אור ברסלב

כסף משנה על משנה תורה, הלכות נדרים· רבנו יוסף קארו [מרן הבית יוסף]

פרק יג · הלכה ב

הלכה א

וכיצד מפר אומר מופר או בטל. בסוף פרק נערה מאורסה (דף ע"ז:) תניא לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שהוא אומר בחול.

ומ״ש או אין נדר זה כלום. ומ״ש וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו, יש לתמוה דבריש פ״ד דנזיר איבעיא לן בעל מיעקר עקר או דילמא מיגז גייז למאי נ״מ לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר לה אי אמרת מיעקר עקר ההיא נמי אשתראי ואי אמרת מיגז גייז איהי אישתראי חברתה אסירא ומסיק (דף כ״ב) ת״ש דתניא בהדיא האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה היא מותרת וחבירתה אסורה ש״מ בעל מיגז גייז וכיון דפשטינן דבעל מיגז גייז היאך כתב רבינו כאן ובסמוך דמיעקר עקר. ואין לומר שרבינו מפרש כפירוש י״מ שכתבו שם התוס' דמר זוטרא בריה דרב מרי בעי למדחי פשיטות זה וסבר דמיעקר עקר שהרי התוס' עצמם מחו לה אמוחא ולא עמד כלל. וע״ק על מ״ש רבינו בסמוך שאין הבעל והאב מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מעיקרו ומפירו דמשמע מדבריו שהחכם אינו עוקר הנדר מעיקרו ואילו בפרק המדיר אמרו בפשיטות ורבינו עצמו כתב בפ״ג מנזירות על מי שנזר שתי נזירות הראשונה כיון שהתירה כאילו אינה מעיקרא שהחכם עוקר הנדר מעיקרו רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא. ואפשר לומר דרבינו לטעמיה שכתב בפ״ו משבועות כיצד (מתירין) יבא הנשבע לחכם וכו' ואומר אני נשבעתי על כך וכך ונחמתי ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר עד כה או שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע והחכם וכו' אומר וכבר ניחמת והוא אומר לו הן וחוזר ואומר לו שרוי לך או מותר לך או מחול לך עכ״ל. וקודם לכן כתב כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט בנפש וכו' אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו עכ״ל. וכ״נ מדברי רש״י שכתב בפרק המדיר (כתובות דף ע״ד:) חכם עוקר הנדר מעיקרו שהרי פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי נדרת והיא אומרת לו לא וחכם אומר לה הרי הוא בא לידי כך הילכך לאו נדר הוא ומותר לך נמצא כמי שלא היה עליה בשעת קידושין עכ״ל. דלפי זה ענין התרת חכם אינו אלא הוראה שמורה שהוא מותר מאחר שאילו ידע שאירע לו כן לא היה נודר הוי כאילו פירש שלא נדר ע״ד כך וא״כ לא חלה השבועה או הנדר והחכם מורה לו שהוא מותר ואין ללשון הפרה בזה ענין אבל הפרת הבעל אינה כן אלא חלו והבעל בהפרתו עקרם וא״כ אין ללשון מותר לך בזה ענין, ומ״ש בפרק המדיר חכם עוקר נדר מעיקרו אינו כעין עקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל דההוא דהמדיר היינו לומר שאינו כמו רופא שאינו מרפא אלא מכאן ולהבא והחכם מורה שלא חל הנדר מעיקרו ועקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל היינו שחל הנדר והבעל בהפרתו עוקרו ומבטלו ומאי דאיבעיא לן בעל אי מיעקר עקר או מיגז גייז על הקדמת מ״ש רבינו שהבעל עוקר הנדר מעיקרו ומפירו שייך למיבעי הכי אי אמרי' דעקירה ממש עקר ליה שע״י שמבטלו משוי ליה כאילו לא היה או דילמא נהי דעוקרו מעיקרו ע״י הפרתו מיהו לא משוי ליה כאילו לא היה אלא כאילו חל הנדר והוא מבטלו ועוקרו ולזה קורא מיגז גייז והשתא אתו שפיר דברי רבינו עם פשיטותא דפשטינן דבעל מיגז גייז כנ״ל לדעת רבינו. אבל דעת הרא״ש בפסקיו ס״פ נערה מאורסה דחכם עוקר הנדר מעיקרו לגמרי והבעל אינו מפר אלא מכאן ולהבא הילכך אם עברה על נדרה ואח״כ הפר לה בעלה לוקה משא״כ בחכם וכך הם דברי תשובות להרמב״ן סימן י'.

ומ"ש בין בפניה בין לאחריה. ומ"ש אבל אם א"ל אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר ה"ז לא הפר. ברייתא ס"פ נערה מאורסה (דף ע"ו:) וכתב הרא"ש הא דקאמר שתדורי לאו דוקא אלא היינו שנדרת:

וכן האומר לאשתו וכו'. בס"פ נערה מאורסה (דף ע"ז:) וכתבתיו בפ"ו מהל' שבועות.

ומ"ש שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחלתו ומפירו. כבר נתבאר בסמוך:

תוכן העניינים

כסף משנה על משנה תורה, הלכות נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה