אור ברסלב

כסף משנה על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבנו יוסף קארו [מרן הבית יוסף]

פרק ב · הלכה ד

הלכה ג

אם ניטלו קרניה וזכרותן עמהם ולא נשאר מהם כלום. בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ד) אמר אמימר ניטלו קרניהן וזכרותן עמהם פסולה ואין פודין עליהם ניטלו טלפים וזכרותן עמהם פסולה ונפדין עליהם מיתיבי ניטלו קרנים וטלפים וזכרותן עמהם פסולים ונפדין עליהם לא קשיא הא דאתעקר אתעקורי הא דאיגום איגומי [דאיגום איגומי] פסול ורמינהו פרה שקרניה וטלפיה שחורים יגוד תרגמא זעירי מעילוי זכרות. ופירש״י זכרותן היינו עצם התחוב בתוך הקרנים זכרות הטלפים והיינו עצם שבתוך הטלפים דזו היא כף הרגל. ואין נפדין עליהם וכו'. דלא הוי מום גמור אלא לאיפסולי. ומדאמרינן הא דאתעקר איתעקורי הא דאיגום איגומי וכן מדתרגמא זעירי מעילוי זכרות משמע בהדיא דכל שניטל מהזכרות אפילו איגום איגומי פסולה ולא שאני לן בין אתעקר אתעקורי לאיגום איגומי אלא לענין אם נפדין עליהם וכ״כ רבינו לקמן בפרק זה גבי חליים שהן פוסלין ואין נפדין עליהם אם נגממו קרניו אע״פ שנשאר מזכרותן מעט סמוך לבשר תפדה והטעם פשוט משום דכיון דמימרא דאמימר בקרנים אוקימנא באיגום איגומי סיפא דלישניה בטלפים ע״כ מיתוקמא נמי באיגום איגומי ואפ״ה אמר דנפדים עליהם אלמא דבטלפים אפילו איגום איגומי הוי מום קבוע לפדות עליו.

ומה שכתב אבל נקבה שיש לה קרנים כשירה. ברייתא שם יש דברים שהם כמומין ואינם כמומין וכו' ואלו הם עז שאין לו קרנים ורחל שיש לה קרנים ומשמע לי דהיינו בעז שאין לו קרנים מתחלת ברייתו דומיא דרחל שיש לה קרנים ועוד דאילו בהיו לו וניטלו הא אמרינן בסמוך דפסול ולפי זה יש לתמוה על רבינו למה לא כתב דין זה ואפשר שרבינו מפרש דעז שאין לו קרנים דמכשר בברייתא היינו בניטלו קרניו בלא זכרות:

אם נפגם העור שחופה את גיד הבהמה. במשנה (דף ל"ט:) בפרק על אלו מומין נפגם הזובן ובגמרא אמר רבי אלעזר נפגם ולא ניטל כיס ולא זכרות ופירש"י הזובן זהו נרתק שהגיד חבוי בו. נפגם הזובן הוי מום דלא הדרא בריא ולא ניטל דניטל לא הוי מום דחוזר לאיתנו כיס אם נפגם הוי מום אבל זכרות גיד עצמו שנפגם לא הוי מום דמעלה ארוכה עכ"ל ולא ידעתי למה קיצר רבינו מלהזכיר זה.

ומ"ש אם נפגמה הערוה של נקבה. שם במשנה:

אם נפגם הזנב מן העצם אבל לא מן הפרק. שם במשנה ופירש"י מן הפרק אם נפגם בין הפרקים מעלה ארוכה.

ומ"ש אם היה ראש הזנב מפוצל לשנים כשני עצמים. שם במשנה היה ראש הזנב מפציל עצם כשני עצמים ומפרש בתוספתא שהיה ראש הזנב מופצל לשני עצמות.

ומה שכתב אם היה בין חוליא לחוליא מלא אצבע כשר. גם זה שם במשנה:

אם היה הזנב קצר וכו' ובטלה אורך שתי חוליות מום וכו'. שם משנה וגמרא:

זנב הגדי שהיה רך ומדולדל דומה לשל חזיר. שם (דף מ':) במשנה זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר ובגמרא אמר רב פפא לא תימא דקטינא אלא דכריכא אע"ג דאלימא ופרש"י כריכא עגולה שזנב הטלה הוי רחבה יתר על עביה. קטינא דקה מאד עכ"ל. וכתב הראב"ד על דברי רבינו דומה שהוא גורס דרכיכא וקטינא וכו':

אם נשבר עצם מן הזנב. נלמד מתוספתא דבסמוך דלא הכשיר בנשתברו רוב צלעותיו אלא מפני שאינם בגלוי אבל נשבר עצם מן הזנב מאחר שהוא בגלוי הוי מום:

אבל אם נשבר עצם מצלעותיו כשר וכו'. בתוספתא דבכורות פ"ד נשתברו רוב צלעותיו או שהיה בו מום מבפנים אינו מום שנאמר עור או פסח מה עור ופסח מומין [המיוחדין מום] שבגלוי. ובגמרא (דף ל"ט) פרק על אלו מומין בעי אם יש מחוסר אבר מבפנים למאי אי לבכור פסח או עור כתיב או לקדשים עורת או שבור כתיב ופרש"י פסח או עור כתיב דמשמע בגלוי אין בסתר לא:

תוכן העניינים

כסף משנה על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה