי הלכה כר' יוחנן לגבי דרב ואם כן כבר אפשר דאפילו הוה שמואל לחודיה בהדי רבי חייא שהיה פוסק רבינו כשמואל כ"ש השתא דאיכא נמי רב יהודה בהדיה דלא סבירא ליה כר' חייא אלא משום דאשכח רבינו ההיא דירושלמי שקורעין על הכנויים דאתיא כרבי חייא הוכרח לפסוק כר' חייא:

ומ"ש רבינו אחד השומע מפיו ואחד השומע מפי השומע חייב לקרוע. ברייתא שם כלשון הזה בעצמו וא"ת הא תניא בגמ' והעדים אין חייבין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו ולמה לא כתבה רבינו. וי"ל שסמך על מה שכתב לשון המשנה דקתני והדיינים קורעין ומדלא מדכר עדים משמע דאין חייבים לקרוע. ואמרינן בירושלמי דדוקא שמעו מפי שומע אבל שומע ששמע מאדם אחר ששמע מהשומע כיון שהוא יוצא לשלישי אינו חייב לקרוע. ואמר עוד ואומר זה השם הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו כלומר יכה יוסי את יוסי וכבר כתבתי זה למעלה:

כל העדים וכו'. בספרא פ' אמור וסמכו השומעים את ידיהם אלו העדים כל השומעים אלו הדיינים את ידיהם יד כל יחיד ויחיד ידיהם על ראשו סומכים ידיהם עליו ואומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לכך עכ"ל:

ומשמע שכל היחידים הנמצאין בשעת סקילה סומכים ידיהם עליו וצריך טעם למה השמיטו רבינו. וי"ל משום דמשמע לרבינו דאין סברא לומר כן דהא רחמנא לא אמר אלא כל השומעים דהיינו עדים ודיינים בלבד ומאי דקאמר יד כל יחיד ויחיד היינו כדי שלא תאמר דביד אחד שיסמוך בעד כל אחד מהשומעים סגי כדאשכחן בתנופה שאחד מניף בעד כל החברים אלא צריך שכל אחד מהשומעים יסמוך שתי ידיו ודייק לה מדקאמר את ידיהם ולא קאמר את ידם:

ומ"ש ואין בכל הרוגי ב"ד וכו'. פשוט כיון דלא אשכחן הכי לא בקרא ולא בגמ'.

ומ"ש שנאמר קאי אריש מילתיה כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם:

תוכן העניינים

כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה