כלי יקר על שמות· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרק לח · פסוק ח
וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י שֶׁהַכִּיּוֹר נַעֲשָׂה מִן מַרְאוֹת הַנָּשִׁים כוּ׳, וְיֵשׁ שְׁנֵי טְעָמִים בַּדָּבָר לָמָּה נַעֲשָׂה הַכִּיּוֹר מִן מַרְאוֹת שֶׁל הַנָּשִׁים. טַעַם אֶחָד הוּא, לְפִי שֶׁמִּן הַכִּיּוֹר הָיוּ מַשְׁקִין הַסּוֹטוֹת, עַל כֵּן הָיוּ הַנָּשִׁים מְסַיְּעִים בַּעֲשִׂיַּת הַכִּיּוֹר לְהוֹדִיעַ כִּי הֵמָּה בְּחֶזְקַת כְּשֵׁרוֹת וְרוֹצִים בִּבְדִיקַת הַכִּיּוֹר, אַחַר שֶׁיּוֹדְעִים בְּעַצְמָם כִּי צְנוּעוֹת הֵמָּה. וְנָתְנוּ דַּוְקָא נְחֹשֶׁת, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ג ג) ״וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ״, וּכְתִיב (ישעיה מח ד) ״וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה״. וְיָדוּעַ שֶׁאֵין קָטֵיגוֹר נַעֲשֶׂה סָנֵיגוֹר, לְכָךְ נָתְנוּ נְחֹשֶׁת, כִּי בָּזֶה הוֹרוּ שֶׁלֹּא הָיְתָה מִצְחָם נְחוּשָׁה. טַעַם שֵׁנִי הוּא, שֶׁהַמַּרְאוֹת הֵם כְּמַיִם שֶׁל כִּיּוֹר הַמַּרְאִים פָּנִים לְפָנִים, כְּמוֹ כֵן הַמַּרְאוֹת מַרְאִים פָּנִים לְפָנִים. כִּי כְּמוֹ שֶׁהַמַּרְאוֹת מַגִּידִין לָהּ אִם הִיא יְפַת תֹּאַר אוֹ כְּעוּרָה, כָּךְ מֵי הַכִּיּוֹר מַגִּידִין וּמְפַרְסְמִים אִם זָנְתָה אוֹ לֹא, וְאִם הִיא כְּשֵׁרָה בְּמַעֲשֶׂיהָ.
וְנִרְאֶה שֶׁנָּקַט ״הַצּוֹבְאוֹת״, כִּי הַנָּשִׁים הֶעֱמִידוּ צְבָאוֹת רַבּוֹת בְּמִצְרַיִם, וְהָיוּ אוֹמְרִים כִּסְבוּרִים שֶׁלֹּא שָׁלְטוּ בָּהֶם הַמִּצְרִים, שֶׁהֲרֵי בַּעֲלֵיהֶן הָיוּ מְעֻנִּים בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ הַמְמַעֶטֶת הַפְּרִיָּה וּרְבִיָּה, וּבְוַדַּאי מִן הַמִּצְרִים נִתְעַבְּרוּ. עַל כֵּן רָצוּ לְגַלּוֹת צִדְקָתָן, כִּי בַּעֲבוּר שֶׁהֶעֱמִידוּ צְבָאוֹת רַבּוֹת, עַל כֵּן הֻצְרְכוּ לְגַלּוֹת טָהֳרָתָם, וְהֵבִיאוּ אוֹתָן מַרְאוֹת שֶׁעַל יְדֵיהֶם הֶעֱמִידוּ אוֹתָן הַצְּבָאוֹת, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מֵהֶם הַכִּיּוֹר. כְּאִלּוּ אָמְרוּ: הַבִּיטוּ וּרְאוּ וּבְחָנוּנוּ בָּזֹאת, אִם הֶעֱמַדְנוּ אוֹתָן צְבָאוֹת בְּטָהֳרָה אוֹ לֹא, כִּי הַכִּיּוֹר נַעֲשָׂה לְבָדְקָן כְּסוֹטוֹת. וְאָמַר: אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַעֲדַיִן הָאֹהֶל מוֹעֵד לֹא נַעֲשָׂה, עַל כֵּן פֵּרְשׁוּ שֶׁזֶּה אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁל מֹשֶׁה, עַיֵּן בָּראב״ע וְכֵן בְּרַבֵּינוּ בְּחַיֵּי. וְלִי נִרְאֶה שֶׁמְּדַבֵּר הַכֹּל בִּצְנִיעוּת הַנָּשִׁים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית יח:ט) הִנֵּה בָאֹהֶל. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י: צְנוּעָה הִיא. כָּךְ אוֹתָן צְבָאוֹת שֶׁהֶעֱמִידוּ צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, רָצָה לוֹמַר בְּאָהֳלָם שֶׁלָּהֶם. וּמַה שֶּׁנָּקַט ״פֶּתַח״, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּזוֹנָה וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם (בראשית לח:יד), עַל כֵּן אָמַר בַּצְּנוּעוֹת פֶּתַח אֹהֶל. וְנָקַט מוֹעֵד כִּי שָׁם נוֹעֲדוּ יַחְדָּיו עִם בַּעֲלֵיהֶן אֲשֶׁר הָיוּ כָּל הַיּוֹם בַּשָּׂדוֹת, כִּי לְשׁוֹן מוֹעֵד הוּא הַבָּאִים מִמָּקוֹם אַחֵר לְהִתְוַעֵד בְּמָקוֹם זֶה.