אור ברסלב

כסף משנה על משנה תורה, הלכות מתנות עניים· רבנו יוסף קארו [מרן הבית יוסף]

פרק ב

פרק א

הלכה א

כל אוכל שגידוליו מן הארץ וכו' עד ומכניסין אותו לקיום. משנה בפ"ק דפאה ומפרש לה בגמרא סוף פרק מקום שנהגו ופרק כלל גדול (דף נ') ופרק בא סימן (דף ס"ח) וממעט מינה כל הדברים שממעט רבינו:

הלכה ב

ומ"ש השומים והבצלים חייבים בפאה. במשנה פ"ו דפאה (דף ט') וכת"ק ונתבאר פ' בא סימן (נדה נ') ממשנה אחרת.

ומ"ש וכן האמהות של בצלים וכו'. משנה בפ"ג דפאה וכת"ק:

הלכה ג

קרקע כל שהוא חייבת בפאה. משנה שם וכר"ע.

ומה שכתב ואפילו היתה של שותפים וכו'. ר״פ ראשית הגז (חולין דף קל״ה):

הלכה ד

שדה שקצרוה נכרים לעצמם וכו' עד נותן פאה לכל. משנה פ"ב דפאה (משנה ז' ח') ודקדק רבינו לכתוב גבי קצרוה נכרים לעצמם ללמד דאילו קצרוה לישראל חייב כדאיתא בירושלמי:

הלכה ה

ומ"ש קצר חציה והקדיש חציה וכו'. שם.

ומ"ש קצר חציה והקדישו וכו'. תוספתא פירקא קמא דפאה:

הלכה ו

כרם שהיה וכו'. זהו לדעת רבינו פירוש מה ששנינו בפ"ג דפאה בכרם המדל נותן מן המשואר על מה ששייר והמחליק מאחת יד נותן מן המשואר על הכל וז"ל רבינו שם בפירושה כרם המדל כרם מדולדל גזור ממלת דל והוא שיבצור מקצתו וימכור ויעזוב הנשאר לדרוך או ליבש אמר שחייב לתת פאה מהשארית הנשארת כפי מה שנשאר לא כפי הכרם כולו וזהו כשיבצור הענבים מכל צד מצדי הכרם אבל כשיבצור מצד אחד ומכר והניח הנשאר יתן ממה שנשאר פאה המחוייב לכל הכרם וזהו פירוש מה שאמר המחליק מאחת יד ר"ל הבוצר מצד אחד עכ"ל.

ומ״ש וכן כל הקוטף מלילות מעט מעט וכו'. ירושלמי שם אכתבנו בספ״ד ותוספתא פ״ק דפאה ואע״ג דגמרא דידן פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ז) אמרינן דרבי יוסי הוא דסבר הכי ופליגי רבנן עליה כתב הר״ן דפסק כר' יוסי משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה אלא דק״ל דא״כ ה״ל למיפסק בתולש צמר רחלים בידו דפטור כר' יוסי דאמרינן בגמרא דפטור כי היכי דפטר תולש מפאה והוא ז״ל פסק בפ״י מהלכות בכורים דחייב והניח הר״ן הדבר בצ״ע. ואני אומר שעל מה שכתב הר״ן שפסק רבינו כר' יוסי משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה יש לדון שלא אמרו שם אלא מודה רבי יוסי במידי דאורחיה וכו' והאי לאו שקלא וטריא הוא. לכך נ״ל שלא פסק רבינו כר' יוסי במתנות עניים אלא משום דבירושלמי ובתוספתא סבר בהו כוותיה אבל בראשית הגז דלא אשכחן דסבר כוותיה הדרינן לכללין דאין הלכה כיחידאה ואע״ג דבגמ' דידן מדמי תולש צמר לקיטוף מלילות אינו מוכרח ואפשר לחלק ביניהם:

הלכה ז

הקוצר כל שדהו וכו'. ירושלמי פרק שלישי:

הלכה ח

המקדיש שדהו וכו' עד שאינו חייב בפאה. משנה בפרק רביעי דפאה ודריש לה בספרי מקרא:

הלכה ט

נכרי שקצר שדהו וכו'. גם זה משנה שם וכתנא קמא:

הלכה י

אין שוכרים פועלים עכו"ם לקצור וכו'. ירושלמי בפ"ב דפאה ותוספתא פ"ג:

הלכה יא

בעה״ב שקצר כל שדהו וכו' ואינו צריך לעשר וכן אם דש וכו' וגמר מלאכתו מעשר וכו'. בפ' הגוזל עצים (בבא קמא דף צ״ד) ובפ״ק דתמורה (דף ו') ובמשנה פ״ק דפאה לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח כלומר אבל משמרח אע״פ שנותן משום פאה חייב במעשרות:

ומ"ש ואם נתן להם רוב הקציר משום פאה וכו'. אהא דתנן בפ"ג דפאה ר"ע אומר קרקע כל שהוא חייב בפאה קאמר בירושלמי הגע עצמך שהיה שם שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור (ר' חנניה בשם ר' פנחס תיפתר) בשהיה שם קלח אחד ובו ה' שבלים. וכתב סמ"ג וז"ל קרקע כל שהו חייב בפאה מקשה בירושלמי והלא צריך בקוצר שיקצור לעצמו שום דבר ולפיכך שנינו בתוספתא העושה כל שדהו פאה אינה פאה והא דתניא בפ"ק דנדרים מנין שאם רצה לעשות כל שדהו פאה שהרשות בידו תלמוד לומר פאת שדך כל שדהו לאו דוקא וכ"כ שם התוספות:

הלכה יב

אין מניחים את הפאה אלא בסוף השדה וכו' עד ויתננה לעני הקרוב לו. תוספתא בפרק קמא דפאה וירושלמי בפ״ד דפאה ומייתי לה בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג) ואע״ג דר״ש אמרה אפשר דמפרש רבינו דלא פליג את״ק וכמו שפירשה רבינו שמשון ואפילו את״ל דפליג פוסק כר״ש כיון שנתן כמה טעמים לדבר. ועוד י״ל שרבינו מפרש דהא דתני ת״ק נותנים פאה מתחלת השדה ומאמצעה בדיעבד קאמר לומר ששם פאה עליו אבל לכתחלה לכ״ע אין נותנים אלא מסוף השדה.

ומה שכתב עבר והניח הפאה בתחלת השדה וכו'. משנה בפ"ק דפאה נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעיתו ר"ש אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור ר' יהודה אומר אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר ופסק רבינו כר"ש וצריך טעם למה ואפשר דסבר דלא פליג את"ק אלא מפרש דבריו ור' יהודה פליג אתנא קמא. ומפרש בירושלמי דכשיעור דאמר ר"ש לא כשיעור כל שדהו קאמר אלא כשיעור המשתייר ואפילו את"ל דר"ש פליג את"ק פסק כר"ש משום דבירושלמי מפרש מילתיה אלמא סבר דהלכתא כוותיה:

הלכה יג

בעל הבית שנתן וכו'. תוספתא דפאה פ"ב ואיתא בפרק המניח:

וכן בעל השדה שהפריש וכו'. בפ"ק דנדרים (דף ו':) בעי רב פפא יש יד לפאה או אין יד לפאה ה"ד אילימא דאמר הדין אוגיא להוי פאה והדין נמי ההיא פאה מעלייתא היא אלא דאמר והדין ולא אמר נמי ובתר הכי בעי אם יש יד לצדקה ופירש הר"ן דמיבעיא ליה באת"ל יש יד לפאה. ודעת רבינו לפסוק כאת"ל דאע"פ שכמדומה לי שכשאין האת"ל מפורש בגמרא אינו פוסק כמותו מ"מ י"ל כיון דלא איפשיטא הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא וכן פסקו הרמב"ן והרשב"א:

הלכה יד

אסור לפועלים לקצור את כל השדה וכו' עד אסור ליגע בה. בתוספתא דפאה פ"ב:

הלכה טו

הפאה של תבואה וקטניות וכו' עד ובמנחה. הכל משנה פ"ד דפאה:

הלכה טז

ומ"ש ומחייבין בעה"ב להוריד ולחלקה ביניהם. שם בירושלמי:

הלכה יז

ומ"ש ולמה לא קבעו לה עת אחר ביום וכו'. שם בירושלמי:

הלכה יח

עני שנטל מקצת הפאה וכו'. משנה שם נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום נפל לו עליה פירש טליתו עליה מעבירין אותה הימנו. ובתוספתא נטל מקצת פאה וזרק עליה אין לו בה כלום ר"מ אומר קונסין אותו ונוטלים הימנו זו וזו ומפרש רבינו דכולה ר"מ היא וה"ק שר"מ אומר כ"כ הר"ן בריש מציעא שזה דעת רבינו:

הלכה יט

מי שלקח את הפאה וכו'. משנה שם מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכ"א יתננה לעני שנמצא ראשון ופסק כחכמים וכעולא דאמר בפ"ק דמציעא (דף ט':) דהני מילי מעשיר לעני אבל מעני לעני ד"ה זכה לו:

הלכה כ

בעל הבית שהניח פאה וכו'. תוספתא דפאה פ"ב וירושלמי פ"ד:

תוכן העניינים

כסף משנה על משנה תורה, הלכות מתנות עניים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה