כסף משנה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבנו יוסף קארו [מרן הבית יוסף]
פרק ט · הלכה כד
סכין שחתך בה בשר צלי וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף קי״ב) אמר חזקיה משום אביי וכו' צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאכלו בכותח וה״מ צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות גריר לבי פיסקיה ואכיל קילחי דליפתא שרי דסילקא אסירי ואי פתך בהו דליפתא שפיר דמי. ופירש״י ואע״ג דקי״ל דנ״ט בר נ״ט מותר שאני סכין דפעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך הצנון הוי נ״ט הבא מן הממש. ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון. וכתב הרשב״א הרי״ף לא כתב בהלכות הא דקילחי דליפתא ולא הא דסילקא ולא הא דאמרי' ואי פתיך בהו ליפתא שרי וגם הרמב״ם השמיטה ולא ידעתי למה השמיטום עכ״ל. ואני אומר שרבינו אע״פ שלא כתבם בהדיא מ״מ בכלל דבריו הם לפי פירושו בגמרא שהרי כתב סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפים אסור לאוכלם בכותח אבל אם חתך בה קישות או אבטיח גורד מקום החתך ואוכל השאר בחלב עכ״ל. נראה שהוא ז״ל מפרש דצנון לאו דוקא אלא דה״ה לכל הדברים החריפים וגם נראה שהוא מפרש דפתיך בהו ליפתא לאו דוקא אלא דה״ה לחתך בו לחם או ירק או פרי אחר שהטעם שאסור לחתוך בו צנון אינו אלא מפני השומן הנקרש על פניו שהוא נדבק ביותר בדבר החריף וכשהוא חותך בו לחם או איזה דבר הרי הסכין מתקנח בו ולא נשאר שום שומן על פניו ולפיכך מותר לחתוך בו צנון. והשתא הכל מבואר בדבריו ז״ל דמדכתב סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון משמע אחר שחתך בה הבשר חזר וחתך בה הצנון בלי הפסק חתיכת דבר אחר בינתים ומש״ה הוא דאסור הא אם הפסיק חתיכת שום דבר אחר בינתים שרי ולא הוצרך שוב לכתוב דאי פתיך בהו ליפתא ש״ד.
ומ"ש שחתך בשר צלי לאו דוקא צלי דה"ה למבושל והוא רותח והא דלא נקט בשר סתם לאשמועינן דבחתך בשר רותח הוא דאמרינן הכי אבל בבשר צונן אין השומן נקרש על פניו כ"כ שיאסר לחתוך בו צנון ולא הוצרך לכתוב הא דסילקא דבכלל מ"ש וכיוצא בו מדברים החריפים הוא ומטעם זה לא הוצרך לכתוב דקילחי ליפתא שרי דדבר ברור הוא דלפת לאו מדברים החריפים הוא. ועל דרך זו יש ליישב דברי הרי"ף. כך נ"ל לדחוק ליישב דבריהם אם היתה גירסתם בגמרא כגירסא דידן אבל כבר אפשר שלא היו כתובים דברים הללו בגירסתם בגמרא: