כסף משנה על משנה תורה, הלכות מקואות· רבנו יוסף קארו [מרן הבית יוסף]
פרק ב · הלכה כב
פתחה עיניה ביותר וכו'. שם אמר ר"י פתחה עיניה ביותר או עיצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה:
בד"א לענין טהרות וכו'. בפרק תינוקת בתר מאי דאמרינן נתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה והני ריבדי דכוסילתא מתלתא יומין ואילך חייצי וההיא דלפלוף שבעין יבש חוצץ וההיא דכוחל שע"ג העין חוצץ אא"כ היו עיניה פורחות וההיא דפתחה עיניה ביותר או עיצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה אמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי איתמר הכי לענין טהרות איתמר אבל לבעלה ש"ד כך היא גירסת הרי"ף וכן היה גורס רבינו ויש לתמוה על רבינו למה לא הזכיר ההיא דלפלוף שבעין בגירסא בד"א לענין טהרות ונ"ל שטעמו משום דמדין שרט ישן משתמע שפיר שהרי השוה אותם לעיל בלשון וכן לומר דכשם שזה חוצץ יבש כך זה חוצץ יבש זה כשיעור יבשותו וזה כשיעור יבשותו כמו שפירשתי לעיל וכיון דאשמעינן בחד מינייהו דאפי' יבש שיעור יבשותו אינו חוצץ אלא לטהרות אבל לא לבעלה ממילא נשמע דה"ה לאידך דאפילו יבש שיעור יבשותו אינו חוצץ אלא לטהרות ולא לבעלה ומדברי רבינו שכתב נדה שנתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה מפני השמנונית שעל ידיה ואח"כ כתב בד"א לענין טהרות וכו' נראה דבתבשיל שאינו נדבק לגמרי מיירי אלא דכיון דסתם תבשיל אית ביה שמנונית חיישינן שמא נדבק בידה וחייץ מדרבנן לטהרות אבל לא לבעלה ולפ"ז אם היה התבשיל מדברים הנדבקים שחוצצין מדאורייתא אף לבעלה חוששין שמא נדבקו בה וצריכה לטבול וכבר היה אפשר לומר שמ"ש רבינו שאינם חוצצין אלא מדבריהם לא משום דשמנונית אינו מהדברים החוצצין בכ"מ קאמר הכי דשמנונית שכתב רבינו היינו רבב וחייץ מדאורייתא אף לבעלה אלא משום דכיון דאין אותו הרבב על רוב גופה אפילו אם מקפיד עליו לא חייץ מדאורייתא אלא מדרבנן דמדאורייתא תרתי בעינן רובו ושיהיה מקפיד עליו וכיון דלא מיתסר אלא מדבריהם לא גזרו אלא לטהרות ולא לבעלה. אבל קשה על זה דא"כ כשכתב בפ"א מד"ס שכל דבר החוצץ אם היה מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה אע"פ שהוא על מיעוטו גזירה משום רובו שם היה לו לכתוב דהיינו לטהרות אבל לבעלה לא גזרו ועוד דמ"ש ממפשלת בנה לאחריה וטבלה שכתב שלא עלתה לה טבילה חיישינן שמא היה טיט ברגלי התינוק ונדבק באמו ולא חילק בין טהרות לבעלה לפיכך נראה שפירוש ראשון עיקר ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב לעיל דין המפשלת בנה לאחריה וטבלה שלא עלתה לה טבילה ומשמע דאף לבעלה לא עלתה לה טבילה ולפי מ"ש התוספות והרא"ש הא דמפשלת את בנה אחריה דין נתנה תבשיל לבנה היא הו"ל לרבינו לפרש דהא דחיישינן במפשלת את בנה לטהרות היא ולא לבעלה כמ"ש בנתנה תבשיל לבנה וכל אינך שמעתתא דבתרה ולמה הוציא שמועה זו מכלל אותן שמועות כיון דלית הלכתא ככל הני שמעתתא קאי גבי לשמועה שקודם זו וצ"ל שבגירסת רבינו היה כתוב מפשלת בנה קודם נתנה תבשיל לבנה אלא שצריך לתת טעם מ"ש נתנה תבשיל לבנה ממפשלת בנה שזו עלתה לה טבילה לבעלה וזו לא עלתה לה טבילה ואפשר שהטעם משום דנותנת תבשיל לבנה יודעת שדרך תבשיל לידבק ובודאי נזהרת ולפיכך מותרת לבעלה אלא דלטהרות החמירו אבל מפשלת בנה אינה עשויה ליתן אל לבה שיש טיט בידי התינוק או ברגליו לפיכך חשו לה אף לבעלה:
וכל החוצץ בנדה לטהרות וכו': כתב הראב״ד וחוצץ בגר בשעת טבילה א״א אף זה תמה גר למה הקישו לטבילת טהרות עכ״ל. טעמו מדתניא בפרק החולץ (יבמות דף מ״ו ע״ב) כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ופירש״י ובנדה לבעלה ואע״פ שאין טבילתו לענין מגע טהרות כשאר טבילות עכ״ל ורבינו מפרש דבנדה דקתני לענין טהרות קאמר משום דבתוספתא דמקואות פ״ו קתני כל החוצצין בכלים חוצצין בנדה ובגר ובשעת טבילה ובחולין אין חוצצין ע״כ וודאי דכל לבעלה חולין הוא וא״כ הרי דמאי דלא חייץ בנדה לבעלה אי חייץ בה לטהרות חייץ נמי בגר: