כסף משנה על משנה תורה, הלכות מכירה· רבנו יוסף קארו [מרן הבית יוסף]
פרק כב · הלכה טו
דין ההקדש ודין העניים. כתב הטור בסימן רי"ב דעת א"א ז"ל נוטה לדברי הגאונים שכתב מי שאמר חוב שיש לי על פלונית יהיה הקדש או לעניים לאו כלום הוא שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא א"כ אמר חוב שיש לי על פלוני כשיבא לידי אתננו לעניים או לצדקה אז חייב לקיים דבריו וצריך להקדישו או ליתנו לצדקה כשיגבנו. והראב"ד השיג עליו ג"כ וכתב אם חייב אדם עצמו ואמר אתן כך וכך מהפירות שיצאו מהכרם שלי וכן כל כיוצא בזה הרי זה חייב עצמו ויתן אבל אם אמר ינתן כך וכך מפירות שלא בא לעולם או שאמר לבניו תנו לא קנו עניים עכ"ל הטור. ואני אומר שכוונת רבינו היא לומר שכשם שאין ההדיוט זוכה בדבר שלא בא לעולם כך אין העניים זוכים בו לפיכך האומר פירות דקל זה לעניים והן פירות שלא באו לעולם לא זכו בהם העניים אבל אם אמר פירות דקל זה אתן לעניים נדר הוא שנדר וחייב לקיימו מטעם נדר לא מפני שזכו בהם העניים. וכך הם דבריו ג"כ בפרק ו' מהלכות ערכין והם הם דברי הרא"ש שכתב הטור ולא כמו שעלה על דעתו של הטור שרבינו חולק על הרא"ש וזה פשוט אבל אי איכא למידק על דברי רבינו אינו אלא במ"ש שאם צוה שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בהם העניים ואף אם נאמר שכוונתו לומר שאמר כל מה שיוציא אילן זה ינתן לעניים מ"מ מי שמחוייב לתתו לעניים דהיינו השכ"מ ליתיה בעולם והיורשים לא נדרו ולא חל עליהם נדר מוריש וזו היא השגת הראב"ד ז"ל שכתב על רבינו. ונ"ל שרבינו סובר דכיון שאמר מורישם כל מה שיוציא אילן זה לעניים והם שמעו ושתקו סבור וקבול והוה ליה כאילו נדרו הם בעצמם וחייבים לקיים נדרם: