כלי יקר על שמות· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרק כב · פסוק כב
אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אוֹתוֹ. אוֹתָם מִבָּעֵי לֵיהּ, וּמַהוּ הַכֶּפֶל ״עַנֵּה תְעַנֶּה״, ״צָעֹק יִצְעַק״, ״שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע״? וּבְדֶרֶךְ הַפְּשָׁט נוּכַל לוֹמַר, שֶׁלִּפְעָמִים אָדָם מְעַנֶּה אֶת הַיָּתוֹם לְבַד, וְאִמּוֹ אַלְמָנָה עֵינֶיהָ רוֹאוֹת וְכָלוֹת וְאֵין לְאֵל לְהַצִּיל אֶת בְּנָהּ. וְעַל יְדֵי עִנּוּי אֶחָד מֵהֶם שְׁנֵיהֶם מְעֻנִּין, וּשְׁנֵיהֶם צוֹעֲקִים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ לִשְׁנֵיהֶם וּמַעֲנִישׁוֹ בְּכֶפֶל, שֶׁיִּהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים וְאִשְׁתּוֹ אַלְמָנָה. וְעַל צַד הָרֶמֶז נוּכַל לוֹמַר, מֵאַחַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲבִי יְתוֹמִים, אִם כֵּן וַדַּאי בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר כִּבְיָכוֹל. לְכָךְ אָמַר ״אִם עַנֵּה״, אָז ״תְעַנֶּה״ גַּם ״אוֹתוֹ״ שֶׁהוּא אֲבִי יְתוֹמִים. וַהֲלֹא שְׁנֵיהֶם צוֹעֲקִים: מִדַּת הַדִּין מְקַטְרֶגֶת עָלָיו לְמַעְלָה, וְהַיָּתוֹם צוֹעֵק לְמַטָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָרַחֲמָן מְקַבֵּל צַעֲקַת שְׁנֵיהֶם.