כללי פתחי חכמה ודעת· רבי משה חיים לוצאטו [הרמח"ל]
כלל שני - מהות הספירות
מהות הספירות הוא מציאות רוחני ונעלם, לא יושג מהו, כאשר לא יושג מהות מאצילם, כי הם התפשטות חלק מאורו המתפשט בפעולותיו, לפעול כל דבר על מכונו, להטיב או להפך, ברוב המדריגות המשתלשלות ויורדות לפי גזירת החכמה על כוונת הבריאה. פירוש - כי אין המאציל פועל בנמצאיו בכל כוחו, רק בחלק משוער, לצאת הבריאה באותה התכונה שחפץ אותה. ואותו החלק הפועל - יפעל בהדרגה, כח אחר כח, עד עמוד הדברים בגבולם כראוי אל מקבליהם. והכוחות האלה הם הספירות הנמצאות במציאות ממשי תמידי, כי הנהגתם והשפעתם צריכה להיות כן על פי כולן בכל רגע. ונמצא, שאין הספירות דבר נבדל מהמאציל:
הספירות האלה אינם בעלי תפוס מקום, ועל כן אין גבול למעמדם, ולא נזכר בהם גבול אלא להתפשטות ממשלתן והנהגתן. וטבע המאורות כל אחת שונה מחברתה, והיא פועלת פעולה בתחתונים משונה מפעולת חברתה. וכן כל המאורות הפרטים הנמצאים בהם, כמו שנפרש עוד בס"ד, פעולתן משונה פעולת איש מחבירו, כי יש מרבה השפעה ויש גורע, יש מחזיק ויש מחליש, וכן כל הפעולות הנמצאות במציאות:
ועיקר תכונתם הוא המזג מן החסד הדין והרחמים, הם שלוש מידות שבהם מנהג הקב"ה את עולמו. החסד הוא המשפיע ברוחה; הדין הוא המונע והסותם מאוד; הרחמים היא המידה הממוצעת. ומן השלוש האלה מורכבים כל המאורות, אלא שבאחד גובר יותר החסד, ובאחד יותר הדין, ובאחד יותר הרחמים, ולא נמצא בכל המאורות מזג דומה לאחר לגמרי: